יד מלאכי חלק א· רבי מלאכי הכהן
כללי הויו
רמב
ואזדו לטעמייהו. הדרך הוא שהשני אמוראים החולקים תרווייהו אזלי לטעמייהו ומצאתי מחודש בפ"ה דקמא מ"ח א' דקאמר ואזדו לטעמייהו אף בדלא אמר המימרא השניה שמביא אלא חד מהנהו אמוראי דפליגי והכי איתא התם ואמר רבא נכנס לחצר בעל הבית וכו' אמר רב פפא לא אמרן וכו' ואזדו לטעמייהו דאמר רבא ואיתימא רב פפא וכו' שוב מצאתי שם לרבינו בצלאל בשיטתו מקובצת דף צ"ו ע"ג שנרגש מזה בשם שיטה וז"ל ק"ק לשון ואזדו לטעמייהו דהא לאו רבא ור"פ אמרוה להך שמעת' אלא חד מינייהו אמרה או רבא או ר"פ דהיינו לישנא דאיתימא ר"פ וא"כ לא שייך שפיר ואזדו לטעמייהו עכ"ל:
רמג
ואזדו לטעמייהו, כתב בזה כלל מחודש מוהר"ש אלגאזי בס' גופי הלכות כלל רט"ז בשם ס' החכמה דהיכא דפליגי בפירושא דמתני' או ברייתא אז שייך למימר ואזדו לטעמייהו כלומר מה שזה פירש כך וזה פירש כך משום דאזדו לטעמייהו והיכא דפליגי בסברא דנפשייהו פריך והא איפליגו בה חדא זמנא והיכא דפליגי בסברא דנפשייהו וקאמר ואזדו לטעמייהו מסיק בגמרא צריכה עכת"ד וכ"כ רשב"ם והתוס' בפ' המוכר את הבית ס"ה א' דדרך הגמרא הוא לומר ואזדו לטעמייהו וצריכא כי היכי דלא תיקשי והא איפליגו בה חדא זימנא ע"כ ולי המך קשה דהא בפ"ט דפסחים צ"ג א' מצינו דקאמר ואזדו לטעמייהו על מחלוקת ר' ור' נתן דפליגי אליבא דנפשייהו ולא הוזכר שם שום צריכות וכן מצינו עוד בפ"ק דר"ה י"ב ב' במחלוקת ר"א ור' יהושע ובפ' הערל ע"ב ב' ובפ' מרובה ע"ז ב' ובכריתות ו' ב' ובשום א' מאלו לא עביד הש"ס צריכותא וכן בפ"ה דכתובות פ"א ב' ובפ"ח דמנחות ע"א ב' מצינו דפליגי אמוראי בפירוש המשנה ופריך תלמודא והא איפליגו בה חדא זמנא ואם כדבריהם הו"ל למימר ואזדו לטעמייהו ולולי דבריהם היה נראה לפק"ד לומר דכל היכא דקאמר ואזדו לטעמייהו בפלוגתא דנפשייהו ולא עביד צריכותא הוא משום דקים ליה לתלמודא דבאותם שני הדינים איפליגו בהו בבת אחת ואיתאמרו תרווייהו בחדא זימנא בבי מדרשא וחלקן לשנים מפני שהם ענינים חלוקים וכשאומר והא איפליגו בה חדא זמנא הוא משום דידע תלמודא דבתרי זמני איפליגו בהו ועיין כיוצא בזה באות המם גבי מאן תנא וכו' דלא כפלוני וקושטא קאי שאחרי מופלג שכתבתי כן מצאתי שכוונתי לדעת שר וגדול בישראל ה"ה הריטב"א ז"ל הובאו דבריו בהליכות אלי כלל תרס"ה ובכללי מוהריק"א דף ק"ה ב' וז"ל נראה דאע"ג דדרך הגמרא למעבד צריכות כי פליגי תרי אמוראי בתרי דיני שזה נשמע מזה מ"מ פעמים לא מצריך משום דידע בגמרא דבהנהו תרי דיני איפליגו האמוראים בחדא זמנא אלא דהגמרא פלגינהו להכי לא צריך לאצרוכי עכ"ד ובזה יתורץ שפיר מה ששמעתי מקשים בס"פ כל שעה מ' ב' מחלוקת אביי ורבא בנא ומבושל ובזוג וחרצן דאמאי לא הרגיש ש"ס לאקשויי והא איפליגו בה חדא זימנא או למימר ואזדו לטעמייהו כיון דתרווייהו בחדא שיאטא שייטי וחד טעמא אית להו ובמ"ש ניחא דאפשר שפיר דמסדרי התלמוד הוה קים להו דבחדא זימנא איפליגו בתרווייהו כן נלפק"ד ועיין רשב"ם בב"ב ק"ז ב' ד"ה הלכתא:
רמד
ואזדא ר' פלוני לטעמיה. הפירוש המורגל בפי הכל הוא כמו ואזיל מלשון די אזדא מני מלתא וכן פירש הערוך ערך אזדא ומצאתי פירוש אחר בדברי ר' סעדיא גאון בפירושו לדניאל שפירש בשם י"א דמילת אזדא הוא לשון תוקפא כמו זדון ויתכן ואזדא רבא לטעמייהו לשון חוזק ע"כ וכלומר וחיזק רבא לטעמיה במה שחזר ושנה אותו במקום אחר הרי פירוש שני במילת ואזדא:
רמה
ואזדא ר"פ לטעמיה. הדרך הוא דאותה המימרא שנייה דמייתי איהו גופיה אמרה ולא משם אחרים ומדברי הר"ן ז"ל בחידושי נדה למדתי דאף היכא דמייתי לה משמא דאחרים שייך לומר כן היכא דמפקו לה מקרא דכיון דקרא קא דריש כ"ע מודו ביה דהא על מאי דקאמר שם תלמודא דף מ"א ע"ב ואזדא ר"י לטעמיה דאמר ר"י משום רשב"י וכו' הקשה הוא ז"ל מאי ואזדא לטעמיה דהא ר"י משום ר"ש אמרה ור"ל נמי מודה דלר"ש אשה טהורה ותירץ דכיון דר"ש קרא קדריש משמע דאף רבנן מודו בהך דרשה ע"כ איברא דלמאי דאסיקנא לקמן בכללי הרי"ף ז"ל בראיות נכונות דמסתמא כל האומר דבר בשם אחר הכי ס"ל אם לא שחולק עליו בפירוש ע"ש אפילו לא מפקו לה אחרים מקרא שייך שפיר לומר ואזדא ר"פ לטעמיה כיון דמן הסתם ס"ל כוותיה ובזה ניחא נמי הא דפריך הש"ס בפ' מי שמתו כ"ד ב' בהא דאמר רב הונא משמיה דר' יוחנן היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא ק"ש והאמר רב הונא וכו' אע"ג דחדא מינייהו משמיה דר' יוחנן אמרה משום דסתמא אמרי' כיון דאמרה בשמיה הכי ס"ל איברא דיש לחלק בההיא משום דרב הונא תלמיד דר"י נמי הוה ותלמיד שאומר הלכה בשם רבו מסתמא סבר כוותיה מ"מ האמת כן הוא בכולהו דוכתי דאפילו היכא דלאו רבו הוא נמי הכי ס"ל מסתמא כדכתיבנא וכן נראה עוד מהא דאשכחן בפ' מקום שנהגו דף נ"א סע"א דקאמר ופליגא דידיה אדידיה אף דחדא מנייהו אמרה רבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן בן אלעזר והיינו טעמא כדכתיבנא דכיון דאיהו מייתי לה חשבינן ליה כאילו איהו גופיה אמרה וכן נראה עוד מפרש"י דחגיגה י"ט ב' שכתב דמדקאמר רבי יהודה מאיר היה אומר ולא סיים ואני חולק עליו לומר כך וכך ש"מ דר' יהודה כר"מ ס"ל ע"כ וכן מצאתי להר"ן פרק בהמה המקשה גבי צומת הגידין דף תש"ב סע"א שכתב וז"ל ומדברי הרי"ף נראה דהלכתא כשמואל משום דרבנאי אמר הכי משמיה ע"כ וכן מצאתי להרא"ש בפרק לולב וערבה דעל מאי דאיפליגו אמוראי שם מ"ד ב' אי ערבה בעי שיעור כתב וז"ל והרמב"ם ז"ל פסק כר' אמי וראבי"ה פסק כרב חסדא וכן מסתבר דרב חסדא דאמר משמיה דרב יצחק קיבלה מיניה מדלא פריש גמרא דפליג עליה והוה ליה ר' אמי חד לגבי תרי ע"כ מיהו הא איכא למידק טובא לפ"ז במה שכתב הוא עצמו בפרק המפקיד שתמה על הרי"ף שפסק כרבא אמר רב נחמן וכתב עליו וז"ל ואי משום דרבא בתרא הוא לאו משמיה דנפשיה קאמר עד כאן וזה סותר למ"ש איהו גופיה בפרק לולב וערבה דלפי מ"ש שם מדלא פריש בגמרא דרבא פליג ארב נחמן נמצא דרבא ס"ל כוותיה והו"ל לומר דהלכתא כוותיה דרבא דבתרא הוא דאטו משום דגם רב נחמן רביה ס"ל כוותיה מגרע גרע וכעת הדבר צריך תלמוד:
רמו
והוינן בה הדרך הוא דעל ההיא מתני' או מתניתא או מימרא דמייתי הוינן בה בעיקר דוכתא היכא דמתנייא. ומצאתי מחודש דאע"ג דבדוכתה לא הוו בה ולא כלום אפ"ה קאמר והוינן בה ויהיה פירושו לפי זה והוינן בה השתא וכזה ראה וחדש פרק שלשה שאכלו דף מ"ה ב' דקאמר והוינן בה מאי קמ"ל תנינא וכו' ולא אשכחן דהוו בה בדוכתא אחריתי וכן מצאתי בריש פרק אלו קשרים קי"ב א' ובפ' אלו עוברין מ"ד א' ובפ' חומר בקדש כ"ג א' ובביצה ל"ה א' ובפ' הנחנקים פ"ה א' ובפ"ק דבכורות ח' א' וכ"ה ב' ובערכין ל"ג א' ובנדה ו' א' וב' דבכולם בההוא דוכתא דמייתי להו בלחוד הוא דהוו בה וכיוצא בזה מצינו דמייתי תלמודא איזו מימרא או סברת אמוראי דלפום ריהטא דלישנא משמע דאתמר בדוכתא אחריתי ולפי האמת לא הוזכר אותו הענין כי אם באותו המקום בלחוד או שהוזכר בקצת מקומות ולא אתבריר עיקר מילתא היכא איתמר עיין רש"י בפ"ק דשבת דף ט"ז ב' ד"ה למ"ד וכו' לא ידענא היכא ושם י"ז א' ומ"ט ב' ובפסחים דף ל"ד ב' וע"ג ב' ובקידושין ע"ה ב' ובנזיר ס"ד ב' ובקמא ה' ב' וי"ד ב' וע"ע תוס' דע"ז דף מ"ד ב' ד"ה והאמר רבא ובפ' ערבי פסחים קט"ז א' ד"ה כולו ובפ"ק דגיטין ט' א' ד"ה והאמר ובחדושי הרשב"א על קמא דף קע"ב א' ובחידושי קדושין להריטב"א פ' עשרה יוחסין גבי ערעור פחות משנים ובחדושי כתובות שלו דף י"ט ע"ג וכיוצא בזה תמצא בשיירי כנה"ג א"ח כללי התלמוד כלל פ"א יע"ש וע"ע ס' שער יוסף דף צ"ב ע"ד וזה לשון הר"ן בחידושיו לחולין דף ק"ז ב' וקשיא לן שני אמאי בלא תעשה האי שקלי' וטרי' לא אשכחן לה בשום דוכתא בגמרא אלא אינהו הוו ידעי דהכי איתמר בבי מדרשא ופריקו לה כדפריק ליה רבא הכא וכדכוותה מאי דפרכינן בכמה דוכתי ואמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים ואין לה עיקר בשום מקום ע"כ וכן ראיתי בשיטה מקובצת על ב"ק דף קל"ג ע"ג שכתב בשם גאון והא דרבא לא ידענא היכא איתמר בכולהו תנויי ע"ש והכי נמי מצינו דמייתי מימרא דאמוראי בתרי דוכתי ובתרווייהו קאמר לאו אי אוקימנא וכו' ע' תוס' עירובין פ"ה ב' ד"ה לאו אחר כותבי כל זה מצאתי להתוס' ז"ל בפ' גט פשוט דף קס"ט ע"ב ד"ה בחזקה שכתבו כן בפירוש וז"ל ואפילו לא גרס הכא לא היה צריך למוחקו בסנהדרין כ"ג דקאמר והוינן בה בחזקה ולא בשטר וכו' דאפי' ליתיה הכא מצינן למימר התם הוינן בה כדאשכחן בארבעה אחין דקאמר גמרא על ספק קרוב וכו' ואמרי' למאי הלכתא וכו' ואע"ג דליתיה בהזורק ע"ח על ההיא משנה ע"כ ולא ידענא למה בפ' ד' אחין הניחו דבר זה בתימה כיון דבפרק גט פשוט הוכיחו מיניה לדוכתי אחריני:
רמז
והוינן בה. כי אמרי' היינו לומר דזה מוכרח דקאי במסקנא אך אי הדר מיניה תלמודא לא שייך למימר והוינן בה עיטור סופרים דף קמ"ה ב' ע"ש:
רמח
ורמינהו לפעמים לא רמי הש"ס משנה וברייתא דפליגי אהדדי מרוב הפשיטות שהם חולקות הרב המגיד פרק ב' מה' גנבה ואף בתרי סתמי דמתני' מצינו בפ"ב דהוריות דהמשנה החמישית והשביעית קשין אהדדי ולא רמינן לה בגמ' אלא הרמב"ם והרע"ב מתרצי להו מדנפשייהו וכמו שהעיר בזה הר"ב בית דוד בפ' י"א דזבחים משנה ז':
רמט
ורמינהי מצינו דקאמר כמה פעמים על שני עניינים מוחלקים ואף דבפשט' דידהו לא דמי אהדדי מ"מ דייק בהו ורמי להו תלמודא אהדדי כיון דבטעמי דידהו קשיין אהדדי כמו שתמצא בשבת נ"ט ב' דעלה דמתני' דקתני ולא בטבעת שאין עליה חותם דייק בגמרא הא יש עליה חותם חייבת אלמא לאו תכשיט היא ורמינהי תכשיטי נשים טמאים וכו' ע"ש הרי דרמי מדיוקא טומאה אשבת כיון דבטעמי דידהו קשין אהדדי וכן תמצא בפ' כיצד צולין ע"ה א' דרמי מכוה אפסח ואף דהוי מכח דיוקא דקאמר טעמא דרבי רחמנא מכוה מכוה וכו' ע"ש ועיין עוד בנדרים פ"ז ב' דקאמר ורמינהי בלא ראות וכו' דמקשה מרוצח אנדרים ואף דבפשטא דידהו לא דמין כלל ע"ש וכן בגיטין כ"ח א' מצינו דרמי תרומה אגט ובמכות י"ב א' רמי מעשר אערי מקלט וכל התלמוד מלא מזה אין צורך להרחיב הדבור בו וע"ע תוס' פרק כל הצלמים מ"ג א' ד"ה ולית ליה. ומעתה לא תציתו ליה להר"ב בית דוד במאי דכתב בפ' י"א דזבחים משנה ז' דאיכא למימר דלא רמינן סתמא אסתמא אלא כששני המקומות מיירו בענין א' משא"כ היכא דבפשטא דידהו לא דמיא חדא לאידך אע"ג דבטעמי דידהו קשיין אהדדי דליתא וליכא למימר הכי כלל וכדתיבנא:
רן
ורמינהי מצינו מחודש דאף כשמקשה לאמורא מברייתא אומר ורמינהי. וכזה ראה וחדש בפ' במה מדליקין כ"א ב' דמקשה על רב וכבתה אין זקוק לה ורמינהי מצותה וכו' וכן בפ' אין מעמידין מ' א' מקשה על רב מכלל דדג טמא אית ליה עובר ורמינהי דג טמא משריץ וכו' וע"ע בריש זבחים ג' א' ולפי זה לא ידענא אמאי מוהריק"א בכלליו כתב דכשמקשה לאמורא מברייתא או משנה אינו אומר ורמינהי מפני שהאמורא הוא המוקשה דאין סברא לומר דשאני רב דתנא הוא ופליג וכמו שתירץ לזה מוהר"י חאגיז בס' תחלת חכמה בשער ג' פ"א כלל ג' דהא אשכחן בספ"ק דיומא כ"א ב' דנקט לישנא דורמינהי על מימרת רב יצחק בר אבדימי וכן מצאתי עוד בריש פרק ר' ישמעאל נ' א' על מימרת ר' יוחנן דלאו תנא הוא כמו שהוכחתי בראיות נכונות באות הריש וע"ע בפ' אלו טריפות נ"ב א' דקאמר הכי על שני מימרות דשמואל דסתרי אהדדי וכן תמצא עוד בפרק ג"ה ק"ב ב' ואחרי מופלג הגיעו לידי חדושי הריטב"א על בתרא כ"י וראיתי בפרק חזקת הבתים דעל מאי דאיתא שם בגמרא מ"ב א' למימרא דלוקח אית ליה קלא ורמינהי וכו' כתב לחד טעמא דהך פרכא לא שייכא אדרב משום דלשון ורמינהי לעולם אינו נאמר אלא רומיא דקראי אהדדי או דמתנייתי אהדדי והוא פלא דהא בכולהו דוכתי דאייתינא מוכח דגם באמוראי שייך לשון זה:
רנא
והלכתא מצינו מחודש דקאמר הכי לתרץ קושי' בפ"ק דב"ק י"ב א' והלכתא בכפות ושם בפ' מרובה ע"ג א' והלכתא שהעידו בבת אחת והוזמו. והבאתי את השלישית בפ"ק דערכין ז' והלכתא דיתבי דייני אפומא דבירא ורמזו ר' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"ק בפ' מרובה דף קכ"ח ע"ד בשם תוס' שאנץ אלא ששם כתוב בטעות ובפ"ק דעירובין וצ"ל דערכין וכן מצאתי עוד בסנהדרין ע"ב א' והלכתא דשדינהו בנהרא ע"ש ובע"ז ע"ב א' וע"ע בפ' כל גגות צ"ג א' והלכתא בעיין לקולא דפשיט בעיי בהך לישנא:
רנב
והלכתא מצינו דקאמר בגמרא ואינו ממסדרי התלמוד אלא הוא מדברי האמורא גופיה דהיה סבר הפך מסקנת ההלכתא כ"כ הרא"ש בע"ז פ"ה סי' ל"ד וז"ל ומסתברא הא דמסיק והלכתא אידי ואידי ברותחין כל זה מדברי רב אשי כלומר אע"פ שאני עושה ליבון אין הלכה כך כי אני מחמיר על עצמי אלא כך הלכה דברותחין סגי ע"כ וגם הר"ן בפ' כל שעה צדד לומר כן ע"ש וכן מצאתי להסמ"ג ה' חמץ ומצה וכתב שם הרא"ם בחדושיו דכה"ג אשכחן ביבמות פרק מצות חליצה והוא בדף ק"ה ב' רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתי שערות וכ"כ התוספות שם ובנדה מ"ו א' ד"ה אבל וכן מצאתי להרמב"ן במלחמותיו ס"פ התקבל שכתב על ההיא דיבמות ואפשר דרבא גופיה הוא דמסיים בה והלכתא עד שתביא שתי שערות כ"כ הר"ן שם דף תקפ"ד ב' וכן ראיתי בספר לשון למודים על הטורים בח"מ דף מ"ד א' בשם ש"מ על בתרא כ"י:
רנג
ולא היא. אשכחן בפ' הכותב (וכן בפ' האשה בתרא דף קכ"א א' ובפ' ערבי פסחים גבי יקנה"ז ק"ג ב' ובפ' המקבל ק"ד ב') דקאמר על דברי רב אשי ולשון זה לא שייך לפרשו כמו והלכתא דלעיל דהכל הוא מדברי רב אשי כן כתב הרא"ם בחידושי סמ"ג ה' חמץ ומצה ובעל נחפה בכסף דף קס"ד ע"ד כתב דנמוקו עמו וז"ל שם דבשלמא הלכתא אפשר לומר שהוא חושש להחמיר והלכתא היא לקולא אבל לשון ולא היא משמע שאינה סברא כלל ולא שייך לומר הוא עצמו כן אם לא שנאמר הדרי בי דלא היא אלא ודאי נראה שיתכן לחלוק על דברי רב אשי וכבר רשום בזכרוני שלמדתי בש"ס שאחר דברי רב אשי קאמר תלמודא הלכתא בהפוך אלא שבעונותי שר של שכחה מצוי אצלי ולא ידעתי איזהו מקומן והמחפש אחריו ימצאנו ומיהו מדברי הראב"ד והרא"ש שכתבו כאן שהם דברי הש"ס אין ראיה לזה דאפשר דדוקא הכא דמוכח מדברי רב אשי שמחמיר על עצמו היה הוא דקא פסיק תלמודא הכי אבל היכא שדברי רב אשי הם להלכה לא יתכן לחלוק עליו אבל ראית הרא"ם מכרעת היא עכ"ד ולי אני הדיוט הדבר ברור כשמש דמצי תלמודא לחלוק על דברי רב אשי איבעית אימא קרא אי בעית אימא סברא איבעית אימא סברא דהא רב אשי לא היה מחבר תלמוד הוא לבדו אלא עם שאר חביריו בחברה כמו שכתב הרמב"ם בסוף פתיחת חבורו וז"ל נמצא רבינא ורב אשי וחביריה' סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבע"פ ושגזרו גזרות וכו' ע"ש ומאחר שכן קרוב לשמוע שאם חביריו ראו שרב אשי לא כיון אל האמת פסקו דלא כוותיה וכמו שכתב בהדיא הגאון מהר"י חאגיז בכלליו כלל ו' וז"ל וכן חתימת הש"ס היה בב"ד הגדול של רב אשי ורבינא ועל פיהם היו סותמין ופוסקין ההלכות ואפילו רב אשי שהיה ראש ישיבה אם אמר דבר אשר לא ייטב בעיני הועד היו אומרים עליו הא דרב אשי ברותא היא כלומר חוץ מן ההלכות אלא שנקרא על שמו כמ"ש במשנה עם רבינו הקדוש וכו' ע"כ ובלא זה נמי הכי כתוב בס' יוחסין ק"ס ע"ב מדפוס קראקא שלא הספיק רב אשי לגמור התלמוד וסיימוהו מרימר ומר בר רב אשי וע"ע שם דף ק"ו ב' וכ"כ עוד מהר"י ן' וירגא בס' שארית יוסף סוף נתיב השמועה דף ל"ה ב' בשם ספר יסוד עולם ובשלשלת הקבלה דף ל"ה א' ובס' צמח דוד דף ל"ג ע"ב יע"ש ולפ"ז שפיר אפשר שמרימר ומר בר רב אשי הבאים אחריו פסקו דלא כוותיה בכל המקומות אשר ראו והבינו שלא צדקו דבריו. איבעית אימא קרא דהא אשכחן בפ"ק דפסחים י"א א' ובפ"ב דיבמות כ"א א' ושם בפרק הערל פ"ב א' דקאמר אמילתיה דרב אשי הא דרב אשי בדותא היא ע"ש ובפ' טבול יום ק"ב ובפ"ו דמנחות ס"ח א' ושם צ"ה ב' ועיין מ"ש באות ההא גבי הלכה כרב אשי ומי לנו גדול ממר בריה דרב אשי שסיים התלמוד וקי"ל דהלכתא כוותיה בכולא תלמודא חוץ ממיפך שבועה וכו' ואפ"ה מצינו בפ"ד דכתובות נ"ד א' ובפ' יש נוחלין קכ"ח א' דמסיק תלמודא ולית הלכתא כמר בר רב אשי יע"ש וכן בפ' אע"פ קאמר ש"ס על דברי מר בר רב אשי ולא היא ההיא שוטה הות דלא חנקי נשי לבניהם וכן תמצא עוד בפ' הניזקין ס' א' ע"ש וע"ע שבת קמ"ו דקאמר ולא היא על סתם תלמודא וע"ע תוס' פ' אלו טרפות נ"ח א' ד"ה במאי קמפלגי שכתבו דשמא ברייתא לא שמיע ליה לרב אשי ולכאורה כמו זר נחשב לומר כן על מחבר הש"ס אך במאי דכתיבנא הכל ניחא וע"ע חידושי הריטב"א לעירובין דף ס"ו ע"ג ובחידושי ב"מ שלו דף כ"ג ע"ד:
רנד
ויידא אמרה דא דקאמר בירושלמי ר"ל והיכן מצינו עוד כן ויידא אמרה דא פתרונו ואיזו אמרה זה נמי והיידא שפירושו ואיזו כן פירש הר"ב שדה יהושע בריש האיש מקדש דף ד' ע"ב וע"ע שם ר"פ אלו נערות דף י"ז ע"א שפירש ויידא אמרה דא משפטו והיידא אמרה דא פתרונו ואיזו היא שאמרה זה כלומר מאיזו בריי' גמרינן טעם לממזרת ע"כ וע"ע בפירושו לס' זרעים דף ל"ג ע"ד ונ"ח ג' וע"ג א' ופ"ה ד' וק"י ג' ואחרי הדברים והאמת האלה אני תמוה על הכנה"ג שנתעלמו ממנו דברי הרב אחיו הנ"ל ובסוף כללי התלמוד שבשיירי כנה"ג ראו הביא לנו וז"ל ויידא שם חכם בירושלמי דפסחים פ' כיצד צולין ויידא אמר דא וכו' וליתא אחר המחילה דזו לא אמרה אדם מעולם וגם בס' יוחסין לא בא זכרונו וזה פשוט וברור:
רנה
וליטעמיך לא שייך למימר אע"ג דקשיא למקשה אלא היכא דבההיא תירוצא דמקשה למקשה מתרצא למוקשה בהכי אבל אי לא מתרצא ליה בהכי לא אמר וליטעמיך הריטב"א ז"ל בחדושי גיטין דף מ"ב ע"א:
רנו
ותנא מייתי לה מהכא. דרך הש"ס למימר הכי היכא שהאמורא יליף איזה דבר מפסוק א' והתנא מייתי לה מקרא אחרינא כמו שתמצ' ברפ"ב דביצה ט"ו ב' ושמואל מייתי סמך לעירובי תבשילין מקרא דזכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו וקאמר תלמודא שם ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ע"ש ופירש"י ז"ל כך דרך שיטת הש"ס כשמתחילין האמוראין להוציא טעם מן המקרא ויש תנא של בריי' למד אותו ממקום אחר נקט הכי כלומר האמוראים למדוהו מכאן והתנא למד מכאן עכ"ד וכ"כ עוד בפ"ק דקדושין דף ב' וז"ל ותנא מייתי לה מהכא קידושי כסף דיליף להו רב יהודה דלעיל מאין כסף נפקא ליה לתנא מקיחה דשדה עפרון ע"כ וכן תמצא עוד בש"ס פרק יוה"כ פ"א א' וגדולה מזו מצינו דאף דאמורא קאמר לילפותא דידיה משום תנא נקט תלמודא הך לישנא דותנא מייתי לה מהכא וזה בפ"ק דחגיגה ח' א' דקאמר תלמודא מנה"מ (פי' די"ט אחרון של חג הסוכות תשלומין לקרבנות החג ליחידים) א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל נאמר עצרת כו' של פסח ונאמר עצרת בח' של חג מה להלן לתשלומין אף כאן לתשלומין וכו' ותנא מייתי לה מהכא וכו' וכתב רש"י שם משום דר' יוחנן דגמר לה כדאמרי' לעיל אמורא הוא נקט הכא האי לישנא ע"כ פי' דאי הוה עביד עיקר מסברת ר' ישמעאל שהוא תנא לא יצדק לומר אחריו ותנא מייתי לה מהכא דכיון דתרווייהו תנאי נינהו הול"ל והאי תנא מייתי לה מהכא כדרגיל תלמודא למנקט בכל מקום ששניהם תנאי אינון וכמו שנבר' לפנינו ויותר ע"כ למדתי מדברי הש"ס דר"פ השוחט כ"ז א' דהגם שהוזכר קודם לו סבר' תנא בהדיא דק' דבי ר' ישמעאל תנא וכו' קא' אבתריה ותנא מייתי לה מהכא וגם רש"י ז"ל שם לא חש כלל לדעת התנא וכ' אמוראי מייתו לה מקראי דלעיל או מגמ' כדאמרן אבל תנא דת"כ מייתי לה מהכא ע"כ ולכאורה קשה דהא הך לישנא דותנא וכו' משמע דלא יתכן בתר דעת תנא אחר הנזכר קודם לו והנה לזה אפשר לומר דסברי מרנן דמאחר דהוזכרו קודם לו רב כהנא ורב יימר דילפי שחיטה מן הצואר מקראי או מגמ' דעלייהו צריכנן למנקט לישנא דותנא מייתי ליה מהכא אף דפתוך בהו דעת תנא לא חשו ליה ונקטו לישנא דשייך לאמוראי דלא אפשר בלאו הכי אלא דאכתי איכא למידק דאמאי לא קאמר תלמודא בתר סברת רב כהנא ורב יימר ותנא מייתי ליה מהכא דתנא דבי ר' ישמעאל ושחט אל תקרי ושחט אלא וסחט ממקום שסח חטאו כיון דתנא גמור הוא טפי מר' חייא דמייתי אחריו ולימא אבתריה על בריי' דר' חייא והאי תנא מייתי ליה מהכא כדקאמר שם רע"ב ואף גם זאת נלע"ד לתרץ דהא דלא קאמר הכי הוא משום דדרשת ר' ישמעאל דמיא טובא לדרשת האמוראים הקודמים ע"ש וגם עליה אקשינן ואימא מן הלשון וכו' עד דמסקינן שחיטה מן הצואר נמי גמ' כדמסקינן גבי אמוראי וכיון דמסדר התלמוד קים ליה דלפום מסקנא לית ליה קרא לאוכוחי מיניה שחיטה מן הצואר לא רצה למימר עליה ותנא מייתי לה מהכא כנלע"ד. שוב ראיתי שכבר קדמני בהאי כללא הגר"ש בספר הכריתות לשון למודים שער ג' סי' קל"ט ומכל אילין דוכתא דאייתינא לא אדכר אלא הך דריש פ' השוחט לא ידעתי למה וזה חזיתי ואספרה שסיים בלשונו ואמר וצ"ל שהאמורא לא שמע ליה הבריי' ודבריו אלה שגבו ממני דמשמע דאי הוה שמיע ליה הבריי' לא הוה מצי פליג אתנא בדרשת הפסוק וזה אינו דהא מנקט תלמודא האי לישנא דותנא מייתי לה מהכא במתק לשון ובניחותא ולא קא מותיב עליה דאמורא מבריי' ש"מ דליכא קפידא כלל אי פליג אתנא דבריי' בהא ובר מן דין מצינו להכריתות גופיה בימות עולם ש"ג סי' י"ז שבהדיא כ' דבדרשת הפסוק רשאי האמורא לחלוק על התנא ויליף לה מההיא דפ"ק דחגיגה י' א' דעלה דתניא שם ר' אליעזר אומר יש להם על מה שיסמוכו וכו' קאמר בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא וכו' ע"ש ובסי' י"ז וכי האי גוונא מצאתי עוד בפרק יום הכפורים פ"ה ב' ובפ"ק דמגילה ז' א' יע"ש ואפשר לישב דהא דקאמר וצ"ל וכו' לאו לענין אפלוגי אתנא אתמר אלא קושטא דמלתא קאמר דמשמעות הלשון דוהאי תנא וכו' משמע דמסדר התלמוד הוא דגלי לן הבריי' והאמורא לא ידע לה דאם איתא דהוה ידע לה הוה מדכר לה והוה קאמר אבתרה אי הואי התם הו"א וכו' כדנקט שמואל בהנך דוכתי דאייתינא ומדלא קאמר הכי צ"ל דלא ידע הבריי' כן נראה לע"ד:
וזה אשר כתב אלי החכם השלם ידיד נפשי כמוהר"ר יצחק גוניס ואיס נר"ו בענין זה:
שלמא רבא למעכ"ת לעילא מכל ברכת' כי"ר הכא תרגימו נהורית"א אנהרינהו לעיינין לאורו אלך לי אל הר המור זה סיני לברר לנו אם ייטב בעיניו כלל א' שחדשתי בחדושי למסכת חגיגה ואעתיק למעכ"ת הלשון בדמותו ובצלמו בדף ט' ע"א רש"י ד"ה ותנא מייתי לה מהכא משום דר"י וכו' ולא תקשי דהא משום ר' ישמעאל קאמר לה עיין בדבריו ז"ל רפ"ב דביצה ט"ו ע"ב דודאי לא בעינן בדוקא שהאמורא אמר כן מסברתו אלא אפילו דקאמר לה משם תנא אם מה שיביא אח"כ היא בריית' מפורשת קאמר ותנא מייתי לה מהכא ודבריו ז"ל שם שכתב כשמתחילין האמוראים וכו' לאו דוקא מסברת עצמם והכי דייק ממה שסיים שם ויש תנא של ברייתא וכו' ויותר מזה תמצא בריש השוחט כ"ז א' דקאמר ותנא מייתי לה מהכא הגם דלעיל מיניה הזכיר סברת דבי ר' ישמעאל תנא ושחט וכו' ומה שפירש ז"ל שם אמוראי מייתי לה וכו' ל"ד דה"ה תנאי וכן מוכח ממ"ש בסוף דבריו שם אבל תנא דת"כ מייתי וכו' דמי הכריחו לומר דת"כ אלא שמדבריו יש ללמוד כלל אחר דהגם שהוזכר איזה תנא קודם כי התם אפ"ה קאמר ותנא מייתי וכו' אם הוא תנא דת"כ ויהיה הטעם דהא חשיב להו מהברייתות מפני שהיה מורגל אצלם יותר או שמא כי הוא תנא עיקרי בדרשות הפסוקים ובזה יתורץ מה שהקשה בס' הליכות אלי אות של"ב מההיא דסוף הזרוע קל"ד ב' דקאמר ותנא מייתי וכו' הגם שלא הוזכרו קודם זה אלא תנאים יע"ש שנדחק בזה ולפמ"ש לק"מ דההיא דרשא דשוק הימין וכו' היא בת"כ פרשת צו יע"ש פ' ט"ז ומעתה שפיר שייך למימר ותנא מייתי לה מהכא לפי הכלל שלמדנו מתוך דברי רש"י ז"ל כנלע"ד אשא עיני אל מעכ"ת יראני נא ידו החזקה סתום ועשאו פתוח ממקומות אחרים כמנהגו הטוב ושכמ"ה:
הצעיר המוכן לשרתו יצחק גוניס ואיס ס"ט. וכוונתי לו כן הדברים.
לבהירי רצתה נפשי יהא שלמא רבא מן שמיא אנס"ו.
ראיתי את דבריו נכוחים וטובים בכללא קמא דאמר מר דאף דאמורא קאמר משמיה דתנא שייך שפיר למימר ותנא מייתי לה מהכא וזו היא ודאי כונת רש"י בההיא דחגיגה ט' א' במ"ש משום דר' יוחנן וכו' וכבר הוכחתי בכללי באות המ"ם דאף סברת תנאים שהזכיר האמורא מימרא מתקריא ולא מותבינן מיניה ואוף ה"נ דכוות' וזו אינה צריכה לפנים דאורחא דתלמוד הכי הוי דאף בב' תנאים קאמר והאי תנא וכדבעינן למימר קמן אך כללא בתרא דחשיב בדעתיה למילף מדברי רש"י דר"פ השוחט כ"ז א' דדוקא היכא דהויא ברייתא דת"כ שייך לומר ותנא מייתי לה מהכא אף שהוזכר איזה תנא אחר קודם לו אין אני מודה לו בזה מכמה טעמי חדא דמאי דנקט רש"י אבל תנא דת"כ מייתי לה מהכא לאו לדיוקא קא אתי אלא קושטא קאמר דההיא ברייתא מת"כ היא ואוף אי יהיבנא ליה שיטתיה לא זו הדרך לאשמועינן כלל מחודש כזה בדיוקא קל כמות שהוא שאין לו על מה שיסמוך ותו דאין סברא כלל לחלק בין ברייתא דת"כ לשאר ברייתות בזה דהטעם דקא יהיב מעכ"ת דהא חשיב להו מהברייתות מפני שהיה מורגל אצלם יותר אינו לשבח דהא ברייתות דר' חייא ור' אושעיא שסדרם על פי ר' הקדוש רבם כמ"ש רש"י בפ"ב דתענית כ"א א' הן הן שהיו בקיאין בהן ובשמותיהן טפי מכולהו אינך ברייתות כיון דאית להו עיקר במתני' כדמוכח מעובדא דאילפא שם דאמר איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ור' אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתניתין וכו' ה"ש ומנייהו הוא דמותבינן ומפרקינן בכולי' תלמודא כדאמרן בשלהי חולין קמ"א ב' דכל מתניתא דלא תניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא משבשתא היא דלא מותבינן מיניה בי מדרשא וכן מצאתי למוהר"ש אלגאזי בס' גופי הלכות כלל פ"ז שכתב בשם ר' בצלאל דברייתא שכתוב בה בלשון ת"ר ידוע לכל כמו משנה וחזר ושנאו בכלל תקמ"ד בשם תוספות שאנץ וכ"כ הכנה"ג בכללי הגמרא אות פ"ב בשם הרמ"ע ולמען יאמנו דברי אערכה לפניו משפט כתוב בתשובת רב שרירא גאון שהביא הר"ב ס' יוחסין וז"ל שם בדף קי"א והני ברייתא דתרצי ר' חייא ור' אושעיא עדיפא מכולהו ולקטינהו רבנן ותננהו בי רבנן ועלייהו אמרינן בגמרא ת"ר וכו' וכולהו הנך ברייתא לא קבעינהו למגרסינהו נ"ע כדאקבעון ברייתא דר' חייא ור' אושעיא ולא אמרי' מינייהו ת"ר אלא תניא ותנא תונא וספרא וספרי נמי לאו מתחלה פשטו בהו רבנן במשנתינו דמשעת תקנה פשטה בכל ישראל אלא קלי קלי כדאמרינן ביבמות ע"ב ב' א"ל ר' יוחנן לר"ל ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה א"ל ר"ל לאו דידיה היא מתניתא היא והיכא תני ליה בת"כ נפק ר' יוחנן תניה בג' יומי וסברה בג' ירחי ובתר הכי אקבעון ספרא וספרי ותוספתא וכולי תלמודא וכו' עש"ב הרי תנא דמסייע לי במאי דכתיבנא דטפי הוו מורגלין בברייתות דר"ח ור"א יותר מספרא וספרי ושאר ברייתות וכדמוכח בהדיא מסוגיא דיבמות דאייתי דאפי' ר' יוחנן לא הוה ידע מהברייתות דת"כ אי לא הוה גמיר להו השתא וצא ולמד עוד כן ממ"ש הרשב"א בפ' בהמה המקשה הביא דבריו מוהריק"א בכלליו דף קט"ז ע"א וז"ל ומכאן יש ללמוד שאין כל בעלי הגמרא שונין ספרא ושמע השומע מקצתה ולא שמע סופה וכמ"ש בהערל דר' יוחנן לא הוה ידע עד דגמרה ע"כ וכל זה מורה באצבע דלא צדק מעכ"ת במ"ש דברייתא דת"כ היה מורגל אצלם יותר משאר הברייתות דליתא. עוד ראיתי דהדר אטעמי' להחזיק את דבריו וכתב לו טעם ב' ואמר או שמא כי הוא תנא עיקרי בדרשות הפסוקים ואף דבמסתפק אמרה למלתיה בלשון שמא עכ"ז הדבר קשה לשמוע דאדרבה הפך מזה מוכח מדברי התוס' בפרק ג' דעירובין ל"א א' ד"ה כפשוטו שכתבו דכמה מדרשות יש בת"כ דהוי רק אסמכתא ועיקר דרשא מפקינן לה מדוכתא אחרינא ע"ש וכ"כ עוד בפרק כל שעה ל"ג ב' ד"ה לאימת ובפרק מקום שנהגו כ"ו סע"ב וכן מצאתי עוד להרא"ש ז"ל בפרק מרובה סי' ג' ובסוף נדה ריש ה' מקוואות ולהרמב"ן ז"ל פ' ראה וכ"כ הר"ב משנה למלך סוף ה' אסורי מזבח והוסיפו עוד התוספות בפ"ק דיומא ז' רע"ב דכמה ברייתות נשנו בת"כ לפי מאי דס"ד מעיקרא ואיכא למימר דההיא נשנית לפי הטעות דהוה ס"ד מעיקרא בפ"ב דזבחים וכו' יע"ש ומעתה ע"כ לומר דאין סברא וטעם כלל להעדיף כחו של הת"כ טפי משאר הברייתות וכדכתיבנא ובר מן דין ומן דין הא אשכחנא בפ' יש נוחלין קי"א ב' דקאמר והאי תנא מייתי לה מהכא אבתריה דת"ר שקדם לו הגם דהאי תנא בתרא לאו דת"כ הוא וכה"ג אשכחנאן תו ברפ"ב דתמורה י"ז ב' יע"ש והשתא לפ"ז אזדא ליה כלליה בתרא וכל אתר לא אשתכח ליה ואני אמרתי אגלה אזנו למר שנתחדש לי כללא חדתא בהא מילתא אשר אומר כי הוא זה דבין כשהקודמים בדרשת הפסוק הם אמוראים ובין כשהקודמים הם תנאים שייך שפיר האי לישנא דותנא מייתי לה מהכא אלא שיש הפרש ביניהם כשהקודמים הם אמוראים אף שהוזכר דעת איזה תנא עמהם יאמר ותנא מייתי לה מהכא וכלומר האמורא מפיק מהאי קרא אך התנא דברייתא מייתי לה מאידך קרא אבל כששניהם תנאים גמורים דברייתא ולא פתיך בהו שום אמורא כלל אז יאמר והאי תנא מייתי לה מהכא כלומר תנא דלעיל מפיק מחד קרא והאי תנא מייתי לה מקרא אחרינא דהכי קא חזינן דנקט תלמודא לישנא דוהאי תנא וכו' בההיא דבתרא ותמורה דאייתינא והכי נקט תו בר"פ השוחט כ"ז ב' וברפ"ו דתמורה כ"ח ב' לך נא ראה ואני תמיה על מוהר"ש אלגאזי הבקי בחדרי תורה שבספרו הליכות אלי כלל של"ב הקשה על דברי רש"י דביצה ט"ו ב' שכתב לפי שהאמוראים למדו ממקומות אחרים וכו' מההיא דפרק הזרוע קל"ד ב' דשניהם תנאים ומה שייך לומר ותנא מייתי לה מהכא ונדחק ליישב ע"ש ולדידי המך קושיא מעיקרא ליתא שהרי רש"י ז"ל לא קאמר דדוקא גבי אמוראי שייך האי לישנא ולא בתנאים אלא משום דהתם באמוראים קיימינן הוא דאמר הכי ואה"נ דגבי תנאים נמי שפיר שייך האי לישנא וכדאמרן ואיך שיהיה מתוך דבריו למדנו דאישתמיטו מיניה כל אילין דוכתי דבגמרא שהבאתי והוא פלא. איברא דלפי דרכי אכתי איכא למידק דבההיא דפ' הזרוע דתרווייהו תנאי נינהו הו"ל לש"ס למנקט לישנא דוהאי תנא וכו' כדנקט בכולהו אינך דוכתי שהזכרתי ואפשר לתרץ דכיון דסתמא דתלמודא קא בעי עלה דברייתא מאי תלמודא ומהדר לתרוצי לה עד דתריץ נמי ההיא דהלחיים והקבה למאי אתא אלמא דרבינא ורב אשי מסדרי התלמוד הכי סבירא להו לעיקר דרשה וכלפי דידהו דאמוראי אינון אף דאיכא תנא בהדייהו נקט לישנא דותנא מייתי לה מהכא וכדברירנא לעיל כנלע"ד:
וזה אשר כתב אלי בהאי עניינא החכם השלם הדיין המצויין כמוהר"ר יוסף בן סאמון נר"ו.
ישאו הרים שלום למר ולתורתו ולסיעת מרחמוהי יש"ץ. הן עתה נתגלגל הדבר וזכיתי לראות דבר קטון הויות דאביי ורבא מדברות קדשו והאירו אל עבר פני והארץ האיר' מכבודם ודנתי ק"ו מעצמי מזה כמה יקר תפארת ספרו הנכבד שחיבר בדבר גדול על כללי הגמרא מי יתן בספר ויוחק יפוצו מעינותיו חוצה במזרח ובמערב כי על ידו ישוטטו רבים ותרבה הדעת בישראל הוא הדבר אשר ראיתי משם מעכ"ת בחכמתו ובקיאותו הגדול להפיל הכלל שחידש החכם הידיד מוהר"ר ינו"ן שמו בענין ותנא מייתי לה מהכא מתוך לשון רש"י חולין פ' השוחט דף ז"ך ע"א ומעכ"ת הפליא עצה הגדיל תושיה והביא לו בזה כמה סוגיות ובקיאות אשר לא שערום בספריהם בעלי הכללים ז"ל גם שדי נרגא בכלל הנזכר ובטעמיו מספר יוחסין ורב שרירא שכתבו דברייתות דר' חייא ור' אושעיא היו רגילין בהו טפי מתורת כהנים ומדברי התוספות בכמה מקומות בגמ' שכתבו דכמה דרשות יש בתורת כהנים דהיו רק אסמכתא ובאתי כיהודא ועוד לקרא ועוד זה אין לי שיעור שיבא מכשורא כי אמרתי אולי יש תקוה להיות שמי נזכר תוך היכל הקדש חיבורו של מעכ"ת ואען ואומר אל המלאך הדובר בי הוא אדוני נר"ו כי הנה אמת שרש"י ז"ל בורח הרבה כל מה שיכול מן הכלל הנז' שהרי שם בחגיגה דף ט' ע"א דאמרי' ותנא מייתי לה מהכא דתניא וחגותם וכו' כתב עלה רש"י משום דר' יוחנן דגמר לה וכו' אמורא הוא נקט הכא האי לישנא עד כאן לשונו ודחק רש"י עצמו בזה משום דגוף המימרא דרבי יוחנן היא משום רבי ישמעאל שהוא תנא ואם כדברי מהר"ר ינו"ן בכלל הנזכר קשה דלמה נתלבט רש"י כל כך בזה והלא ההיא דוחגותם ברייתא של תורת כהנים היא פרשת אמור פרק ט"ז לפי הכלל הנזכר אפילו אם היתה ההיא דר' יוחנן דנאמר עצרת ברייתא גמורה תנא דבי רבי ישמעאל אפילו הכי שפיר יכול לומר בגמ' בתרה ותנא מייתי לה מהכא וחגותם כיון דההיא דוחגותם של תורת כהנים היא ואפילו בההיא דחולין פרק השוחט דף ז"ך ע"א שהזכיר בה רש"י תורת כהנים שמזה הוציא הינו"ן כלל הנז' לא הניח שם רש"י מלכתוב אמוראי מייתי לה וכו' וכל זה משום דלשון ותנא דנקט סתם בגמ' בכל מקומות הנזכרים משמעותי לאפוקי אמורא שאם הוא לשון הבדל בין תנא דת"כ לתנא אחר היה צריך לומר והאי תנא כיון ששניהם תנאים הם ודבר זה מבואר בהגיון הלשון וכמ"ש חילוק זה מעכ"ת אבל מ"מ דברי רש"י ז"ל פ' השוחט ז"ך א' ד"ה ותנא שסיים בה אבל תנא דת"כ מייתי לה מהכא ע"כ רישומן ניכר שעל כרחו של רש"י צ"ל הכלל הנז' בשעת הדחק ואע"פ שהוא כנגד פשט הלשון משום דקודם לכן הביא שם בגמ' תנא דבי ר' ישמעאל שהיא ברייתא גמורה ותנא גמור ולכן הוכרח רש"י לסיים ולומר אבל תנא דת"כ לרמוז דתנא דת"כ יש לו איזה צד עדיפות יותר משאר תנאים וכן צ"ל על כרחין בההיא דפ' הזרוע דף קל"ד ע"ב שהקשה ממנה בס' הליכות אל סי' של"ב וקושיא שפירתא היא מדלא קאמר בה והאי הכא כדברי מעכ"ת וזה כחו של הרש"א ז"ל שהקשה ממנה והעדיפות שיש בענין זה לתנא דת"כ הוא מצד שני דברים יחדיו יהיו האחד שכל עסקו הוא להוציא טעם לדינין מן המקרא שהוא דבר הלמד בעניינו זה של ותנא מייתי לה מהכא שכתב בו רש"י במס' ביצה פ"ב דף ט"ו ע"ב וז"ל ותנא מייתי לה מהכא כן דרך שיטת הש"ס כשמתחילין האמוראים להוציא טעם מן המקרא וכו' ע"כ משא"כ שאר תנאים ובכללם ר' חייא ור' אושעיא שאין להם עסק בזה אלא הם מסדרים הדינין סתם כדרך רבינו הקדוש במשנה ואע"פ שיבואו קצת דרשות של ת"כ דרך אסמכתא כמ"ש מעכ"ת מ"מ אין זה מזיק בעניינו בטעם זה והרי ההיא דביצה ט"ו ע"ב גבי עירובי תבשילין אסמכתא היא כמ"ש שם ברש"י ובגמ' וקאמר בה התם לשון זה ותנא מייתי לה מהכא וא"כ הוא הדין כי מייתי ת"כ מצי שפיר למימר הכי ועדיף ת"כ בענין זה עכ"פ שעסקו להוציא טעם לדינין מן המקרא באיזה דרך שיוציא והעדיפות השני שיש לתנא דת"כ הוא שעכ"פ בדורות האחרונים של האמוראים ובזמן שנכתבה הגמ' היה שגור בפיהם יותר משאר ברייתות של שאר תנאים ומצאתי און לזה מדברי רש"י עצמו בחולין פרק אלו טריפות דף ט"ו ע"א גבי ראשו ארוך דאמרינן התם במאי קא מפלגי תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל וכתב רש"י שם וז"ל תנא דבי רב קרי לברייתא קמייתא ששנויה בת"כ דמקרי ספרא דבי רב לפי שהיה שגור בבית המדרש בפי כולם אבל ברייתא ותנא דבי ר' ישמעאל לא היתה שגורה אלא בפי תלמידיו ע"כ ודעתו כמ"ש בספר תחילת חכמה דף מ"א ע"ב כלל ל' וז"ל כל היכא דאיתמר רבנן דבי רב ר"ל התלמידים בני הישיבה וכל היכא דאיתמר דבי רב לאו רב ממש אלא בית המדרש הליכות עולם עכ"ל וזה שלא כדעת הרמב"ם בהקדמה לספר הייד שסובר שרב חיבר ת"כ ועל שמו נקרא ספרא דבי רב ולפי דברי רש"י נראה דאפילו ברייתות דר' חייא ור' אושעיא לא היו שגורים כל כך בפיהם כמו ת"כ מדלא נקראו ספרא דבי רב כי אם ת"כ ומה שהביא אדוני מספר יוחסין ורב שרירא והרשב"א ושאר פוסקים הכל היה בתחלה א"כ לפי שני העדיפות הנזכרים שפיר מצי גמר' לומר סתמא על תנא דת"כ ותנא מייתי לה מהכא כלומר תנא הידוע ושגור בפינו בהוצאת טעם הדינין מן המקרא ואפילו נזכר קודם לכן תנא אחר דלברייתות דרבי חייא ורבי אושעיא אין לחוש בזה ואע"פ שיונח שהיו רגילים בהם יותר מת"כ לפי שברייתא דרבי חייא ורבי אושעיא אין להם עסק להוציא טעם הדינין מן המקרא והרי הם כמשנה של רבינו הקדוש שרגילה בפיהם ואין לה עסק בענין זה ולשאר תנאים דמיירו בהוצאת טעם הדינין כמו רבי ישמעאל במכילתא ג"כ אין לחוש מפני שאין דבריו שגורים בבית המדרש כמ"ש לעיל מרש"י חולין ס"ו ע"א וא"כ כי קאמר בגמ' סתמא ותנא מייתי לה מהכא ידוע הוא להם מסתמא שהיא ת"כ ואע"ג דההיא דביצה דף ט"ו ע"ב גבי עירובי תבשילין לאו דת"כ היא וכן הרבה מקומות כאשר הביאם מעכ"ת בכתבי קדשו בחזקת ידו ובקיאותו ובהנך כולהו יהיה להם פירוש לשון ותנא מייתי לה מהכא לאפוקי אמורא בעלמא ומיירי באיזה תנא שיהיה ונמצאו שני פירושים בלשון אחד ולא נעלם ממעכ"ת שאין קפידא בזה כמ"ש התוס' בכמה מקומות ומהם במסכת בכורות פרק יש בכור דף מ"ו ע"ב ד"ה דאדם וז"ל ואין תימה על שהלשון שוה ואין פירושם שוה דכה"ג אשכחן וכו' עכ"ל ומ"מ אצל מקום דמייתי הגמרא בזה ת"כ הוי מצי למימר ותנא דבי רב מייתי לה מהכא כדקרי ליה בחולין ס"ו ע"א במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל אלא דניחא ליה לגמרא למינקט לישנא חדא בענין זה דתנא מייתי לה מהכא בין כשמביא נגד אמורא וכן כשמביא נגד תנא את זה חזיתי ואספרה לפני כסא כבוד תורתו מן הבא בידי כי קטון הוא אוחילה יעלה לרצון לפניו ויהיו לרצון אמרי פי שנזכה לראות חיבורו המפואר מודפס בקרב ימים ואליו נדיבי עם אלהי אברהם ירוצו ממזרח וממערב לתת לכסף מוצא כל הון יקר בע"ה:
נאם העבד ישראל איש מכאובות וידוע חולי ובביתי אין לחם ואין שמלה גר בארץ ודעתו לחזור דורש טוב ודובר שלום לאדון נר"ו החותם באדר שנת ויושט המלך את שרביט הזהב אשר בידו לפרט האלף הששי ליצירה.
עהב"ה יוסף בן סאמון סיל"ט.
רנז
ויו במקום וכבר מצינו בסוטה ג' א' גבי ועבר עליו רוח קנאה דדריש ועבר וכבר עבר ומשמע התם דכל היכא דליכא הוכחה מן הפסוק בעצמו דלהבא מצינן למדרש הוי"ו במקום וכבר דפריך שם תלמודא אלא מעתה ועבר לכם כל חלוץ ה"נ ומשנינן התם מדכתיב ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו משמע דלהבא ופרש"י תשובו מוכיח דלהבא הוה אלמא דבדליכא הוכחה מן הפסוק דלהבא משמע יש בידינו לדרוש אותה הוי"ו בלשון וכבר ומכאן קשיא לי על הגאון מוהרא"ם ז"ל שכתב בפרשת שמות בפסוק ויקח משה את מטה האלהים בידו שרש"י ז"ל אינו סובר שיהיה שום וי"ו משמש במקום וכבר והוא תימה דאישתמיט מיניה תלמוד ערוך שכתבתי ומה גם שרש"י ז"ל גילה דעתו הרחבה בפרשת נשא דס"ל הך כללא שהרי כתב בפ' ועבר עליו בזה הלשון ועבר עליו קודם לסתירה והן הן דברי הש"ס דדריש ועבר וכבר עבר וכ"כ עוד בפרשת משפטים בפ' וגונב איש ומכרו ונמצא וגו' ע"ש ומלבד זה גם דבריו סתרי אהדדי שהרי בפרש' בראשית בפסוק ותוצא הארץ וגו' פירש הוא ז"ל לדעת רש"י וי"ו של ויאמר בלשון וכבר שכתב וז"ל אבל פי' ויאמר כבר אמר ביום ראשון וכו' וקדמני בקושיא זו הצדה לדרך שם בפ' שמות וזה ודאי צ"ע לדידי הפעוט האמנם מה שהקשה עוד עליו הצדה לדרך ותמה הפלא ופלא איך שכח הרא"ם מה שכתב רש"י ז"ל בפרשת וירא בפסק ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך שכתב וז"ל אע"פ שכתוב אחר וירץ לקראתם האמירה קודם לכן היתה וכו' הרי שפירש ויאמר וכבר אמר אני בעניי קושיא זו איני מכיר דהתם לאו מן הוי"ו דריש כן אלא מכלל אחר הסמוך בידינו אין מוקדם ומאוחר בתורה שאנו דורשים אותו אפילו בלי וי"ו בכמה דוכתי דוק ותשכח ותדע שכן הוא שהרי כתב רש"י שם בפרשת וירא בסיום לשונו כמו שפירשתי אצל לא ידון רוחי באדם וכו' ושם כתב להדיא שמפרש כן מפני שאין מוקדם ומאוחר בתורה ונלע"ד דבנזיר ד' ב' דבעי לאוכוחי דשמשון איטמי למתים מדכתיב ויך מהם אלף איש ויקח את חליצות' ופריך דילמא אשלחינן ברישא והדר קטלינן ודאי ויך ויקח כתיב אין ה"נ דהוה מצי למימר ויקח וכבר לקח כדדריש בסוטה אלא דעדיפא מיניה קפריך ודילמא גוססין שוינון כלומר אפילו לדידך דאמרת דברישא המיתם והדר לקח חליצותם דילמא בהיתר עבד כגון ששוינום גוססין כנלע"ד ועיין מענה לשון דף י"ז ע"א ורד"ק מלכים א' סי' י"א שוב מצאתי להריטב"א ז"ל בחדושיו למכות דף ו' סע"ב דעל מאי דתניא שם דף ח"י ב' ר"י אומר והנחתו לפני ה' אלהיך זו תנופה הקשה הוא ז"ל וז"ל וא"ת והא האי והנחתו לבתר קריאה כתיב ותנופה היא קודם קריאה כמו ששנויה במקומו ותירץ וז"ל ויש לומר דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכבר הנחתו לפני ה' קאמר קרא עיין שם:
רנח
ויו בלישנא דעלמא כ"ע מודו דלאוסופי אתי ולא לחלק. רשד"ם חלק אבן העזר סי' מ"ח ועיין במהריב"ל ח"ג סי' י"ז כ"כ הכנה"ג בכללים נפרדים אות ס"ט וע"ע משפט צדק ח"א סי' ע"ב ומהר"ר צבי סי' ד' ובני חיי א"ח סי' תרצ"ד ס"ב וש"מ על ב"מ דף קפ"ט ע"ג ומשאת משה ח"מ דף ס"ו ע"ב וספר כהונת עולם הלכות נדרים דף פ' בארוכה הלכה למשה ח"א דף קי"ג ב' וספר מטה אשר בליקוטים סי' ח"י ב' העלה ארוכה וטורי זהב י"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ט ובשער אפרים סי' קל"ג.
רנט
וכן היכא דקתני במתניתין או ברייתא. ידוע דאית רבותא באותה בבא ולא זו אף זו קתני כדמוכח בכתובות פ"ב ב' ובקמא פ"א ב' ובתרא ב"ן ב' וכמה דוכתי אחריני וכתב הר"ב שדה יהושע בפ"ב דקדושין דף כ"ד ע"ג דאין ספק שכן הדבר במלת וה"ה שהיא במדרגת וכן העוטף השני על הראשון ולי המך לא ברירא כל כך:
רס
ולא הודו לו כל סיעתו. כלומר שלא הודו לו בית דינו ואמרי לה כל שעתו כלומר כל ימיו לא מצא מי שהודה לו לא בבית דינו ולא בבית דין אחר הרמב"ן פ' המגרש:
רסא
ולא עוד אלא אפילו וכו'. לא שייך לומר אלא כששני הדברים הם מענין א' אבל לא כשכל א' הוא ענין לעצמו כ"מ ספ"ז מה' טומאת צרעת:
רסב
ולאו איתותב דר"פ. לאו למימרא דאיתותב ואידחי ליה למימריה לגמרי אלא היינו לומר כיון דאיכא תיובתא עליה אע"ג דשני ליה בשנויא דחיקא לאו איהו כדאי למפרך מיניה וע"ש טעמים אחרים כ"מ פ"ג מה' מעילה הלכה ג':
רסג
וסתמא כר"י בן בתירא. לאו משום דתהוי הלכתא כוותיה אלא לאשמועינן דיחידאה הוא כ"מ פ"ב מה' רוצח הלכה ז':
סליקו כללי הויו בס"ד