יד מלאכי חלק א· רבי מלאכי הכהן
כללי ההא · קצח
השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. בימי חרפי מקדמוני נסתפקתי היכא דתרתי מינייהו כתיבי בהדי הדדי כגון השמר לך פן וכו' אי עובר בתרתי לאוי או אלאו אחד לחודיה הוא דקא עבר ושאלתי לבני הישיבה והשיבוני דבר דאלאו אחד בלחוד הוא דקא עבר כיון דתרווייהו בהדי הדדי כתיבי ושכן מוכח מדברי רש"י ז"ל בפירושו על החומש בפסוק השמר לך פן תעזוב את הלוי שכ' ליתן לו לא תעשה על הדבר דמשמע חד לא תעשה גרידא אז אמרתי הנה באתי לדון לפניהם בקרקע דלפי קוצר דעתי נראה דעל שניהם הוא עובר דמה יתן ומה יוסיף שיהיה הלאו השני בריחוק מקום מהראשון או שיהיו סמוכים אהדדי והבאתי ראיה לדברי ממאי דאמרינן בפרק יום הכפורים פ"א א' אמר ריש לקיש מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר וכו' מתקיף לה רב הושעיא נכתוב רחמנא השמר פן לא תעונה א"כ נפישי להו לאוי ופרש"י א"כ נפישי להו לאוי השמר ופן ששניהם לא תעשה ואנן לאו אחד אמרי' שמא לא רצה להרבות בו לאוין ע"כ מבואר מזה שפיר דאף כי סמיכי אהדדי השמר ופן לתרי לאוי חשבינן להו והוכחתי עוד כן מההיא דאמרינן במנחות צ"ט ב' אמר ריש לקיש כל המשכח דבר אחד מלימודו עובר בלאו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וכדר' אבין וכו' רבינא אמר השמר ופן שני לאוין נינהו רב נחמן בר יצחק אמר בשלשה לאוין שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן השכח את הדברים ע"כ הא לך בבירור דלרבינא ורב נחמן בר יצחק דבתראי נינהו חשבינן להשמר ופן לתרי לאוי אף שבדיבור אחד ובפסוק אחד נאמרו וכ"כ הסמ"ג לאוין י"ג ע"ש והטעם שלא אמר שעובר בג' לאוין ע"ש בס' דינא דחיי וכן מצאתי תו להדיא בספרי פרשת ראה שבכל אותם הפסוקים דכתיב בהו השמר לך פן וכו' איתא שם בזה הלשון השמר לך בלא תעשה פן בלא תעשה והכוונה מבוארת דאתרתי לאוין קעבר אמור מעתה דאין מקום כלל להוכיח מדברי רש"י שכ' ליתן לא תעשה על הדבר דאלאו אחד בלחוד הוא דקא עבר דליתא כיון דבספרי אשר משם לוקחו דברי רש"י בפירושא אתמר דתרי לאוי אינון והשתא על כרחנו לומר דמ"ש רש"י ליתן לא תעשה על הדבר ר"ל ליתן לאוין על הדבר ואל יקשה בעיניך לפרש כן דאשכחן דכוותיה גם בלשון המשנה דבס"פ איזהו נשך תנן ואלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה וכו' הרי דאע"ג דהמלוה עובר בה' לאוין והלוה בשלשה כמבואר שם בגמ' נקט הך לישנא דעוברין בל"ת כלומר בלאוין שוב מצאתי להרמב"ם ז"ל בפרק ט' מה' שמיטה ויובל הלכה ל' שכ' וז"ל מי שנמנע מלהלות וכו' וחטא גדול הוא וכו' ע"כ וכ"כ עוד בספר המצות סי' רכ"ט ורל"ט הא למדתי שהאמת אתי במה שכתבתי דאף היכא דהשמר ופן סמיכי אהדדי חשבינן להו לתרי לאוי. ואולם קשיא לי טובא בעניינא דיומא דהא כל הנהו שינויי דמשנינן מההיא דפרק יום הכפורים אליבא דר"ל דהוא מריה דההוא שמעתתא נינהו כנראה למעיין שם וכ"כ להדיא התוס' שם ד"ה השמר ומאחר שכן איך משני שם תלמודא אליביה א"כ נפישי להו לאוי והא קא חזינן לריש לקיש גופיה בההיא דמנחות שהבאתי דס"ל דכשהשמר ופן סמיכי אהדדי ללאו אחד לחודיה הוא נחשב כדמוכח בסוגיא שם וא"כ שפיר הוי מצי למכתב אזהרה בעינוי ולימא השמר פן לא תעונה ולדידי המך הדבר צריך תלמוד:
והנה בהיותי נבוך בקושיא זו שאלתי את פי הרב המובהק כמוהר"ר אפרים כהן ז"ל מורה צדק בק"ק מודינא יע"א בשנת התפ"ח:
ותשובתו הרמת"ה כן היתה.
אותיותיו הנעימים האירו אל עבר פני. בשאלה קטנה להקשות ריש לקיש אר"ל דהתם ביומא נראה דס"ל השמר פן הם שני לאוין ובמנחות פרק שתי הלחם משמע דס"ל שהוא רק לאו אחד ע"כ ודאי לפום ריהטא היא קושי' עצומה אבל כד מעיינת שפיר ליכא כאן קושי' כלל תחלה נוכל לומר רבינא ורב נחמן בר יצחק לא אתו לפליגי אדר"ל אלא פרושי קא מפרשי דברי ר"ל דר"ל אמר סתם עובר בלאו ולא נחית למניינא ורב נחמן בר יצחק אתו לפרושי דברי ר"ל א"כ היינו כהא דיומא ואם נפשך לומר דפליגי אהדדי מ"מ נוכל לתרץ דבריו דהא הקשה מהרש"א בחידושי אגדות שלו שכתבו התוס' על הא דאמרינן יכול אפילו מחמת אנסו וכו' משנה היא באבות והכי קאמר הוא ז"ל למה לא כתבו התו' ארישא ג"כ ומשני מתני' קאמר מתחייב בנפשו ור"ל קאמר עובר בלאו אבל עדיין קשה וכי ר"ל אתא לאפלוגי אתנא דאבות אלא נ"ל כד דייקת שינוי לשון ר"ל הפליג דעתו לדעת אחרת דבמתניתין קאמר כל השוכח דבר אחד ממשנתו ור"ל אמר כל השוכח דבר אחד מתלמודו וצריך לחלק דרצה לומר אם שכח מתלמודו ר"ל פירוש המשניות אבל עדיין יש בידו משנה לפיכך אינו מתחייב בנפשו רק עובר בלאו ומתניתין קאמר השוכח דבר אחד ממשנתו א"כ אין בידו לא זה ולא זה ולפיכך הוא מתחייב בנפשו וס"ל לר"ל דקרא תרתי קאמר לאו אחד לשוכח תלמודו ולאו אחד לשוכח אף משנתו א"כ אינו ראוי לחשוב בכאן רק לאו אחד דכל היכא דמצי למדרש אפושי לאוי לא מפשינן וגבי מתחייב בנפשו בעינן לאו אחד ואינו עולה בחשבון הלאוין וכדאיתא במכות דף י"ג ב' ושם ברש"י ד"ה אין לוקין עליו וכו' אפילו דכאן אין עונש מיתה לפי שהוא לאו שאין בו מעשה ר"ל ס"ל אפי' לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדאיתא התם במכות דף ט"ז ע"א דמדייק ממלתא דר' יהודה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"כ הוא מתחייב בנפשו אפילו בלי מעשה ולכן בא האזהרה על זה ולא נשאר לנו רק לאו אחד ורבינא ורב נחמן בר יצחק ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ומכ"ש אינו מתחייב בנפשו ואינו צריך לאו יתירא על זה ומתניתין קאמר כאילו מתחייב בנפשו ולא חיוב ממש א"כ איכא לאוי יתירי ולזה קאמר עובר בשני לאוין או שלשה והכל בדרך גוזמא ואיום כדי לחזק הדבר וכבר הביא הרמב"ם ז"ל בשרשי סמ"ק שלו כי לאוי יתירי לפעמים באים להורות שגדול ענשו ובזה נסתלק התמיהה ע"כ והואיל שהוא מלתא דאגדתא לא רציתי להאריך. ואוחילה לאל ימיו יאריך כאוות נפשו בטוב ועתירת אוהבו עכ"ל:
הקטן אפרים כהן ודע שאף אם תמצא למוני המצות ז"ל שלא מנו להשמר ופן לתרי לאוי אל תאמר בלבבך שהוא נגד מה שכתבתי ועל שניהם הוא עובר כי כן מנהגם ז"ל שכל הלאוין שהוכפלו בענין אחד עד שאמרו בו לעבור עליו בשני לאוין במנין המצות כללו שניהם בלאו אחד וכמו שהשרישנו הרמב"ם ז"ל בשרשיו לס' המצות שורש ט' הילך לשונו ודע כי אתה אפילו תמצא לשון חכמים כי מי שיעבור האזהרה הפלונית עבר על כך וכך לאוין או מי שיבטל הדבר הפלוני עבר על כך וכך עשה לא יתחייב מזה שתמנה הלאוין ההם כלם כל אחד ביחוד ולא כל עשה ביחוד כי הענין אחד ואין בו כפל ואמנם אמרו שהוא עובר בכך וכך עשה או בכך וכך לאוין בעבור הכפל הציווי או האזהרה במצוה ההיא כי הוא עבר על אזהרות רבות אם לא תמצאם יאמרו לוקה ב' או לוקה ג' אז ימנה כל אחד ביחוד וכו' עכ"ד יע"ש: