יד מלאכי חלק א· רבי מלאכי הכהן
כללי ההא
קמז
הלכתא כותיה דשמואל בדיני לגבי רב. בכורות מ"ט ע"ב וכפי הנראה שם היא כלל מוסכם מכולהו אמוראי מדקאמר ואע"ג דקי"ל כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כוותיה דשמואל וכן משמע מסתמות כל בעלי הכללים אשר הזכירוהו בסתם אמנם לפי האמת איכא אמורא דלא סבירא ליה הך כללא כדמוכח בפרק הניזקין ס' ב' גבי פלוגתא דרב ושמואל בבני נהרא הי מינייהו שתו מיא ברישא דקאמר שם בגמ' אמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר וכתב רש"י ז"ל כל דאלים גבר ולית ליה דהלכתא כשמואל בדיני וכן כתבו התוס' שם לתירוצא קמא אמנם לתירוצא בתרא כתבו דהכא שאני דמסתבר טעמיה דרב ודרך ג' מצאתי להרא"ש ז"ל שם בשם ר"ח דמשום דשמואל תרגמא להא דרב נפק מכללא דהלכתא כשמואל בדיני ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת לא ידענו מה היה לו למהר"ש אלגאזי ז"ל בספר גופי הלכות כלל קנ"א שנתקשה בזה וכתב וז"ל הלכה כשמואל בדיני לגבי רב וצ"ע בגיטין פרק התקבל (צ"ל הניזקין) גבי פלוגתא דבני נהרא כתב הרי"ף ז"ל והשתא דלא איתמר הלכתא כמאן מאן דאלים גבר ואמאי צריך למפסק הלכה כיון דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני אלה דבריו ז"ל ואני בעניי תמיה עליו דאדקשיא ליה על הרי"ף תקשי ליה על הש"ס כיון דדברים אלו לא מפי עצמו אמרן רק העתיקן מן הש"ס ואין לומר דמה שלא הקשה כן מן הש"ס הוא מפני שזו היא דרך הש"ס להביא כל הדעות אע"ג דלא קיימי לפום קושטא דמלתא מה שאין כן הרי"ף דשונה הלכות פסוקות דהו"ל לפסוק כשמואל נגד רב הונא בר תחליפא דהא אם איתא דלא סבירא ליה לתלמודא להך פסקא דרב הונא בר תחליפא דכל דאלים גבר הוה ליה לפסוק בהדיא הלכה ולימא הלכה כשמואל כדרכו בכל התלמוד הן אמת דתקשי נמי הכי לרש"י ז"ל ולתוס' לתירוצא קמא דסברי דלית ליה לרב הונא בר תחליפא דהלכתא כשמואל בדיני אמאי לא מסקינן שם בגמ' והלכתא כוותיה דשמואל כיון דסוגיא דעלמא הכי אזלא דפסקינן כוותיה בדיני ותו דאם איתא דסמיך תלמודא אמאי דקי"ל כוותיה דשמואל בדיני איך פסקו כל הפוסקים להא דרב הונא בר תחליפא דכל דאלים גבר אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דקים ליה לתלמוד דבהא לית הלכתא כשמואל משום אינך טעמי שכתבו התוס' והרא"ש אי משום דמסתב' טעמיה דרב או משום דשמואל תרגמה להא דרב ומעתה אזדא לה תמיהתו של הר"ש אלגאזי שתמה על הרי"ף ז"ל כיון שכבר קדמוהו בקושי' זו על הש"ס ומה שתירצו על התלמוד יתכן ג"כ על הרי"ף ז"ל ודוגמתו תמצא בפרק תפלת השחר גבי מחלוקת ר' יהודה ורבנן עד אימת הוי זמן המנחה דמסקינן בגמ' השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר מאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד העתיק הרי"ף הלשון כצורתו וכן פסקו הפוסקים לענין דינא וכ"כ שם הר"ן בחדו' על הש"ס דאע"ג דבעלמא נקטינן כשמואל בדיני בהא נסתפקו בעלי הגמ' וקי"ל כספקייהו וכן פסקו הגאונים ז"ל וכ"כ הריטב"א שם בשם הגאונים ועיין פרי האדמה ח"ב דף ע"ח ע"ב שהאריך בפירושא דהאי סוגיא:
קמח
הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני. אמרינן אף היכא דפליגי בפסק הלכה אליבא דתנאי כן למדתי מדברי הרי"ף והרא"ש ס"פ במה בהמה ופרק קמא דעירובין ושם פ"ד גבי דיר וסהר דבמאי דאיפליגו רב ושמואל בפסק הלכה דתנאי כתבו דקי"ל הלכה כרב באיסורי וכן בפרק שור שנגח את הפרה דפסק שמואל כרבי כתבו דהלכה כשמואל בדיני יע"ש וכן בפרק נערה שנתפתתה גבי ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל כתבו דקי"ל הלכה כשמואל בדיני וכן נראה דעת הרמב"ם מדפסק בכולהו כדעת הרי"ף רבו דוק ותשכח וכן יש להוכיח עוד מדברי בעל הלכות גדולות בפ"ד דברכות דף ד' ע"א גבי תפלת ערבית רשות דלפום גירסתיה דגריס התם ורב אמר הלכה כדברי האומר רשות כתב הוא ז"ל והלכה כרב באיסורי והכא תפלה איסורא היא ע"כ וזו היא ג"כ גירסת הסמ"ג בעשין י"ט והרשב"א נמי כתב ופסקו הגאונים ז"ל דהלכה כמ"ד רשות דתפלה כאיסורי נינהו והלכה כרב באיסורי וכו' ע"ש. וגרסת התוס' נמי כך היא עיין דף כ"ו ע"א ד"ה טעה וכ"ז ב' ד"ה הלכה וע"ע הרא"ש בראש הפרק שכתב הא קי"ל דתפלת ערבית רשות והלכתא כרב באיסורי וכו' עיין שם וכמעט יש הכרח לגירסא זו מהא דאיתא בשלהי יומא פ"ז סע"ב ומי אמר רב הכי והאמר רב הלכה כדברי האומר תפלת ערבית רשות ע"ש וכן מוכח עוד בס' יראים להר"א ממיץ ז"ל דף ס"ב לך נא ראה והכי איכא למילף תו מדברי התוס' פ"ב דמגילה ח"י ב' ובמרדכי שם ועיין עוד תוס' פ"ק דכתובות י"ד א' ד"ה כמאן ובקמא מ"ח ב' ובפרק הזהב מ"ט א' ד"ה כל הא ואתה תחזה שהזכירו זה הכלל בפסק הלכה אליבא דתנאי ודע דאף היכא דפליגי רב ושמואל בפירושא דמתניתין או בטעמא דידה אית לן למיזל נמי בתר כללא דידהו וגם זה למדתי מדברי הרי"ף והרא"ש בפרק כל כתבי דעל מה דפליגי רב ושמואל שם קט"ו ב' בפירושא דמתניתין דמפני ביטול בהמ"ד פסקו הם ז"ל דהלכה כרב וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ג מה' שבת הלכה י"ט מטעמא דקי"ל הלכה כרב באיסורי וכמבואר בה"ה שם ותו אשכחנא להרי"ף והרא"ש ז"ל בפ' האומנין דאמאי דאפליגי רב ושמואל שם ע"ח ב' בפירוש המשנה או שנעשית אנגריא וכו' כתבו הם ז"ל דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני וכן פסק הרמב"ם בריש פרק ד' מה' שכירות ע"ש וע"ע הרמב"ם פרק י"ט מה' מעשה הקרבנות הלכה ה' דעל מה שנחלקו רב ושמואל בפ' השוחט והמעלה ק"י א' בטעמא דמתני' דהמקריב קדשים ואמוריהן בחוץ חייב פסק כרב מכח כללין וכמ"ש שם מרן בכ"מ יע"ש וכן יש להוכיח עוד מדברי התוס' דפ"ק דמ"ק ח' ב' ד"ה דקא עביד דעל מה דפליגי רב ושמואל שם בטעמא דמתני' דלא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום כתבו הם ז"ל ונראה דהלכה כרב באיסורי וכ"כ שם הרא"ש בשם הרמב"ן ז"ל יע"ש מבואר שפיר דלדעת שלשה עמודי ההוראה ושאר כמותהין הך כללא דרב ושמואל נוהג בכל מקום ובכל זמן. ואחרי הדברים והאמת האלה אני תמוה טובא על מהרש"ל ז"ל בים של שלמה על יבמות פרק ג' סימן ב' ועל מוהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל ער"ב שכתבו בפשיטות דאין כלל זה נוהג אלא היכי דפליגי אליבא דנפשייהו והוא פלא שלא ירדו מחוקקים לעמקה של הלכה זו וכן יש לתמוה על הר"ב ראשון לציון שבשלהי ביצה דף צ"ד ב' כתב לדעת הרי"ף דכיון דפלוגתייהו דרב ושמואל תליא במשמעותא דמתני' הגם דקי"ל כרב באיסורי כיון דפשטא דמתני' משתמעא שפיר כשמואל פסקינן כוותיה ואחרי המחילה רבה הא נמי ליתא דהא מבואר מדברי הרי"ף דאייתינא דאף בדפליגי במשמעותא דמתניתין אית ליה דאזלינן בתר כללין כמדובר:
קמט
הלכה כרב באיסורי אינו אלא היכא דפליגי רב ושמואל ולא מצינו מחלוקת תנאים בזה אבל היכא דפליגי תנאי באותו ענין עצמו דקי"ל בהו יחיד ורבים הלכה כרבים אז קי"ל כתנא ולא כרב באיסורי וכיוצא בזה ראיתי להר"ב כנה"ג בכללי הגמ' אשר לו אות נ"ג לגבי ר' יוחנן ור"ל יע"ש כ"כ בעל חזון נחום בפ"ה דזבחים סוף משנה ד' לדעת הרמב"ם ולדידי המך בערכי לא ברירא הך מלתא כל כך דהא אשכחנא להרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' ע"ז הלכה י' שפסק ספק ע"ז אסור ספק ספיקא מותר כברייתא דפ' כל הזבחים ע"ד א' דאוקימנא לה כר' שמעון משום דרב ס"ל כוותיה והלכה כרב באיסורי וכדנראה מדברי מרן שם וכן בפ"ב מה' חמץ ומצה סוף הלכה ו' פסק כרב באיסורי אף דכולהו תנאי חוץ מר' חייא ובכללם רב אושעיא תנו כוותיה דשמואל הרי דלא אשגח לכללא דיחיד ורבים דתנאי משום כללין דהלכה כרב באיסורי וגם בכלל דהלכתא כשמואל בדיני אשכחנא ליה בפ"ז מה' נזקי ממון הלכה ה' דאזיל בתר פסקא דשמואל דפסק כרבי נגד ת"ק מכח כללין דהלכה כשמואל בדיני אף שהוא נגד רבים דתנאי ומיהו צריך להתיישב הרבה בענין זה שהרי כתב הכנה"ג בסוף ספרו דהיכא דאיכא כלל אחר דמנגד לזה לא אהני לן הך כללא עיין שם ובשיירי כנה"ג אות ל"ג מכללי התלמוד:
קן
הלכה כשמואל באיסורי פסקינן לפעמים היכא דאשכחן ברייתא דפליגי תנאי בההיא פלוגתא גופא דאיפליגו בה רב ושמואל ואתי שמואל כת"ק די"ל דברייתא לא הוה שמיע ליה לרב דאי הוה שמיע ליה לא הוה פליג את"ק כ"כ מרן בכ"מ פרק ה' מה' מעשה הקרבנות הלכה ו' וכיוצא בזה תמצא אליו עוד בפ' ב' מה' שגגות הלכה ו' ובפ' ד' מה' מטמאי משכב ומושב הלכה ה' בשם מוהר"י קורקוס ז"ל ובפרק ג' מה' ביאת המקדש הלכה א' בשם הסמ"ג וכתב עליו בעל חזון נחום בזבחים פרק ה' משנה ד' דאין זה כדאי לדחות הכלל דקי"ל כרב באיסורי דשמא אי הוה שמיע ליה אפילו הכי הוי פליג כדאמרינן בכמה דוכתי בעלמא אנא דאמרי כר"פ ואף שהוא יחיד לגבי רבים וכל שכן לגבי רב דאמרינן בש"ס עלה רב תנא הוא ופליג ע"כ. ולי אני המך נראה דאין זה כדאי לדחות דברי הכ"מ דמה ענין אנא דאמרי כר"פ דההוא לא לענין פסק הלכה אתמר ולא פסקינן כיחיד במקום רבים משום זה אלא דקאמר הכי להראות שסמך דבריו אאיזה תנא אף שהוא יחיד כי היכי דלא לימרו דאתי דלא כמאן או כי היכי דלא ליתותב מברייתא כמ"ש הכ"מ בפרק ב' מהלכות שגגות הלכה ו' ע"ש ותו דאי נמי נימא כדבריו דהוה פליג רב הוה עבדינן עיקר כבריית' ולא כרב וכמו שתמצא להרמב"ם ז"ל בפרק ו' מה' תרומות הלכה ו' דפסק כבריית' ולא כרב דפליג עליה ע"ש ומה גם דלא אמרינן רב תנא הוא ופליג אלא מתוך דוחק גדול כמ"ש ה"ע בש"ב פ"ב וכן מצאתי להריטב"א בשיטת עירובין דף ג' רע"ג ודף ט"ו ע"א ולר' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ דף י"ט ע"ד וכ"כ הכריתות בלשון לימודים ש"ג סי' קמ"א יע"ש ואף גם זאת מצינו דאיתותב רב מבריית' ולא משני תלמודא רב תנא הוא ופליג כמ"ש שם מוהריק"א בכלליו מפ"ג דמכות ואני מצאתי עוד כן בפ"ק דסוכה י"א ב' ובפ"ק דמנחות ה' א' ע"ש וצא ולמד ממ"ש הרי"ף ז"ל בפרק א"ט גבי גלודה הילך לשונו ואילו איתא להא מתנית' לא הוה מפליג עלה רב ור' יוחנן ואי אפילו איפליגו עלה ואיתה הוה מותבינן להו תיובתא וכו' ע"כ לענינינו מוכח שפיר דדברי הכ"מ נכונין בטעמן דאי הוה שמיע ליה לרב ההיא ברייתא לא הוה פליג אתנא קמא ויש להן על מה שיסמוכו בדברי הגאונים ז"ל שכל דבריהם דברי קבלה דרשתים פגשתים בנמוקי יוסף פ"ק דבתרא דף קס"א ע"ב וז"ל ופסקו הגאונים כרבי משום דקי"ל הלכה כר' מחבירו ודלא כרב הונא דאף על גב דמלתיה דרב הונא אזלא כרשב"א היינו משום דברייתא לא שמיעא ליה דאי הוה שמיעא ליה הוה ליה למימר הלכה כרשב"א ולא הוה ליה למעבד המימרא באנפי נפשה אלא ודאי לא שמיעא ליה הלכך סברא לומר דאי שמעה הוה אמר כר' ולמיזל בתר כללא דאית לן הלכה כר' מחבירו הילכך כר' קיימא לן ע"כ אוף הכי נמי אית לן למימר דאי ברייתא הוה שמיעא ליה לרב מסתמ' הוה אזיל בתר כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים ולא הוה פליג את"ק וכדעת מרן ז"ל וע"ע במים חיים להפר"ח דף ט"ו ע"א ובס' חזון נחום גופיה בפ"י דמנחות דף ע' ב' שגם הוא נתנבא בזה הדבר בשעת דוחקו וע"ע הרמב"ן במלחמותיו ר"פ המביא כדי יין וס' ראשון לציון דף ע' ע"ג ובש"ס פרק במה אשה ס"א א' ואמת הדבר דאמורא יש לו כח לפסוק דלא כמתניתין כמ"ש הרא"ש בפרק לולב הגזול סי' ז' והכי מוכח בס"פ שואל ע"ש אמנם זהו דוקא היכא דקים לן דידע למתניתין או מתניתא ופוסק דלא כוותיה אבל היכא דאמורא אמר מלתא מסברא דנפשיה ונמצא בריית' דלא כוותיה כבר כתב הרא"ש גופיה בפרק מי שמתו סי' ל"ה דאז סמכינן אבריית' דאילו הוה יודע האמורא הבריית' לא הוה פליג עלה ע"כ וכן כתב עוד בפ"ק דבתרא סי' מ"ב ע"ש וע"ע בפרק ר"א דמילה ססי' ו' וכפי הנלע"ד גם הרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת הרא"ש זו דהא בפ"ז מה' ס"ת הלכה ט"ז פסק ומותר לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט יותר על זה אסור והיינו כבריית' דמייתי תלמודא בפ"ק דגיטין ו' ב' עלה דקאמר ר' יצחק שם שתים כותבין שלש אין כותבין והיינו טעמא דאילו ידע ר' יצחק הבריית' לא הוה פליג עליה וכמ"ש הרא"ש ז"ל. ואי קשי' על הכ"מ ודאי קשי' וצריכה רבה דאשכחנא למרן גופיה בפ"ה מה' שחיטה הלכה ו' שכתב וז"ל ונראה שהטעם דכיון שרב חסדא אמר וכו' הכי קי"ל ודחינן בריית' מקמי דברי רב חסדא דהוה קים ליה כבריתא וידע דלאו דסמכא הוא מיהו בנץ שלא נחלק בו רב חסדא בהדי' נקטינן כבריית' עכ"ד והכי נמי אשכחנא ליה תו בפ' י"ג מה' מעשה הקרבנות הלכה י"ג שעל מה שהקשה שם מוהר"י קורקוס איך יחלוק רב פפא על הבריית' ואיך נפסוק כרב פפא הפך הבריית' כתב הוא בזה הלשון ואני אומר שאפשר לומר דכיון דחזינן דרב פפא דבתראה אמר פשיטא לי כדקמצי אינשי ממיל' משמע דאיהו ידע דהאי מתניתא משבשתא היא ולא מתנייא בי ר' חייא ור' הושעיא ע"כ והנה מלבד שהדבר בעצמו קשה לשמוע דמה לנו בזה שיסברו רב חסדא ורב פפא דבריית' לאו בר סמכא היא הלא כיון דרב אשי מסדר התלמוד שהוא בתרא טפי מייתי להו בתלמוד לאותובי מינייהו תיובתא אין לך סימן גדול מזה דלדידיה מתניא בי ר' חייא ור' הושעיא כמ"ש רשב"ם בפרק ג"פ קע"א א' וכוותיה אית לן למפסק הלכה וכדמוכח מדברי הרי"ף הנ"ל אף גם זאת נמצאו פסקי הרמב"ם ודברי הכ"מ דסתרי אהדדי וכעת לי הדיוט צ"ע:
קנא
הלכה כרב באיסורי. לא אמרינן אלא היכא דודאי אמרה רב אבל היכא דאית פלוגתא במילתא אי אמרה רב לא פסקינן כספיקא דרב קמיה דשמואל כן כתב הר"ב ראשון לציון בדף ל"ז ע"ב וכיוצא בזה כתב בדף ס"ח ע"ד גבי ב"ה עיין שם ומצאתי סעד לדבריו בפרק ב' דיבמות ח"י ב' דאיתא שם כיון דאיתמר משמיה דשמואל בהדיא ומשמיה דרב כאמוראי לא שבקינן משמיה דשמואל בהדיא ומוקמינן כאמוראי ואליבא דרב ועיין כללי הריש גבי רב ור' יוחנן וכ"נ מדברי הרא"ש פ"ק דמועד קטן סי' י"ג ע"ש שוב זכיתי שהגיע לידי ס' המכריע לר' ישעיה הזקן כ"י וראיתי שבסי' ח' כתב כן בפשיטות:
קנב
הלכה כר' יוחנן מחבירו. כן כתב רשב"ם בפרק יש נוחלין קל"ה א' ד"ה זאת אומרת ואני המך לא ידעתי מאין למד לומר כן כיון דלא איתמר הכי בשום דוכתא בגמ' ולא ראיתיו עד הנה לא בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים ותדע דכלל זה קשה לשמוע דהא אשכחן להתוס' ז"ל בפרק חבית קמ"ה א' ד"ה ורבי יוחנן שכתבו בשם ר"ח דאף היכא דפליג' רב ושמואל תרווייהו על ר' יוחנן קי"ל כר"י לגבייהו וכן כתבו עוד בשלהי ר"ה ל"ד ב' ד"ה לדידי וכן כתב עוד ר"ת בפרק גיד הנשה צ"ז א' ד"ה אמר רבא וכ"כ עוד בשם בה"ג בפרק ג' דבכורות כ"א ב' ד"ה ור' יוחנן לך נא ראה וע"ע תוס' מ"ק כ"ד א' ד"ה הכי וכ"כ הרא"ש בפרק כירה ססי' א' ובדוכתי אחרינא והר"ן בקדושין פרק האומר דף תרע"ז ע"ד בשם הרשב"א וכן מצאתי עוד לרבי בצלאל בשיטה מקובצת על כתובות פרק ט' דף קט"ז ע"ג וכ"כ הדרישה בי"ד סי' נ"ט סס"א לדעת הרא"ש וכן ראיתי להרא"ם בפירושו לסמ"ג הלכות חמץ ומצה וע"ע שו"ת גנת ורדים חי"ד כלל ה' סי' י' וראש יוסף א"ח סי' תע"א וסי' תע"ח ס"ס א' וכן תמצא למהרש"ל ביש"ש על ביצה פרק קמא סי' ט"ו ואע"ג דהרי"ף ז"ל פרק חבית לא ס"ל הכי וגם הרא"ש שם שינה את טעמו ממ"ש בפרק כירה שהזכרתי מ"מ נקוט מיהא דלדעת כל אינך רבואתא דאייתינא אין מקום לכלל זה דאי הלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל כ"ש היכא דפליג עם אחרים אף על פי שהם רבים כמ"ש הכנה"ג בכללי הגמ' אות נ"א אלא שיש לתמוה עליו דבכללי הגמ' כלל מ"ג לא הזכיר רובא דהנך אשלי רברבי דכתיבנא:
קנג
הלכה כרבא לגבי דאביי בר מיע"ל קג"ם. לא איתמר אלא כי פליגי לענין דינא אבל היכא דלא פליגי אלא בטעמא דמילתא לא ולהכי היכא דמסתבר טעמיה דאביי טפי מרבא נקטינן טעמיה דאביי כן כתב הרב"י בי"ד סי' רכ"ח ד"ה ודע דבטעמא וכ"כ התוי"ט רפ"ט דנדרים ואני הדיוט לבי מהסס בזה הכלל דאשכחנא להרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק האשה שנפלו גבי והלכתא בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום דפליג אביי ורבא בטעמא וכתב דהלכתא כרבא וגם ה"ה בפרק כ"ב מה' אישות הלכה ב' כתב על זה וידוע דהלכה כרבא לגבי אביי וכן בפ' המפקיד ל"ו א' גבי שומר שמסר לשומר דפליגי אביי ורבא בטעמיה דר' יוחנן כתב עלה הרא"ש שם והלכתא כרבא דבכל דוכתא קי"ל כרבא לבד מיע"ל קג"ם וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והתוס' שם וכ"כ הרדב"ז ח"ב סי' תנ"ט כדברי הרא"ש שם ע"ש וגם מרן גופיה בפרק ד' מה' תפילין הל' ט"ו תמה על הרמב"ם למה כתב טעם אביי דהא קי"ל דהלכה כרבא לגבי אביי ונתן טעם לזה ע"ש הרי דאף היכא דפליגי בטעמא אית ליה הך כללא גם הלח"ם ספ"ט מה' שבועות תמה על הרמב"ם דיותר הו"ל לפסוק כטעמו של רבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי ולא כטעמו דאביי ע"ש:
קנד
הלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם דוקא ואף אם יראה וימצא איזה דין אחר חוץ מאלו דאיתותב רבא בר פלוגתיה מאיזו ברייתא אפ"ה הלכתא כוותיה דרבא דמדלא מנה אותו הש"ס בהדי יע"ל קג"ם קם ליה לתלמודא דהלכה כרבא בהא ולא כההיא ברייתא דמינה איתותב ובודאי איכא שום תנא דפליג עלה אע"ג דלא אידכר ההוא תנא הכא כן כתב הכ"מ פ"ה מה' איסורי מזבח הלכה ד' וכן מצאתי להרז"ה ר"פ החולץ שכתב דאף דמתני' דייקא דלא כרבא אנן אכללין סמכינן ואדרבא דיוקא דמתני' מדחייא וסמכינן על כללא דנקטי' דהלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם עש"ב וכ"כ שם הנ"י דף תס"ו א' בשם הריטב"א והר"ן בפ"ז דכתובות תק"י א'. ואחר זמן מצאתי להרב הגדול כמוהר"ר חנניה קאזיז זצ"ל בס' קנאת סופרים שלו שבשרש ט' כתב לדעת הרמב"ם זה הלשון וכיון דקי"ל כרבא לגבי אביי ממילא אדחייא ליה אותה ברייתא דקם ליה בתיובתא מינה וכו' ואפשר נמי דלא חש התלמוד לפרוקי ההיא תיובתא דרבא משום דבריר לן בכוליה תלמודא דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם וכו' ואין ללמוד ממנה לפסוק כמ"ד לוקין על לאו שבכללות כיון דבסוגיות אחרות שבגמרא לא חשו לה מכלל דקים להו דמשבשתא היא עכ"ד אלהים חיים. ולי אני בעניי נראה דיש ללמוד עוד כן לעניננו ממ"ש רשב"ם בפרק חזקת הבתים נ"ב ב' גבי רבא ורב יוסף וז"ל ואע"ג דפסקינן הלכה כרב יוסף בשדה קנין ומחצה מכלל דבכוליה גמ' הלכה כרבה ולא כרב יוסף והכא פסקינן הלכה כרב יוסף לא קשיא דהא בהך פלוגתא נמי פסקינן כרבה ע"כ מבואר שפיר דאילו לא הוה פסקינן כרבה במקצת באותו הדין עצמו אע"ג דאיפסיקא הלכתא בהדיא כרב יוסף הוה קשיא לן הלכתא אהלכתא משום דכיון דנחתו למניינא ואמרו דבשדה קנין ומחצה הוא דהלכתא כרב יוסף משמע כאילו אמרו בפירוש דבכל התלמוד זולת אלו הלכתא כוותיה דרבה וכמ"ש רש"י ז"ל עצמו בפי' בגיטין ע"ד וכן נראה דעת התוס' ז"ל בפ' בתרא דמגילה כ"ט ב' ד"ה והלכתא עיין שם וה"נ ביע"ל קג"ם דכוותה ועיין ספר לשון לימודים על הטורים בח"מ דף ל"ב ע"ב ולעד"ן לתת הכרח וטעם לדבריהם ז"ל דהא בקידושין שלא נמסרו לביאה איתות' רבא בפרק ב' דקדושין וכן ביאוש שלא מדעת איתותב גם כן בפרק אלו מציאות ואפילו הכי מני להו ביע"ל קג"ם אף דלא איצטריך להורות לנו דאף היכא דאיתותב רבא באיזה דוכתא אחרינא בר מהני שיתא הלכה כרבא ולהכי מנח בהו סימנא משום דלית הלכתא כאביי אלא בהני כמ"ש הר"ן בפ"ב דקדושין תרמ"ה א' עיין שם וכיוצא בזה ההכרח דכתיבנא מצאתי להר"ן ז"ל בפ' כ"ש גבי כלל דר"ל ור"י הבאתי דבריו בכלל הריש קחנו משם ואע"ג שראיתי לבעל חזון נחום על ספר קדשים דף ק"ץ ע"א דקא מגמגם עליה דהאי כללא כבר אני בעניי עשיתי סמוכות מהני רבוואתא דאייתינא ולהם שומעין שאומרין כהלכה. ומדברי כולם נלמוד דכל היכא דנחתו למניינא והזכירו הדינים דקי"ל כההוא אמורא הוי כאילו פירשו דבכל שאר הדינים לית הלכתא כוותיה וכדמוכח בהדיא בחולין ע"ז גבי ר"ל יע"ש ובפירש"י וע"ע כללי הריש גבי ר"י ור"ל ורב אחא ורבינא ובבני חיי דף קפ"ו ע"ג ובתוספות פרק ז"ב כ"ד ב' ד"ה רבא ולפי זה יש לתמוה על הש"ך שבח"מ סי' מ"ו ס"ק קי"ז כתב דהא דאמרינן הלכתא בכוליה תלמודא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי היינו היכא דאין הוכחה מסוגיא דלא כוותיה אבל בדאיכא משמעות בגמרא דלא כוותיה לא פסקינן כוותיה דהא מדברי רש"י וכ"מ שהבאתי מוכח בבירור דכל היכא שהזכירו הדינים דהלכתא כוותיה ממילא דבכל שאר הש"ס לית הלכתא כוותיה אף בדאיכא הוכחה בש"ס כוותיה כמדובר אף הכי נמי כיון שהזכירו להדיא דבכל הש"ס הלכתא כמר בר רב אשי וכו' אף בדאיכא משמעות בגמ' דלא כוותיה פסקינן כוותיה ואע"ג דמצינו כמה דינים דלא עבדינן כמר בר רב אשי היינו בדאיפסיקא הלכתא בגמרא בהדיא דלא כוותיה אבל משום משמעות בעלמא לא פסקי' דלא כוותיה כן נלע"ד ועיין כנה"ג י"ד סי' נ"ו הגה' ב"י אות כ"ג שכתב דכל מקום דמר בר רב אשי פליג הרי הוא כמו שפסק התלמוד הלכה כמותו מחמת הכלל דהלכה כמר בר רב אשי בכל דוכתא בר מאודיתא ומיפך שבועה ע"ש וכן מצאתי תו להרי"ף בפרק ז"ב שכ' בשם ר' האי דכל היכא דלא איתמר לית הלכתא כמר בר רב אשי הלכתא כוותיה ומסתמא דעת הרמב"ם. נמי הכי הוי דברוב דבריו נמשך אחר דעת הרי"ף רבו כידוע ועיין בכללי הפוסקים ובשו"ת חוט השני דף ט"ז א' וח"י א' וכן מצינו בכמה דינין שפסק הרמב"ם כמר בר רב אשי ואע"ג שמצאתי להרשב"א בחידושי יבמות דף קי"ח ד' שכתב דשמא לא ס"ל להרמב"ם הך כללא מ"מ לא מסתברא כן לשאר פוסקים והוא ז"ל נדחק בזה מפני שלא מצא טעם למה לא פסק כמר בר רב אשי שם אך מרן בב"י בא"ה סי' ה' ביאר טעמו ע"ש וע"ע בספר שמות בארץ דף כ"א ע"א:
קנה
הלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם דוקא היינו בסתם מחלוקת אבל אי פריך אביי לרבא ולא שני ליה כלום ש"מ דהודה לו. דמשק אליעזר על חולין בפרק ב' דף נ"ו ב' לדעת הרי"ף אמנם מצאתי להרז"ה ריש פרק מרובה שכתב בענין כיוצא בזה דאביי לא פליג ארבא דלא שמעינן ליה ממימרא דפליג בהדיא אלא כתלמיד לפני רבו דחי ליה לסייעתי' ומהדר אפירכי וקושיי והוויי להגדיל תורה ע"ש וכן כתב עוד מרן בכ"מ פט"ו מה' מעה"ק הלכה ו' דהא לא אהדר ליה רבא לאביי הוא משום דלא חש ליה יע"ש וע"ע ב"ח א"ח סי' שי"ח סעיף ז' ולעד"ן להכריע כדברי דמש"א דהא אשכחנא להרי"ף ז"ל בפרק מי שהוציאוהו גבי מתניתין דמי שיצא ברשות שכתב ואותביה אביי לרבא מהא דתניא וכו' וקם רבא ולא פריק ולא מידי הלכך הלכתא כרב שימי בר חייא וכו' ע"ש:
קנו
הלכה כרבא לגבי אביי ה"מ בדבר שלא נחלקו בה אמוראי אחרינא אבל לא כשנחלקו בה אמוראי אחריני שיטה מקובצת על ב"ק דף ח"י עמוד ד' ועיין שם דף מ"ח סע"א:
קנז
הלכה כרבא לגבי אביי אמרינן אף היכא דפליג בפסק הלכה אליבא דתנאי כן למדתי מדברי הרי"ף בפרק תפלת השחר גבי תפלת הערב אין לה קבע דעלה דאיפלגו ר"ג ור' יהושע אי תפלת ערבית חובה או רשות אמרינן שם בגמ' כ"ז ב' אמר אביי הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות וסיים בה הרי"ף וקי"ל הלכה כרבא והביאו הרא"ש שם וכן פסק הרמב"ם פרק א' מהלכות תפלה הלכה ו' מטעם הרי"ף וכמ"ש שם הכ"מ ויש לתמוה מעתה על שיירי כנה"ג שבכלליו כלל מ"ה כתב בשם מעדני מלך דכשחולקים בפסק הלכה אין כלל זה אמור כאילו היא הלכה ברורה וליתא דאישתמיטו מיניה ומן המעדני מלך דברי שלשת הרועים הנזכרים:
קנח
הלכה כרבא לגבי אביי היינו היכא דלא פליג אלא אביי לחודיה אבל אי איכא אמורא אחרינא דסבר כאביי הוה ליה רבא יחיד במקום רבים והלכה כאביי כן יש ללמוד מדברי הרי"ף ר"פ הניזקין שכתב ואיכא למימר כיון דאביי ורב נחמן קיימי בחדא שיטתא הוה ליה רבא יחיד לגבייהו ולית הלכתא כוותיה וההיא פירוקא דפריק שינוייא הוא ע"כ וכן כתב שם הרא"ש וכן ראיתי להרמ"ע ז"ל בסי' ק"ז דף ק"ז א' שכתב כן מסברא דנפשיה הזכירו כבר השיירי כנה"ג בכללי התלמוד כלל מ"ב וכ"כ עוד בספרו דינא דחיי על הסמ"ג ח"א דף קנ"ג ע"א אמנם מצאתי להרמב"ן בחידושי יבמות שכתב בפרק החולץ דף ט"ל ע"א דאף אי קיימי אחריני כאביי הלכה כרבא וכ"כ הריטב"א בחידושיו ליבמות כ"י שם וכן תמצא עוד להר"ן פרק האשה שנפלו. במשנת שומרת יבם דאכללא דאביי ורבא סמכינן אע"ג דאיכא אמורא דקאמר כוותיה דאביי מסתברא וכן מתבאר עוד מדברי הכ"מ פרק ה' מה' רוצח הלכה ד' שכתב דהל' כרבא לגבי אביי ואע"ג דר' חסדא סבר כאביי ומן התימה הוא שהכה"ג לא הזכיר אלא להרמ"ע בלבד והשמי' כל אלו הדעות:
קנט
הלכה כרבא לגבי אביי אמרינן בין היכא דאיפליגו אליבא דנפשייהו ובין היכא דאיפליגו אליבא דאחרינא. כן נלע"ד שיש ללמוד מדברי הרי"ף הרא"ש והרמב"ם שהבאתי למעלה דאף היכא דפליגי בפסק הלכה אליבא דתנאי הלכה כרבא והכי איכא למילף תו ממאי דכתיבנא לעיל בשמייהו ובשם ה"ה והרל"ם דגם היכא דפליגי בטעמא דאחריני קי"ל כרבא דאין לך אליבא דאחריני גדול מזה וע"ע פ"ק דב"מ גבי מצא שובר וכן בפרק המפקיד גבי שומר שמסר לשומר ושם גבי פשע בה ויצאת לאגם דאייתו הך כללא אף דלא פליגי אליבא דנפשייהו וכן מוכח תו בס' יראים דף ל"א ב' ובבה"ג ה' טומאה דף מ"ד ע"ג ובהרא"ש סוף הלכות טומאה בפירושו להלק"ט של הרי"ף ע"ש וכן מצאתי בהדיא להרז"ה ז"ל בר"פ החולץ דעלה דאיפליגו אביי ורבא שם ל"ח ב' וט"ל א' בתירוצא דמתניתין כתב הוא ז"ל ולדידן לא מכרעא מלתא משום הכי למדחייה לדרבא דהא קי"ל בכל פלוגתא כוותיה לבד מיע"ל קג"ם וכו' הרי דסמך אכללא אף דלא איפליגו אליבא דנפשייהו וכ"כ עלה הר"ן ז"ל בפרק האשה שנפלו במתני' דשומרת יבם שנפלו לה נכסים וכן משמע מדברי התוס' שם ד"ה אע"ג שכתבו על דברי רב יהודאי גאון שפסק כאביי דהא לא חשיב ליה ביע"ל קג"ם משום דאיירו ביה אמוראי וכן נראה עוד מדבריהם דפרק מי שהחשיך קנ"ה א' ד"ה והלכתא שכתבו וז"ל ותימה לרבי אמאי לא חשיב הני בהדי יע"ל קג"ם דהלכה כאביי דאמר רבא מאן דאסר בצדדים אסר נמי בצדי צדדים ואביי אמר בצדדים כ"ע לא פליגי דאסור ובצדי צדדים פליגי עכ"ד מבואר שפיר דסברי דהך כללא איתיה אף היכא דאפליגו אליבא דאחריני. אלא דלי אני בעניי קשה כיון דאיירו בה אמוראי אחריני רבה ורב משרשיא ורב פפא למה לא תירצו בזה תמיהתם זו כמו שתירצו בההיא דפרק החולץ שהבאתי ואיך שיהיה מכאן תשובה נצחת למה שעלה בדעת מוהר"ש אלגאזי בס' גופי הלכות כלל קנ"ד לומר לדעת התוספות בענין אביי ורבא דכי אמרינן בעלמא פלוני ופלוני הלכה כפלוני היינו במלתא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא כי פליגי אליבא דאחר ואחריו נמשך בעל מעשה רוקח בפ"ט מה' יסודי התורה דליתא ואגב ריהטיה לא דק שדעת התוספות הוא הפך וכדברירנא ועוד עיין תוס' פרק ארבע נדרים דף כ"ג ב' ד"ה רבא אמר וכ"כ מוהר"י קולון בשורש קל"ז בפשיטות דקי"ל כרבא לגבי אביי אף דאיפליגו אליבא דאחריני ע"ש ואתה תחזה שהאמת אתי ולא כמ"ש מוהר"י קארו בכלליו דף צ' בשם מוהרי"ק סי' קל"ה דהיינו דוקא היכא דאפליגו אליבא דנפשייהו והוא פלא דאזיל בתר איפכא ועל כגון דא אמינא ניתי ס"ת ונחזי וכבר עלה בדעתי לומר אולי טעות נפל בספרים אבל ראיתי דאין מקום לזה שהרי כתב אחר דברי מוהרי"ק ויש אומרים דלא שנא ע"ש ודו"ק וגם על מוהרש"א יש לתמוה שביבין שמועה שם לא השיג עליו בזה וכשיטת כל הני רבוואתא כן משמע בש"מ על ב"מ לר' בצלאל דף קפ"ט ע"ג ע"ש ושם כתוב לאמר שראה להרשב"א בתשובה שכתב כן וכן מצאתי גם אני בשיטת ב"ק דף קפ"ו ע"ג שכתב כן ודרשת וחקרת וכן נראה עוד מדברי מרן בכ"מ פ' ד' מה' תפילין הל' ט"ו דעל מאי דאיפליגו אביי ורבא על דברי ר' ינאי כתב דקי"ל דהלכה כרבא לגבי אביי ותימה על הרמב"ם למה כתב טעם אביי ע"ש שסיים ולא הוצרכו לשנותה בהדי יע"ל קג"ם משום דלא איפסיק' הלכתא בהדיא כאביי והוסיף שנית ידו לכתוב כן בפ"ו מה' ברכות הלכה ב' עיין שם דבמחלוקת אביי ורבא עד דברי רב יצחק כתב ואע"ג דכל היכא דפליגי אביי ורבא נקטינן כרבא וכו' והבאתי את השלישית ברפ"י מה' תרומות שכתב עוד נחלקו שם אביי ורבא אליבא דר' יוחנן וכו' עד וידוע דהלכתא כרבא ובתלתא הויא חזקה ואם לחשך אדם לומר שמצינו למרן בפי"ב מה' ע"ז הלכה י"ד שכתב ושמא י"ל דלא אמרו הלכה כרבא אלא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא היכא דפליגי אליבא דמ"ד אף אתה אמור לו דההיא בדרך ספיקא איתמר בלשון שמא י"ל ואין ספק מוציא מידי ודאי דהני תלתא דאייתינא ותו דהני דאחרניתא נינהו ועל דבריו האחרונים יש לנו לסמוך כמו שמורגל בפי הפוסקים עיין בכללי הפוסקים ובכללי הגמ' להכנה"ג כלל ל"ח וע"ע בשו"ת הר"ץ אשכנזי סי' י"ד שכתב דתשובת מוהרי"ק שבשורש ב' אחרונה היא לגבי שורש א' ותו דסמי מכאן חדא מקמי תלתח וכמ"ש הרב החבי"ב בשיירי כנה"ג א"ח סימן תצ"ה הגהות הב"י אות ד' על התוס' ע"ש ותו דדעת נוטה היא דאית לן למעבד עיקר מהסברא המוסכמת מפי גאוני עולם ולא לשוויי יתיה כחולק עליהם בלי טעם בעיקר. ואחרי הדברים החלה הנה מקום אתי לתמוה על הר"ב יד אהרן שבכלליו כלל ס"ח העתיק בסתם דברי הכ"מ דה' ע"ז הנ"ל כאילו הם הל"מ ולא שת לבו גם לזאת דרוב מנין ורוב בנין כתבו הפך דבריו ולא זו בלבד אלא דאיהו גופיה סותר דברי עצמו כדכתיבנא ולא עליו בלבד תלונתי אלא גם על עצמת חכמת הכנה"ג שבכללי הגמרא כלל ח"ן כתב נגד כולהו רבואתא הנ"ל בשם בנימין זאב ורלנ"ח ולא הזכיר אלא למוהרי"ק שחולק עליהם והוא פלא זאת לא זאת דאשתמיט תו מיניה דהרדב"ז בח"א סי' ק"ז ובח"ב בלשונותיו על הרמב"ם סי' י"א ושם סי' מ"ו ובקובץ ג' דף נ"ח ע"ב כתב בפשיטות גמור דלא אמרינן אביי ורבא הלכה כרבא אלא היכא דפליגי בסברא דנפשייהו אבל בסברא דאחריני לית לן האי כללא וכדברי הבנימין זאב והרלנ"ח וכן מצאתי שוב להרדב"ז בס' יקר תפארת פ"ט מה' שמיטה ויובל וכן ראיתי עוד בש"מ על ב"ק שבפרק ב' כתב בשם הרב המאירי דכל שאין המחלוקת שלהם אינו בכלל הדברים הנזכרים על שמם לפסוק כרבא וע"ע ב"ח ח"מ סי' שס"ג סעיף י"ד. האמנם אשכחנא להרדב"ז גופיה בח"ב סי' שנ"ט דבמאי דאיפליגו אביי ורבא בפ' המפקיד ל"ו א' בטעמיה דר' יוחנן גבי שומר שמסר לשומר כתב הוא ז"ל וקי"ל כרבא דהלכתא כוותיה בר מיע"ל קג"ם ולא ידענא איך יתיישבו שני מקראות הללו שהרי אין לך אליבא דאחריני גדול מזה ואפ"ה כתב דקי"ל כרבא ובחינך דוכתי דלעיל כתב דבסברא דאחריני לית לן האי כללא והדבר צריך תלמוד. ומיהו אע"פ שאיני כדאי להכריע במלתא כי האי דתליא באשלי רברבי מ"מ רבים אשר שלא חילקו בזה ה"ה הרז"ה והרא"ם בס' יראים ובה"ג והר"ן והתוס' ומוהרי"ק ור' בצלאל בשיטתו לב"מ והרשב"א וגם הכ"מ בכמה דוכתי זולת בה' ע"ז ומה גם דדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וה"ה והרל"ם מוכחי הכי כמובא בראשית מאמר וכיון שכן כוותייהו נקטינן ודלא כר"ב ראשון לציון שכתב בדף כ"א סע"א שבכמה אתרי כתב מכח הרכרחות דבדפליגי בפירוש' דמלת' דקמאי לית לן האי כללא וכ"כ עוד שם דף ב' סע"ב וכ"ט ע"ב ומי יתן ידעתי ואמצאהו אבא עד תכונתו כי לדידי המך הדבר קשה למצוא הכרחות נגד כל הני אשלי רברבי דאייתינא:
קס
הלכה כרבא לגבי אביי. אע"ג דבכל דוכתא אמרינן הכי מ"מ באיסור שישנו ביד האדם לקדש את עצמו כגון תפילין שאביי מחמיר ובעי שיוכל להעמיד עצמו בשעת הרוח הלכו אחר המחמיר כאביי כ"כ הר"ב מגילת ספר על הסמ"ג עשין כ"ב:
קסא
הלכה כרב נחמן בדיני. אמרינן אף היכי דפליג עם שמואל רביה כן למדתי ממאי דאמרינן בפרק המקבל ק"י א' והא קי"ל דהלכתא כוותיה דרב נחמן בדיני (כן גירסת רש"י שם והרא"ש בפרק המוכר את הבית סי' ו' מייתי לה הכי ועיין רש"ל שם) ואמר בחזקת בעליה עומדת וכו' והתם בס"פ השואל ק"ב ב' על שמואל רביה הוא דפליג בהא ואפ"ה נקט הש"ס הך כללא בפשיטות אלמא דגם נגד שמואל איתמר ושוב מצאתיו מבואר בדברי הרי"ף ז"ל שבסוף פרק אע"פ גבי ואוכלת עמו מלילי שבת דכפי גירסתו שם איפליגו רב נחמן ושמוחל כתב וקי"ל כרב נחמן בדיני והכי אשכחנא ליה תו בפ' מציאה האשה גבי המשליש מעות לחתנו ובסוף פרק קמא דמכות ע"ש וכ"כ הרא"ש שם והרז"ה בפ' האשה שנפלו וה"ה בסוף פ"ב מה' אישות וכן ראיתי שכתב מדעת עצמו הר"ב שו"ת זקן אהרן בסי' ד' דף י"ג ע"א. איברא שראיתי בס' גופי הלכות כלל קמ"ה שכתב בשם רבינו סעדי' דהלכה כשמואל לגבי רב נחמן משום דרבו הוא ועוד דהלכה כשמואל בדיני לגבי כ"ע וכ"כ מסברא דנפשיה הכנה"ג בח"מ סי' רפ"ט הגהות הב"י אות ב' יע"ש גם הלום ראיתי להרא"ש ז"ל בפ' המפקיד סי' י' ששינה את טעמו ואמר דכללא דהלכה כר"ן בדיני ליתיה כנגד רבותיו ומה גם דקי"ל נמי הלכה כשמואל בדיני וכו' ע"ש ואני בעניותי לא ידענא מה יענו שפתי צדיקים לסוגיא דפרק המקבל דאייתינא בראשית מאמר אם לא שנאמר דלא גרסי כגירסת רש"י דמכח הכלל קא מקשה תלמודא אלא גרסי והא קי"ל דהלכתא כוותיה דר"ן דאמר וכו' אף זה לא יתכן להרא"ש ז"ל כיון דאיהו גריס כגירסת רש"י וכדכתיבנא לעיל וצ"ע ואשוב תתפלא עוד על מוהרש"א והכנה"ג שלא הזכירו מכל זה כלום והוא פלא ועיין ש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק קי"ח ותראה ששלי"ת כוונתי לרוב דבריו ועוד עיין ס' קרבן נתנאל דף ק"ד ב' וק"ה ב':
קסב
הלכה כרב ששת באיסורי. לא מצינו כלל זה בכל התלמוד ומצאתי שהוא מדברי הגאונים כמ"ש התוס' בחדושי ברכות כ"י וז"ל שם בפרק כיצד מברכין וקי"ל מכח הקבלה דרב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי ונהירנא שכ"כ הגאונים בחי' תענית כ"י וכן מצאתי תו בהג"א פ"ק דחולין שבסדר תנאים ואמוראים פסקו הל' כרב ששת לגבי רב נחמן באיסורי הוא מפסק הגאונים ע"ש ועיין תוס' פ' בכל מערבין דף ל"ב א' ד"ה רב ששת שכתבו הר"ר שמעון מפולירדא פוסק כרב ששת דבה"ג פוסק דהלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת בחיסורי ע"כ וכן תמצא להרא"ש שם ובפ' משילין סי' י"ב ובפ' לולב וערבה ס"ס א' ובפרק הזהב דף מ"ז וע"ע בהרב המגיד פח"י מה' שבת שכתב דפסק כרב ששת משום דלא אמרו הלכתא כרב נאמן אלא בדיני ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת יש לתמוה על רוב בקיאותו של מוהר"ש אלגאזי שבהליכות אלי כלל שפ"ז הקשה על הש"ס דתענית דלמה ליה למפסק הלכתא כרב ששת בתר דידעינן דהלכה כוותיה באיסורי נגד רב נחמן וקושיא זו איני מכיר דידיעה זו מנין כיון שלא הוזכר כלל זה בכל הש"ס כמדובר:
קסג
הלכתא כרב נחמן בדיני תלמוד ערוך הוא בידינו בפ"ק דכתובות י"ג א' והכי איתא התם הכי נמי מסתברא כדקא משנינן דרב נחמן הא דאמר כר"ג דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני וכו' ע"ש והובא בהלכות הרי"ף ובהר"ן שם וגם הריטב"א בחדושיו שם מייתי לה הכי ואיתא תו בפרק המקבל ק"י א' והא קי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני כגירסת רש"י שם וכן מצאתי להרא"ש ז"ל בפרק המוכר את הבית סי' ו' דמייתי להך דהמקבל וגריס כגירסת רש"י ז"ל יע"ש ואמרינן עוד בפרק המוכר את הבית ס"ה א' א"ל רב נחמן לרב הונא הלכתא כוותין או הלכתא כוותייכו אמר ליה הלכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני ופי' רש"י רב נחמן חתנא דבי נשיאה היה ורגיל במקום הדיינין דשכיח דייני וראה מעשים בכל יום היאך דייני ע"כ ודיינא נמי הוה כדאית' בפ' מי שהיה נשוי צ"ד ב' דא"ל ר"ן לר"ש חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא וכן מוכח תו בפרק עשרה יוחסין ע' א' גבי ההוא גברא דאזמיניה לרב יהודה לקמיה דרב נחמן דאייתי פתקא דהזמנה וכתב שם רש"י שרב נחמן היה ראש בנהרדעא ודיין לראש גלותא וחתניה דבי נשיאה ואמרינן עוד בפרק הגוזל עצים צ"ו ב' דאמר ליה רב נחמן לרבא לא אמינא לך כי יתיבנא בדינא לא תימא לי מידי דאמר הונא חברין עלי אנא ושבור מלכא אחי בדינא מבואר דדיין מובהק הוה ובקי בדינים כשמואל רביה ושקולים הם למפסק הלכתא כוותייהו בדיני וכן ראיתי הגהה מקדמון אחד בגליון הרי"ף שלי ומכאן למד ס' יוחסין גם הוא דהלכתא כרב נחמן בדיני אף שלדידי לא היה צריך לזה כיון שתלמוד ערוך הוא וכדכתיבנ' וע"ע פ' איזהו נשך ס"ו א' דאמר רב נחמן כ"ע לגבי דידי בדינא דרדקי נינהו וכן בפ"ק דסנהדרין ה' א' אמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי ודי בזה להוכיח יקר תפארת בקיאותו בדינים כי רב הוא. האמנם מצאתי להכנה"ג בדף אחרון מספרו שדחה ראית אנא ושבור מלכא אחי בדינא מטעמא דההיא לאו לפסק הלכה אתאמרא ולהורות נתן בלבו שכלל זה אינו מן התלמוד ודין גרמא ליה לשבש גירסת כל הש"ס הנמצאות וגם גירסת הרי"ף בההיא דכתובות דאייתינא באמרו שמגיהי ספרים הגיהו כן בש"ס וכמו שהגיהו בגמ' כך הגיהו בהלכות הרי"ף ושגם התוס' ז"ל לא נסתייעו בשום דוכתא מדברי הגמ' דכתובות ואני המך אשתומם כשעה חדא מכמה טעמי חדא דהדבר קשה למחוק כל הנסחאות דגמרין ודהרי"ף שבכולן כתוב לאמר דקי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני ותו דאשכחנא להתוס' ז"ל באותו פרק באותו מקום דף י"ד ב' ד"ה כמאן שקיימו וקבלו עליהם גרסתין שבדף י"ג שהרי כתבו שם בזה הלשון וכן לעיל דף י"ג פריך הלכת' אהלכת' קי"ל כרב נחמן בדיני וכו' ע"ש ואשכחנא תו להרי"ף והרא"ש בפ"ק דמכות שכתבו וקי"ל כרב נחמן בדיני כדאית' בכתובות הרי לנו מיט"ב תלתא כחדא הרי"ף והרא"ש והתוס' דמפומייהו שמיע לן שגירסת הש"ס דכתובות מאושרת ומקויימת ומכאן אתה דן דאשתמיט מיניה כל זה דאי הוה חזי להו אין ספק דהוו חייש להון והיותר תימה הוא שהכנה"ג גופיה שם בסוף דבריו הזכיר הך דמכות ומה שכתב הרא"ש שם ואגב שיטפיה לא דק למה שסיימו שם הרי"ף והרא"ש כדאיתא בכתובות והוא פלא ולא שת לבו גם לזאת שהר"ן והריטב"א שם בכתובות קיימוה וקבלוה ולרש"י והרא"ש דגרסי הכי בההיא דפ' המקבל ובר מן דין אישתמיט מינה נמי ההיא דהמוכר את הבית דאתמר בהדיא לענין פסק הלכה גם מה שחשב להוכיח מדברי הרא"ש דפרק הזהב דכלל זה אינו מן הגמ' ליתא לענ"ד דההיא לא אמרה הרא"ש אלא לגבי רב ששת באיסורי דכלל זה ודאי אינו מן התלמוד כדאמינא בכללין דלעיל ותדע לך שכן הוא דהא הרא"ש גופיה שם בפרק המוכר את הבית סימן ו' מייתי ההיא דפרק המקבל והא קי"ל הלכה כר"ן בדיני כגירסת רש"י שם דמשם מוכח דס"ל דכללא כר"ן בדיני הוא מן הש"ס וקיימו עוד בהך דמכות שהבאתי באופן דלא צדקו כלל בזה דברי הכנה"ג אחר המחילה רבה:
קסד
הלכה כרב אשי משום דבתרא הוא. היינו אחר שנעשה גדול הדור אבל היכא דאשכחן דאמורא אחרינא כפייה לרב אשי בדינא מסתמא אכתי לאו גדול הדור הוה ולית הלכתא כוותיה מטעמא דבתרא הוא ומה גם דאיהו גופיה קבע ההוא עובדא דכפייה בתלמודא הר"ב תוי"ט בס' פלפלא חריפתא פרק הגוזל קמא דף י' ע"א:
קסה
הלכתא כמר בר רב אשי בכוליה תלמודא בר ממיפך שבועה וכו'. אפשר דלא אמרי' הכי אלא היכא דפליג הוא בפירוש כגון בחיוורי דקאמר תלמוד' בפירוש (חולין ע"ו ב') מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי אע"ג דלא חיוורי בהא הלכתא כוותיה מחמת הכלל אבל היכא דמר בר רב אשי לא פליג מסברת עצמו אלא דמתני לקולא בשם אמימר בהא לא אמרינן דהלכתא כוותיה מכח כללין אלא הלך אחר המחמיר כנה"ג י"ד סי' נ"ו הגהות הב"י אות כ"ג לדעת בעה"ת ואף גם זאת כתב שהוא דוחק ע"ש:
קסו
הלכה כמר בר רב אשי בכוליה תלמודא בר ממיפך שבועה ואודיתא. היינו היכא דפליגי רבינא ורב אשי קיימי אמוראי כחד מינייהו או היכא דקיימו אמוראי כתרווייהו אבל היכא דפליגו רבינא ורב אשי ולא קיימו אמוראי כרבינא וכרב אשי ליכא מאן דקאים כוותיה אז ודאי הלכתא כרבינא דינא דחיי ח"א דף צ' ע"ג לדעת הלכות גדולות אך לדעת ר"ח לעולם הלכה כמר בר רב אשי אף דקיימי אמוראי כרבינא ע"ש:
קסז
הלכה כבתראי אמרינן אף באמוראי קדמאי קודם אביי ורבא אלא שמאביי ורבא ואילך הלכה כתלמיד במקום הרב אף אם חולק עמו פנים אל פנים משא"כ בקודמים דאי פליג בהדי רביה לית הלכתא כתלמיד אבל אי בתר הכי פליג עליה נקטינן כוותיה דבתרא הוא וכמ"ש הר"ן ריש פרק המגרש דף תקצ"ח א' ע"ש וביבין שמועה כלל רע"ב כן למדתי מדברי הרי"ף ז"ל בפ' יום הכפורים שכתב קי"ל כרב הונא ורב נחמן דבתראי אינון וכן בפ' המפקיד ע"ח ב' דאיפלגו ר' יוחנן ורב נחמן בפסקא דתנאי וכתב הוא ז"ל והלכתא כדפסק רב נחמן דבתר' הוא והוסיף שנית ידו בפ' הזהב פ"ט ב' ואמר והא דר' אמי ור' יוחנן ליתיה דקי"ל כרב נחמן דבתרא הוא והלכתא כוותיה בדיני הרי לנו בבירור דעת הרי"ף דגם ברב נחמן דמן קדמאי הוא אמרינן הלכה כבתרא וכן כתב הרז"ה בר"פ האשה שנפלו כיון דקי"ל כרב נחמן בדיני והוא בתרא נראה דליתא לההוא דשמואל וכו' וכן מוכח מדברי הר"ן דאייתינא לעיל ומדבריו בריש סוכה דבאמוראי קדמאי דלא פליגי פנים בפנים עם רבייהו קי"ל הלכה כבתראי, וע"ע הר"ן בפ' גיד הנשה דף תשי"ב רע"ב שכתב ולא משתעי דרב נחמן דהוא בתרא ס"ל דלא כהלכתא וכן מצאתי עוד להרשב"א בחידושיו ליבמות דף קי"ט סע"א שכתב וקי"ל כרב נחמן דבתרא הוא וכ"כ עוד בשמו ה"ה בפי"ד מה' אישות הלכה א' גבי רב חסדא ע"ש וכן יש ללמוד עוד מדברי רבינו יונה בפרק כיצד מברכין ל"ג א' שכתב וז"ל ונר' למורי הרב דהלכה כריב"ל דאמר שבני הבית אפילו לא הסבו מצטרפין עם ב"ה משום דהוא בתראה טפי (מרבי חייא) ע"כ וכתבתיו בכללי הריש וצא ולמד עוד כן ממ"ש המרדכי במ"ק דף שצ"א ע"ד דכיון דרב אמי פליג אדרב והוא בתראה הלכת' כוותיה וכ"כ ג"כ בע"ז דף שצ"ד ע"ד וכן תמצא עוד להתוספות ז"ל בשלהי ר"ה ל"ד ב' ד"ה לדידי שכתבו דכיון דר' אבהו פליג אר' יוחנן היה קצת נראה לפסוק כמותו דהוא בתראה ע"ש הן אמת דבפרק ב"מ ט"ל ב' סד"ה מפרך כתב ר"ת דלא אמרינן הלכה כבתראי אלא כאמוראי בתראי אכן מצאתי להתוס' גופייהו בפ"ק דביצה ט' א' ד"ה גלגל שכתבו בפשיטות ונראה דהלכה כרב' דהוא בתראה ע"ש וכ"כ ג"כ בפ' השוכר ע"ב ב' דהלכה כרב ששת משום דבתראה הוא טפי מרב חסדא ע"ש הרי דגם שיטת סתם תוס' הכי אזל' דגם קודם אביי ורבא אמרי' הלכה כבתראי ודלא כהר"ב תי"ט בספרו פלפלא חריפת' שם בפרק השוכר שהקשה עליהם דוקא מאביי ורבא הוא דאיתיה להאי כללא ע"ש וע"ע מוהרי"ט בחדושיו לקדושין דף ע"ח א' ומהר"ש הלוי חי"ד סי' י' שכתבו דהטעם דהלכה כר' יוחנן לגבי רב הוא משום דר' יוחנן הוא בתרא אפילו לגבי רב ושמואל שהרי ראה דבריהם ואפ"ה חלק עליהם הבאתי דבריהם באות הריש יע"ש. גם הרמב"ם ז"ל כפי דברי ה"ה ומרן בכ"מ נראה דאזיל בשיטת הרי"ף ודעמיה בכלל זה דהא בפרק א' מה' ברכות הלכה ח' כתב הכ"מ ובגביל לתורי פסק כרב ששת לגבי ר' יוחנן דבתרא הוא וכן שם פ"ו הלכה ג' כתב דפסק כרב נחמן לגבי ר' הושעיא משום דבתר' הוא וגם ה"ה בפי"ד מה' שבת הלכה ו' כתב דפסק רבינו כרב יהודה לגבי ר' יוחנן משום דהוא בתרא וכן ספ"א מה' שאר אבות הטומאות כתב עוד הכ"מ ובפלוגת' דר' חנינא ורב חסדא כתב כרב חסדא דבתר' הוא וכן בספ"י מה' טומאת אוכלין כתב עוד דפסק כרב יוסף נגד ר"ל משום דבתרא הוא וכ"כ הגהות מיימון פ"י מה' ס"ת שפסק כרב הונא נגד ר' יוחנן דהוא בתרא אלא שלי אני המך צריך ישוב למאי דכתב הכ"מ בפ"ה מה' כלים הלכה א' ונ"ל שרבינו סובר דלא קי"ל כרב נחמן משום דקי"ל כר' יוחנן לגביה וקשה דמאי שנא הכא דלא אזיל בתר בתרא בכולה הנך דאייתינא ומה גם דבהדיא פסק הרי"ף בפרק המפקיד ובפרק הזהב שהבאתי כרב נחמן לגבי ר' יוחנן מטעמ' דבתר' והדבר צריך תלמוד ואיך שיהיה שמעינן שפיר מכל האמור דדעת הרי"ף והרמב"ם וסתם תוספות והר"ן והרשב"א ורבי יונה והמרדכי והגהות מיימון ומוהרי"ט ומוהר"ש הלוי הוא דאמרינן הלכה כבתראי אף באמוראי קדמאי קודם אביי ורבא וגדולה מזו מצאתי ראיתי דמשק אליעזר על חולין דף תי"א א' דאף לגבי תנאי כתב דרבי שהוא אחרון ראה דברי ר' עקיב' ור' יוסי הגלילי ופליג אשניהם לכן הלכה כמותו עד כאן והוא אצלי חדוש גדול שוב מצאתי בחפיש"ה דגם רבינו הגדול הראב"ד ז"ל מסכים הולך לשיטת הרי"ף וסיעתיה דאמרינן הלכה כבתראי גם באמוראי קדמאי שהרי כתב הרא"ש בשמו בפ' אלו מגלחין סי' ב' דכיון דרב אמי פליג אדרב והוא בתראה הלכת' כוותיה. הן אמת דהרא"ש ז"ל שם פליג עליה ואמר ומה שכתב דהלכתא כוותיה דרב אמי לא נהירא לי דהא דפסקו הגאונים כבתראי היינו מאביי ואילך אבל מקמי הכי אין הלכה כתלמיד במקו' רב ע"כ וכן מצאתי עוד אליו בפ' ר"א דמילה סי' ה' וכן בפ' המפקיד סי' י' ובפ' הזהב סי' כ"א שתמה על הרי"ף ז"ל במה שפסק כרב נחמן משום דבתרא הוא מאחר דלא איתמר הכי אלא מאביי ורבא ואילך ברם הר"ב תי"ט בספרו פלפלא חריפתא כתב ע"ז בפ' הזהב שם ואיכא למידק בס"פ אע"פ ובפ' מציאת האשה ובפ' המדיר שפסקו רבי' ורי"ף כרב נחמן לגבי רב אסי ולגבי שמואל ולגבי ר' יוחנן ע"כ ולדידי המך אין כאן מקום דקדוק כלל דהא בכולהו הני תלתי שהזכיר דפסק בהו כרב נחמן נתן טעם לדבריו משום דקי"ל הלכה כרב נחמן בדיני ומה ענין זה למה דאנן קיימין מטעמא דבתרא הוא ומאי דהוה קשיא לי לכאורה על הרא"ש הוא דאשכחנא ליה בפרק לולב הגזול ססי' ג' דפסק כר' יוחנן לגבי שמואל משום דרב נחמן בר יצחק דהוא בתרא פריך לשמואל ממתני' וכיוצ' בזה כתב עוד בפרק מי שהוציאוהו סי' ה' וזאת חשבתי למשפט רב נחמן בר יצחק מקמי אביי ורבא הוה וניחא לי שהאיר ה' עיני ומצאתי להרא"ש גופיה בפרק המניח סי' ט' ובפ' המפקיד סי' י' שכתב דרב נחמן בר יצחק תלמיד רבא הוה וכן מצאתי אחר עמל וטורח שגם התוס' כתבו כן בפ' חזקת הבתים מ"ו ב' סד"ה שלח יע"ש וכן מוכח בס' כריתות ימות עולם ריש שער ב' ולעד"ן דיש עוד ראיה לזה בפ' מי שמת קנ"ב א' דאמרינן יתיב רנב"י אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה דרב נחמן קא בעי מיניה וכו' וכן בפ"ד דעירובין מ"ג א'. ומעתה יש לתמוה על רוב בקיאותו של מהר"ש אלגאזי שבספרו גופי הלכות סוף כלל שט"ז הקשה על הרא"ש דפ' לולב הגזול ואמר ועוד קשה במה שהביא ראיה מרב נחמן בר יצחק שהוא בתראה דהא מאביי ורבא ואילך דוקא הלכה כבתראה ע"כ והוא פלא איך נתעלמה ממנו הלכה זו דתלמידיה דרבא הוה שוב ראיתי אליו ז"ל שבגופי הלכות עצמו כלל תקי"א הזכיר דברי התוס' דבתרא שהבאתי ותגדל יתר התימא עליו איך בכלל שט"ז הקשה מה שהקשה על הרא"ש והנה לא אכחד תחת לשוני כי אחרי כתבי כל זה מצאתי להתוס' ז"ל שכתבו בפ' אין מעמידין ל"ה א' ד"ה חדא דר' נב"י היה קדמון מרבא והוא פלא דזה מותר למ"ש אינהו גופייהו בחזקת הבתים הנ"ל שתלמיד רבינא היה והדבר צריך תלמוד. היוצא מן המקובץ הוא דכיון דרוב בנין ורוב מנין כולהו ס"ל דאמרינן הלכה כבתראי אף באמוראי קדמאי שקדמו לאביי ורבא ולא אשכחן מאן דפליג בהא מכת דקודמין אלא הרא"ש לחודיה אבתרייהו גררינן וכוותיהו מסקינן ויש לתמוה מעתה על מוהר"ש אלגאזי הבקי בחדרי תורה איך ביבין שמועה כלל רע"ו לא הזכיר בדעת זו אלא להראב"ד בלחוד ולא זכר שר לכל אינך רבוואתא דאייתינא ודין גרמא ליה להרב החסיד בעל דבר שמואל סי' מ"ז שכ' דהא דקי"ל הלכה כבתראי הא רובא ס"ל דהיינו דוקא מאביי ורבא ואילך והא ליתא אחר המחילה רבה דנהפוך הוא שהרי רובא דרובא ס"ל דאף בקמאי אמרינן הכי כמדובר וראיתי להתי"ט פ"ב דעדיות שהקשה על מרן בכ"מ שכתב בפ"י מה' טומאת אוכלין המובא למעלה דפסק הרמב"ם כרב יוסף נגד ר"ל משום דבתרא הוא דהא קי"ל דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ וכן מצאתי עוד בס' שמות בארץ יום תרועה דף י"ד ע"ד שכ' כן גם הוא נגד דברי התוס' דר"ה ל"ד ב' שהבאתי לעיל כאילו בת קול יצאת ואמרה להם דהלכה כרא"ש בזה ועל כגון דא אמינא גברא אגברא קא רמי' וה"נ תיקשי להרמ"ע בתשובותיו סי' קי"א ולהר"ב ראשון לציון דף ס"ב א' ולהר"ב מרכבת המשנה דף ט' ע"א ומ' ע"א ולהר"ב שושנים לדוד בפ"ו דבכורות מ"ה ולמהרש"ל ז"ל בים של שלמה שלו על חולין בפ"ק סי' נ"ג ובפ' כל הבשר סי' ח"י ולהר"ב שונה הלכות דף ס"ד ע"ב מח"א שכולם כתבו בפשיטות גמור דלא אמרינן הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך כדעת הרא"ש ואמאי לא חשו לדעת הרי"ף והרמב"ם ושאר כנותהון הנזכרים אחת למעלה שכתבו הפך דברי הרא"ש ומילתא כדנא לי הדיוט צריך תלמיד גדול:
קסח
הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אמרינן אף היכא דפליגי אאמוראי קמאי כן למדתי מה' הרי"ף ז"ל שבפ' כיצד מברכין גבי שמן זכינו לריחו וכו' ובפ' המפקיד פ"ב ב' כ' כרבא נגד ר' יוחנן משום דבתרא הוא וכן בפ"ב דביצה רפ"ה ב' פסק כוותיה לגבי רב מזה הטעם וכן בפ' אין צדין רצ"א ב' פסק כרבא נגד שמואל ע"ש שלא הביא אלא דברי רבא וכ"כ שם הרא"ש בהדיא גם בפרק מי שאחזו גבי גיטו של ש"מ כמתנתו פסק דלא כרב הונא משום דרבא לא ס"ל הכי וכן בפ' בהמה המקשה תש"א א' פסק כוותיה נגד ר' אמי ובפ' גיד הנשה תש"ט א' ובפרק שבועת העדות שי"א א' נגד ר"ל וכן בכמה דוכתי אחריני הרשומים אצלי נלאיתי לכותבם ועיין הרי"ף ספ"ב דקדושין המובא בריש כללין דלקמן וכ"כ הרא"ש רפ"ב דברכות ובפ"ב דביצה ובפ' המפקיד ובשאר דוכתי וכן מצאתי להתוס' ז"ל פ' אמר להם הממונה ל"ז ב' ד"ה אמר שכתבו דהלכה כאביי נגד שמואל שהוא בתרא ואפי' אי פליג ר' יהושע בן לוי אאביי קי"ל כאביי דהוא בתרא והובא בהרא"ש פ"ק דברכות סי' י' יע"ש. עוד מצאתי להרמב"ן במלחמותיו ר"פ הגוזל עצים שכ' לדעת הרי"ף דרב אשי בתרא הוא וכוותיה קי"ל לעולם ולא כר' יוחנן ודעת הרמב"ם ג"כ הכי אזלא שהרי כ' הרב המגיד בפי"ד מה' שבת הלכה כ"ב דפסק כאביי נגד ר' יוחנן משום דבתרא הוא וכן פסק כרבא נגד שמואל בפ"ד מה' י"ט הלכה כ"א וכ"כ עוד בפכ"ג מה' מלוה ולוה הלכה י"ד כאביי לגבי רב וע"ש בכ"מ ובפ' ח' מה' רוצח הלכה י' וכן כ' הכ"מ פ"ו מה' נדרים הל' ט"ז גבי ר' יוסי בר חנינא ואביי וכן תמצא להם עוד בכמה דוכתי שפסק הרמב"ם כבתראי נגד קמאי ופן אהיה לטורח לא אשא את שמותם על שפתי ודי בזה להוכיח דזה הכלל מוסכם ולא מצינו חולק עליו ומה גם שכבר הוכחתי בראיות נכונות בכללין דלעיל דגם באמוראי דקודם אביי ורבא שלא נאמר עליהם הכלל בהדיא הלכה כוותייהו נגד קמאי ומכ"ש מאביי ורבא ואילך שהוא כלל מוסכם מפום כל אריותא דאין ספק דמצו מפלג אקמאי והלכה כוותייהו כמדובר ובפירושא איתמר בדברי הרא"ש פרק אחד דיני ממונות סי' ו' דאמוראים האחרונים פעמים חולקים על הראשונים ואדרבא אנו תופסים דברי האחרונים עיקר כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר וכו' ע"ש ואע"פ שכל זה פשוט בעיני הוצרכתי להאריך קצת בו יען ראיתי להרב הגדול בעל ראשון לציון דף ס"ו סע"ד שבשנות"ו את טעמו לדחוק דברי הפר"ח שכ' דהרמב"ם סמך אדאביי וממילא שמיע דלא קי"ל כאותה סוגיא הקשה הוא ז"ל עליו דהא קי"ל דהלכה כר' יוחנן לגבי בתראי מיניה והו"ל לאותובי על אביי מר"י דלא מצי אביי לפלוגי ומכ"ש דכולהו אמוראי קמאי קיימי הכי וא"כ היכי אמרי' דמצי אביי לאפלוגי אכלהו ויסכימו עליו בעלי הש"ס עכת"ד וקרוב לזה מצאתי להר"ב מגילת ספר דף ד' ע"ב מהלאוין בענין אחר ואחרי המחילה רבא גברי קא חזינא תיובתא לא קא חזינא דהא כל ה"מ ברירי דכתיבנ' בהאי כללא ובכללין דלעיל הוויין תיובתייהו וזה פשוט וברור לא יראה ולא ימצא מי שיחלוק עליו ואישתמיטו מינייהו דברי התוס' בפ' ע"פ ק' ב' ד"ה ידי שכתבו דכיון דר"ה ורבה ואביי סברי כשמואל כוותיה פסקינן לגבי רב ע"ש וכ"כ מעדני מלך בפ' שלשה שאכלו דהלכה כאביי נגד ר' יוחנן דבתרא הוא יע"ש גם מ"ש ומכ"ש דכלהו אמוראי קמאי קיימי הכי וכלומר דאי נמי נימא דמצי אביי פליג אקמאי הוי יחיד ורבים דהלכה כרבים גם בזה לא צדק כמו שתראה בכללין דבסמוך:
קסט
הלכה כבתראי אמרינן אפי' ביחיד נגד רבים כן מוכח בהדיא בהרי"ף פ"ב דקי' דף תרמ"א א' דפסק כרבינא נגד רב ושמואל ואביי ורבא מטעמא דהוא בתרא ושכן פסקו רב אחא משבחא ובה"ג ורבינו הביא דבריו באריכות מוהרש"א בגופי הלכות שלו שכבר קדמני בכלל זה ע"ש בכלל קפ"ו. ואני מוסיף על השמועה שכן מצאתי עוד להרי"ף ז"ל בריש פרק המגרש דפסק כרבא נגד רב ספרא ור' זירא משום דבתראה הוא וכן בפרק הגוזל ומאכיל פסק מזה הטעם כרב אשי נגד רב חיננא בר כהנא ודבי ר' ינאי ובפרק הזהב פסק כרב נחמן מטעם דבתרא הוא נגד ר' אסי ור' יוחנן ובפרק שבועת העדות שי"ח א' פסק עוד כר"פ נגד אביי ורבא לך נא ראה וכן נראה דעת הרא"ש שם ובריש פ"ב דברכות ובההיא דקדושין ובפרק הגוזל ומאכיל ע"ש וע"ע הרא"ש פ' בתרא דנדרים שיבא לקמן ודוק ודעת הרמב"ם ג"כ כך היא שהרי כתב מרן בכ"מ רפ"ב מה' ק"ש ואע"ג דאיכא התם אמוראי אחריני דפסקי כתנאי אחריני רבא הוי בתרא מכלהו והלכתא כוותיה וכן פסק הרי"ף ז"ל ע"כ וכן כתבו התוס' בר"פ היה קורא י"ג ב' ד"ה אמר רבא והכי הלכתא דקי"ל כרבא דהוא בתראה וכ"כ ה"ה פכ"ד מה' מלוה ולוה הלכה ט' מחלוקת אמוראים שם פסק כרבא דהוא בתראה דלנפילה לא חיישינן אע"ג דרב הונא ואביי פליג עליה עיין פרק גט פשוט קע"ב ב' וכן למדנו עוד ממה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מה' אישות הלכה י"ג דלא כרב ושמואל משום דרבינא פליג עלייהו וכדעת הרי"ף ז"ל כמ"ש שם הכ"מ וכן בפי"ג מה' מכירה הל' א' פסק כדעת הרי"ף דפרק הזהב הנ"ל וכמ"ש שם ה"ה גם בפ' ט"ו מה' מלוה ולוה הלכה ג' פסק כרב פפא נגד אביי ורבא דהוו תרי לגביה וכדעת הרי"ף דאייתינא לעיל ומצינו עוד להרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' פסולי המוקדשין הל' ג' דפסק כרבא נגד רב ור"ל ואמוראי אחריני דשקלו וטרו אליבייהו מטעמא דבתרא הוא וכמ"ש שם מרן בכ"מ יע"ש. ואחרי הדברים והאמת האלה איכא למידק טובא במ"ש הכ"מ בפי"ב מה' נדרים הלכה א' וז"ל ואיתפליגו אמוראי דרב' אמר דבעל בכלל בריות ועולא ורב נחמן אמרי דאינו בכלל בריות ופסק רבינו כוותייהו דרבים נינהו ע"כ וכן בפ"ה מה' תרומות הל' ט' כתב דאע"ג דאביי פליג ואמר דהאי נמי הוי דבר שלא בא לעולם הוה ליה יחידאה ודברים תמוהים הם דכבר הוכחתי בראיות נכונות מכמה פסקי הרמב"ם דאית ליה כשיטת הרי"ף והגאונים ז"ל דפסקינן כבתראי אף כנגד רבים וכמו שהעיד איהו גופיה על זה כמדובר והשתא לפי דבריו נמצאו פסקי הר"ם דסתרי אהדדי דזמנין פסק כבתרא נגד רבים וזמנין פסק כרבים נגד בתרא ודבר זה קשה לשמוע אך בלא דבריו ז"ל פסקי הרמב"ם לא קשיין אהדדי לפק"ד דשפיר מצינן למימר דמאי דפסק בפי"ב דנדרים דלא כרבא דבתרא הוא לאו היינו טעמא כדכתב הוא ז"ל משום דעולא ורב נחמן רבים נינהו אלא טעמא הוי משום שרבא חולק עם רב נחמן רביה פנים בפנים כדמוכח בפרק בתרא דנדרים פ"ד א' דקאמר איתיביה רבא לרב נחמן וכו' וקא שני ליה רב נחמן לעולם אימא לך וכו' וכל כי האי ודאי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב כמ"ש הרי"ף בהדיא בפרק חזקת הבתים וקי"ל כרב נחמן בתרווייהו וכו' דרבא בהאי עניינא תלמיד הוה דיתיב קמיה דרב נחמן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב וכתב שם הנ"י מדלא אמרינן רבא אמר אלא אמר ליה וכ"כ הרא"ש שם והר"ן ס"פ תולין קנ"ט ב' בשם הרשב"א ואוף ה"נ דכוותה דמאי שנא כן כתבתי מדעת עצמי ואל דעות ה' שאחר זה מצאתי להרא"ש ז"ל בפסקיו ס"פ בתרא דנדרים שכתב וז"ל והלכה כעולא וכר' נחמן דבעל לאו בכלל בריות הוא ואע"ג דרבא בתראה הוא מ"מ הלכה כרב נחמן רבו וכ"כ הרמב"ם ז"ל עכ"ד הרי תנא דמסייע לי דטעמא דלא פסקו כרבא בהא הוא משום דתלמיד היושב לפני רבו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב וכפי הנראה מדבריו היינו טעמיה דהרמב"ם וכדאמרן האמנם מצאתי להר"ב שושנים לדוד דבנדרים פי"א מ"ג הביא דברי הרא"ש אלה וכתב עליו וז"ל ועל מ"ש הרא"ש איכא למידק טובא חדא דהיכן מצינו דרב נחמן רביה דרבא והלא רבה בר נחמני הוה רביה ור"ן נחשב בדור אחר דקשיש מיניה ומאי קאמר דהלכה כר"ן רבו וכו' וע"ק טובא להרא"ש ז"ל מדידיה אדידיה דגבי ציצית פסק כהל"ק כרבא משום דהוה בתרא לגבי רב נחמן והיינו שלא כדבריו דהכא עכ"ד ועליו אני תמיה טובא איך שגג במושכל הראשון כי האי דהא בפירושא איתמר בדברי הרי"ף דאייתינא דרבא תלמידיה דר"ן הוה וכ"כ הרמב"ם בפתיחת חבורו ומכלל החכמים שקבלו מרבה ורב יוסף אביי ורבא ושניהם קבלו גם מרב נחמן וכ"כ הר"ן בפ' תולין דף קנ"ט רע"ב בשם הרשב"א ז"ל יע"ש וכ"כ התוס' בפרק האיש מקדש מ"ב ב' ד"ה ה"ג ובע"ז נ"ח א' ד"ה איקלע ופ"ה דמנחות ז' ב' ד"ה הדר והשארית יוסף בנתיב השמועה ולא ביש לי דלא ראה ולא ידע דעת הנך רבוואתא אלא דאשתמיט מיניה נמי תלמוד ערוך דפ' מי שהוציאוהו מ"ג ב' דאיתא התם ויתיב רבא קמיה דרב נחמן וכן בפ' השולח ל"ג ב' ובפרק המפקיד ל"ח ב' אמרינן ורבא אמר רב נחמן ולשון זה נמצא בכמה וכמה דוכתי בש"ס וכמ"ש התוס' בפ' חזקת הבתים מ"ו ב' ד"ה שלח וזה פשוט וברור אין צורך להאריך בו ומה שהקשה עוד על הרא"ש מדידיה אדידיה לדידי לא קשיא ולא מידי דהא חיליה דהראש הוא משום דרבים ס"ל כרבא וכדמסיים שם בלשונו באלה הדברים ותימא הוא למה פסק הרב אלפאסי ז"ל כר"ן כיון דרבים פליגי עליה רב יהודה ורחבא ורבא ע"כ הרי דמטעמא דהוי בתראי לחוד אין מספיק לפסוק כוותיה נגד רב נחמן אי לא דרבים ס"ל כוותיה גם בההיא דפ"ה מה' תרומות אין אנו אחראין לטעמיה דהכ"מ דהא דלא פסקו כאביי משום דהוי יחידאה הוא דהא איכא טעמי אחרינא שהזכיר הוא עצמו שם בזה יע"ש באופן שלהרמב"ם ז"ל לא קשיא כלל ופסקי דידיה עולים כהוגן כל חד וחד לפום טעמיה אך להכ"מ ששינה את טעמו ממקום למקום ודאי קשיא וצ"ע. וראיתי במפתח השו"ת של הרב הגדול בעל כנה"ג על י"ד המודפס בסוף ספר קול בן לוי שבסי' מ"ב כתוב לאמר דלא אמרינן הלכה כבתראי ביחיד נגד רבים ואשתומם על המראה איך יצאת זאת מלפניו הבקי בחדרי תורה ונעלם ממנו שיטת הגאונים והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והתוס' ז"ל המבוררת והמלובנת שדעתם דע"ת ת עליונים מסכמת לפסוק כבתרא אף נגד רבים והוא פלא ואולי הזוכה לראות הדברים במקודם ידע וישכיל ממוצא דבר על מה אדניו הטבעו ואנחנו לא נדע. עוד מצאתי להרב לחם משנה ברפ"ג מהלכות סנהדרין שכ' דהרמב"ם ז"ל פסק כירו' ותוספת' ולא כגמ' דילן משום דהוו תרי לגבי גמ' דילן וגם עליו יש לתמוה דהא טעמא דפסקינן כגמ' דילן נגד הירושלמי הוא משום דבתראה היא כמ"ש הרי"ף בסוף עירובין ע"ש ובשו"ת חוט השני דף י"ג א' ומוהרי"ק שורש פ"ד ובכללי הפוסקים שלו וכיון דשיטת הרמב"ם הוא לפסוק כאמורא חד בתראה אפי' כנגד רבים ואף דמן קמאי אינון כאשר הוכחתי בראיות נכונות מכ"ש שיש לו לפסוק כתלמודא דידן שהוא בתרא נגד רבים החולקים עליה מאחר שחתימתה היה בב"ד הגדול של רבינא ורב אשי כידוע וחייבין כל ישראל ללכת אחריה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפתיחת חבורו ע"ש וע"ע שדה יהושע על הירוש' שכ' בכתובות דף מ"ח ע"ד שהרא"ש והר"ן והטור תמהו על הרמב"ם בכיוצא בזה וצא ולמד עוד ממ"ש הרא"ש בפ' מי שאחזו סי' ד' ותמהני על ר' חננאל דשבק גמ' דידן ופירש על פי התוספתא והירושלמי דלכאורה פליגי אהדדי ע"כ ועיין הרמב"ן במלחמותיו פרק החובל דף ל"ב ע"א שכ' הא אין עליך לדון אלא בלשון רבינו הגדול ז"ל ויש בירושלמי ובתוס' שיבוש בענין זה ודברים אשר לא כן ואל תשים לבך להם עכ"ד ומכ"ש שאין לנו לשום לב נגד החולקים על הש"ס שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע:
קע
הלכה כסתם משנה. לא סתר לכללים מוסכמים אצל הש"ס ולא חש לפרושינהו ר' יוחנן כשאמר לכללא דיליה ולא מקשינן עליה כל דאמר הלכתא או כרשב"ג או כראב"י הגם דהוי דלא כסתם משנה דכללא דהלכה כרשב"ג עדיף מכללא דהלכה כסתם משנה וה"ה הלכה למעשה ע"ש ראשון לציון דף ל"ב ע"ד ועיין ל"ה ע"ג וד' ענין כיוצא בזה:
קעא
הלכה כתנא קמא. אין דרך הש"ס למימר הלכה כתנא קמא כיון שאינו מוזכר לא בשם תנא פלוני ולא בלשון חכמים כ"כ התוספות בהקומץ רבה ל"ו ב' ד"ה והא והנה מלבד שאין זה מכוון למ"ש התוספות גופייהו בפ"ב דביצה י"ז א' ד"ה אין הלכה שהקשו אמאי לא קאמר אין הלכה כתנא קמא על תנא המוזכר בסתם בלי שם פלוני וכמו שנתעורר בזה ההליכות אלי בכלל ע"ט איכא למידק עוד על דבריהם דמנחות הנ"ל דהא אשכחן בשבת נ"ד א' וקל"ה א' וכן בעירוכין ו' ב' ובביצה ט"ז ב' ובב"ק מ"ח ב' דקאמר הלכה כתנא קמא אף בסתם ת"ק שלא הוזכר שמו לא בלשון חכמים ולא בשם יחיד יע"ש וכמו זר נחשב לומר דאשתמיט מינייהו כל הנך דוכתי דבגמ':
קעב
הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו. היינו היכא דהחולקים עליו הם רבים לפי האמת אבל היכא דמפרש בגמ' דסתם מתניתין דפליג עליה דר"ע יחידאה היא אז קי"ל כר"ע דמחבירו קרינן ביה כ"כ הר"ן בפירושו לנדרים ר"פ הנודר מן הירק דף נ"ד ב' והוא חידוש גדול לא ידעתי למה השמיטוהו המחברים ומדי דברי בהך כללא לא ידעתי מה היה לו להרב מג"ד שנכשל בו פעם ושתים שבסי' קס"ז ס"ק ד' וכן בסי' תצ"ח ס"ק ד' כ' בפשיטות דקי"ל הלכה כר"ע אפי' מחביריו ושארי ליה מאריה שטעה בפשיטות בגלוי וידוע לפני כל יודעי דת ודין שוב נדפס ס' אליה רבה על א"ח וראיתי שבסי' תצ"ח ס"ק י"ג תפס עליו בזה ומיהו היכא דמסתבר טעמיה דר"ע כ' הרדב"ז בס' יקר תפארת על הרמב"ם ספ"א מה' נדרים דהלכה כר"ע אפי' מחביריו וכ"כ מרן בכ"מ פ"ח מה' תמידין הלכה י"א גבי הלכה כר' מחבירו:
קעג
הלכה כר"מ בגזירותיו היינו היכא דר"מ גזר ור' יהודה לא גזר אבל היכא דתרוייהו אית להו דגזרי' אלא דפליגי בפרט אי הוי בכלל הגזירה או לא במילתא דסברא כה"ג הגם דהוי בדין הגזירה לא אשכחן דהלכה כר"מ ונשאר הדבר בכללין דקי"ל ר"י ור"מ הלכה כר"י הר"ב ראשון לציון דף נ"ד ע"א:
קעד
הלכה כר"מ בגזרותיו דוקא אבל לא בקנסותיו כ"כ התוס' ז"ל בפ' אין צדין כ"ז א' ד"ה אלא ובפ' איזהו נשך ע"ב א' ד"ה קונסין וכ"כ עוד בפ' המניח ל' ב' ד"ה וחכ"א ובפ' טבול יום ק"ד א' ד"ה אר"ע בשם בה"ג ובפרק עד כמה כ"ח סע"א כתבו עוד כן בשם שאלתות דרב אחאי וכן מצאתי להרא"ש ז"ל שם בפרק המניח ס"ס א' ובפ' עד כמה סי' ג' וכן נראה דעת הרמב"ם ספ"ד מה' מלוה ולוה גבי שטר שכלל בו קרן ורבית ומשאר פסקי דידיה כידוע ומעתה יש לתמוה על הרדב"ז ז"ל שבספרו יקר תפארת על הרמב"ם ספ"ב מה' מתנות עניים כתב בפשיטות וקי"ל כר"מ בקנסותיו ולי המך צ"ע אם לא שנאמר דליתיה להך כללא אלא היכא דאיכא מאן דפליג עליה והך דרדב"ז מתניא בשם ר"מ בלי חולק וכמ"ש מרן בכ"מ שם בשם הר"ן אלא דמ"מ לא הו"ל למנקט לישנא דקי"ל וכו':
קעה
הלכה כר' מחבירו ואפילו אצל ר' אלעזר בר ר' שמעון. הכי איתא בהדיא בירו' דדמאי "ב דף כ"ב ע"ד ובתרומות פ"ג דף מ"ב א' וכ"כ בה"ג בה' קצובות דבני מערבא שהביא בדף ק"ך ע"א ע"ש וכי ישאלך בנך מאי עדיפותיה דר"א בר"ש טפי מאחריני דהוצרך להזכירו בלשון ואפילו אף אתה אמור לו דהוה ס"ד למימר דדוקא לגבי אינך תנאי הוא שאמרו הלכה כרבי מחבירו אבל לא לגבי ר"א בר"ש שהיה גדול מר' בתורה כמו שהעיד על זה ר' גופיה בפ' הפועלים פ"ך ב' דאמר נהי דבתורה גדול ממני וכו' יע"ש קמ"ל דאף לגביה הלכה כרבי ומסתמא ש"ס דילן נמי הכי סברא מדלא אפיק ליה לר"א בר"ש מכללא דהלכה כר' מחבירו וכן נקט בפשיטות מרן בכ"מ פ"ג מה' בית הבחירה הלכה י"ב וברפ"ח מה' כלי המקדש וברפ"ה מה' ביאת המקדש ובכמה דוכתי אחריני ומדלא הזכיר דברי הירושלמי נראה דאשתמיט מיניה וכן נראה מדברי הרי"ף פ"ק דתענית על בריי' עד אימתי אוכל ושותה וכו' ובפ"ק דבתר' קס"א ב' ובהר"ן ריש קדושין תרכ"א ב' ועיין תוס' פ' יוצא דופן מ"ה ב' ד"ה אלו:
קעו
הלכה כר' שמעון שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי כן פסקו הרי"ף והרא"ש בפרק התקבל על מתני' דר"ש שזורי אומר אף המסוכן וכר' יוחנן דאית ליה הכי בפ' בהמה המקשה ע"ה ב' והובא עוד בהקומץ רבה ל' ב' וכן פסקו התוס' בההיא דחולין שם ד"ה אנא יע"ש ובמנחות שם ד"ה הא. ולעד"ן דיש להוכיח עוד כן מהירוש' דהא בפ"ד דדמאי על מתניתין דתרומת מעשר של דמאי ר"ש שזורי אומר וכו' איתא שם אמר ר' זעירא קמיה דר' חנינא והלכה כר"ש וכן בפ' התקבל על מתני' דמסוכן איתא ר"י בר אידי בשם ר' יונתן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ע"כ ומדלא הזכירו שם שום כללא בהא מוכח דדוקא בהני תרי הלכה כר' שמעון שזורי וכדברי הרי"ף והרא"ש וכן מצאתי תו להסמ"ג לאוין קל"ז ע"ש וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל כפי מ"ש מרן בכ"מ רפ"ט מה' טומאת אוכלין וז"ל שם ופסק כחכמים ואע"ג דבפ' הקומץ אמרי' דהלכה כר"ש שזורי לא סמך רבינו על זה משום דבפ' בהמה המקשה סבר רב אשי שאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי עכ"ד ומעתה יש כאן מקום לתמוה על מוהר"ש אלגאזי שביבין שמועה כלל תקט"ו כ' וז"ל ועוד אמרו שם בגמ' כל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו בין במשנה בין בבריית' ע"כ והוא פלא דאזל בתר איפכא ומכאן אתה דן דאישתמיטו מיניה דברי הרי"ף והרא"ש והתוס' והכ"מ דלאפוקי דעת זו היא שכתבו דדוקא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי הוא דקי"ל כוותיה ואשוב אתפלא עוד על מרן בכ"מ שמצאתי אליו ז"ל בפ"א מה' תפילין הלכ' ט"ז שכ' וז"ל שכח לכתוב השם וכו' בהקומץ פלוגתא דתנאי וקאמר ר"ש שזורי כל השם תולין מקצתו אין תולין אמר רבין בר חנינא אמר עולא אמר ר' חנינא הלכה כר"ש שזורי ע"כ ודברים תמוהים הם חדא דבפ' הקומץ ל' ב' אמרי' על הך מימרא דרבין בר חנינא דקאמר הלכה כר"ש שזורי אהייא אילימא אהא ר"ש שזורי אומר כל השם תולין מקצתו אין תולין והא אתמר עלה אמר רב חננאל אמר רב הלכה תולין את השם ורבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל הלכה מוחק וכותב ואם איתא הוא נמי לימא אלא וכו' עד דאסיקנא רב פפא אמר אשידה רב נחמן בר יצחק אמר איין ופרש"י שם ואם איתא דאהא אמר ר' חנינא לימא הוא נמי למילתיה בהדי הנך אמוראי ע"כ הא קמן מבואר להדיא דמימרת רבין בר חנינא לא איתמרא על הך דינא דשכח לכתוב את השם וכיון שכן לא היה ליה לאתויי מימרא דלא קאי הכי במסקנא ותו תמיה לי דנראה דזה סותר למ"ש איהו גופיה ברפ"ט מה' טומאת אוכלין דאייתינא לעיל דהגם דמסיק שם רב נחמן בר יצחק דרבין בר חנינא קאי אההוא דינא דיין לא סמך עליו רבינו משום דאית ליה דאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי ואיך א"כ סמך עצמו בהך דתולין את השם על מימרת רבין בר חנינא אף דלא אתאמרא אהך דינא ולא אשגח בההיא דפרק בהמה המקשה דסבר רב אשי שאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי כל זה צ"ע. גם לא מייתבא דעתי בהך פסקא דהרי"ף והרא"ש דפ' התקבל משום דאשכחנא להו ז"ל בהלכות קטנות שלהם בהלכות ס"ת דבהך דינא דשכח לכתוב את השם אייתו גם אינהו למימרת רבין בר חנינא דאמר הלכה כר"ש שזורי וסיימו ג"כ למילתיה ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי הל' כמותו ואני בעניי לא ירדתי לסוף דעתם הרמה דכיון דמסקי' בהקומץ רבה דהלכה כר"ש שזורי דקאמר רבין בר חנינא לא קאי אהך דינא דטעה בשם אלא אשידה לרב פפא ואיין לרב נחמן בר יצחק אמאי מייהו מילתא דלא קיימא הכי לפום מסקנא דתלמודא ותו תימה דמאחר שפסקו בהדיא בפ' התקבל דהלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי דוקא איך א"כ הביאו הה' ס"ת מימרת רבין בר חנינא דכל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו שהוא הפך פסקא דידהו והפך מסקנת רב אשי מאריה דתלמוד' בפ' בהמה המקשה ע"ה ב' ולעת כזאת לא זכיתי להלום דבריהם ולדידי עני ואביון צריך תלמוד גדול ואל דעות ה' שאחרי כתבי כל זה מצאתי בחפיש"ה להש"ך בי"ד סי' רע"ו ס"ק ו' ולהר"ב בית חדש בתשובותיו סי' קט"ז שנתעוררו בזה ומדבריהם למדנו שנתעלם מעיניהם פסק הרי"ף והרא"ש דפ' התקבל דאדכרנא בראשית מאמר מדלא הזכירוהו והגם שהרב"ח שם טרח להעלות ארוכה לזה מאן דשפיר חזי בלבבו יבין דמילי דחקי נינהו ואינם מתיישבים על הלב ע"ש ודרשת וחקרת וע"ע שו"ת פני יהושע ח"ד סי' ה':
קעז
הלכה כרבי פלוני הואיל דתנן בבחירתא כוותיה (פי' מס' עדיות) ברכות כ"ז א' וקדושין נ"ד ב' ולפי זה איכא למידק בדברי התוס' ז"ל בשבת קמ"ג א' ד"ה אבל אנו שכתבו וז"ל במס' עדיות לא מתניי' בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה והיינו כרב נחמן והא דלא מייתי סייעת' מהתם משום דמאי אולמיה דהא מהא עכ"ד וקשה דודאי ההיא דעדיות אלימא משום דבחירת' היא ומינה נסתייע הר"ן ז"ל שם דמוחלפת השיטה מדלא נשנה בעדיות בהדי קולי ב"ש ומחומרי ב"ה ותימה על תימה שבריש ביצה ב' ב' ד"ה מוקים לב"ה נקטו התוס' לעיקר הך טעמא דלא מתנייתא בעדיות גבי הך מתני' גופה דשבת דב"ש אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין וכו' שכתבו שם וז"ל וקשה דמאי אולמיה דהאי סתמא (פי' דמחתכין את הדלועין) מהאי סתמא (פי' דמגביהין מעל השלחן וקארי לה סתמא משום דהלכה כב"ה) וי"ל דבעדיות לא תני לה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה עכ"ד וא"כ איך כתבו דאין שום כח ועדיפות כלל במאי דלא מתניא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ושלהכי לא מייתי מינה סייעת' והאמת אתי שזה כמה שנים נתקשיתי בזה ועתה הרחיב ה' לנו בפי' הרמ"ז על המשניות ומצאתי אליו ז"ל בסוף פרק נוטל שהקשה קושיין קמיית' על התוס' וכן מצאתי עוד למהר"ש יונה בשו"ת שי למורא סי' ס"ו ושניהם המלכים לא מצאו מנוח לקושיא זו הן אמת דעל הקושיא בתרייתא נוכל לומר דמאי דתירצו בריש ביצא דסתמא דמגביהין עדיפא משום דלא מתנייא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה בעדיות היינו בהצטרפות אידך טעמא דאיתא שם בגמ' אמר לך רב נחמן גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים מוקים לה לב"ה כר"ש דהשתא הוי תרתי מילי דמורו באצבע דההיא דמגביהין מוחלפת שיטתה חדא הך סתמא דמחתכין את הדלועין ועוד דלא מתנייא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה אמנם בפרק נוטל דלא מייתי כלל הך סתמא דמחתכין את הדלועין לא חשיבא להו הך טעמא דלא מתנייא בעדיות בלחוד לשבש מתני' ולהחליף שטתה דמאי אולמי' דהאי מהאי ותדע שהתוס' ז"ל סמכו עצמן אאידך טעמא דקאמר בגמ' דרב נחמן סתמא אחרינא אשכח דאל"כ תקשי להו שפיר דכיון דהך טעמא דלא מתנייא בעדיות הוא לבדו מספיק למיפך ההיא דמגביהין למה לא בחר בזה הטעם מסדר התלמוד עד שהוצרך לטרוח ולמצוא סתמא אחריתי אלא ודאי דזו היא כוונת דברי התוס' דתרווייהו הטעמים צריכי והא בלא הא לא קיימא ואיך שיהי' מ"מ קשיא קושיא קמייתא על דברי התוס' דשבת דאף אם לא יהיה לנו שום טעם אחר רק דלא מתנייא בעדיות אמאי לא נימא דההיא דבחירתא עדיף ולי הדיוט ג"כ צ"ע אם לא שנאמר דכוונת התוס' במ"ש מאי אולמיה דהאי מהאי דרצו בזה דכיון דמאי דמשבש רב נחמן מתני' ומחלף שיטתה אין לו שום הכרח לזה רק שתולה הדבר שהמשנה משובשת להכי לא מצי מייתי ראיה ממאי דלא מתניא בעדיות דכיון דבשיבוש הספרים תליא מילתא מאי אולמיה דההיא דעדיות מהך דשבת הלא גם בההיא דעדיות מצינא למימר שהיא משובשת במאי דלא הביא הך דמגביהין בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה והשתא תו לא תקשי דלעולם בחירתא עדיפא דדוקא בהנהו דמתנייא בעדיות וידעינן בבירור דמתורצ' נינהו הוא דאמרי' עלייהו דאלימי משא"כ בהך דמגביהין דלא מתנייא שם ואית לן פתח פתוח דמצינן למתלי השבוש בספרים מאחר דחזינן לרב נחמן דמשבש לה ומחליף שיטתה וכל זה הוא בשאין לנו הכרח אחר זולת זה אבל כשנצרף לו טעם אחר הגון ומספיק כההיא דריש ביצה דמלבד טעם זה דלא מתנייא בעדיות איכא סתמא אחריתי דהכי מוכחא אז הוי טעם לשבח מאי דלא מתניי בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כנלע"ד אף כי לכאורה נראה קצת דוחק ועיין ס' בית דוד על המשניות ס"פ נוטל ובהליכות אלי כלל תרכ"ג ושם בלשונותיו דף ע"ה א':
קעח
הותר מכללו. לא מקרי רק דבר שמתחלה נכלל בכלל האיסור והדר שריי' רחמנא ואפקיה מכללא אבל דבר שמתחלתו הותר ומעולם לא נכלל בכלל האיסור אין זה מקרי הותר מכללו רש"י ז"ל בפ' שלשה מינין מ"ד א' ד"ה לאסור יין מצוה ורפ"ב דפסחים ט"ז ב' ד"ה שם טומאה ע"ש וכ"כ התוס' ריש פרק כל הבשר קט"ו שכתבו וז"ל והקשה הר' יעקב מאורליינש מה לכולהו שכן לא הותרו מכללן תאמר בבשר בחלב שהותר מכללו אצל בהמה טמאה וחלב בהמה טמאה וטובא דאמר לעיל דאין זה מקרי הותר מכללו דדוקא חלב דכתיב כל חלב דמשמע אפי' דחי' הדר שרא דחיה זה חשיב הותר מכללו אבל בבשר בחלב לא כתיב כל עכ"ד ויובן כוונת דבריהם דלכאורה נראים תמוהים דכיון דבשר בחלב יצא מן הכלל והותר אצל בהמה טמאה מה יתן ומה יוסיף שלא נכללה בתחלה במלת כל ולמה יגרע שמו מלהקרא הותר מכללו מפני זה ותו דהרי מצינו בפ' תמיד נשחט ס"ב ב' דקרי ליה לעשיית הפסח ברוב צבור טמאים טומאה הותרה מכללה אע"פ שלא נכתבה מילת כל גבי טמא שאכל את הטהור וכן בדוכתי אחריני טובא אמנם במה שכתבנו בשם רש"י ניחא ויבואו דבריהם על נכון דכוונתם לומר דדוקא חלב דכתיב בה מלת כל ובודאי שגם חלב חיה נכלל בכלל האיסור כד הדר שרא רחמנא חלב חיה מקרי שפיר הותר מכללו פי' מאותו כלל שלו שגם הוא חיה בכלל משא"כ בבשר בחלב שמעולם לא נכלל בחיסור בשר בחלב חלב בהמה טמאה עם הטהורה וכן כל הנהו דממעיט להו לעיל שהרי הכתוב עצמו שאסר בשר בחלב נאמרו בו מיעוטים להורות לנו שמעולם לא נחסרו וכדקאמר לעיל מיניה קי"ג ב' גדי להוציא את הדם גדי להוציא את השליא וכו' דזה מורה באצבע שאין כוונתו יתברך לאסרם בתחלה ולהתירם אח"כ אלא שלא יוכללו (בכללו) בכלל האיסור כל עיקר ודאי דלא שייך לקרותו הותר מכללו דלא יתכן לשון זה אלא למי שבתחלה נאסר ולבסוף הותר מכלל איסורו שהיה נכלל בו דומיא דחלב חיה והשתא לפ"ז מה שסיימו התוספות בלשונם אבל בבשר בחלב לא כתיב כל הכוונה היא דכיון דלא כתיב ביה כל לא ידעי' בפשיטות שמתחלה נאסרו כמו בחלב דכתיב ביה כל חלב שלא יפול בו ספק כלל שחלב חיה גם הוא בכלל ואין ה"נ שלדעתם ז"ל לאו דוקא דהיכא דכתיב מילת כל מקרי הותר מכגלו אלא הוא הדין לכל המקומות והאיסורין דסתמא נאסרו ולא באו לשלול רק היכא דידעינן בבירור דמעולם לא נכללו בכלל האיסור דומיא דבשר בחלב וכדכתיבנא כנלע"ד וכ"כ שם הריטב"א ע"ש:
קעט
הסתכלות כל היכא דאיתיה לשון זה הוא יותר מראיה כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטה יותר מהרואה. כן כתבו אורחות חיים דף מ' ע"ג והרב דוד אבודרה' דף ע"ו ע"ג בשם הרא"ש וכ"כ הב"י לדעת הטור א"ח רסי' רפ"ט והמגן אברהם ססי' רכ"ה וכן מצאתי עוד לר' בצלאל בשיטת כתובות פ"ב דף ח' ע"א בשם רבינו מאיר הלוי ומן התימה על הסמ"ע בח"מ סי' קנ"ד ס"ק י"ד דאישתמיטתיה כל זה וכתב דלשון הסתכלות שייך לאומרו הסתכלות בעלמא בלי כוונת ראות דליתא וכמ"ש אלא דאיכא למידק על זה ממאי דאמרי' בע"ז כ' א' מעשה ברשב"ג שהיה ע"ג מעלה בהר הבית וראה נכרית א' וכו' ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע וכו' ופריך תלמודא ולהסתכולי מי שרי מיתיבי ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפי' פנוייה וכו' ומשני קרן זוית הוא פי' ולא יכלו ליזהר ולהעצים עיניהם ע"כ והשתא כיון שיש חילוק בין הסתכלות לראיה מאי פריך ולהסתכולי מי שרי הלא בבריי' לא קאמר רק שראו ראיה בעלמא בלי הסתכלות יותר מדאי ובברייתא דונשמרת מכל דבר רע לא אסרינן רק הסתכלות שמוסיף בהבטה יתירתא והו"ל לשנויי שאני רשב"ג ור"ע דראיה בעלמא הוא שראו אותן ואפשר לתרץ דהוה ס"ד דמקשה דמדקאמר בבריי' דאמר רשב"ג מה רבו מעשיך ה' וכן ר"ע בכה על ההוא דשופרא דבלי בארעא ש"מ דדקו בה שפיר בהסתכלות יותר מראיה ולהכי פריך ולהסתכולי מי שרי והתניא וכו' ויש קצת הכרח לזה מדנטר לאקשויי הכי עד דמשני על רב דאמר אסור לאדם שיאמר כמה נאה נכרית זו ורב אודויי הוא דקא מודה וכו' שהרי כלל גדול הוא בידינו דכשמקשה תלמודא מאיזו משנה או ברייתא מתקן לה ברישא והדר מותיב מינה תיובתא וא"כ קודם שתרץ קושייתן דאקשינן על רב הוה לן למהדר לתרוצי בתחלה הבריי' בעצמה ולאקשויי ולהסתכולי מי שרי וכו' אלא ודאי מדנטר עד הכא לאקשויי הכי סבר המקשה דודאי מדאודיי קא מודה והיתה מגמתו להודות להקב"ה שככה לו בעולמו שראה אותה בהבטה מרובה ומשנינן קרן זוית הואי כלומר אע"פ דאמרי' אודויי הוא דקא מודה ור"ע בכה על ההוא שופרא דבלי בעפרא מ"מ לא ראו אותן בהסתכלות כי קרן זוית הואי ולא יכלו ליזהר ולהעצים עיניהם וה"ה דהוה מצי לשנויי להדיא שאני רשב"ג ור"ע דראיה בעלמא ראו אותן אלא קושטא דמלתא קאמר כי מעשה שהיה כך היה כנלע"ד: