יד מלאכי חלק א· רבי מלאכי הכהן
כללי הבית
פא
בעיא באת"ל. סוגיית התלמוד היא דהיכא דמבעיא לן תרי בעיי באת"ל אי איפשיטא בעיא בתריתא איפשיטא נמי קמייתא כיון דמתאמרא באת"ל אמנם זו דוקא היכא דלא אמרו תיקו בקמייתא ובעיא בתרייתא אזלא באת"ל מכח סברא דקמייתא אבל היכא דהשני בעיות לא אזיל באת"ל מכח סברא דבקמייתא איכא חד טעמא דליכא בבתרייתא ובבתרייתא איכא טעמא אחרינא דליתא בקמייתא אז אפשר דתתפשי' בתרייתא וקמייתא תיקום בתיקו מוהרש"א ז"ל בפ"ג דשבועות עלה דבעי רבא שם דף כ"ב ב' שבועה שלא אוכל עפר בכמה וכו' ע"ש:
פב
בשל סופרים הלך אחר המקיל היינו דוקא היכא דחזינן פלוגתא דתנאי בהדיא אבל היכא דמספקא לן אי אמור בה קמאי אי לא אז אזלינן לחומרא אף בשל סופרים הגהות מרדכי פ' החולץ וכ"כ בסדר אליהו רבה וזוטא דף מ"ו א' ובפרי האדמה דף מ' ע"ג ועיין מקוה ישראל דף ס"א ב' ושו"ת זקן אהרן סי' קפ"ג:
פג
בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקיל הא מילתא לא מתאמרא אלא לגבי תנאים וחכמי התלמוד שמהם יוצאה תורה לכל ישראל והם חקרו ודרשו על כל מלה ומלה תלי חלים של הלכות אבל לגבי אחרונים לא נאמר. שו"ת זקן אהרן ססי' כ"ד:
פד
בהדיא קתני לה לא פרכינן הכי אלא היכא שאותו דין שנוי כבר במשנה אחרת וסתם לן ר' הכי תרי זמני או בחדא מסכתא או בתרי מסכתי אבל במלתא שהיא שנוייה בת"כ לא שייך לאקשויי בהדיא קתני לה שהרי רוב ברייתות שבת"כ ושבתוספתא שנאום חכמים במשנתינו כן כתב רש"י ז"ל בחולין כ' א':
פה
בעיא אשכחן דבעי דבר שהוא פשוט ולא בעי לה אלא מפני שהוא רוצה למבעי בתרא בעיא אחריתי. וזה בפרק כל הצלמים מ"ז א' דבעי רב פפא המשתחוה לבהמה צימרה מהו לתכלת ופרכינן עליה תכלת דמאי אי תכלת לכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא אי תכלת לציצית היינו בעיא דר"ל ומשנינן אין הכי נמי דלא הוה למבעי ליה והאי דקא בעי ליה הא משום דאיכא מילי אחרניתא צימרה מהו לתכלת קרנים מהו לחצצרות וכו' עד כאן ובחנם טרח מהר"י ן' וירגא בס' שארית יוסף נתיב הבעיא כלל ה' לכתוב כן בשם תוס' דחולין מאחר דתלמוד ערוך הוא בידינו:
פו
בעיא דרך התלמוד בהרבה מקומות להציע ולפתוח בדבר פשוט כדי למבעי אחריו מה שצריך לשאול אמנם היינו דוקא כשאותו האמורא עצמו שהקדי' והציע הדבר פשוט איהו גופיה הוא דקא בעי בתר הכי הבעיא אבל אי מרה דשמעתא קמייתא הפשוטה הוא אמורא והבעיין איהו אמורא אחרינא אז אקשינן שפיר מאי קמ"ל פשיטא כ"כ הרשב"א ז"ל בחדושיו לשבת דף ס"ח ע"א ע"ש ומצאת כי תדרשנו דגם כשהאמורא דבעי הבעיא הוא הוא בעצמו הקדי' הדין הפשוט אי לא קאמר ליה מסברא דנפשיה רק משמיה דאמורא אחרינא פרכינן גם כן פשיטא וכלומר דההוא אמורא אחרינא למה ליה לאשמועינן מילתא דפשיטא אלא דלכאורה איכא למידק ע"ז מהא דאיתא בסנהדרין פ' סורר ומורה ע"ד ב' פשיטא ישראלים בעינן וכו' בעי ר' ירמיה ט' ישראל וכותי אחד מהו וכו' ע"כ הרי דסתמא דתלמודא קאמר הפשיטות ור' ירמיה הוא דבעיא הבעיא ולא אקשינן מאי קמ"ל פשיטא וי"ל דאע"ג דהש"ס קאמר הפשיטות בסתמא הם דברי ר' ירמיה דבעי הבעיא כדמצינו בדוכתי טובא בגמ' וכמ"ש ה"ע ש"ב פ"ב יע"ש וביבין שמועה שם ועוד עיין פרי חדש א"ח סי' תצ"ז ס"ז והריטב"א חידושי מועד קטן דף י"ז ריש ע"ג ובחדושי כתובות פ"ב דף י"ג ע"ב:
פז
בעיא לפעמים נמצא בש"ס דהבעיין סותר התירוץ שנתנה לו ממשנה או ברייתא ונמצאת בעייתו מתורצת כפי אותה הסתירה או הדחייה שדחה הוא לתרצן (ועיין כתובות מ"ב א' בעא מיניה אביי מרבה וכו') ושואלים העולם א"כ למה שאל שאלתו כיון שהיה ידוע אצלו התירוץ והנה מלבד הטעם הידוע משום יגדיל תורה ויאדיר י"ל דהשואל היה רוצה לעשות מעשה ולא רצה לעשות עפ"י עצמו כי חשש אולי יש קושיא במשנה או בברייתא זו שהביא מ"ש בשם הרב מהר"ש אבוהב זצוק"ל וכן מצאתי בתשובותיו סי' קט"ו יע"ש ועיין כיוצא בזה בחדושי הריטב"א לעירובין דף ט"ו ע"ג ובחדושיו לכתובות פ"ד דף כ"ז ע"ב אך ר' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ דף קפ"ב ב' תירץ דכי בעי הבעיא לא הוה ידע מתניתא וכי אייתוה ניהליה ידע לה ופשיט בגויה. ולפי זה שפיר יש לתרץ מה שהניחו בתימה התוספות ז"ל בפרק בהמה המקשה ע"ה רע"ב תימה כיון דשמיע ליה ברייתא לימא ברייתא ע"ש אמנם בההוא דכתובות שרמזתי למעלה כתב הרב שיטה מקובצת שם בשם י"א דאורחיה דתלמודא שהתלמיד שואל מרבו שאלה א' לדעת קבלתו ובתר הכי מותיב לי' ממתני' כדי לברורינהו ע"כ. ודע דכעין זה יש לדקדק בפ' האורג ק"ה ב' דאיתא התם א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן וכו' איתיביה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן וכו' ולכאורה קשה דכיון דאית ליה תיובתא על דברי ר"י אמאי מייתי למימריה בסתמא ואף על זאת פקח עיניו הרשב"ם ז"ל בפרק חזקת הבתים ט"ל א' דאיתא שם כה"ג וכתב דכי שמע רבא למימריה דר"ן איתיביה הך תיובתא ורב אשי שסידר התלמוד הוא דקאמר אמר רבא אמר ר"ן זה הוא תורף דבריו וע"ש:
פח
בשבת ובאבל ובע"ז הלכה כר' שמעון בן אלעזר. הכי קאמר לה ר"ש בר כרסנא בשם ר' אחא בירושלמי פ"ק דע"ז סוף הלכה א' והוזכר עוד שם בפ"ק דשבת ואמת הדבר דבהשקפה ראשונה מפשטן של דברים הייתי סבור למימר דבכל דיני שבת וכן בכל דיני אבל וע"ז היכא דאיירי רשב"א הלכתא כוותיה אך אחר התבוננות ואחר החקירה ראיתי שזה אינו דהא אשכחנא בשלשתן כמה מהדינין דלא קי"ל כרשב"א וכן מצאתי אחר עמל וטורח לבעל הלכות גדולות בהלכות אבל דף מ"ג ע"א שכתב וז"ל ובכלל גדול ובאבל ובלפני אידיהן הלכה כרשב"א ע"כ הרי דסבר דעל דינים פרטיים דוקא איתמר הך כללא אלא דעדיין צריכין אנו למודעי מה הן אלו הג' דינין. ונתחיל בההיא דשבת כפי הסדר דנקט בירושלמי ונאמר דאי הכוונה על פרק כלל גדול כדכתב בה"ג חזרתי על כל המקרא דכלל גדול ולא מצאתי אלא בדף ע"ו א' דאמתניתין דוכל שאינו כשר להצניע איתא שם בגמרא א"ר אלעזר הא דלא כרשב"א דתניא רשב"א אומר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה ע"כ וכן מצאתי בגליון הרי"ף שלי בפ' אלו מגלחין הגהה כ"י לקדמון אחד שלזה נתכוון בה"ג ואם אמת היה הדבר הזה אני בעניי שמעתי ולא אבין דאיך שייך למימר דבהא הלכה כרשב"א מאחר דסתם לן רבי דלא כוותיה פעם ושתים חדא הך דאמרן ואידך בריש פרק המצניע צ"א א' דעלה דתנינן שם במתניתין וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו קאמר נמי עלה תלמודא מתני' דלא כרשב"א דתניא אמר רשב"א כל שאינו כשר להצניעו וכו' וכזה ראה וחדש בהתוספות ספ"ק דע"ז כ"א ב' ד"ה אריסא דכתבו על האי כללא גופיה דאע"פ שהלכה כרשב"א בקבולת מ"מ באריסות שדה אין הלכה כמותו אלא כרשב"ג דהא סתם לן תנא דמתניתין כוותיה וכן כתבו עוד בפ"ק דשבת י"ז ב' ד"ה אין נותנין ע"ש ותו דבר מן דין הא מוקמינן להא דרשב"א בשיטה בספ"ד דזבחים מ"ז א' דהכי איתא התם אמר אביי ר' אלעזר ברבי יוסי ור' אליעזר ורשב"א כולהו סבירא להו זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה וכו' ע"ש ואיך אפשר לומר דהלכה כרשב"א במילתא דאית תרי סתמי דלא כוותיה וגם מוקמינן לה בשיטה ותו דהרי"ף והרא"ש לא הזכירו כלל להא דרשב"א וגם הרמב"ם בפח"י מה' שבת הלכה כ"ב פסק כסתם מתניתין דלא כרשב"א ועיין תוס' ר"פ המוציא יין ע"ח א' ד"ה אטו שכתבו דשום תנא לא מחייב אלא א"כ הוציאו המצניע זולת רשב"א לבדו ומתניתין דהמצניע דלא כוותיה ע"ש אשר על כן עלה בדעתי לומר דאולי ט"ס נפל בספרי הבה"ג ובמקום ובכלל גדול צריך להיות ובהמוציא יין דשם בדף ע"ח א' מייתי למסקנא דברי רשב"א והכי איתא התם מאי הוה עלה ת"ש דתניא רשב"א אומר שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו ע"כ והביאוהו הרי"ף והרא"ש שם וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפח"י מה' שבת הלכה ב' יע"ש אבל מה אדבר ומה אצטדק שהרי ראיתי להר"ן ז"ל בפ' אלו מגלחין דף שפ"ו א' ולהרמב"ן ז"ל שם במלחמותיו שהביאו דברי בה"ג הנ"ל כדמותם בצלמם וגם המגיה הקדמון הנז' פרושי קא מפרש להו ושום חד מינייהו לא נתעורר בכל זה כלום לא ידעתי למה ולהדיוט כמוני הדבר צריך תלמוד גדול. ושני לקדש הוא דין אבל והכוונה כפי הנראה היא על ברייתא דמתנייא בפ' אלו מגלחין כ"ו ב' ת"ר רשאי להופכו למטה ולאחותו ר"ש בן אלעזר אוסר לאחותו וכתבו הרי"ף והרא"ש שם דקי"ל כותיה דרשב"א והנה מאחר דבש"ס שם לא שקיל וטרי עלה דהך ברייתא כלל וליכא שום הוכחה בה דהלכה כרשב"א ואפ"ה נקטו לה בפשיטות דקי"ל כוותיה על כרחנו לומר דחילייהו מכח הך כללא דירושלמי וכדנראה מדברי הר"ן שם שכתב וכן כתב בה"ג וכו' והכי איתא בירושלמי וכו' ע"ש ומה גם שמצאתי להרא"ש ז"ל סוף פ"ק דע"ז שהזכיר זה הכלל וכתב עליו בזה הלשון וכיון שפוסק בתלמוד ירושלמי כר"ש בן אלעזר ולא מצינו בתלמוד שלנו שחולק עליו מנין לנו להתיר ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' אבל הלכה ג' והסמ"ג עשין ב' ומוהריק"א בשלחנו הערוך בי"ד סי' ש"מ סעיף ב' יע"ש. איברא שראיתי להרז"ה בס' המאור שכתב שם על דברי הרי"ף דפסק כרשב"א ז"ל ואנן לא ידעינן מאי טעמא פסיק כוותיה דהא רבים פליגי עליה ובאיחוי של בגד הפוך למטה פליגי עכ"ד וכ"כ התוס' שם ד"ה כך דבמאי דפליגי ת"ק ורשב"א נראה דהלכה כתנא קמא וכן פירש הר"א ע"כ ומתוך דבריהם למדנו דהרז"ה והתוספות ז"ל לא סמכו עצמן אהך כללא דירושלמי כיון דלא הוזכר בגמרא דילן וגם שהוא נגד אידך כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים ואיך שיהיה יש לתמוה איך לא הזכירו הירושלמי הזה גם לא דברי בה"ג שדבריו דברי קבלה כדרכם בכל מקום ותגדל יותר התימה על התוס' ז"ל שהרי בספ"ק דע"ז כ"א ב' ד"ה אריסא אינהו גופייהו מייתו ליה להך כללא דירושלמי ומסמך נמי קא סמכי עליה יע"ש ובפ"ק דשבת י"ז ב' ד"ה אין נותנין וזה לשון הרמב"ן ז"ל שם במלחמותיו גם לבעל הלכות ראיתי שכתב בכלל גדול ובאבל ובלפני אידיהן הלכה כרשב"א ודבר זה מפורש בירוש' אלא שאנו תמהין שלא סמכו גדולי הגאונים על הירו' בפסק הלכה וכן ראיתי לבעלי המתיבות שכתבו לזה בהלכותינו ושמא קבלה היא בידם של ראשונים ע"כ וחזר ושנאו בת"ה שלו דף ס"ו ע"א ע"ש וכיון דקבלה היא נקבל אותה בשמחה ואבתרייהו דבה"ג והרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג ובעלי המתיבות עגררינן למסמך על הירו' וכוותייהו פסקינן, והבאתי את השלישי הוא דין ע"ז שרמז בה"ג שהוא בלפני אידיהן והנה גם בזה מצאתי הגהה כ"י בהרי"ף שלי וכדין כתיב בגוה דהכוונה בזה על ברייתא דתניא בס"פ לפני אידיהן כ"א ב' תניא רשב"א אומר לא ישכיר אדם שדה לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי זה עושה בו מלאכה בחש"מ ואתמר עלה בגמרא אבל נכרי מאי שרי דאמרי אריסא אריסותיה עביד אי הכי כותי נמי אמרי אריסותיה עביד אריסותא לרשב"א לית ליה אלא נכרי מ"ט מותר דאמרי' ליה וציית כותי נמי אמרי' לי' וציית כותי לא ציית וכו' ע"ש ולדידי עני ואביון הא נמי לא מחוורא דהא הך ברייתא דרשב"א דחויה היא מהלכה ולא זו דהרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטוה אלא אף גם זאת מייתו ברייתא דרשב"ג דמתנייא התם לעיל מינה דפליג ארשב"א ומתי' להשכיר שדה לעכו"ם מטעמא דאריסא אריסותיה קא עביד וכן פסקו התוס' שם ד"ה אריסא והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שבת הלכה ט"ו ומוהריק"א ז"ל בא"ח רסי' רמ"ג ומעתה יש לתמוה הפלא ופלא על הרב המגיה הזה איך עלה בדעתו לומר שכוונת הירושלמי והבה"ג היא על ברייתא זו דלאו הלכתא היא ואיך לא שת לבו גם לזאת דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם ודעמייהו דסמכו אהך כללא דירושלמי גבי אבל וכדלעיל אם איתא כדבריו גם בזו היה להם לפסוק כרשב"א אלא ודאי דהרב המגיה הזה לא חש לקמחיה ואישתמיטו מיניה דברי הירושלמי דפרק לפני אידיהן סוף הלכה א' דהכי איתא התם אומנים ישראל שהיו עושין עם העכו"ם באידן בתוך ביתו אסור בתוך בתיהן מותר רשב"א אומר בד"א בתלוש מן המקרקע אבל במחובר לקרקע אסור בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר מהו בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר בין בשכיר בין בקבולת אמר ר' אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקבולת ר' שמעון בר כרסנא בשם ר' אחא בשבת ובאבל ובע"ז הלכה כרשב"א ע"כ הא קמן מבואר בהדיא דעל אותו דין דאומנין הנזכר שם בירושלמי הוא דאמרו הלכה כרשב"א בלפני אידיהן לא זולת ותו לא מידי:
פט
בעיא היכא דבעי תרי בעיות מתרי בעינים מוחלקים ולא קאמר תיקו אכל חד מינייהו רק לבסוף ש"מ דבעיא קמייתא איפשיטא ובתרייתא בלחוד הוא דסלקא בתיקו. ב"ח א"ח ססי' קכ"ב אך הפר"ח שם הוכיח בראיות נכונות דליתא להאי כללא אלא דאף בתרי בעיינים וחד תיקו מצינו כמה דוכתי בגמ' דקאי אתרווייהו וע"ש:
צ
בעיא דבעיא בש"ס המקובל אצלינו בדרכי התלמוד הוא שהצד הוא פשוט יותר אצל הבעיין תופס תחלה. שו"ת רדב"ז ח"ב כ"י סי' ט"ז:
צא
בעיא מצינו בש"ס דבכמה דוכתי בעי אליבא דמאן דלא קי"ל כותיה כי ההיא דריש פרק אלו קשרים קי"א ב' עניבה לר"מ מהו וכו' וכההיא דפ"ק דעירובין י"א ב' אבעיא להו ר"א לחיין וקורה קאמר וכו' ושם פרק כל גגה צ' א' בעי רב ביבי בר אביי שתי אמות בגג וכו' וע"ע פסחים ע' א' ור"פ חרש קי"ג א' בעי רב אשי מ"ט דר"א וכו' ובכתובות נ"ג ב' איבעיא להו הויה דאירוסין וכו' ושם ק"ד א' ובריש סוטה ד' א' ובתמורה ט' א' ותראה דכולהו הני בעיי הוו דלא כהלכתא ויש עוד כהנה וכהנה נלאתי לכותבם וגדולה מזו מצאתי ספ"ק דתמורה י"ג ב' דבעי בעיא לסברא דליתיה אלא דאי משכחת תנא דאית ליה דלא כהלכתא ע"ש והטעם נ"ל דמשום יגדיל תורה ויאדיר היו מפלפלים וחוקרים אף ממה דלא קאי הכי כהלכתא כמו שמצינו שהיו שואלים לפעמים דברים שהם כמעט בלתי אפשריים בההיא דפרק לא יחפור כ"ג ב' דבעי ר' ירמיה רגלו אחד בתוך חמשים אמה ורגלו אחד חוץ מנ' אמה מהו וכההיא דפרק ארבע מיתות כ"ה א' המערה בעצמו מהו וכן בחולין ע' א' בלעתו חולדה וכו' והיינו טעמא דברוחב דעתם היו מצדדים כל מאי דאפשר להשיג אמיתת העניני' ולדרוש ולקבל שכר כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות דף ב' ד"ה ע"ד וה"נ דכותה ועיין שו"ת רמ"ע סי' כ"ד ותוס' שבת קנ"ב סע"ב. אחר זמן הגיעו לידי חידושי שבועות להרמב"ן כ"י ובפ"ג עלה דאבעיא שם כ"ב ב' לרב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה מצאתי אליו ז"ל שכתב וז"ל אלא בעיא דרב דרב אשי כר"ל אתיא וכו' ואע"ג דלית הלכתא כותיה יגדיל תורה ויאדיר הוא ויש כיוצא בזה בתלמוד ע"כ ושמח לבי גם אני שכוונתי לדעתו הרחבה והמלאה ומצאתי עוד בשיטת כתובות לר' בצלאל בפ"ו דף מ"א שכתב בשם ר' ישעיה מטראני וז"ל דאע"ג דבעיי דרב פפא ורבינא שייכי אליבא דר"ע לאו דס"ל כוותיה אלא דייקי אמילתא למידע טעמא דידיה ולעולם לא ס"ל כוותיה וכו' ע"כ וע"ש בע"ג. ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת פליאה דעת ממני מאי רמי גלא בפומייהו דרבנן אשר מימיהם אנו שותים לומר דדעת הרמב"ם ז"ל דמדבעי בש"ס אליבא דחד תנא או אמורא ש"מ דהכי הלכתא וכמ"ש הכ"מ נאמן ביתו של הרמב"ם בפ"ט מה' ע"ז הלכה ו' דמשמע לרבינו דכיון דרב אשי בעי אליבא דר"י סבר דהלכתא כוותיה דאי לאו הכי לא הוה בעי אליביה וכ"כ עוד בריש פ"א מה' מתנות עניים ובפ"ב מה' טומאת אוכלין דין ו' וכ"כ ג"כ הלחם משנה בריש הלכות שבת ודמש"א על חולין דף מ"ז ג' ומג"ד סי' פ"ז והוא פלא דהא קחזינן דזה הוא דרך התלמוד למבעי בעיי אליבא דמאן דלא קי"ל כוותיה כנזכר הן אמת דהפר"ח בפירושו לה' ע"ז שם תבר לגזיזיה דהכ"מ וכתב דאע"ג דר' אשי בעי לה אליביה הא אשכחינן בפ"ק דסוטה גבי שיעור ביאה דמבעיא להו כמה בעיי דלא הוו אליבא דהלכתא וכן בכמה דוכתי בש"ס אבל מה אעשה שגם הוא נשתמש מזה לעת הצורך וסתר דברי עצמו שהרי מצאתי אליו ז"ל במים חיים שלו בפ"ה מה' נזירות ובפרק י' מה' מתנות עניים ובפ"ב מה' עבודת יה"כ שכתב גם הוא לדעת הרמב"ם דמדאבעיא לן אליבא דחד תנא או אמורא משמע דהכי הלכתא וכעת הדבר צריך תלמוד. איברא שמצאתי להתוס' ז"ל ר"פ מי שהחשיך קנ"ג ב' שכתבו וז"ל כי תבעי לך אליבא דרבנן הכא משמע דהלכה כרבנן ובמס' יבמות פ' חרש קי"ג משמע דהלכה כר"א דס"ל לר' חייא בר אשי ומר שמואל כוותיה מ"ר ע"כ ומפשטן של דבריהם מוכח דמדבעי אליבייהו דרבנן הוא דמשמע להו להתוס' דהלכה כוותייהו וכ"כ בשמם מוהר"ש אלגאזי בגופי הלכות כלל רס"ח ואנכי לא ידעתי מה יענו ומה יאמרו בכל הנך סוגיות שהבאתי ואחרים מלבד אלה שמהם תצא תורה שדרך התלמוד למבעי בעיי דלא כהלכתא וצ"ע אם לא שנאמר בדרך דוחק דמשמעות התוס' אינו מדבעי אליבייהו דרבנן אלא מדקאמר תלמודא כי תבעי לך אליבא דרבנן משמע דאף דבבריי' לא הוזכר כ"א דעת ר"א רבנן פליגי עליה ומדסתם לן ר' מתני' דתרומת כוותייהו א"כ הו"ל סתם במתני' ומחלוקת בבריי' דהלכה כסתם ויש לי קצת הכרח לזה דבפרק חרש הנז' נמי בעי רב אשי בעיא אליבא דר"א והשתא אם איתא דמשמעות התוס' הוא משום דבעי אליבייהו הוה להו לסיומי ולמימר ובפרק חרש משמע דהלכה כר"א משום דבעי רב אשי אליביה דעדיף טפי לפי דרכם מהמשמעות שהביאו והגם שלא נעלם ממני דפשטן של דברים הן כמ"ש למעלה מ"מ מוטב לסבול זה הדוחק מלאשויי כולהו סוגיות דלעיל דלא כוותייהו כך כתבתי זה ימים ושנים האמנם מצאתי בפירוש בדברי התוס' דפ' אין צדין ז"ך א' ד"ה אלא ר"מ שכתבו וז"ל ופסק ר"י דהלכה כר' יהודה דקבעי התם בבכורות סתמא דש"ס אליבא דר' יהודה וע' ס' הון עשיר רפ"ח דיומא ושם בתוס' ישנים וכ"כ הר"ן בפ' אע"פ תצ"ג ב':
צכ
בעיא מצינו דבעי בגמ' במילתא דלא נפקי מינה מידי אף בזמן התלמוד מפני שהוא דבר שכבר עבר ואפ"ה קבעי לה משום דרוש וקבל שכר וזה בפ"ק דחולין י"ז א' בעי ר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו וכו' וכ' רש"י שם ודרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר ע"כ אך הרא"ש שם פליג עליה ואמר ולא נהירא לי דדוקא למסבר קראי דרשינן אע"פ שכבר עבר אבל לקבוע בעי' בש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכח והכי אמרינן בפ"ק דיומא ה' ב' כיצד הלבישן וכו' אלא כיצד הלבישן למסבר קרא ונ"ל דנ"מ בבעיא זו וכו' ע"כ. והנה יש לדקדק על דברי הרא"ש ז"ל במ"ש דלקבוע בעיא בש"ס בדבר שאין בו צורך לא אשכחן דאנא הדיוט בדקית ואשכחית בפ"ט דפסחים צ"ו א' דבעי ר' זירא אמורי פסח מצרים היכא אקטרינהו ופשיט ליה אביי מאן לימא לן דלא שויסקי עבוד ועוד הא תני רב יוסף ג' מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות ותו מידי אחרינא לא הוה ע"כ ופרש"י ג' מזבחות להזאת הדם אבל להקטרת אימורין לא היה שם מזבח הרי דאף דלא נ"מ מידי בבעיא זו דמאי דהוה הוה אפ"ה קבעוה בש"ס מטעמא דכתב רש"י שצריכין אנו לעמוד על האמת אע"פ שכבר עבר. והנה בהיותי נבוך בענין זה מצאתי להתוס' ז"ל בפ"ק דחגיגה ו' ב' דעלה דקבעי רב חסדא קרא דוישלח את נערי בני ישראל היכי כתיב וכו' ופריך תלמודא למאי נ"מ כתבו הם ז"ל וז"ל כלומר מה דהוה הוה וכן פריך בפ"ק דיומא ה' ב' גבי כיצד הלבישן ובפסחים גבי ואימורי פסחים ובסנהדרין ט"ו גבי שור סיני בכמה לא בעי דמשום דסבירא לאלופי דורות משעה ובע"ז פ"ב ל"ד ובתענית י"א גבי במה שמש משה כל ימי המילואים דלא פריך ליה התם נמי למסבר קראי וכו' ע"כ מתוך דבריהם למדנו דאזלי בשיטת הרא"ש ז"ל דצורך קצת בעינן מיהא כדי לקבוע בעיא בגמ' אלא דבחדא מתרתי סגי להו או בדאיכא סברא לאלופי דורות משעה או למסבר קראי וכפי הנלע"ד אף שלא ציינו ההיא דאימורי פסחים איה מקום כבודו נראה שכוונו לקושייתין שהקשינו על הרא"ש ותירצוה. ואיך שיהיה אכתי קשיא לי על הרא"ש והתוס' ז"ל דהלא מצינו עוד ברפ"ב דיומא כ"ב א' בעי ר"פ ד' אמות וכו' וכן בפרק החליל נ"ב ב' איתא איבעיא להו ק"כ לוג לכלהו או דילמא לכל חד וחד ת"ש וכו' ועוד שם נ"ג ב' בעי ר' ירמיה למעלה עשירית דנחית ה' וכו' ע"ש ואשכחן עוד בפ"ק דסנה' י"א ב' איבעיא להו על התקופה שמחין וכו' וכן בפ' חלק צ"ה ב' עלה דאיתא שם דסך מחנהו של סנחרי' מאתים וששים רבוא אלפים חסר חד בעי אביי חסר חד רבויא או חסר חד אלפא או חסר מאה או חסר חד תיקו ע"כ הא קמן דאף דבבעיות אלו לא שייך לא לאלופי דורות משעה גם לא למסבר קראי קבעום בש"ס ללא צורך וע"ע בסוף זבחים כמה בעיי במאי דהוה הוה ובר מן דין הרי מצינו לרבנו הקדוש במסכת נגעים רפ"ז דקתני אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם למתן תורה וכו' הרי דנקט בבא שאינה צריכי כלל לאלופי לדורות דהא קתני נמי בהדיא בעכו"ם ונתגייר בקטן ונולד וכו' ומעתה יש לתמוה על רוב בקיאותו של מוהר"ש אלגאזי ז"ל דבספרו הליכות אלי כלל קס"א הביא מחלוקת רש"י והרא"ש דחולין הנ"ל ולא הזכיר מכל זה כלום וגם הר"ב באר שבע לא רמז כלל מכל האמור ולא ידעתי למה:
צג
בעיא דאבעיא בתלמוד ירושלמי ולא איבעיא בגמ' דילן. משמע מזה דהוה שמיע להו לבעלי תלמודא דידן פשיטותא דההיא בעיא מתוך איזה דיוק דמתניתין כן למדתי מדברי הרשב"א ז"ל בחדושיו לגיטין דף ל"ד ע"ג וכן למדתי עוד מתוך דברי ה"ה פ"ב מה' יבום הלכה י"ז שכתב בשם הרמב"ן והרשב"א ואע"ג דבעיא היא בירושלמי ולא אפשיטא אנן אגמ' דילן סמכינן דלא איסתפיקא לן כלל ע"כ וכ"כ הנ"י ס"פ יש מותרות בשם הרשב"א. אך אמנם מצאתי להפר"ח בפירושו להל' גיטין סי' קכ"ד ס"ק י"ז שכתב על זה דאינן אלא דברי תימה דמה בכך דלא איבעיא להו לבעלי גמרא דידן והלא כמה בעיות איכא בירוש' דלא איבעיא להו לבעלי גמ' דילן ואפ"ה כולהו הלכתא נינהו כיון דלא אתפרש בש"ס דילן הפך הירושלמי וכמו זר נחשב לומר דע"פ דקדוק אחד שיש במשנה שנדחה הירושלמי והלא בני מערבא ידעי לפירושא דמתניתין טפי מינן ע"כ ועיין מ"מ רפ"ט מה' מ"א דין ו' וס' בני יעקב מאמר ז' דף קכ"ד ע"א וע"ע טי"ד סי' רי"ז ס"ב ובירושלמי מבעיא וכו' וכן בסי' ר"ך ס"י:
צד
בעיא דלא איפשיטא בגמרין ואיפשיטא בירושלמי הוי פשיטותא כ"מ פ"ה מה' תרומות הל' ט"ו לדעת הרמב"ם וכתב עוד בפ"ו מה' ממרים לדעת הר"ן ולא שבקינן מאי דפשיטא ליה לירושלמי משום מאי דמספקא לן בתלמודא דידן וכן מצאתי גם אני להר"ן ספ"ק דקדושין תרל"ה ב' שכתב וז"ל ונ"ל דאע"ג דלא מפשיט בגמ' דילן ילפינן לה מדגרסינן בירושלמי וכו' עד הילכך אע"ג דבגמ' דילן מספקא לן שבקינן ספקין ונקטינן פשטייהו ע"כ וכ"כ הש"ך בי"ד רסי' קמ"ה ושכן מצא בס' תורת חיים וכ"כ עוד הנ"י בפ' השואל דף קי"ד א' לדעת הרי"ף והרמב"ם ע"ש ודוק וגם הר"ב ראשון לציון בדף ט"ז סע"א כתב כן לדעת הרמב"ם ע"ש ובפרי חדש פ"א מה' ע"ז וכ"כ בפשיטות הר"ב מגילת ספר ריש לאוין קל"ד ובס' דרך הקדש דף ד' ע"א ע"ש וכן מצאתי עוד להר"ב כנה"ג בס' דינא דחיי חלק א' דף קכ"ט ע"ב ע"ש. אמנם מצאתי להרא"ש ריש פרק מי שמת מסי' ג' דעל פשיטותא דירושלמי כתב משמע דפליגא אגמ' דידן דסלקא בתיקו ע"ש וכן נראה עוד מדברי התוס' ריש פרק הערל דף ע' ע"א ד"ה הערל דזה מיקרי חולק אגמ' דילן שכתב וז"ל אלא שבזה חולק (הירושלמי) על הש"ס שלנו דהתם פשיטא ליה דערלות שלא בזמנה לא הויא ערלות ואכיל בתרומה ובש"ס שלנו בעיא היא בגמ' (דף ע"א א') ולא איפשיטא ע"כ הרי דסברי דמאי דמפשיט מדברי הירושלמי לא הוי פשיטותא לבעיא דגמרין דלא איפשיטא מדכתב שבזה חולק על הש"ס שלנו וכו'. איברא דהרמב"ם ז"ל בהך דינא דערלות שלא בזמנה בפי"א מה' תרומות כתב אבל סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל ונראה תמוה לכאורה דכיון דבעיא לא איפשיטא כמ"ש התוס' וכדנראה מתוך הסוגיא שם איך פסק לקולא דערלות שלא בזמנה לא הויא ערלות וראיתי למרן שם בכ"מ שכתב וז"ל אבל סכין את הקטן וכו' בריש פרק הערל בעיא דאיפשיטא ואחרי המחילה הראויה לפי כבודו הך פשיטותא איני מכיר דר' זירא הוה בעי למפשטיה לחומרא מערלות דזכריו ועבדיו ורבא דחויי קא מדחי ליה ובעיין לא אפשיטא לא לקולא ולא לחומרא כמבואר למעיין שם וכ"כ הרשב"א שם דבעיא דרב חמא לא איפשיטא ושכ"כ ר"ח ז"ל וכן מצאתי עוד להריטב"א ז"ל בחי' יבמות שלו כ"י שכתב שם דבעיא דר"ח לא אפשיטא ושכ"כ ר"ח ז"ל ומאחר דארבעה גאוני עולם כתבו דבעיין לא איפשיטא איך לא שת לבו להזכירם מיהא ומה גם דכל הרואה שם בגמ' בלבבו יבין דלא איפשיטא וגם מהר"י קורקוס שכתב שם דבגמ' העלו דלאו ערל הוא כיון דלאו זמניה הוא כדברי רבינו הוא תמוה ולי הדיוט צ"ע ועיין מ"ש שם רש"ל ביש"ש שלו ועל פסק הרמב"ם יותר נלפק"ד לומר דאזיל לשיטתיה דבעיא דלא איפשיטא בגמרין ואיפשיטא בירושלמי הויא פשיטותא וכמ"ש הכ"מ גופיה פ"ה מה' תרומות שהבאתי לעיל וכיון שראה הרמב"ם דבירושלמי פשיטא ליה דערלות שלא בזמנה לא הויא ערלות לא שבק פשיטותא דירושלמי משום מאי דמספקא בתלמודא דידן כן נלע"ד וקושטא קאי שאחרי מופלג שכתבתי כן מצאתיו מבואר בס' בני יעקב בהגהות על הרמב"ם דף רל"ב ע"ג ותמה גם הוא על מ"ש מרן דבעיין איפשיטא ושמח לבי גם אני שכוונתי לדעת גדול ועיין ס' הלכה למשה ח"א בפ"ב מה' גניבה סוף הל' ח' שנעלמו ממנו דברי מרן דה' תרומות וה' ממרים דהייתינן בראשית מאמר והוא פלא אלא דאכתי יש לתמוה על הכ"מ דבפ"ה מה' שמיטה ויובל הלכה ד' מצאתי אליו ז"ל שכתב וז"ל ואע"ג דבירושלמי משמע דהלכה כר"ש דשרי לא סמך עליו רבינו משום דירושלמי לטעמיה שסובר דר"מ ור"ש הלכה כר"ש אבל גמ' דידן בפ' מי שהוציאוהו מסיק לה בתיקו ע"כ וזה נראה כסותר למ"ש הוא עצמו בפ"ה דתרומות דפשיטותא דירושלמי הוי פשיטותא וע"ע בכ"מ פ"ב מה' מתנות עניים הלכה י"ב שכתב דמשום דבירוש' מפרש מילתיה דר"ש אלמא סבר דהלכה כוותיה נגד ת"ק ע"ש הרי דשבק כללא דיחיד ורבים משום דבירושלמי מפרש מילתיה דר"ש וכ"ש הכא דבגמרין נסתפק ובירוש' פשיטא ליה וכל זה צ"ע וע' מ"ש באות הריש גבי ר"מ ור"ש וגם ראיתי את הלחץ זה הדחק שנדחק הכ"מ בפ"ט מה' רוצח הלכה י' במה שכתב ואע"ג דבירושלמי פשט דאין מודדין וכו' פסק רבינו כדמשמע מגמ' דידן ע"ש שהוא עצמו הכיר באנסו והניח הדבר בצ"ע ומצאתי עוד למוהר"י קורקוס בפ"ה מה' מעשר הלכה י"ב שכתב לדעת הרמב"ם ז"ל דכיון דבתלמודא דידן לא הביאו אותה הבריי' לפשוט הבעיא ממנה נראה שאינו עיקר ולכך רבינו לא סמך עליה ולא על אותו ירושלמי אלא על ספיקא דתלמוד דידן ע"כ:
צה
בעיא דקאמר בה לדברי האומר וכו' מהו משמע דאין הלכה כמותו אלא לדבריו הוא דקא מבעיא לן וכמה פעמים סמכו המחברים אהאי לישנא להוציא ההלכה מכללו רש"ל ביש"ש על חולין ר"פ בהמה המקשה ועיין כללי הלמד גבי לטעמיה דר"פ:
צו
בעיי דסמיכי אהדדי ובראשונה נקט בעינן כך וכך או לא ובשניה שינה ונקט מי בעינן כך וכך או לא למדנו הב"ח בח"מ ר"ס ר"ב לדקדק בשינוי הלשון לדעת הרמב"ם וז"ל שם והרמב"ם כ' וכו' נראה דטעמו דבגמ' הכי איתא איבעיא להו בעינן ציבורין או לא ופשט' ש"מ לא בעינן ציבורין ובתר הכי קאמרינן איבעיא להו מי בעינן אגב או לא מדשינה כאן בלשון דהו"ל לומר בעינן אגב או לא אלמא משמע דלא הוה קא מיבעיא לן בעינן אגב או לא אי הוה אמר דבעינן צבורין דפשיטא דלא לומר אגב אלא השתא דפשט לן דלא בעינן צבורין איבעיא לן כיון דלא בעינן צבורין מי בעינן לפחות דיאמר לו קני קרקע וקני מטלטלין אגבה או לא בעינן נמי הא עכ"ד:
צז
ברייתא מצינו בגמרא דמייתי לה בלשון תנן. וזה בהוריות ה' א' דתנן אמר ר"א מה נפשך וכו' וברייתא היא בפרק ד' דכריתות י"ט א' וכן בסוף פ"ק דקדושין מ' א' איתא תנן התם אין מקיפין בחילול השם וכתבו התוס' שם דשמא ברייתא היא אע"ג דאומר תנן ובפ"ב דנדה י"ז א' איתא תו תנן התם שלג אינו לא אוכל ולא משקה וכו' אע"ג דאינה לא משנה ולא ברייתא אלא תוספתא דטהרות ועיין דכותה בפ' האומר דקידושין ס"ו רע"ב אמר רבא מנא אמינא ליה דתנן אמר ר"ש וכו' ותוספתא דמקואות היא ואמרינן עוד בפרק כיסוי הדם פ"ז ב' תנן התם כל משקה המת טהורים חוץ מדמו וכל מראה אדמימות שבו מטמאין באהל ע"כ ואף גם זאת לא נשנית בשום משנה אלא בתוספתא דאהלות היא שנוייה ע"ש בפ"ד ואפ"ה בכל הספרים גרסינן תנן התם וכן ראיתי להר"ש ז"ל בפ"ו דמכשירין משנה ז' שכתב וז"ל כל משקה המת טהורין היינו ההיא דמייתי בפרק כסוי הדם פ"ז וכתוב בכל הספרים תנן התם ואינה משנה משום מקום אלא ברייתא היא זו עכ"ל וכ"כ התוס' דפ' כסוי הדם שם וז"ל תנן התם תימה אי משנה היא הא דקאמר לעיל במתניתא תנא ומטמא באהל וקאמר עלה והוא דאיכא רביעית הו"ל לאתויי מתניתין דהכא ונראה דברייתא היא וה"נ אשכחן בהחולץ דקאמר תנן וכו' יע"ש. ואף שהיא משנה שאינה צריכה ראיתי להקדים דתרי זמני איתמר שם בגמ' תנן התם קדמייתא תנן התם דם שנתערב במים וכו' ועלה הוא דקאמר בגמ' במתנית' תנא ומטמא באהל והוא דאיכא רביעית ובתר הכי קאמר עוד תנן התם כל משקה המת טהורין חוץ מדמו וכל מראה אדמומית שבו מטמאין באהל ע"כ ועל הך ברייתא הוא שתפסו התוס' את דבורם וכתבו אי משנה היא וכו' וכדמתברר למעיין שם אי משום מאי דכתבו הא דקאמר לעיל במתניתא תנא וכו' הו"ל לאתויי מתני' דהכא ואי משום שקדמו אליו תרי דבורי מסוגיין דלעיל ואחרי הדברים והאמת האלה תמהני טובא על מרן מוהריק"א בכלליו שהרי בדף ק"י מהי"ש ע"א מוכח שהבין דהתוס' קיימי אתנן התם קמא שהרי כתב וז"ל מ"ש בתוס' דף פ"ז תנן התם דם שנתערב במים וכו' ותמהני על מ"ש דההיא דדם שנתערב במים אינה משנה שהרי משנה שלימה היא וכו' יע"ש ואחריו נמשך הר"ב שארית יוסף בנתיב הפירוש כלל ב' ואני בעניותי כבר הכרחתי לעיל דאתנן התם בתרא קיימי דברי התוס' ויש לתמוה על מוהרש"א שם והר"ב שער יוסף דף מ"א ע"ד שלא הרגישו בזה ולפק"ד דברי איזה תלמיד טועה הם ומרן לא הסכים עליהם:
צח
ברייתא דרך בעלי הגמרא לקצר בלשון הברייתות בהרבה מקומות ולשנות בלשון ובלבד שתהא הברייתא קיימת.. הרשב"א ז"ל בחידושיו לשבת דף ל"ב ע"ד יע"ש ואף במשניות מצינו כן עיין תוס' דעירובין ע"ח ב' ד"ה והתנן ובזבחים פ"ב כ"ד ב' ד"ה והרי זריקה *) ובבכורות כ"ז ב' וכ"כ הרמב"ן בחידושי שבועות כ"י בפ' שבועת הפקדון ועיין בשיטה מקובצת על ב"מ דף ק"ס ע"ג שכתב דגם הש"ס דרכו לשנות הלשון במימרות האמוראים ולהוסיף פירוש כדי לבאר ענינו וע"ע שם דף ר"ט ע"א ובראשון לציון דף פ"ה רע"ד:
צט
ברייתא דמייתי לה הש"ס למפרך או לפרוקי מינה ולדידן חזי לן דאיכא לפלוגי ולמימר דלא מיירי בנדון דאתי עלה תלמודא ולא דחי לה ש"מ דתלמודא קים ליה מאיזו הוכחה ברורה דלא מחלקינן בהכי הר"ב ראשון לציון דף נ"ו ב':
ק
בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. היינו לעשות שום גדר או שום סייג לתורה דאלו בכדי לא עקרי ליה רבי בצלאל בשיטת ב"מ דף כ"ז ע"א בשם הריטב"א:
קא
ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ה"מ היכא דאיתמר אבל היכא דלא איתמר לא. פר"ח א"ח ריש סי' תנ"ה:
קב
ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה לא אמרינן אלא היכא דליכא הכשר מצוה וכגון דבעידנא דמיעקר שבות דדבריהם לא מקיים **(*)** הג"ה וכ"כ עוד בסוכה ד' א' ד"ה בית רי"ף:
העשה אבל היכא דבעידנא דקא עקר שבות דדבריהם מקיים עשה של תורה אין להם כח לדחות ואף בשב ואל תעשה כן כתב הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג בה' ר"ה והביאו מוהרש"א ביבין שמועה כלל תנ"ג אך הפר"ח בא"ח סי' תקפ"ח ס"ה הקשה עליו וכתב דלא נהיר' דהא מוכח בפ' האשה רבה בשמעתתא דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה דאפי' העשה והשבות באין בבת אחת ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה וע"ש שכתב דלא מצינו שב"ד יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התורה ושיאמרו שלא יקיימו אותה לעולם ע"ש ובס' יד אליהו תיקון כ"ה:
קג
ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ואפי' בקום עשה במקום שיש פנים וטעם בדבר תוס' פרק האשה רבה דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך חומר ובנזיר דף מ"ג ב' ד"ה והאי ובע"ז דף י"ג א' ד"ה אמר וכ"כ הב"י בא"ח ססי' תי"א ובפ"ג בהל' נדרים ד"ה ולענין וכן מצאתי עוד בשו"ת תמים דעים סי' ר"ג ובשו"ת בית יעקב סי' קנ"ט וברדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם ססי' פ"ח וע"ש שכתב דבדבר קל כגון נדר דאיתיה בשאלה יש כח בידם לעקרו ועיין מגילת ספר דף קכ"ב ע"ד וקכ"ג ע"א מהלאוין כמה חילוקים נידונים בזה ולא ידעתי למה לא הזכיר דעת התוס' ודע מה דאייתינא שוב ראיתי ז"ל שהזכירה בעשין דף ע"ד ע"ד:
קד
ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ואפילו בקום עשה במידי דממונא ודוקא חדא איסורי עקרי אבל תרתי לא עקרי. רבי בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ פ"ו דף קפ"ה ע"א בשם הריטב"א:
קה
ב"ד שלאחריהם אמרו. קי"ל כוותייהו משום דבתראי נינהו. מרן בכסף משנה פ"ז מהל' ביאת המקדש הלכה ז':
קו
בחירתא היא מס' עדיות י"א שאינו מלשון עדות אלא מלשון עידית שהוא המובחר שבכל מיני הקרקעות ומש"ה קרי ליה בחירתא מהר"ם די לונזאנו בס' שתי ידות אצבע המעריך ערך בחר:
קז
בל תוסיף לא שייך אלא במה שמוסיף האדם מדעת עצמו כגון כהן שמוסיף ברכה משלו וכיוצא אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר נאמר על פי התורה אשר יורוך ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה דבקיאינן בקבועא דירחא מצוה של דבריהם הוא ואוכלים וישנים בה למצוה. וה"ה לבל תגרע לצורך כגון י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דאע"ג דמצוה מן התורה לתקוע הם גזרו שלא לתקוע והיינו טעמא דמצוה לשמוע דברי חכמים מלא תסור הרשב"א בחדושי ר"ה דף צ"ג א':
קח
בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. לא אמרינן הכי אלא כשהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה ואחד מן התלמידים יש לו ספק או קושיות על המעשה אבל אם הרב בעל המעשה מסתפק באיזה דין והספרים מצוים בידינו לא נאמר כיון שיש לנו ספק והוא מדרבנן נעביד עובדא ברישא ואח"כ נבקש הדין אלא בתחלה צריך לברר הדין ואח"כ נעשה מעשה שו"ת רדב"ז ח"א סימן י"ט:
קט
בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. היינו דוקא כשהחכם הורה בהלכה אבל היכי דחזינן דאיכא איסורא דרבנן מותבינן ברישא והדר עבדינן עובדא בנימין זאב סי' ע"א והביאו הכנה"ג א"ח סי' ק"ס ע"ש:
קי
בשני דר' יהודה כולהו תנויי בנזיקין הוה. זה לי ימים ושנים שנכספה גם כלתה נפשי לדעת טעם נכון למה זה בימי דר' יהודה כל עיקר לימודם היה בענין דנזיקין עד שמצאתי את שאהבה נפשי ה"ה הר"ב בעל באר שבע שכתב בדף ע"ג ג' שני טעמים חדא משום דתנן בסוף בתרא דהרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעין הנובע ועוד דמצינו לר' יהודה דס"ל בפרק המניח האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין ורבא אמר מילי דאבות ואבות מנזיקין הוא והלימוד מביא לידי מעשה הילכך לא הוה עיקר כל הלימוד שלהם אלא בסדר נזיקין ע"כ:
קיא
בשלמא לר"פ או הניחא לר"פ. כל מקום דקאמר תלמודא הכי דרך המעיינים לבקש איזה דוחק לאותו אמורא דאתמר עליה הניחא בשלמא. שמות בארץ בתוס' יום הכפורים דף א' סע"ג:
קיב
בורכא היא. לא שייך למימר הכי אלא באמורא דקאמר דבר חידוש מטעמא דנפשיה וכן כתב ר' בצלאל בשיטת כתובות פ' אע"פ דף ל"ג ע"ג ומכח זה תמה שם על רבא דאמר האי לישנא דבורכא על מאי דדרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו ולי הדיוט לא קשיא כ"כ משום דכך היה רגיל רבא לומר בורכא על מאי דהוה דריש רב נחמן בר רב חסדא ור' נחמן בר רב יצחק נמי הוה רגיל להשיב לרבא מאי בורכתיה אנא אמריתה ניהליה וכו' כמו שתמצא עוד בפ"ק דשבועות דף י"ב ב' ובפ' כסוי הדם דף פ"ח ב' ע"ש וכיון שזו היא דרך רבא לא דקדק הכא כ"כ וא"ל כן אף במאי דפסק כרבותינו ומ"ש עוד שם דרש"י תירץ עיקר קושיא במ"ש הא בורכא דבר שאינו הגון נלע"ד דטעמו משום דרש"י ז"ל שינה את טעמו בכאן ממה שפירש בשאר דוכתי דבשבועות פירש דבר הבדוי מן הלב דמנא לך הא ובחולין פי' אינו עיקר לשון בור ואי משום הא לדידי הפעוט לא איריא דהא אין חלוק בין אמרו דבר שאינו לאמרו אינו עיקר ובההיא דחולין דמימר' וחידוש מטעמא דנפשיה הוא אפ"ה פירש דאינו עיקר ובר מן דין בעניי לא יכולתי להלום אמאי לא שייך בורכא במאי דפסיק כרבותינו וכלומר דהאי פסקא פסקא דדינא הוא בדוי מלבו שלא קבל כן מרבותיו:
קיג
ברותא היא טעות שגור בפי הכל גם לחכמים לגרוס בדותא היא בדלית מלשון בדאי כלומר שקר הוא ואינו כן אלא ברותא בריש כלומר דעת חיצונית היא כמ"ש הערוך בערך בר. כנה"ג ח"מ סי' רס"ט הגהות הב"י אות ב' וכן נראה מדברי הלק"ט ח"ב סי' ע"ז שפירש חוץ מן ההלכות ואני מצאתי לר' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ דף קנ"ח ע"ג שכתב בשם הריטב"א וז"ל הא דרב אשי בדותא היא פירש לא אמרה רב אשי מעולם אלא אחד מתלמידיו אמרה מעצמו או דשמעה מכללא וטעה וקראוה על שמו וכן הלשון מתפרש בכ"מ ע"כ הרי לנו שר וגדול דגריס בדותא בדלית ומפרש לה מלשון בדאי עוד מצאתי לרש"ל ז"ל שם שכתב בדותא היא כ"ב או ברותא וכ"כ שם בעל עין יהוסף יש גורסין בדלית ויש גורסין בריש הרי דלא הכריעו בזה ומאן דגריס בדלית לא משתבש וכן ראיתי עוד בשו"ת הרשב"ש דף כ"ו סע"ג שכתב בדותא היא כלומר שאין דבריו אמת ע"ש:
קיד
במחלוקת היא שנויה. לא שייך למימר אלא במחלוקת שקול דמאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד אך לא בסברא הדחויה בשתי ידים ועל פוסקים אחרונים יש לתמוה שתפסו דרך זה לעשותו סניף בדבר שיש בו מחלוקת הגם שתהיה הסברא ההיא מופרכת הרבה ואין לה רגלים כלל שאפילו בשעת הדחק לא סמכינן עלה כלל ורגיל אני בכיוצא בזה לומר דברי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. שו"ת גנת ורדים כלל א' סימן י"ד:
קטו
בתר דבעיא הדר פשטה. אנן לא מתרצין הכי דכל כי הא לא שביק תלמודא לאקשויי ולברורי. שיטה מקובצת על ב"מ דף נ"א א' בשם הרמב"ן:
קטז
בו ביום. היכא דקאמר הכי דהיינו ביום שהושיבו ר' אלעזר בן עזריה כדאיתא בפרק תפלת השחר כ"ח א' נשאלתי אם הכלל הוא אפילו בברייתא או דוקא במשנה והשבתי דלפק"ד איתיה אפילו בברייתא ולמדתי כן ממאי דאמרינן בפרק שני דייני ק"ט א' גבי אדמון א"ל רבא לרב נחמן אפילו בברייתא א"ל מי קאמרינן במשנה בכ"מ שאמר ר"ג קאמרינן והכי נמי איתא בפ' הקומץ רבא ל"א ב' מי קאמר במשנתינו כ"מ ששנה קאמר ע"כ הרי בהדיא דהיכא דנקטו לישנא דכ"מ או כל היכא דאמרינן דהיא היא בין במשנה בין בברייתא במשמע וכן כתבתי עוד בכללי הכף גבי אימתי ובעה ע"ש ישמע החכם ויוסף לקח. ומעתה ע"כ לומר דמ"ש הרמב"ם בפ"ה דסוטה וברפ"ד דידים כי בכל מקום שיאמר בו ביום במשנה וכו' לאו דוקא משנה ה"ה ברייתא וכפי הנראה כך היא דעת הר"ב הערוך שתרי בערך מחק הזכיר ההיא ברייתא דריש פ' מי שהחשיך קנ"ג ב' דקתני בו ביום גדשו סאה וכו' ופירשה הוא ז"ל ביום שהושיבו את ראב"ע בראש ע"ש הגם שאני בעניותי לא יכולתי להלום פי' זה כיון דבתוספתא ובירושלמי מתנייא גבי יום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה שגזרו ח"י דברים כדאיתא בפ"ק דשבת י"ג ב' והכי פירשוה רש"י והתוספות בפרק בתרא דשבת קנ"ג ב' ע"ש:
קיז
בני נח אזהרה שלהם זו היא מיתתן. ה"מ באותן אזהרות שהוזהרו לבני נח בלבד אי נמי לאותן אזהרות שהושוו בהם בני נח ובני ישראל במיתה אבל שנחלק האזהרה ונאמר דלישראל אתי למעוטי ממיתה ולבן נח לרבות למיתה הא לא אפשר כן כתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף כ"ג ע"ג:
קיח
ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין. ליתא אלא לצורך שעה למראית הב"ד אבל לעשות תקנה קבועה אין לנו שאין נביא רשאי לחדש דבר ומצוה עולמית וכ"ש לחדש מיתה למי שאינו מחויב לה תקנה עולמית הר"ן שם דף ל' ע"ד:
קיט
בהא זכינהו ר"א לרבנן דקאמר רבא בקידושין ח"י א' לא אמר שיהיה הלכה כן הה"מ ספ"ג מה' גניבה אך מדברי רש"י בחולין ל"א ב' לא משמע הכי שכתב זכנהו נצחן כלומר בזאת נראין דבריו מדבריהם ע"כ:
קכ
בית הלל אומרים. כתבו התוספות פרק האשה שלום קי"ז א' וז"ל ותימא וכי נחלקו בית הלל על הלל רבן דבית הלל הם תלמידיו כן כתב מהר"ש אלגאזי בס' גופי הלכות כלל ע"ט וכפי הנראה רצה בזה לאשמועינן דאין זה מדרך המוסר שהתלמידים יחלקו על רבם ואם זו היא כוונתו לפק"ד אישתמיטו מיניה דברי התוס' דפרק כל היד י"ד ב' שכתבו בד"ה מאי דמצינו הרבה תלמידים שחולקים על רבם בילדותם ונעלם ממנו שהתוספות גופייהו בפ"ד דכתובות נ"ג ב' על זה הענין בעצמו תירצו דשמא אע"ג דבית הלל הם תלמידי הלל הזקן פליגי עליה ע"ש ועיין בפרק כיצד מברכין מ"ב ב' רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי דרב אמרי אינו פוטר וכמ"ש התוס' שם וע"ע ס' כריתות לשון לימודים ש"ב סי' ע"ג:
קכא
בפריע כשאומר בירושלמי הוא מלשון מהירות כמו שתרגמו אונקלוס ויונתן בן עוזיאל בפרשת כי תשא סרו מהר שטו בפריע וכן בפרשת קרח והולך מהרה תרגומו ואוביל בפריע ומאחר שכן הנה מקום אתי לתמוה על מוהר"ב שבספרו שדה יהושע על הירושלמי בקידושין דף ו' סע"ב כתב בפריע לא ידעתי פתרונו ושמא הוא לשון למפרע וכו' דליתא אלא תרגום של מהרה הוא:
סליקו כללי הבית בס"ד