יד מלאכי חלק א· רבי מלאכי הכהן
כללי הדלת
קכח
דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי ואליבא דחד תנא ולא מוקמי' בתרי תנאי ובחד טעמא הכי איתא בפרק האומר ס"ג ב' דעל מאי דאקשי שם תלמודא רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא קמשני אמר ר' ינאי אין אמר ר"ל ש"מ מדר' ינאי דחקינן ומוקמינן וכו' ואע"ג דרב יוסף בר אמי שם בעא לאוקומי למתניתין בחד טעמא כבר כתב הרא"ש שם וי"א הלכה כרב יוסף דמוקי מתניתין בחד טעמא אבל הרמב"ם ז"ל כתב כאוקמתא דר' ינאי וכן מסתבר דמתני' סתמא בלא קביעות זמן ע"כ ולשיטתיה זאת אזיל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' שמיטה ויובל הלכה כ"א גבי הכובש ורד שביעית בשמן של שישית וכו' דאפליגו בירו' דר' אבהו בשם רבי יוחנן אמר תרין תניין אינון ור' זעירא אמר יכול אנא פתר בתרי פתרי וכתב שם מרן בכ"מ וכמאן דמוקי לה בתרי פתרי נקטינן דהוא עדיף מדמוקים לה בתרי תנאי וכדאמרי' בפרק אע"פ (צ"ל בפרק האומר) דמוקמי' מתני' בתרי טעמי ולא מוקמינן לה בתרי תנאי ע"כ הרי לנו הרא"ש והרמב"ם דנקטו עיקר הך כללא דר' ינאי ור' זעירא דבירו' ולא חשו לסברת ר' יוחנן דתריץ התם תרין תניין אינון גם לא למאי דבגמרין בפרק המפקיד מ"א א' מוקי רישא ר' ישמעאל וסיפא ר"ע ואמר מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובלנא מאניה בתריה לבי מסותא וכן מצאתי להרז"ה ז"ל בפ"ד דקמא בשם רבינו אפרים ולהרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ"ק דקדושין שכתבו בפשיטות גמור דקיל"ן דחקינן מתני' בתרי ותלתא טעמי ולא מוקמינן לה בתרי תנאי ע"כ וכפי הנלע"ד נראה דטעמא דידהו הוי משום דר' ינאי רביה דר' יוחנן הוה כידוע וכוותיה אית לן למנקט עיקר ומה גם דר"ל נמי כוותיה ס"ל ועוד דהתם בהמפקיד הא איכא רב יעקב בר אבא ורב נתן בר אבא ורב ששת דמהדרו לאוקומי אליבא דחד תנא ובתרי טעמי וכן מצינו לרבא שהוא בתרא ביבמות י"ג א' ובקמא מ"ח ב' דמהדר לאוקומי בחד תנא דקאמר לעולם חד תנא הוא ע"ש וכן תמצא שם בפ"ק י"ד א' ובחולין ט"ז א' גבי רב פפא תלמידו וזו גדולה על כלם דמסקנא דסתם תלמודא בפ' כל המנחות באות נ"ה א' הכי הויא דהא התם פריך הש"ס רישא דליכא כהן סיפא דאיכא כהן ומשני אין רישא דליכא כהן סיפא דאיכא כהן אמר ר"פ ש"מ דחקי' ומוקמינן מתני' בתרי טעמי ולא מוקמי' בתרי תנאי ע"כ ועיין שארית יוסף בנתיב המתרץ כלל ג' דתפס גם הוא עיקר ההיא דפרק האומר אלא שראיתי אליו שם שכתב דממאי דאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי חבית וכו' משמע דהוה ניחא ליה אם אפשר להעמידם בחד תנא ובתרי טעמי ע"כ ודבריו תמוהים הם דהא מדקמתמה שם תלמודא וקאמר רישא ר' ישמעאל וסיפא ר"ע ומשני אין דאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם וכו' מוכח בבירור דדעת ר' יוחנן פשוטה לפניה היא דלא ניחא ליה לאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי דגם דלכאור' הוה מצי למימר דשפיר קאמר הרב דהתם לשון המשנה דחקתו דלא לאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי כדאיתא התם ומשמע מיהא דאי לאו הכי הוה מוקי לה בתרי טעמי וכחד תנא דבאמת דוחק הוא לאוקומי בתרי תנאי דלסתום רבינו הקדוש כתרי תנאי דפליגי והכי מוכח לישנה מדקאמר מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא כלומר דהוה ניחא אלא דאי אפשר דהחזירה לדוכתי' משמע כדמסיק מיהו הכי מוכח תו בפרק ר' עקיבא פ"ו א' דקאמר ומאן דמוקים כתנאי ריש' רבנן וסיפ' ראב"ע והרצון בזה על ר' יוחנן דאמר בהמפקיד מאן דמתרגם וכו' וכפי פירוש רש"י שם וע"ש שסיים ואי הוה בעי הוה מצי לאוקומי בתרי טעמי ובחד תנא וזה ברור ובר מן דין ומן דין אשתמיט מיניה תלמוד ערוך דפרק ארבע מיתות ס"ב ב' דקאמר תלמודא בהדיא רבי יוחנן לטעמיה דלא מוקים מתניתא רישא בחד טעמ' וסיפ' בחד טעמ' דאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם וכו' וגם שם כתב רש"י דלא הוי בעי לאוקומי ריש' בחד טעמ' וסיפ' בחד טעמ' ע"ש הא קמן מבואר דלא עלה על דעת ר' יוחנן מעולם לאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי כמדובר ויש לתרץ בדוחק דגם ההיא דסנהדרין טעמיה דר' יוחנן דלא הוה בעי לאוקומי בתרי טעמי משום דבין ריש' ובין סיפ' שאר מצות קתני ע"ש ורש"י ז"ל סמך עצמו על טעמו דהמפקיד והכא נמי דכוותה והכי נמי דייק לישנ' דס' הכריתות בלשון לימודים ריש שער ג' שפתח באלה הדברים דמקשה מריש' לסיפ' ניחא ליה לאוקומי בתרי תנאי וריש' וסיפ' בחד טעמ' מלאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי גבי מאן דמוקי חבית אליבא דחד תנא מובלנא מאניה בתריה לבי מסותא אע"ג דאיכא לאוקמה בחד תנא ובתרי טעמי עכ"ד. ואמת אגיד דבהשקפה ראשונה הוה קשי' לי טובא על הכריתות ז"ל למה זה בנה יסוד כללו על דברי ר' יוחנן ולא זכר שר סוגיין דפ' האומר ומסקנא דמנחות דאייתינא לעיל דמוכחי איפכא וניח' לי במה שהאיר ה' את עיני ומצאתי אליו ז"ל ששם לקמן בסי' קע"ג כתב בזה הלשון פרק כל המנחות נ"ה אי דאיכ' כהן במקום שאינו רגיל אמאי לא וכו' עד ריש' דליכ' כהן סיפ' דאיכ' כהן וכו' חזינא דאוקי מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי ע"כ הרי דהדר ביה מההיא ותפס עיקר כמסקנא דמנחות דלעולם אית לן למיזל בתר בתרא באופן שיצא לנו זה הכלל מבורר ומלובן כדכתיבנ' והכי נקטינן בדם כד מעיינינן שפיר קא חזינה דקאי קמן דעת הרי"ף פ' המפקיד דדחי לאוקומת' דרב ששת ופסק כר' יוחנן אלמא ס"ל דמוקמינן בב' תנאי ובחד טעמא ולא מוקמינן בחד תנא ובתרי טעמי וכן נראה ג"כ דעת הר"מ והרע"ב בפי' המשנה שם דמפרשי לה דאתיי כתנאי כאוקומתא דר' יוחנן ונראה דע"כ צ"ל דס"ל דהגם דבעלמא הכי ס"ל דדחקינן לאוקומה בחד תנא ובתרי טעמי הכא שאני דלישנ' דמתני' דחקתו כדאמר רבי יוחנן גופיה מאן דמפרש וכו' ולפי זה צ"ל דההיא דפרק אר"ע לאו בר' יוחנן ורב ששת דהתם תליא פלוגתייהו וכדפרש"י דהא ר' יוחנן נמי מודה כי לא דחיקא לישנא דמתני' טובא א"נ התם נמי כיון דבעינן לשבושי מתני' ולמימר טהורה הו"ל כי ההיא דדחיקא לשון מתני' מיהו ההיא דסנהדרין קשה קצת ויש ליישב עפ"ז ודוק במ"ש לעיל והואיל ואתא לידן הך כללא נימא ביה מילתא שראיתי להר"ב שושנים לדוד בפ"ט דב"מ מי"א דעל מאי דאפליגו רב ושמואל שם בגמר' קי"א א' גבי שכיר שעות דלילה דלרב גובה כל הלילה ולשמואל כל הלילה וכל היום ראה והתקין מחלוקת חדש ממש בין רב ושמואל ואמר דתליא פלוגתייהו בהך כללא דדחקינן ומוקמינן וכו' דלרב מוקמי' מתני' בתרי תנאי טפי מלידחק כדי לאוקמה בחד תנא ולשמואל דחקינן ומוקמינן בתרי טעמי וחד תנא ולא מוקמי' בתרי תנאי יע"ש והנה על הראשונים אנו מצטערים והוא בא להוסיף ולאפושי פלוגת' מדעת עצמו בדברים שאין להם שחר דלא זו דלא נגע ולא פגע הדין כללא עם מחלוקת רב ושמואל כמו שיתברר למעיין שם אלא אף גם זאת הנה מקום אתי להוכיח דדבר זה אין סופו להתקיים מהא דאשכחנא בפ"ק דב"ק י"ד א' וט"ו ב' דפריך תלמודא ריש' רבנן וסיפ' ר"ט ומשני אין דהאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא שביק מתני' ותא אבתראי ריש' רבנן וסיפ' ר"ט ר"א משמיה דרב אמר כולה ר"ט היא וריש' וכו' ע"ש הרי דנהפוך הוא ממחשבתו אשר חשב לייחס לרב דמוקמי' בתרי תנאי ולשמואל בחד תנא וצא למד עוד כן לדעת רב מהא דאית' בהמפקיד גבי מתני' דחבית תרגמה ר' יעקב בר אבא קמיה דרב שנטלה על מנת לגוזלה תרגמה ר' נתן בר אבא קמיה דרב שנטלה ע"מ לשלוח בה יד שניהם המליכם לבבם לאוקמה דתיקו כולה בחד תנא ובתרי טעמי ככתוב ברברי קדשו של רש"י שם והשת' מדאוקמי' הכי קמי דרב ושתיק ש"מ דדעתיה הכי הוה דעדיף לאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי מלאוקומי בתרי רנאי וחד טעמא ודי בזה להוכיח ביטול דעתו כיון דאיהו גופיה הכיר באנסו ואמר ואמנם צריך להתיישב בדבר אי מצי קאים הך מילתא לקושט' דמילת' דהכי ס"ל לרב וכן לשמואל בכל מקו' ע"כ. ואני המך שלי"ת באתי לכלל יישו"ב וחזינא דמילתיה לא מצי קאים כאמור:
קכט
דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי הני מילי כגון מתניתין דחבית דסתמ' היא אבל היכ' דתנינן לה בתרי תנאי על כרחך מפלג פליגי כן כתב הרמב"ן בס' המלחמות פ' שור שנגח ד' וה' דף י"ח ע"א וז"ב:
קל
דברי הכל. מצינו דקאמר ולא קאי לא אתנאי ולא אאמוראי אלא ר"ל דברי כל באי עולם הריטב"א ז"ל פרק עשרה יוחסין בשם הירושלמי שם גבי דברי הכל אין ערעור פחות משנים וכן פירש עוד בפ"ז דכתובות דף מ"ה ע"א ע"ש וכ"כ רבינו בצלצל בשיטה מקובצת על כתובות פ"ב דף ל"ח ע"א בשם הרמב"ן ועיין בכללי הגמ' למוהריק"א דף ק' ע"א:
קלא
דיעבד נסתפק הרב בעל מוצל מאש בסי' כ"ד היכא דאמרו דבדיעבד מותר אם הב"ד מוזהרים להתרות בו שלא יעשה אותו דבר אי לא ובריש' הניח הדבר בצ"ע ואחר כך הכריע דמורין למי שאינו יודע מכח תשובת הרמב"ן ססי' קכ"א שהבי' ראי' דנותן טעם לפגם אסור לכתחילה מההיא פינכא דר' אמי דפרק כל הבשר קי"א ב' דתבריה וכו' ע"ש והכי נמי אם איתא דאין מורין למי שאינו יודע אמאי חברה לשהיה ואם יכשלו בה בדיעבד מה בכך ועיין בתשובת הרשב"א סי' תקע"ה ע"כ:
קלב
דיעבד חשיב כל דבר שיש טורח לתקן. כ"כ הכנה"ג בכללים נפרדים כלל ס"ב בשם תוספות ופסקים וכתבים ולי נראה שכן משמע במוהרי"ק שורש נ"ו ועיין ספר מנחת כהן דף ל' ע"ב ופרח מטה אהרן ח"ב סי' ק"א ובספר בני דוד דף ס"ה ע"ג וד' ובשו"ת נחלת שבעה סי' י"ב:
קלג
דיעבד חשיב כל דבר שאין לו תקנה. כ"כ הכנה"ג שם כלל ס' בשם התוס' ופסקי' וכתבים ולדידי יש להוכיח כן מדברי הר"ן ספ"ק דכתובות דף תע"ב רע"ב ומ"מ פי"ח מה' איסורי ביאה הלכה י"ג ע"ש:
קלד
דחיה אורחיה דגמ' לדחויי אפי' היכי דקיל"ן דהוא הכי. כ"כ מוהריק"א בכללי הגמ' דף צ"ט ע"א ולא כתב דבר בשם אומרו ולי המך נראה שלמד לומר כן מתוך דברי הרא"ש דפרק השואל סי' י"ב שכתב וז"ל ומה שדחה רב אשי לסייעתא דבריית' כך הוא דרך הגמ' כל מי שיכול לדחות אע"ג דהלכתא הכי וכן האמורא בעצמו אומר אי משום הא לא תסייען עכ"ל:
קלה
דחיה לא מקרי כד מהדר לאקשויי על האמורא המתרץ דמדהדר ומקשי עליה משמע דקושטא דמילתא הכי הוי. כן כתב הכסף משנה פ"א מה' פסולי המוקדשים והוא על דרך מ"ש התוס' בסוטה ל"ב ב' ד"ה ורבי דאין שיטת הגמ' לדייק כ"כ על אסמכתא ולומר ואידך ואידך אי לאו דדרשה גמורה היא ע"ש:
קלו
דחיה למדתי עוד כלל מחודש בזה מדברי הלחם משנה ספ"א מה' עבודת יום הכפורים דכשהדוחה דחי לה ע"י הכרח כגון דקאמר דאי לא תימא הכי וכיוצא אז משמע דקושטא הוי כמו הדחיה שמרם על לבך תמיד כי חיים הם למוצאיהם לפסק הלכה:
קלז
דחיה למדתי כלל מחודש בזה מדברי הכ"מ רפ"ד מה' שבת דלדעת הרמב"ם אפשר לומר דכל דלא דחו לה בדרך דילמא אלא בלעולם אימא לך משמע דקושטא דמילתא הכי איתיה ע"ש. אמנם מצאתי בתשובה להרשב"א סימן שי"א שכתב לדעת הרמב"ם דלעולם אימא לך דחיה בעלמא היא ויש לתמוה על הכ"מ שהרי הוא בעצמו רמז לתשוב' הרשב"א הלזו בסוף פ"ב מה' בכורות ע"ש וכן מצאתי להר"ב לחם משנה רפ"ד מה' שבת דלעולם אימא לך מקרי דחיה ומצאתי עוד להכנה"ג בי"ד סי' ע"ב הגהות הב"י אות ו' שכתב בשם רש"ל והר מקרעמניץ ז"ל דלדעת ר"ת כל היכא דקאמר תלמודא שאני הכא ולא אמר דילמא פסיק הוא כלישנא דתלמודא אף ע"פ שאינו עומד והביאו בשיירי כנה"ג בכללים נפרדים כלל ל' וכן ראיתי להריטב"א בחי' יומא ר"פ בא לו כ"ג שוב מצאתי להר"ן בפ"ב דגיטין דף תקס"ג ע"א שכתב דאע"ג דבלשון דילמא קאמר קושטא דמלתא הכי הוי ומשום כבודו הוא דקאמר ליה הכי יע"ש:
קלח
דקארי לה אמאי קארי לה דאמרינן בכוליה ש"ס הוא לשון קושיא כמ"ש רש"י פרק אלו נערו' ל"ו א' וביומא ל' ב' הביאו דבריו בעל ה"ע בשער ב' פ"א ומוהריק"א שם בכלליו והוסיף שם וז"ל ולא פירש משמעו' תיבות הללו ובערוך מצאתי ודארי לה לשון עירוב והאלף מתחלפת בעין עכ"ל והשתא הוי פירושא הכי מי שעירב זה עם זה מה ראה לערבם וכו' עכ"ד מוהריק"א והנה מסתמות דבריו משמע שזו היא דעת הערוך בעצמו ואינו כן שהרי יגעתי ומצאתי בערך ער שפי' כן בשם גאון יע"ש אך ליה לא ס"ל הכי אלא שהלשון בעצמו הוא לשון קושיא כמ"ש בערך אר וז"ל אר מדקא ארינן גלל בב"ק בפרק המניח את הכד ל' ב' בגמ' דכל הקודם זכה מדי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ודקארי לה מאי קארי לה ענין קושיא עכ"ל הרי בהדיא שלפי דעתו ז"ל הלשון של ארי הוא לשון קושיא דומיא דההיא דפרק המניח שהוא מלשון קושיא ורומיא כדמוכח שם בגמ' בהדיא דקאמר כי איירינן גלל מקמי דלישני רב נחמן לבתר דשני רב נחמן מי איכא למרמי גלל כלל ע"ש ובפרש"י ויתכן דכפי פי' הערוך גרסינן ודקא ארי לה מאי קא ארי לה אחר זמן נדפס ש"מ על כתובות מר' בצלאל ז"ל וראיתי שם ברפ"ב דף ג' ע"א שפירש גם הוא כפי' הערוך וגריס כמ"ש וכתב עוד שם דאפשר שהוא מלשון ארירה וחסרון וקשיא ע"ש ודון מינה דאשתמיט ממוהריק"א וממוהר"ש אלגאזי בי"ש דעת הערוך וגם נ"ל שמוהרש"א לא עיין בערך ער ששם מבואר דעת הגאון היטב ואין צורך לכל מ"ש שם ביבין שמועה ואיך שיהיה לא ידענא אמאי לא גילה דעתו בעל הערוך בערך ער כשהביא דעת הגאון שהוא אינו סובר כן:
קלט
דיעבד לא מקרי אלא כשעושה הדבר באקראי אבל אם רגילין לעשות כן לא מקרי תו דיעבד אלא לכתחלה כיון שרגילין בכך. כן כתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ג סימן ז' והביאה הרב"י בא"ח סימן תקי"ו ובעל מגיד מראשית מסי' א' כתב דיש ללמוד ממנה דה"ה בענין אין מבטלין איסור לכתחלה אבל בדיעבד מבטל דהיכא שהוא דבר רגיל לא אמרינן וכן בנותן טעם לפגם והוא שורש גדול ע"כ:
קמ
דיעבד לא מקרי אלא היכא שלא ידע שיש איסור בדבר אבל אם יודע שיש איסור בדבר ואפ"ה רצה לעשותו אין זה דיעבד. כן יש ללמוד מדברי הרא"ש בתשובותיו כלל נ"ב סי' ג' שכתב דכל היכא שהתרו בו וכנס לא מקרי דיעבד ומפקינן לה מיניה והביאה הטור בא"ח ס"ס קס"א ומוהריק"א בב"י ובש"ע סי' י"א וכן מצאתי בשו"ת מהר"י ווייל סי' נ"ב דכל דידע דאסור לכל הפחות לכתחלה לא הוי דיעבד כה"ג יע"ש וכן ראיתי להכנה"ג בי"ד סי' רכ"ח הגהות הב"י אות ע' שכתב בשם כמה מגדולי הפוסקים דאפי' למ"ד דבדיעבד מותר היינו כשחשב המתיר והשואל שמותר להתיר לכתחלה אבל אם ידעו שיש מי שאוסר להתיר ואפילו הכי התירו לאו דיעבד מקרי ואינו מותר ע"ש. איברא דאיכא למידק על זה ממה שפסקו הרמב"ם בפ' ה' מה' חמץ ומצה הל' י"ב וכן הש"ע ס"ס תנ"ט דאם עברה ולשה תחת השמש הפת מותרת דלכאורה נראה תמוה דכיון דידעה שאסור ללוש תחת השמש לא מקרי תו דיעבד ואמאי הפת מותרת כיון שעברה על דברי חכמים אמנם מצאתי לר' מנוח בפירושו על הרמב"ם שכתב דהאי עברה ולשה בשוגג מיירי והראה לנו דוגמתו בפרק כירה דקאמר עבר ובישל חייב חטאת ומדקא מייתי חטאת אלמא בשוגג מיירי והכי נמי דכוותה ע"ש והכי דייק לה הרא"ש מדברי רש"י סוף פרק כל שעה:
קמא
דברי קבלה דקרי לדברי נביאים הפי' המורגל הוא דקרו ליה הכי ע"ש שהנביאים קבלו דברי נביאותם ממרע"ה או מרוח הקדש ומצאתי פירוש מחודש בזה בריש שיטת ב"ק לתלמידי ר' פרץ כ"י דקרי להו קבלה על שם שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחוזק (נ"ל שצ"ל בחזון) כדמתרגמינן אם צעוק יצעק אלי אם מקבל יקבל ע"כ:
קמב
דיוקא דילך הוא אשכחן דקאמר במעילה ט"ז ב' ופירשו רש"י והתוס' שלך יהא אותו דקדוק ואין לי עסק בו ולא סבירא לי:
קמג
דייני גולה הוא קרנא. דייני ארץ ישראל ר' אמי ור' אסי הכי איתא סוף פרקא קמא דסנהדרין וזו היא גירסת בה"ג סוף הלכות נחלות וכן הוא ברש"י שבהרי"ף פרק המקבל ובפרק המוכר את הבית קצ"ב ב' ובערוך ערך דן והכי מייתי לה הכריתות והליכות עולם וספר יוחסין והר"ש סידליו בכלליו דוק ותשכח. אך מצאתי לרשב"ם בפ' ח"ה נ"א א' ובפ' המוכר את הבית ע' ב' ובפרק המוכר פירות ק' א' ובפ' בית כור ק"ז ב' דכתב בפשיטות דייני גולה שמואל וקרנא ע"ש וכ"כ רש"י שבהרי"ף והנ"י בפרק חזקת הבתים ובהמוכר את הבית ואני בעניי לא ידענא מאין יצא להם זה אם לא שנאמר דכך היתה גרסתם בסנהדרין אלא שיגעתי ולא מצאתי מאן דגריס הכי מלבד שקשה בעיני לומר כן דהא אתריה דשמואל נהרדעא הוה כדאשכחן בפ' הרואה נ"ח ב' דקאמר שמואל נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא ובפירוש איתמר בגיטין פ"א א' והא נהרדעא אתריה דשמואל היא וכו' ע"ש ובשבת קט"ו ב' ואיתא תו בפ' השולח ל"ו ב' אמר שמואל לא כתבינן פרוזבול אלא אי בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא ופירש"י שם בי דינא דסורא רב בי דינא דנהרדעא שמואל וכן בר"פ המניח ז"ך ב' הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל וכן בריש פ"ב דביצה דשמואל מערב אכולא נהרדעא וע"ע תוס' פ"ק דב"ב ז' ב' ד"ה נהרדעי ושם בגמ' קנ"ג א' ובספר כריתות ימות עולם ריש ש"ב ובס' יוחסין ואיך שיהיה הדבר ידוע שהם אמוראים גמורים ולא הוזכרו מעולם בבריי' וכמ"ש רשב"ם בפרק המוכר פירות שם לא גרסינן תניא דאמוראי נינהו א"נ הכי גרסינן תנו דייני גולה שונים בריי' ובפרק בית כור גרסינן נמי הכי ע"כ וכן הגיה רש"ל שם ולכאורה יש לתמוה דהא אשכחן בפרק המוכר את הבית שם דקרי להו תלמודא תנאי דהכי איתא התם לימא בפלוגתא דהני תנאי דתניא שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי וכו' ודייני א"י אמר וכו' אמנם לפי האמת נלע"ד דמדלא הגיהו כאן לא רשב"ם ולא רש"ל כמו שהגיהו בהמוכר פירות על כרחנו לומר דהגירסא שלפנינו מוטעית היא וכך היתה גרסתם לימא בפלוגתא שטר כיס וכו' ומימרא היא ולא בריי' וכן נראה בדברי רשב"ם שם שכתב לימא בפלוגתא הא דרב חסדא שטר כיס וכו' וכן מצאתי שוב להרשב"א בס' תולדות אדם סי' צ"ב דגרס הכי ע"ש ויש לנו כיוצא בו ביבמות ל"ב ב' בריש גיטין ה' ב' ובבתרא קכ"ט א' וקנ"ד א' ע"ש ובהוריות ב' א' ומצאתי סעד לדברי בדברי הרי"ף ז"ל שבפרק המקבל כתב גרסינן בפרק המוכר את הבית שטר כיס וכו' וידוע דלישנא דגרסינן נאמר על הרוב על מימרא וכדנקיט הכי על בריי' רגיל למימר גרסי' בפרק פלוני תניא וכו' ע"ש וספ"ק דקדושין ובפרק כל הבשר ובפרק ב' דברכות ובסוף תענית ובכמה דוכתי ימצא כן הבקי בהלכותיו עיין סוף פ"ק דביצה ופרק במה מדליקין ופרק ד' דמגילה ופרק אלו מגלחין כמה זמני ואל תטעה בסיומא דסוגי' שם דקאמר אנן דדייני גולה איפכא מתנינן לה דמשמע דבריי' היא דליתא שהרי לשון זה על הרוב מורגל בגמ' על מימרא דאמוראי כמו שתמצא בריש גיטין ד' א' וכי תימא אנן מדאו' הא מתנינן לה על מימרא דרב נחמן וכן בריש בכורות ה' א' על מימרת ר"י ור"ל קאמר אתון הכי מתניתו לה אנן איפכא מתנינן לה ועיין סנהדרין כ"ד ב' וס"ט ב' ופסחים פ"ח ב' וצ"ו ב' ביצה כ' א' ור"ה כ"ו א' ועוד הרבה בתלמוד וגולה הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא דמהך דפ"ק דסנהדרין משמע דגולה ופומבדיתא תרתי נינהו מדקאמר דייני גולה קרנא ודייני דפומבדיתא רב פפא בר שמואל ואילו בפ"ק דר"ה כ"ג ב' איתא מאי גולה אמר רב יוסף זו פומבדיתא ותו תניא בפרק ד' דסנהדרין ל"ב ב' צדק צדק תרדוף וכו' אחר ר' יהושע לגולה ופירש"י לגולה לפומבדיתא כדתנן בר"ה עד שרואה כל הגולה לפניו כמדורת האש ואמרינן מאי גולה אמר אביי פומבדיתא שעיקר ישיבת בבל שם היתה ע"כ והכי מוכח תו בפרק עשרה יוחסין ע"א ב' דקאמר מושכני הרי היא כגולה ליוחסין ופירש"י פומבדיתא קרי גולה בר"ה ועוד ע"ש דף ע"ב א' הרי מבואר דהיינו גולה היינו פומבדיתא ואפשר לומר בדוחק דקושטא דמלתא הכי הוא דגולה ופומבדיתא חדא היא ולפי שעיקר ישיבת בבל בפומבדיתא היתה כמ"ש רש"י היו קבועים שם שני בתי דינין א' לדון לכל בני הגולה דהיינו קרנא וא' לדון לבני פומבדיתא גופה והוא רב פפא בר שמואל ודבר תימה הוא ששום אחד מהמחברים לא נתעורר בכל זה:
קמד
דרשות אין לנו לעשות מעצמנו. כן כתב מוהרי"ק שורש קל"ט וכן ראיתי להרא"ה בחדושי כתובות פ"ה דף ל"ח ע"ב שתמה על האומרי' דטעמיה דהרמב"ם דבשר מהלכי שתים אסור בעשה הוא מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכל ולא אדם ולאו הבא מכלל עשה עשה וכתב וז"ל ודברי תימא הם דאנו לית לן למדרש קראי דלא דרשי רבנן ע"כ ועוד מצאתי להב"ח ח"מ ר"ס שפ"ט שכתב על הטור דדבר תמוה הוא שידרוש מדעתו מה שלא נזכר במשנה ובתלמוד וטרח למצוא סמך לדבריו יע"ש וכ"כ עוד ראש יוסף על או"ח סי' תק"ן לדעת מרן דאין לעשות שום דרשה אם לא ראה או מצא שעשו לה חכמי התלמוד או לפחות ירושלמי או מדרש או הגדה ע"כ וכן תמצא בס' זקן שמואל דף קס"ט סע"ב ע"ש וכן יש ללמוד ממ"ש התוס' בפרק כסוי הדם פ"ח א' ד"ה ורבי יהודה שאין לדמות הדרשות אלא מה שהש"ס מדמה ואם בדרשות הכתובות בתלמוד אין לנו רשות לדמותם אהדדי מכ"ש שאין לנו רשות לדרוש מדעתנו דרשות שלא הוזכרו בש"ס וכ"כ הרא"ם בפרשת מטות וז"ל ולא ידעתי היכן מצא רש"י ז"ל לדרוש אם אינו ענין והרי אין כל אדם רשאי לעשות כן חוץ מחכמי המשנה וכל דבריהם דברי קבלה אבל לא לשום אחר זולתם אפי' לגאונים הראשונים וכ"ש לבאים אחריהם ע"כ ולפי זה לכאורה יש לתמוה על בעל דרך תמים שבהגהותיו על הרי"ף בפרק אלו מגלחין עלה דמייתי שם הרי"ף הא דקאמר ר' יוחנן משום רשב"י בפרק נגמר הדין מ"ו ב' מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה ת"ל כי קבור תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה כתב הוא ז"ל וז"ל נ"ב פי' דמרבויא דתקברנו דרשינן ליה ואפילו לשאר מתים שאינם הרוגי בית דין שמצוה לקוברם ביום המיתה ומדכתיב לא תלין וסמיך ליה כי קבור תקברנו דרשינן כל שאינו (נ"ל שישנו) בקום קבור ביומו ישנו בלא תלין וכו' ע"כ לענינינו וקשה דדרשה זו דכל שישנו בקום קבור וכו' לא הוזכרה בשום דוכתא בגמ' ומנא ליה לדרוש כן מעצמו וי"ל דשאני הכא דכיון דבמתניתין קתני ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה ור' יוחנן משום רשב"י יליף לה בגמ' מתקברנו דעשה הוא ולא אשכחן ביה לא תעשה א"כ מוכרחים אנו לדרוש אליבייהו דלאו דלא תלין קאי נמי אייתורא דתקברנו דמיניה מרבינן שאר מתים וכיון דהדין מקובל ומוסכם ולפרש המשנה והמימרא הוא דדריש כן אין זה נקרא דורש מעצמו דהוי כאילו פורש כן בש"ס שוב מצאתי דכעין זה תירץ בהליכות אלי כלל נ"ו גבי אא"ע ע"ש ודלא כחות יאיר סי' קל"ט שהקשה דמתקברנו לא מוכח אלא עשה ומנ"ל ל"ת וכתב דדוחק לומר כל שהוא בקבור ישנו בלא תלין דדרך הש"ס לפרש זה ולא לסתום דליתא ואין כאן דוחק כלל כיון דעל כרחינו לומר כן ואין ספק דאילו ראה דברי הדרך תמים דאייתינא לא הוה אמר הכי גם לא היה נכנס בכמה דוחקים שנכנס ע"ש. ובהכי ניחא ומתורץ שפיר מ"ש הכ"מ בסוף ה' כלאים שצדד לדרוש גבי לא תלבש שעטנז קרי ביה לא תלביש אף שלא הוזכרה דרשה זו בש"ס והיינו טעמא כדכתיבנא משום דההוא דינא מפיק ליה הרמב"ם מהתוספת' ולדעת התוספת' כ"כ הכ"מ ואף שכתב שם בראש דבריו שאין התוספת' מכוונת כדברי הרמב"ם ושהיא כתובה בטעות מ"מ גירסת הרמב"ם כך היתה וניחא נמי בזה מאי דקשיא בדברי התוס' דחגיגה י"ד ב' ד"ה בתולה שכתבו שהבעולה מוזהרת מלינשא לכ"ג מיקח קרי ביה יקיח אע"ג דבפרק יש מותרות פ"ד ב' יליף לה מלא יקח לא יקחו ע"ש דכיון דעקר הדין הוא מהבריי' אין קפידא להסמיכו לא' מהפסוקים כאמור ומזה הטעם מצינו להרמב"ם בכמה דוכתי שמביא דרשה דאתדחיא בש"ס לפי שבעיניו היא פשוטה יותר ואף לפעמים מביא פסוק שלא הוזכר כלל בגמ' מפני שהוא מבואר יותר וכמ"ש בכללי הפוסקים. וסרה בזה תלונת חזון נחום על קדשים דף ב' א' שהקשה על מרן דאטו הרמב"ם תנא הוא לדרוש דרשה הנז' דבמ"ש הכל ניחא ועיין מ"ש באות האלף גבי אין אדם דן ג"ש מעצמו ועיין רדב"ז סי' א' וגנת ורדים י"ד כלל ה' סי' ג' ואי קשיא הא קשיא וצריכה רבה דעל מה שפסק הרמב"ם בפ"ב מה' אבל הלכה ו' דכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כך אינן מצוות להטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מתטמאות כתב הכ"מ בשם הרמב"ן (עיין תורת האדם להרמב"ן דף מ"ג ע"ב) דשמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי הואיל וליתנהו בלא יטמא ליתנהו במצות יטמא וזה קשה ודאי לשמו' דדבר שלא נמצא לו שורש בשני התלמודים ולא בשום תוספתא ומדרש ואדרבה פשטא דבריי' אתיא דלא כוותיה כמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל יע"ש דנידרוש אליביה מדעת עצמנו כל שישנו וכו' וצ"ע וכבר מצאנו להרא"ש ז"ל בהלכות קטנות שלו הלכות טומאה שכ' שלא נתיישבו לו דברי הרמב"ן כי הרבה צריך ראיה לפטור נשים ממצוה זו וגם הטור ומוהריק"א סי' שע"ג פסקו דלא כהרמב"ם ע"ש. ודרשות הואיל ואתו לידן ראיתי להעיר אוזן המעיינים איך היו מתנהגים קדמונינו בי"ג מדות ושאר דרשות ואסמכתות ואציגה נא לפניהם עשרה כללים חמורים שהמציא ולמד מתוך דברי המאור הגדול הרמב"ם ז"ל הרב הגדול כמוהר"ר חנניה קאזיז ז"ל בס' קנאת סופרים בשורש השני אשר העתקתי' זה כמה שנים בעודו בידי בכתיבת יד ואף שלעת עתה נתגלה ויצא לאור הדפוס כיון שעלו לא ירדו ואלו הן:
א' כולהו י"ג מדות ושאר לימודים שדרשו בהן חכמים הן ושימושיהן ותנאיהן מקובלות מסיני בכללות כדי שידונו בהן מעצמן לפרש ולבאר התורה שבכתב ומצוותיה ודיניה ולא היה מחלוקת בהן בדורות ראשונים שהיו מתבררים ע"פ רובה של סנהדרין ובמשך הדורות וקלקול הזמנים מתוך שלא שמשו כל צרכן נתעלמו ממנו ההלכות שהיו מוסכמות ונתפשטה השכחה בעיקרים ההקשיים והראיות להכריע ולהורות בהן ורבתה מחלוקת בישראל:
ב' באותן י"ג מדות ושאר לימודים היו דנים מעצמם חכמי הדורות זולתי בג"ש עשו סייג וסדר הגון שלא לדון בה כל אדם מעצמו אא"כ קבלה מרבו ורבו מרבו עד הב"ד הגדול שבדור:
ג' פירוש המצות ודיניהם קבלן מרע"ה מסיני והוא למדן לבני ישראל והם היו חוקרין ודורשים להוציאן מן הכתוב כפי העיקרים והראיות שקבלו לדון ולדרוש בהם וזהו תורה שבע"פ דהיינו פי' של התורה שבכתב והנם כענפים היוצאים מן העיקרים ובמה שנתברר אצלם שהם גופי תורה או שהם חשובים כתורה שבכתב וכן במה שדרשו בהן לפרושי קרא חשיבי כקרא ואפשר שיתמנו מהן במנין המצות:
ד' וההלכות המקובלות שלא נמצא בהן שום רמז ודרשא מן הכתוב הן הנקראות הל"מ ואף שלפעמים הסמיכום אל הכתובים כבר פירשו בהן דאינן דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא משום שהיה ידוע אצלם דעקר הדרשא למלתא אחריתי אצטריכי ומאלו אין למנות במנין המצות כלל אלא בכלל תורה שבע"פ נינהו:
ה' ועוד במדות ושאר לימודים שהתורה נדרשת נתחדשו דינים לפי צורך הזמנים במשך הדורות וכוונו בהם לדרשא גמורה מן הכתובים לפי העיקרים והכללים שבידם וע"פ רוב הסנהדרין היו נדונים אמנם משנדלדלו הדורות וגברה השכחה מחמת התלמידים שלא שמשו כל צרכם רפתה הסברא וקצר כח העיון ונתפרדה החבילה לכמה דעות ומחלוקתם של חכמים הולך ורבה:
ו' ועל הדינים המחודשים כשפסקו הב"ד מה שנראה בעיניהם ואחר כך ב"ד שלאחריהם נשאו ונתנו בדבר ומצאו טעם הגון ומספיק לסתור פסק הב"ד הקודם שלא שערו אותו הטעם ולא עמדו עליו עד הנה היה ספק בידם לסותר:
ז' ועוד בתקנות וסיגים שאמרו חז"ל נפל ג"כ חילוק דעות בין החכמים לפי השתנות מה שהרגילו ותקנו כל א' מהם במקומו ולפעמים כל א' הסמיכום אל הכתוב דרך אסמכתא בעלמא אבל עיקר הדבר מדרבנן הוא ונפל ג"כ מחלוקת בהרבה מהן אי הוו דאוריית' או דרבנן:
ח' לפעמים יאמרו על אחד מהענינים שהוא מן התורה וירצו בו מן התורה שבכתב דוקא ולפעמים יובן בהם שיאמרו בתורה שבע"פ לאפוקי מה שהוא מדרבנן לגמרי:
ט' מה שיאמרו עליו שהוא מד"ס יובן בשני פנים הא' מה שהוא במסורת בע"פ אצלם ז"ל בפי' המצות ודיניהם מפי הקבלה בסיני או מד"ס דקאמרי יובן על מה שעיקרו מדרבנן לגמרי והוא מה שתקנו וגזרו לתיקון הדת:
י' וגם במילי דאגדתא הנהיגו לדרוש בהן באותן מדות ולימודין להסמיכן אל הכתובים כל אחד כפי כחו וע"ד הפוך בה והפוך בה דכולא בה וגם יועיל מאד לחנך ולהרגיל התלמידים לדון באותן מדות ולחדודי להו עכ"ל:
קמה
דורשין תחלות. פלוגתא דתנאי היא בריש סנהדרין ע"ש וראיתי להר"ן בחידושיו שם שכתב וזה לשונו פירש"י ז"ל דלגופיה אצטריך דלבעי מומחין דאלהים לשון גדולה ורבנות הוא ואם תאמר ואי איכא מ"ד דקרא קמא לא איצטריך לגופיה ומאי טעמא דמאן דדריש תחלות י"ל ה"מ היכי דליכא אלא חד קרא אבל היכא דאיכא תרי ותלתא קראי דמדהני לדרשא הני נמי לדרשא ע"כ:
קמו
דולג וקופץ יש חילוק ביניהם. והוא כי דולג הוא רגלו בארץ ודולג באחרת וקופץ עוקר ב' רגליו וקופץ הרמב"ם והרא"ש פרק ח' דאהלות מ"ה וכן מצאתי בירושלמי פרק משילין דקיפוץ שתי רגליו כאחד. אך הר"ש כתב שם דדולג שייך בחיה ובאדם שייך לשון קופץ ולי הדיוט לא נהירא דמצינו שניהם גבי אדם מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות וכן ובאלהי אדלג שור ובצפניה א' כל הדולג על המפתן ובלשון חכמים מדלגין היינו על גבי ארונות ברכות י"ט ב' וגם מצינו לשון קפיצה בחיה דתרגום לנתר בהם על הארץ לקפצא בהון על ארעא ועיין בערוך ערך ספק.
סליקו כללי הדלת: בס"ד