אור ברסלב
יד מלאכי חלק א יד מלאכי כללי האלף

יד מלאכי חלק א· רבי מלאכי הכהן

יד מלאכי כללי האלף

הערות

א

אי תניא תניא. מדברי רש"י ז"ל ז"ל בפ"ב דנדרים י"ט ב' משמע דלאו לדחויי ליה קא מכוין אלא כלומר אי משכחת ברייתא דקאמרא הכי תניא ומיתרצא מילתא בהכי. וכן כתב עוד פ' אין דורשין י"ט ב' אי תניא בהדי' דחולקין תני' ונלך אחרי' וחוזר אני בי. וכן נראה תו מדבריו בפ"ג דיומא ל"א ב' ע"ש ובשלהי פ"ק דזבחים ט"ו ב' יע"ש. אך בפרק המפלת כ"ג ב' פירש אי תניא תניא שמעתי אני מרב מה שאמרתי אבל אתם הואיל ויש משנה בידכם לכו אחריה דנראה דשינה את טעמו ממה שפירש בכל אינך דוכתי שהבאתי. ויש ליישב דדוקא בההיא דנדה פרש"י כן משום דמימרת רב ירמיה בר אבא דעליה אקשינן מהברייתא משמיה דרב קאמר לה וכיון דרב תנא הוא ופליג להכי לא בעי הדר ביה מפני הברייתא וכדמתבאר מדברי רש"י לקמן ד"ה עד שיהיו כולם כאחת שכתב וז"ל דרב תנא הוא ופליג ולא הדר ביה ממאי דאמר לרבנן דבעו כל צורת האדם וכו' ע"כ הא למדת דדוקא רב משום דכחו כח תנא מצי למדחייה לברייתא מקמיה מה דלא שייך בשאר האמוראים זו היא דעת רש"י ואחריו נמשך מהר"ר סידלייו ז"ל בכלליו. אמנם הרא"ש ז"ל רוח אחרת אתו בהבנת לשון זה כי בההיא דנדרים י"ט שהבאתי פי' ז"ל אי תניא תניא ולההוא תנא לית ליה הך סברא דאמרינן אליבא דר"י וכו' ע"כ. וכן פירש הלחם משנה בפ"ד מהלכות נזירות ועיין הליכות אלי כלל תקמ"ו דנראה מתוך דבריו דאישתמיט מיניה פירוש הרא"ש הנ"ל מדקאמר אליביה דלישנא דאי תניא תניא מוכח שהודה לדבריו וליתא. והר"ן בפירושו שם לנדרים כתב שני פירושים אי תניא תניא ולא ידענא לפרוקי א"נ אי תניא תניא ותרי תנאי אליבא דר' יהודה. וגם הרשב"א ז"ל בחידושיו שם דף קמ"ד ע"ג הזכירם לתרוויהו ואף על גב שהוא ז"ל לא הכריע כחד מנייהו מ"מ הנה מקום אתי ללמוד שמסכים הולך לשיטת רש"י ז"ל ממה שמצאתי להרב בכנה"ג ז"ל בי"ד סי' פ"א בהגהות הטור אות י"ג גבי עור הבא כנגד פניו של חמור הילך לשונו. נ"ב הרשב"א בתשובה ח"א סי' י"ז ובמכונות סי' ק"ס נשאל על זה והשיב דמותר כמבואר בגמרא ויש לתמוה על השואל במה נסתפק בדבר הפסוק בגמרא ובפוסקים בלתי שום חולק וכו' עד ונסתפק השואל אולי הא דקאמרינן אי תניא תניא דחיה היא אי תניא תניא אבל אינה עיקרי' והרשב"א השיבו דלאו הכי הוא אלא הכי קאמר אי תניא תניא וכיון דהכי תניא ודאי דמותר וכו' ע"כ לענינינו הרי דהרב המאסף ז"ל הי' לנו לעינים שדעת הרשב"א ז"ל כדעת רש"י וכן נראה עוד בחידושי נדה להרשב"א ע"ש. ובדף ב' ע"ג ובחידושיו לשבת ר"פ כל כתבי דף ל"ז ריש ע"ב ודו"ק ולעד"ן דמההיא דכל כתבי מוכח טפי כדעת רש"י והרשב"א דקאמר אי תניא תניא מאי תניא וכו' ומדקמהד' לידע היכא תניא משמע דלאו דחיה היא ומיהו ראיתי להגר"ש בס' כריתות לשון לימודי' שער ג' סי' קי"ב שפירש אי תניא תניא כלומר לא סברא לי וקרוב לזה כתבו התוס' במנחות ק"ז א' אי תניא תני' ולעולם כאן בדון מינה פליגי ע"ש ועיין עוד גן המלך סי' קכ"ד ובשו"ת תורת חיים ח"ג סי' כ"ב וס"ס ל"ב:

ב

אם אינו ענין לזה תנהו ענין לזה. ידוע הוא שהיא אחת מל"ב מדות שהתורה נדרשת בהן לרבי יוסי הגלילי ככתוב בדברי קדשם של הכריתות וה"ע. ורש"י כתב בפסחים כ"ד רע"א בזה הלשון זו מדה בתור' דבר שלא הוצרך לגופו תנהו ענין לענין אחר ותלמוד דבר לדבר אחר וכל המדות הל"מ ע"כ. וגדולה מזו כתב הכריתות בנתיבות עולם סימן ב' דאם אינו ענין לא חשיב דרשה אלא מקר' מלא כמו יתור ומלה מיותרת דרשי' מינה והוי יותר מהקיש דלא חשיב ר' ישמעאל משום דחשיב כאילו נכתב בהדי' ע"כ. והגם שדברי גאון אינם צריכים חיזוק ומה גם שמלת אא"ע גופה מורה באצבע שהוא מכח יתור ומ"מ אמינא שבהדיא איתא הכי בפ"ב דשבועות ט"ז ב' גבי טומאה בעזרה מנ"ל דבתר דמפיק לה ר"א מאא"ע קפריך הש"ס וקראי מייתרי הא מצר' צריכי וכו' ע"ש וע"ע רש"י ס"פ שבועת העדות ל"ו א' ד"ה בנקבו ובפרק ארבע מיתות ס' ב' ד"ה אבל ושם בש"ס ס"א א' ומעתה לאו למימר' בעי ומלתא ברירא הי' דדברים הנלמדים במדה זו מכין ועונשין עליהם מלקות ומיתה אי לרש"י ז"ל דחשיב הל"מ דרוב התורה בביאור' תלויה בהל"מ כמו שהאריך בזה הרמב"ן בהשגותיו לס' המצות בשרש השני דף כ"א א'. ואי לדעת הכריתות ביתר שאת דחשיב לה טפי מהיקש וכאילו נכתב בתורה בהדיא וכמו שהוכיח במישור הרב הנז' שם דף י"ז ב' מכמה סוגיות וסיים מאלו ומכיוצא בהן נלמוד שההיקש אצלם כדבר מפורש ועונשים בו מלקות ומיתה מבלתי קבלה אחרת ע"כ. ואף באא"ע גופיה כתב הרב ז"ל שם דף י"ח א' וכן בטבול יום שעבד בלאו ומיתה ואין לו מקרא ובא מיתור הכתוב באא"ע ואח"כ בג"ש והרב מנה אותו ע"כ והוא מן הש"ס בס"פ הנשרפין פ"ג ב' ע"ש והריני מוסיף על דבריו דמצינו בשבועות כ"א א' דנשבע על שקר לוקה באכלתי ולא אכלתי דלא קעביד מעשה מדכתיב לשוא לשוא שני פעמים אא"ע לשוא תנהו לענין לשקר ופסקו הרמב"ם ריש הלכות שבועות ועיין מוהר"י קולון שורש קל"ד ואף סקילה אשכחן בפ"ד מיתות ד"נ ב' דענשינן לנשכב מן הבהמה מכל שוכב עם בהמה אא"ע לשוכב תנהו ענין לנשכב ופסקו הרמב"ם בפ"ח מהלכות א"ב ושם ע"א א' מחייבינן נמי לזובח למרקוליס באא"ע וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מה' עבודה זרה הלכה ג' ע"ש וע"ע בפ"ב דשבועות ט"ז ב' דילפינן טומאה בעזרה מאא"ע:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת תמהני טובא על הרל"ם רפ"ט מה' מ"א כתב דלא לקי על מלתא דנפיק באא"ע כנראה מדברי התוס' בר"פ איזהו נשך דף ס"א. דמלבד דזה הכלל אין סופו להתקיים כמו שהוכחתי אף גם זאת הפך דבריו ממש כתבו שם בד"ה לעבור עליו בשני לאוין וז"ל וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באא"ע לקי שפיר עכ"ד ולי המך צ"ע. אחר זמן הגיע לידי ס' מוצל מאש וראיתי בסי' כ' שגם הוא תמה על הרל"ם בזה ופירש דברי התוס' בתלתא אנפי יע"ש וע"ע מל"מ דף ג' ב' בדברי הכותב שכתב שמדברי התוס' לא מוכח מידי ולדידי לא זאת דלא מוכח מידי אלא אף גם זאת מוכח בהדיא דלקי כאמור וראיתי תו בס' נחפה בכסף דף קנ"ט ע"ב שכתב דט"ס נפל בדברי הרל"ם וכו' ע"ש. וגם הר"ב מנחת בכורים דף מ"ב נדחק בזה ומכל אלו התשובות שראיתי אחת מהנה לא נסברה לפק"ד ומצאתי עוד בשו"ת זרע אברהם ח"א סימן י"ז דף מ"ט ג' שכתב וז"ל וא"כ שאר הטומאות אע"ג דמפקינן להו ביתורא או באא"ע וכיוצא אינן דין תורה וד"ס מקרו ואין הכהן מוזהר עליה דהיינו דלא לקי. ולי אני בעניי קשה כחומץ לשינים למימר הכי וכדכתיבנא. שוב האיר אל עבר פנינו נר המערבי אחינו ושרינו כמהור"ר יהודה עייאש זצוק"ל וראיתי חזות קשה בספרו בני יהודה שבדף ג"ן א' צדד לומר דלדעת ה"ה והכ"מ דרשת אא"ע אינה דרשה גמורה אלא מדבריהם ממש אפי' לענין הדין פה אל פה דברתי עמו את הרשום בכתב אמת ושפתי צדיק לא מצאו מענה ועיין בכללי הפוסקים כללי הרמב"ם מ"ש בפי' ד"ס:

ג

אין למדין למד מלמד בקדשים היינו דוקא בדבר הנלמד בהיקש אבל לימוד דוי"ו מוסיף על ענין ראשון לא מקרי לימוד שיכול לומר עליו אין למדין למד מלמד אלא הרי הוא כאלו כתיב בתורה בהדיא. כן כתב הגאון הרא"ם ז"ל בפי' רש"י על החומש בס' ויקרא סד"ה מן העוף ולא כל העוף ויש לתמוה על בקיאתו של הרא"ם ז"ל כי רב הוא דהא בפרק קמא דשבועות י' א' עלה דקאמר ר"מ במתניתין כל השעירין כפרתן שוה מוכח להדיא דוי"ו מוסיף על ענין ראשון הוי לימוד לענין דאינו חוזר ומלמד דהכי איתא התם א"ר חמא בר חנינא מ"ט דר"מ אמר קרא שעיר ושעיר הוקשו כל השעירין זה לזה וי"ו מוסיף על ענין ראשון קס"ד כל חד וחד מחבריה גמר והאמ"ר יוחנן כל התורה כולה למדין למד מלמד חוץ מקדשים שאין למדין למד מלמד הא לא קשיא כלהו מקמא גמרי ע"כ הא לקמן להדיא דאי הוה אמרינן דכל חד וחד מחבריה גמר אף שהוא לימוד דוי"ו מוסיף על ענין ראשון הוה קשיא לן מילתא דר' יוחנן דאין למדין למד מלמד בקדשים ולי הדיוט צ"ע. וראיתי בס' אליהו רבא וזוטא לכמוה"ר אליהו אלפאנדארי ז"ל שנדפס מחדש שרצה להליץ בעד הרא"ם ואמר דאולי יש לחלק דשאני וי"ו דושעיר שהיא באמצע ענין הקרבן של יום שדרך הווי"ן להמצא בדרך זה לחבור הענין וכיון שכן לא מוכחא מילתא כ"כ דלהיקש' אתא משא"כ בוי"ו דואם מן הצאן ואם מן העוף שכיון שבאות בתחלת הפרשה מורה בהדיא שלא נכתבו אלא להיקש שילמוד תחתון מעליון ועליון מתחתון. ואני המך לא יכולתי להלום חילוק זה דכיון דבגמרא קרי ליה לוי"ו דושעיר וי"ו מוסיף על ענין ראשון מאין לנו לחלק בין וי"ו לוי"ו והרי מצינו בפרק קמא דפסחים ח' א' דאי לאו הי' דהראשון הו"א דוי"ו וביום השמיני מוסיף על ענין ראשון ואפילו בחולו של מועד עיין שם הרי דאף דבאמצע ענינא הוא דכתיב אצטריך הי' דהראשון כי היכי דלא נילף מוי"ו מוסיף על ראשון דאף חה"מ שבתון הוא. ועוד דהרא"ם ז"ל אף דבענין דואם מן הצאן קמיירי מ"מ סתמא קאמר דכל וי"ו מוסיף על ענין ראשון לא מקרי לימוד ובלאו הכי הרב הנ"ל תבריה לגזיזיה על מ"ש דהוי כאילו כתוב בפסוק בהדיא דהא בפ"ה דזבחים חשיב למד מלמד לענין שאינו חוזר ומלמד בקדשים אף במלתא דחשבינן לה כאילו כתובה בתורה בהדיא דגבי חטאת כתיב בה במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת דהוי כאילו כתוב בפסוק להדיא ואפ"ה חשיב ליה שם בזבחים למד מלמד והניח הדבר בתימה וגדולה היא אלי וצ"ע:

ד

אין הלכה כרשב"ג בטריפות כ"כ הליכות עולם בשער ח' פרק ב' וכן העתיק משמו בעל חוות יאיר סי' צ"ד בכלליו ובעל אסיפת הכללים כלל ע"ג. ואני המך בעניותי יגעתי ולא מצאתי מקור מקומו טהור בש"ס ואחשבה לדעת זאת דאולי למד כן מההיא דפרק אלו טריפות נ' א' דמסקינן דאין הלכה כרשב"ג בטרפה אמנם עמל הוא בעיני שהרי לא אמרו כן רק על דין פרטי שאמר רשב"ג שם בבריתא דבני מעים שניקבו ולחה סותמתן כשרה כמבואר למעיין שם בגמרא וגם הרי"ף ושאר פוסקים שכתבו דין זה לא הזכירו שום כללא בהא רק כתבו דאסיקנא בגמרא דלא כוותיה ואי משום דבמ"ק כ"ב א' נקטו בלישנייהו אין הלכה כרשב"ג בטרפות בלשון רבים לא איריא כלל דהתם נמי לא קאמר הכי רק על אותו דין פרטי דבני מעיים שניקבו וכו' הנז' בחולין ומאחר שכן מה יושיענו זה שנאמר בלשון רבים כיון דממקומו הוא מוכרע דלאו לכל דיני טרפות נאמרה דהא קודם המסקנ' דהוו סברין מימר הלכה כרשב"ג בטרפות קאמר שם בגמ' כרשב"ג בטרפות דתנן בני מעים וכו' ואם איתא שהוא כלל כולל לכל דיני טרפות מאי זו דוגמא דנקט כרבי שב"ג בטרפות דתנן וכו' הלא בכל דיני טרפות כן הוא ועוד דיגיד עליו רעו דכי היכי דהל' כר"ש באבל הנאמר שם הוא על אותו דין פרטי הנז' שם מדיהיב טעמא ואמר שהוא מקיל והלכה כדברי המקיל באבל דכותה נמי הך דרשב"ג על אותו הדין בדוקא נאמר וזה ברור ואל תתמה על החפץ איך על דין פרטי נקטו אין הלכה כרשב"ג בטרפות בלשון רבים שהרי מצינו כיוצא בו בגיטין פ"ו ב' דקאמר הלכה כר"א בגיטין על דין פרטי דעדי מסירה כרתי כמבואר שם ברש"י ובדף ד' ע"א ע"ש ותו קשיא לי בזה דאם איתא דלר' יוחנן דהוא מריה דההיא שמעתתא כלל גמור הוא דאין הלכה כרשב"ג בכל מקום שדבר בדיני טרפות איהו גופיה דכייל לן כללא דכ"מ ששנה רשב"ג וכו' הוה ליה למתני הך נמי בהדי ערב וצידן וראיה אחרונה דכיון דאמורא הוא הני תלתא דאפיק מכללא בדוק' אינון כידוע ותו דהא אשכחן באלו טריפות נ"ד א' דקתני במתני' עד כמה תחסר רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי וכותי' פסקו הפוסקים ואע"ג דאין שם חולק עליו מ"מ אם איתיה להך כללא היו מוקמי לה כיחידאה ולא הוו פסקו כותיה. ותו קשיא דלא מצינו שדבר רשב"ג עוד בדיני טרפו' רק שם בדף נ"ז ב' דקאמר רשב"ג משבחת והולכת בידוע שהיא כשרה מתנוונה והולכת בידוע שהיא טרפה ובהדיא איפסיקא שם הלכתא דלא כותיה. וכבר שמעתי מי שרצה להליץ בעד ה"ע ואמר דאולי גם איהו לא אמרה למלתיה אלא על אותו דין פרטי דבש"ס וזה לא ניתן ליאמר דאם כן הוא הוה ליה לפרש ולא לסתום דכלל שהוא צריך לפרט הוי. ועוד דמאי זה כללא אחרי אשר לא יועיל ולא יציל לדוכתי אחריני אלא ודאי האמת יורה דרכו דאין מקום להדין כללא ותימה על המחברים שלא נתעוררו בזה:

ה

איתמר דכל היכא דמצינו לשון זה בכל הש"ס הוא על מחלוקת אמוראים ומצאתי מחודש ביומא פרק הוציאו לו נ"ז ב' דקאמר איתמר על מחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן שהיו תנאים כדמוכח בפרק הזהב נ"ד א' ע"ש והטעם מצאתי שם עמוד ראשון בתוספות ישנים לפי שהיו תנאים אחרונים כמו רבי חייא ור' שמעון ברבי ולי הדיוט קשה דא"כ כל היכי דפליגי ר' יאשיה ורבי יונתן הו"ל למנקט לשון זה ושם ביומא כמלא שיטה ובג' ב' ובשבת קל"ג א' ובפ"ק דקדושין י' א' ובפ"ד דסוטה כ"ד א' ובפרק יש נוחלין קי"ז א' ובפ"ה דמנחות נ"ז ב' מצינו דקאמר תניא כדי להביא מחלוקתם ואף בלשון תנו רבנן מייתי פלוגתייהו בפרק שלשה מינין ל"ט ב' ובפרק עגלה ערופה מ"ז ב' ובפרק קמא דסנהדרין ג' ב' ושם נ"ב ב' ומצאתי טעם אחר בסוף כללי מוהריק"א בשם הריטב"א בפרק הוציאו לו שמפני שלא נשנית מחלוקתם במשנה אלא בברייתא קאמר איתמר וגם זה איננו שוה לי אני המך דאם כונתו לומר שמפני שלא נישנית מחלוקתם זו במשנה מש"ה קאמר איתמר הלא כמה וכמה ברייתו' מצינו בגמ' שאותו המחלוקת לא הוזכר כלל במשנה ואפ"ה קאמר תניא ואם כוונתו שר' יאשיה ור' יונתן לא הוזכרו בשום משנה ולפיכך קאמר איתמר על פלוגתייהו גם לדידיה תקשי דבכל מקום דאיפליגו ר' יונתן ור' יאשיה לעולם הו"ל למימר איתמר ותו דאיך תלוי זה בזה שמפני שלא הוזכרו במשנה להכי לא קאמר בהו תניא הרי מצינו בפרק המוכר פירות צ"ט א' דקאמר תניא אונקלס הגר אומר וכו' אע"פ שלא הוזכר שמו בשום משנה וכן בפרק חלק צ' ב' קא' תניא ר' סימאי אומר ושם צ"ד א' תנא משום פפוס אף על גב שלא ניקבו בשמותם בשום משנה וכן מצאתי עוד בב"ב ל"ו ב' גבי ר' אחא ובכתובות ס' א' גבי ר' מרינוס ונחום איש גליא. ולולי שאיני כדאי לחלוק על דבריהם הייתי אומר דהטעם דקאמר איתמר על אותו מחלוקת דר' יונתן ור' יאשיה הוא לפי שבאותו דין דאיפליגו ביה לא מסיימי לידע איזו היא סברת רבי יונתן ואיזו היא סברת ר' יאשיה משום דקאמר חד אמר וחד אמר וגלוי וידוע לפני כל יודעי דת ודין שזה הלשון לא יראה ולא ימצא בשום ברייתא כי בכולם קתני ר"פ אומר ור"פ אומר ולפיכך כיון שמשונה מחלוקת זו מכל שאר מחלוקתם עד דדמיא למחלוקת אמוראים שעליהם רגיל תלמודא למימר חד אמר וחד אמר להכי שייך שפיר למימר בה איתמר. שוב מצאתי כיוצא בזה בפ"ב דע"ז ע"ה ב' דקאמר איתמר במחלוקת דר' ור' חייא בל' חד אמר וחד אמר וטעמא נ"ל כדכתיבנא ובזה ניחא ומתיישב אצלי מה שמצאתי בפ"ב דשבת ל"ב ובפרקא קמא ט"ז ב' וכן בפרק ב' דמכות י"א א' ובסוטה י' א' וי"ב ב' דמייתי פלוגתא דתנאי בל' חד אמר וחד אמר ובשום חד מינייהו לא קאמר תניא או ת"ר לפי שלא ימצא לשון זה בשום ברייתא מה שאין כן לדעת התוספות וריטב"א דלדידהו תקשי שפיר אמאי לא קאמר תניא כיון שהן מן התנאים הראשונים והוזכרו בכמה משניות אי נמי ועיקר דמשום דאתמרא הך פלוגתא בבי מדרשא בלשון מימרא להכי קאמר איתמר ואחרי מופלג נדפסו חדושי הריטב"א על יומא ושם ראיתי שנפל טעות בדברי מוהריק"א הנז"ל וז"ל שם ואף על גב דרבי יאשיה ורבי יונתן תנאי נינהו אמרו בגמרא דאיתמר מפני שלא כשנה מחלוקתם זאת במשנה ולא בברייתא אלא שהאמוראין היו מקובלין שחלקו בזה ואיתמר כן בבי מדרשא מפי האמוראין עכ"ל:

ו

אדם חשוב שאני אמרינן בכל האיסורין כי בכל מילתא דאית בה צד איסור יש לו לתלמיד חכם להתרחק מן המותר לאחרים פן ילמדו ממנו להקל באיסורין כי בני אדם קרובים ללמוד מן הדברים המקולקלין יותר מן הדברים המתוקנים כדאמרינן בירושלמי דמ"ק ילפין מקלקלתא ולא ילפין מתקנתא וכמו שפירש שם הריטב"א בחדושיו דף ב' ע"א כן למדתי מההיא דאמרינן אדם חשוב שאני במציעא ע"ג א' גבי איסור ריבית וה"נ קאמר בשבת קמ"ב ב' באיסור שבת וכן לענין ע"ז אמרינן הכי בע"ז ח' ב' וכן במ"ק י"א ב' וי"ב ב' קאמר אדם חשוב שאני באיסור עשיית מלאכה בח"ה. ומעתה יש לתמוה על הבאר שבע שבדף ק"י ע"ד כתב דאפשר דלא אמרינן אדם חשוב שאני רק בבישולי עכו"ם לפי שמצינו שעשו הרחקה יתירה בבישוליהם מה שלא עשו בשאר איסורין דליתא לפק"ד ולא אפשר כלל למימר הכי כדמוכח בהדיא מהני דוכתי דבש"ס דאייתינא ולא עליו בלבד תלונתי כי גם על הכנה"ג שבשיורי שלו בכללים נפרדים אות כ' כתב כן בשמו ולא שת לבו לחקור אחריו. ואמת הדבר ששוב נדפסו שו"ת דברי יוסף מרב רחומי מוהרר"י אירגאס זצוק"ל ומצאתי שם בסי' מ"ה שכבר קדמני בהשגה זו על הבאר שבע ושמח לבי גם אני שכוונתי לדעתו הרמה*):

**(*)** הג"ה יש בו כדי להוסיף טובא כמו שנרשמים אתו בחבורי אומר השכחה פלפולא ארינא ו' איידי דבעי למתני הך מילתא בסיפא תנייה נמי ברישא אמרינן אף כששתי הבבות לא אמרינהו חד תנא רק רישא הוי מתנא חד וסיפא מתנא אחרינא כן מוכח ממאי דאמרי' בעירובין צ"ד א' עליה דר"א והא מתוכה קאמר ומשני איידי דאמור רבנן מתוכה אמר איהו נמי מתוכה. ועע"ש י"ט ב' מר"מ לר' יהודה. וכן בפרק הבא על יבמתו ס"א א' משנינן משום דקבעי למתני סיפא רבי יהודה אומר וכו' מ"ה קתני כהן והכי נמי משני פ"ו דכתובות ס"ח א' גבי יתומה שהשיאתה אמה או אחיה ושם בפרק הכותב פ"ד א' ובפרק חזקת הבתים נ"ט א' גבי חלון המצרית אין לו חזקה יע"ש וכן בדוכתי טובא. הרי מבואר דאף בשתי בבות משני תנאים שייך נמי למימר איידי דבעי למתני סיפא ר"פ אומר וכו' נקטו נמי ברישא ומילתא דפשיטא הוא דהכוונה בזה על רבינו הקדוש *) מסדר המשניות דאחר שידע דאיפליגו תנאי באותה משנה נקט לישנא דשויא לתרווייהו דאל"כ איך יתכן שהתנא קמא כשהתחיל לדבר ואכתי לא ידע דאיכא מאן דפליג עליה ידבר דבר משום חידושא דבר פלוגתיה וזה ברור. איברא שראיתי להתוספות בפרק קמא דסנהדרין י' ב' ד"ה חישוב חדש שכתבו דמדקאמר בגמרא איידי דבעי למתני עיבור שנה תנא נמי עיבור חדש משמע דחד תנא תני תרווייהו ע"כ ולכאורה משמע דס"ל ז"ל דלא שייך למימר איידי דתנא הא תני נמי הא רק כששני הדברים הם מחד תנא והכי יליף כללא מהתם מהר"ש אלגאזי בספר יבין שמועה כלל ס"ד. אך אמנם אחר קצת העיון לא כן אנכי עמדי הבנת דברי התוספת ותמהני על עומק הלכה של מהר"ש אלגאזי איך לא שת לבו גם לזאת דאם כדבריו תקשו להו לתוספות ז"ל מכל הנך דוכתי דבגמרא שהבאתי דמינייהו מוכח דגם בתרי בבי מתרי תנאי אמרי' איידי דתנא הא תנא נמי הא. ותו דמצינו להתוס' גופייהו דמרגלא בפומייהו הך כללא דכתיבנא דבריש פ"ג דתענית י"ח ב' הקשו וז"ל וא"ת הא דמתריעין משמע דמתריעין ומתענים אמאי צריך לפרש במתני' בסמוך אותה העיר מתענה ומתרעת כיון דסתם מתריעות משמע תרווייהו ותירצו וי"ל משום דבעי לאפלוגי ר"ע בסיפא דקאמר מתריעות ולא מתענות ע"כ וכן כתבו עוד בפ"ב דיבמות כ"ה א' ד"ה מת הרגתיו ובפ"ב דחולין ל"ח ב' ד"ה פסולה ובתמורה ל' ב' ד"ה ר"א ובדוכתא אחריני וכ"כ רש"י ז"ל בפ"ד דביצה ל"ג א' על מתניתין דנוטל אדם קיסם משלפניו יע"ש. לכן הנראה לפק"ד הוא דהתוספות ז"ל ראו והתבוננו ההפרש והשינוי דאיכא בין זה האיידי דסנהדרין לשאר דוכתי והוא דבכל אינך איידי קאמר תלמודא בפירוש איידי דנקט ר"פ בסיפא כך וכך נקטיה נמי ברישא או משום דקבעי אפלוגי ר"פ בסיפא וכן בכל הנך דוכתי דמצינו להתוספות ז"ל שכתבו כן הכי הוי דבהדיא נראה מלשון המשנה דהוי תרי תנאי אמנם זה האיידי דסנהדרין סתמא קאמר איידי דקבעי למתני עיבור שנה תנא נמי עיבור חדש ולהכי כתבו דאין לומר דדברי ר"מ דמתניתין אעיבור שנה קאי ולא אעיבור חדש מדקאמר איידי וכו' דרצו בזה דאם איתא דתרי תנאי תנו להו להנך תרי בבי דעיבור חדש ועיבור שנה הוה ליה להש"ס למימר איידי דבעי למתני ר"מ עיבור שנה תנא איהו נמי עיבור חדש פי' ת"ק דר"מ דאז הוה משתמע דמי ששנה זו לא שנה זו. אכן עתה דקאמר איידי דבעי למתני עיבור שנה תנא נמי עיבור חדש מסתמות הלשון משמע דחד תנא תני לדינא גם בצד הש"ס ברכות י"ט אהא דאיתא שם אדם חשוב שאני רשמתי בס"ד י"ד מקומות דאייתי כך אדם חשוב כולי. רי"ף:

**(*)** הג"ה דע כי גם בברייתא מצינו על דרך זו בב"ק ק"ט ולר' יוסי הוא הדין וכולי להודיעך כחו דרבי עקיבא. רי"ף:

תרווייהו. ונמצא א"כ דמדקדוק שינוי הלשון הוא דמשמע להו להתוס' דחד תנא הוא אך לא משום דסבירא להו דלשון איידי לא יתכן רק כששני הדברים הם מחד תנא דליתא כמו שהוכחתי מהש"ס ומהתוספות גופייהו. ומעתה סמי מכאן הך כללא דכייל לן מהר"ש אלגאזי כיון דהתוס' לא כוונו לכך כמדובר. ואל דעות ה' שאחר זמן שכתבתי כן הגיע לידי ס' משאת משה ובחלק א"ה סימן ל"ה מצאתי אליו ז"ל שדחה גם הוא לכללא דמהרש"א ופי' דברי התוס' קרוב למה שכתבתי יע"ש. לכן שמח לבי ויגל:

ח

איידי משתבח ביה בהאי כללא הרב בכנה"ג בכללי הגמרא אות קי"ג שראה בזה כלל מחודש שלא נמצא כמוהו בכל ספרי הכללים גם לא בספרי הפוסקים דאיידי דאיידי אמרינן וכיון לשמועתו זאת מהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל כ"ז ושני הנביאים נתנבאו בסגנון אחד ולמדו כן מריש סנהדרין דקאמר איידי דבעי למתני תשלומי כפל וכו' ואיידי וכו'. ואני אמרתי בחפשי דבדקית ואשכחית תו תלתא דוכתי אחריני ראשון לציון הנה הוא ביבמות נ"ג א' איידי דתני התרת יבם א' ויבמה אחת תנא נמי שתי יבמות ויבם א' ואיידי דתנא שתי יבמות ויבם א' תני נמי שני יבמין ויבמה אחת. ושני לקדש הוא בריש סוטה ב' א' דקאמר איידי דתנא כתובות ותנא המדיר תנא נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר דדמי לנדרים והבאתי את השלישי בנדה ל' א' איידי דתנא פלגא דשבוע מסיק ליה ואיידי דתנא שבוע טמא תנא נמי שבוע טהור עד כאן ואוסיפה לך עוד על השמועה והוא כלל יותר מחודש מזה שלא ראיתיו לשום מחבר והוא דאיידי דאיידי דאיידי אמרינן. וכזה ראה וחדש בריש יבמות ג' א' איידי דתנא שלשה דורות למטה דידיה תנא נמי שלשה דורות למטה דידה ואיידי דתנא שלשה דורות למטה דידה תנא שלשה דורות למעלה דידה ותנא אחותו ואחות אמו דקרובי עצמה ואיידי דאיירי באיסור אחוה תנא אחות אשתו הרי מצינו לתנא דתנא שלשה איידי ולזה ודאי לא מצינו לו חבר. ויותר מהמה תמצא להתוספות ז"ל בר"פ העור והרוטב קי"ז ב' לך נא ראה:

ט

איידי אפשר דאמרינן ליה ממשנה לברייתא. כן נראה מדברי התוס' דפרק כל הבשר ק"ט ב' ד"ה לב שכתבו וז"ל וי"ל דדילמא איידי דקתני במתני' ואינו עובר עליו נקט נמי בברייתא הכי:

י

איידי דאיידי אמרינן גם ממשנה לברייתא כן למדתי מדברי התוספות דפרק כל הבשר שהבאתי שהרי אף מאי דנקט אינו עובר עליו במתניתין גבי כחל קאמר שם בגמרא בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי דבעי למתני סיפא הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר התם מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא תנא נמי רישא אינו עובר עליו הרי דאע"ג דאינו עובר עליו דנקט בכחל במתני' הוא משום איידי אפילו הכי כתבו התוספות דבברייתא נקט ליה איידי דתנייה במתני' נמצאת אתה למד דס"ל להתוספות דאמרינן איידי דאיידי ממשנה לברייתא ודוק. ואחרי מופלג נדפס ספר מגילת ספר על הסמ"ג ובדף ע"ב ע"ג מהלאוין ראיתי שגם הוא ז"ל המציא וחידש הני תרי כללי מדברי התו' הנ"ל:

יא

איידי דאתי מדרשא חביבא ליה הסתכל אמרם חביבא ליה ולא אמרו חשיבא ליה משום דדבר שהאדם יוציא בהיקש שכלו וחקירתו חביב לו הרבה ושמח עליו ומתכבד בו יותר ממה שנמסר לו מן הקבלה ומתוך חביבותייהו דנו בהן גם בגזירות ותקנות דרבנן להסמיכן אל המקראות וכמו שאמרו בדוכתי טובא מדרבנן ואסמכינהו רבנן אקראי ועוד נשתמשו באותן לימודין במילי דאגדתא וכל זה להרגיל בהן התלמידים ולחנכם על פי דרכם לחדודי להו שיהיו בקיאין ומתירין בהם להגדיל תורה ולהאדיר. קנאת סופרים בשרש ב'. והרב בית דוד בפ"ז דסנהדרין מ"ג כתב דלא איתמר הכי אלא בתנאים ותשובה נצחת השיבו הר"ב שושנים לדוד ע"ש:

יב

אעפ"י הוא כמו אפילו דאית ביה לא מבעיא. כן למדתי מדברי הש"ס בר"פ כל הכלים קכ"ב ב' דקאמר כל הכלים ניטלין ואע"פ שנתפרקו בשבת ולא מבעיא בחול אדרבא וכו' אמר אביי ה"ק וכו' הרי מוכח בבירור דאף באע"פ אמרינן ביה לא מבעיא. וכן מוכח תו בפרק הדר ע"א א' דקאמר הא גופה קשיא אמרת מבעוד יום אע"פ שהחזיק ולא מיבעיא כי לא החזיק אדרבא כי לא החזיק לא אסר אמר ר"פ אימא אע"פ שלא החזיק וכו' ע"ש הרי מבואר דלא זו דשייך לא מיבעיא באע"פ אלא אף גם זאת כמעט מוכרח לומר כן מדאצטריך ר"פ לשבושי לברייתא מפני הלא מיבעיא והכי איתא עוד בר"פ מי שהפך י"א ב' אע"פ שבקיבולת ולא מיבעיא שאינ' קיבולת אדרבא וכו' ע"ש. וע"ע בפ"ק דב"מ ט"ז ב' גבי המוצא שטר חוב בשוק אע"פ שכתוב בו הנפק לא יחזירו לבעלים דקאמר לא מיבעיא היכא דלא כתיב בו הנפק דאיכא למימר כתב ללות ולא לוה אלא אפילו כתב בו הנפק ומאן ניהו דמקוים לא יחזיר דחיישינן לפירעון ע"כ. וכ"כ עוד התוספות בפ"ק דיומא י"א א' ד"ה אע"פ ע"ש ולא זו בלבד אמרו בדברי הש"ס אלא גם באע"פ שבדברי הפוסקים אמרינן כן עיין הרל"ם בפרק א' מהלכות ברכות ד"ה כל השומע ובפרק ב' מהלכות שבת ד"ה לפיכך ובסוף פרק ד' מהלכות נחלות ועיין עוד בבית חדש י"ד סימן רס"ט סעיף א' וחשן משפט סימן רפ"א סעיף ט' וחזון נחום על סדר קדשים דף קצ"ד א' אלא שהר"ב הלכה למשה בח"ב דף י"ד ס' ע"ג עמד בזה על הרמב"ם ז"ל וכתב אם לא שנאמר דכן דרכו של רבינו לומר אע"פ אף דלא שייך לא מבעיא כמ"ש במקום אחד בשם מהרח"ש. ועע"ש דף ל"ה ע"ד ובמהר"י קורקוס פרק ב' מהלכות בכורים הלכה י"ג ובכנסת הגדולה י"ד סימן רס"ז הגהות הטור אות מ"ז. ואחרי הדברים והאמת האלה יש לתמוה על מהר"י חאגיז שבהלכות קטנות שלו סימן ק"א כתב שקבל מרבותיו דאע"פ שייך בטעמא דמילתא ולא אמרי' ביה לא מבעיא דאיך נעמוד אנחנו ונסמוך על קבלתו כיון שלדין יש תשובה מכל הלין דוכתי דבגמרא דאייתינא:

יג

אלא אי איתמר הכי איתמר. לא שייך לומר אלא היכא דאקשו על מימריה דאמורא שלא בפניו אבל כד אקשו ליה לאמורא גופיה פנים אל פנים אז לא שייך לומר הכי אבל יאמר אלא אמר ר"פ וכו' וכן מוכח מדברי התוספות ז"ל בפרק במה טומנים נ' א' ד"ה אלא אי איתמר שכתבו וז"ל אין גרסא זו נכונה דלכאורה משמע שלרבא עצמו היה מקשה וטפי הוה ניחא אי הוה גריס אלא אמר רבא וכו' הרי מוכח דאין שייך למימר הכי כשמקשים לאמורא עצמו כאמור. אלא שדבריהם מגומגמים קצת במ"ש דלכאורה משמע שלרבא עצמו היה מקשה כאילו לא קאי הכי וכאילו מכללא איתמר והלא בפירושא איתמר התם איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא ואולי דלא הוו גרסי מלת לרבא אלא איתביה ההוא מרבנן בר יומיה ותו לא ובגרסת הרא"ש שם דיש לדוחה קצת מקום לפרש אותיב על מימריה דרבא לפני בני בית המדרש ויהי מה זה הכלל אמיתי ונכון וכן נראה דעת רש"ל דבסוף פרק כיצד משתתפין מחק א"ל אביי ונראה לי דאזיל בשיטת התוספות דשבת ע"ש ולדידהו גם בפרק לולב הגזול ל"ג א' ול"ה ב' דאיתא א"ל רבא ומסיק אלא אי איתמר וכו' מחקינן נמי א"ל רבא ע"ש וע"ע בפרק המדיר ע"ג ב' דגרס רש"ל אלא אי איתמר הכי איתמר אף דאיתא שם א"ל אביי ואי איהו לא מחקיה אנן לא נשבש וניזיל בכל דוכתא דאית' הכי. וגם אחר הדק היטב בכל המקום אשר הוזכר לשון זה בשיתא סדרי מצאתי ראיתי כדברי התוס' ז"ל אף שדבריהם אינם צריכים חיזוק. אך מה שהוסיף עוד מדעתו הר"ב בית חדש בא"ח סוף סי' שע"ז ואמר דכל היכא דאמרו הך לישנא בגמרא משמע דאותו שקלא וטריא היה אחר מיתת האמורא שאמר המימרא. אין אני המך מודה לו דזו לא אמרה אדם מעולם ומה גם דהך דשבת הויא תיובתיה:

יד

אמרי בי רב משמיה דרב כל היכא דקאמר הכי שמע מינה דפליגי אמוראי אליבא דרב דאי לא תימא הכי אמאי אצטריך לפרושי משמיה דרב דכל אמרי בי רב משמיה דרב הוא וכיון דפליגי אליבא דרב מסתבר דהלכה כדאמרי בי רב. כן כתב הרא"ש ז"ל בפרק הערל סי' ח' ובסוף פ"ו דבכורות והובא בס' יבין שמועה כלל ד'. ואני המך בעניותי לא זכיתי להולמו דהא בפרק כל גגות צ"ד ב' אשכחן דקאמר אמרי בי רב משמיה דרב כגון שנפרץ בקרן זוית וכו' ולא שמענו ולא ראינו דפליג עלה שום חד אליבא דרב אלא שמואל הוא דפליג על אמרי בי רב משמיה דרב ונקטו רבוותא כרב מכח כללין דהלכה כרב באיסורי וע"ע שם פרק ט' ב' והכי אשכחנא תו בפר"ע פ"ח א' דעלה דקאמר רב ערוגה בחרבה שנינו ופרכינן עליה והאיכא מקום קרנות קאמר אמרי בי רב משמיה דרב בממלא את הקרנות הרי דלתרוצי לדרב קאתו ואין שם חולק אליבא דרב ועוד עיין בפרקא קמא דמגילה י"ד ב' ובפרק המניח כ"ז ב' ובפרק מי שמת קנ"ב א' ובפרק ה' דע"ז ע"ה א' ואתה תחזה דבכולהו אמרי' אמרי בי רב משמיה דרב אף דליכא מאן דפליג אליבא דרב. ולולא דמסתפינא הו"א דהחילוק שיש בין אמרי בי רב לאמרי בי רב משמיה דרב הוא דאמרי ביה רב הוא ששמעום מפומיה דרב ואמרי בי רב משמיה דרב הוא שלא שמעוה מרב אלא מאחרים ששמעוה ממנו וכמו שכתבו קדמונינו גבי אמר רבי פלו' משמיה דרבי פלו' הידוע לפני כל יודעי דת ודין אף שלפק"ד יש לפקפק על זה כמו שיבא לקמן:

טו

אינהו דעבוד כר"פ. היכא דקאמר הכי יש במשמע מכלל דאנן לא עבדינן כוותייהו כן כתב הר"ב מרכבת המשנה על הרמב"ם דף פ"ד ע"ד:

טז

איכא דמתני לה אהא. דאמרינן בכולי תלמודא הוא דלישנא קמא מתני לה לההיא מימרא אמתניתין או אברייתא חדא או מימרא באפי נפשה ואידך לישנא מתני לה על משנה או ברייתא אחרת. ומצאתי מחודש בסוף נדה ע"ב ע"ב דקאמר איכא דמתני לה אהא והיא גם היא מילתא באפי נפשה כלישנא קמא ולא תליא כלל בההוא ברייתא דמייתי כפי דברי התוס' שם והכי איתא התם איתמר עשירי ר' יוחנן אמר עשירי כתשיעי ר"ל אמר עשירי כי"א וכו' איכא דמתני לה אהא אמר לו ראב"ע לר"ע וכו' מאי הלכה רבי יוחנן אמר הלכה י"א ר"ל אמר הלכו' י"א כו' ע"ש וכתבו התו' שם ד"ה רבי יוחנן דודאי הלכה דקאמר ראב"ע לא איירי אלא במנין הימים דשייכי בהו זיבה ור' יוחנן ור"ל בסברא בעלמא פליגי דר"י קאמר כיון שיום שאחר י"א הוא נדות אין י"א צריך ספירה ור"ל סבר דאפילו שימור אינו נעשה לעשירי כיון דאינו ראוי להצטרף לזיבה גדולה דליכא אלא שני ימים בלבד הרי דלדעת התוס' ז"ל מצינו איכא דמתני לה אהא אע"ג דלא שייך כלל אברייתא דמייתי מדכתבו דר"י ור"ל בסברא בעלמא פליגי ולא תליא מלתייהו כלל בהלכה דקאמר ראב"ע ודו"ק:

יז

אין הלכה כתלמיד במקום הרב. מלתא דברירא היא דלא אמרו כן אלא עד אביי ורבא אבל מכאן ואילך קי"ל הלכה כבתראי ואפילו בתלמיד במקום הרב וכמבואר בהליכות עולם שער ה' פ"ג בשם הגאונים והתוס' ובס' כריתות ימות עולם שער ג' סי' ו' וכן מצאתי עוד להרא"ש בפ"ב דערובין ובספ"ק דב"מ הוסיף עוד שכ"כ הרי"ף בכמה מקומות ועיין רש"ל ביש"ש דקמא פ"ב סי' ט"ו וכן קיימו וקבלו עליהם להקת האחרונים הלא בספרתם וטעם לזה עיין במוהרי"ק שורש פ"ד וצ"ד וק' וקכ"ב וק"ע ובשארית יוסף דף ל"ז ע"ב ובשו"ת הרמ"ע סי' קי"א. ומעתה יש לתמוה הפלא ופלא על הגאון רבינו מוהריק"א דבטור א"ה סי' קע"ב גבי אנדרוגינוס אי חולץ אזיל בתר איפכא וכתב דלא אמרו דאין הלכה כתלמיד במקום הרב אלא מאביי ורבא ואילך אבל קודם לכן אפשר דהלכה כתלמיד במקום הרב דאחרי המחילה הראויה לפי כבודו ליתא ונהפוך הוא כמדובר. והיותר תימה הוא שבכלליו דף קי"ד ע"ב כתב וז"ל טעם למה מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי וקודם לכן אין הלכה כתלמיד במקום הרב תשובת מוהרי"ק שורש פ"ד הרי דידע ליה להאי כללא ואיך לא זכר שם בא"ה וכתב הפך זה שוב נדפס כנסת הגדולה על א"ח וראיתי שגם הוא תמה עליו בזה וכתב שכבר תפסו בעל שארית יהודה יע"ש. ואשוב אתפל' עוד על הרב"ח שגם בחלק א"ח סי' ש"כ ס"כ כתב דאע"ג דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי מ"מ אין הלכה כתלמיד במקום רבו. והוא פלא ששגג בפשיטות ומה גם שהוא עצמו בי"ד סי' ר"ז סוף סעיף ל"א כתב ואע"ג דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי מ"מ קודם אביי ורבא הלכה כרב במקום תלמיד וזה פשוט הרי מבואר דמאביי ורבא ואילך אית ליה בכללין דהלכה כתלמיד במקום הרב. והדבר צריך תלמוד ועוד אני תמיה על הכנסת הגדולה שבכלליו שם אות נ"ז וס"א מוכח דלא אישתמיט מיניה כללין ובכללי השיריי שלו אות מ"ד העתיק דברי הב"ח הנזכר לעיל בסתם ולא שת לבו שהם דחויים מעיקרא:

יח

אמוראים מתרצים לפעמים עיקרים של פסקי הלכות ואין לסמוך עליהם שאינם אלא חידודין בעלמא ופלפולים שהיו עושים האמוראים ולא שיסמכו עליהם ובהרבה מקומות בתלמוד אתה מוצא כן. רבינו ישעיה הזקן בס' המכריע כ' סי' ז' שכ' כן בפרק רבן גמליאל. ולשיחתו דלשם לא זכינו וכפי הנראה היינו מ"ש שם הרי"ף בשילהי פירקא וכולהו טעמי דאיתמרו בהאי פלוגתא דר' ורבנן לא סמכינן עלייהו דלאו אליבא דהלכתא נינהו אלא אוקמתא בעלמא נינהו עד כאן:

יט

אסמכתא אין דרך הש"ס לדקדק בה ולמימר רבי וכו' ורבנן וכו' וכדייק עליה הש"ס דרשה גמורה היא. כן כתבו התוס' בפרק ואלו נאמרין ל"ב ב' סד"ה ורבי ולדידי אפשר דלזה נתכוון הר"ש בריש פ"ג דכלאים במ"ש ובהדיא מוכח בירושלמי דקרא עיקר דרשא ולאו אסמכתא מדדריש נמי מקרא טעמא דר' יהודה דאמר בסיפא ע"ש. וכן מצאתי לר' בצלאל בשיטה מקובצת על בבא מציעא דף ק"מ ע"ד וכן כתב בעל קול הרמ"ז על המשניות דף ק"ג ע"א. ולי אני הדיוט צריך תלמוד בתוס' דיומא דף ד' דיבור המתחיל נכנסו שכתבו דדרשה דכאשר עשה כיום הזה צוה ה' כו' אסמכתא היא ועינינו הרואות דשקיל וטרי בה תלמודא טובא התם וכן בפרקא קמא דנזיר ה' א' תלמודא שקיל וטרי על קראי דרב מתנא ובר פדא דמינייהו ילפי לסתם נזירות שלשים יום הגם דאסמכתא אינון כמו שכתב שם הרמב"ם בפירושו וכן בפרק כל היד ט"ז ב' דקאמר תלמודא מאי קראה שהיא אסמכתא כידוע. שקיל וטרי בהו הש"ס ע"ש וכן מצאתי להתוס' גופייהו בפרק מי שמת קמ"ז א' דיבור המתחיל מנין שכתבו דאשכחן גבי אסמכתא דשקיל וטרי עלה תלמודא יע"ש ועיין עוד תוס' עירובין כ"ג ב' ד"ה פשטיה וכעת לא באתי לכלל יישוב. שוב ראיתי בספר מים חיים להפרי חדש דף כ"ח ע"ג שכתב דההיא דריש יומא דרשא גמורה היא ושכן מוכח מהירושלמי

כ

איכא דמותיב מסיפא. מצינו דקאמר בפרקא קמא דב"מ דף ט' א' וכתב ר' בצלאל בשיטתו שם בשם תלמיד הרי"ף שכתב בשם ריב"ן דאין זה תיובתא שהרי סיוע הוא לשמואל אלא לשון עניה פירוש איכא דמשיב מדסיפא:

כא

אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה. פי' ר' בצלאל בשיטתו המקובצת על בבא מציעא דף נ"ט ע"ג בשם תוס' שאנץ דבקרקעות הים יש אבנים רחבות וחדודו' ודקות כעין חרסים והיינו חספא דכתיב בלויתן תחתיו חדודי ארס ירפד חרוץ עלי טיט כלומר עורו קשה ושוכב על אבנים מחודדות בקרקעית הים ואינו ניזוק ירפד לשון רפידתו חרוץ מורג חרוץ וכפל מלה הוא עד כאן:

כב

אין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ לא אמרינן אלא במילי דלא נקיט ותנו להו באותו פרק באותו מקום אבל היכא שמונה והולך כל הפרטים וכו' והדר כייל לן כללא פשיטא דכל הנהו פרטי דקחשיב ברישא הוו נמי בכלל ועיין שם שו"ת מהר"ר צבי סי' כ"ח ועיין בתוס' דריש פ' במה מדליקין כ' ב' ד"ה בעמרניתא דיש להוכיח כדבריו לפענ"ד ודוק:

כג

אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ. לא אמרינן הכי אלא במתניתין או במתניתא אבל לא במימרא דאמוראי דאינהו בדוקא קאמרי. כן מצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין דף כ"ג ע"ג ולמוהרי"ק בשורש י' הובא בכנסת הגדולה כללי הגמרא כלל צ"ד. וכן נראה עוד מדברי ר' יהונתן ר"פ בכל מערבין שכ' וז"ל אין למדין מן הכללות וכו' כלומר אין לסמוך על לשון המשנה שכולל כלל גדול לדברים רבים יחד שאינו חש התנא לפרט הכל והולך אחר הרוב וכו' ע"כ. הרי דפירש מילתיה דר' יוחנן על דברי התנאים דוקא. אך אמנם מדברי הריטב"א בחדושיו לכתובות דף ה' ע"ב משמע דס"ל דאף במימרא דאמוראי אמרינן כן דהא על מאי דאיתא שם בגמ' דף ו' ב' ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין וכו' כתב הוא ז"ל אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ שהרי הוא פטור מן התורה וכו' ע"כ וכן כתב עוד בחדושי בתרא כ"י פרק המוכר פירות על מימרת רב הרי דאף במימרת אמוראי ס"ל דאין למדין מן הכללות וכו'. איברא דעלה בדעתי לומר דאפשר דגם הריטב"א לא כתב כן אלא משום דההיא דכתובות ודבתרא היא מימרת רב דחשיב כתנא וכדאמרינן בעלמא רב תנא הוא ופליג. אבל בשאר אמוראי אף לדידיה לא אמרינן ליה וזאת חשבתי למשפט כי היכא דלא ליפוש מחלוקת בין הריטב"א להרשב"א דלדעת קצת מהמפרשים רבו של הריטב"א היה כמו שכתבתי בכללי הפוסקים:

אבל לפי האמת זה אינו דעד כאן לא אמרו דרב תנא הוא ופליג אלא לענין דמצי פליג אתנא אבל שדרכו לסתום כדרך התנאים זה לא מצינו דכיון דאמורא הוא יש לו לפרש כדרך כל שאר האמוראים שדרכם לפרש. מיהו מצאתי בספר ברכת אברהם שבח"ד סי' ר"ג כתב על רב דכיון דתנא הוא דרך התנא לסתום דבריו אף שלי אני בעניי קשה בעיני לומר כן. ובר מן דין מצאתי אחר עמל וטורח להריטב"א גופיה בפי"א דכתובות דף ס"א ובפי"ג דף ס"ד ב' ובחי' בתרא כ"י פי"ן ולהנימוקי יוסף ז"ל בפרק איזהו נשך גבי מתניתין דשמין עגל עם אמו וסיח עם אמו שכתבו דאע"ג דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו כבר פירשו המפרשים בהרבה מקומות כיוצא זבה שאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ וכ"כ עוד הריטב"א שם דף ס"ג ב' גבי כ"מ שאמר רשב"ג רואה אני את דברי אדמון והנ"י ר"פ מי שמת יע"ש כ"כ עוד רדב"ז סי' רס"ו ועיין בח"ב סי' תרנ"ב ור' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ דף רי"ח ע"ב וג' כתב עוד כן בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן וכ"כ עוד בשיטת ביצה דף ל"ה ח"ב ובשיטת כתובות פ"ק דף מ"ט ע"ג ופי"ג דף מ"ד ע"ג וכ"כ הרז"ה בפ' כיסוי הדם גבי כ"מ שאמר ר"י אימתי וכו' שהוא מימרא. הא קמן דאף על מימרא של שאר אמוראים חוץ מרב כתבו הריטב"א והנמוקי יוסף ורדב"ז ור' בצלאל ודעימיה דאין למדין וכו' דהא הך כללא דכל מקום ששנה רשב"ג וכו' ר' יוחנן הא דקאמר ליה בפ' מי שאחזו ע"ה א' ולא אשכחן בכולי תלמודא דלימא על ר' יוחנן דתנא הוא כדאשכחן גבי רב וכמו שהארכתי מאד בזה באות הריש יע"ש. וכן מצאתי עוד להתוס' ז"ל בפ"ג דשבועות כ"א א' ד"ה חוץ דעל מימרא דר' יוחנן דקאמר חוץ מנשבע ומימר וכו' כתבו הם ז"ל דאין למדין מן הכללות וכו' וכ"כ ר' בצלאל בשיטת ב"מ דף קס"ד בשם תוס' שאנץ ובשם גליון תוספות ע"ש. ואע"ג דמשמא דר' יוסי הגלילי קאמר לה ור' יוסי הגלילי תנא הוא מ"מ כבר כתבו התוס' עצמם בפ"ד דכתובות מ"ד א' דאף סברת תנאים דאמורא מייתי לה מימרא מתקריא כל עוד דלא קאמר תניא או ת"ר או תנא ומיהו אפשר לחלק דע"כ לא כתבו כן בכתובות אלא לענין דכד בעי למפשט ממתניתין או מברייתא דזה לא מיקרי אלא מימרא אבל גבי אין למדין מן הכללות דטעמא דאמרי' ליה במתני' או בברייתא הוא משום דאין דרך התנא לפרש כל כך כיון דסוף סוף מפומיה דתנא נפיק לן כללא שייך שפיר לומר אין למדין וכו' אף דאמורא מייתי לה בשמיה כיון דתנא הוא מאריה דשמעתתא ואיהו לאו אורחיה לפרש. ונלע"ד שהוא חילוק אמיתי ונכון. ולפ"ז אפשר דהתוס' ז"ל סברי כהרשב"א ומהרי"ק בזה. אך הריטב"א והנ"י ודאי דחלוקים הם על הרשב"א ומהרי"ק וסבירא ליה דאמרינן אין למדין מן הכללות וכו' אף באמורא אלא דעל הרשב"א גופיה יש לי תימה רבתי שמצאתי אליו בתשובותיו סי' מ' ובחדושיו ליבמות דף קי"ד ע"ד שכתב על הך כללא גופיה דכ"מ ששנ' רשב"ג במשנתינו דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ וכדברי הריטב"א וסיעתיה והנ"י כ"כ עוד בחדושי שבועות דף ל"ח ב' על מימרת שמואל בשם רבינו אפרים ור"י הלוי וזה ודאי סותר למ"ש איהו גופיה בחדושי חולין שהבאתי דלא אמרינן הכי רק במשנה או ברייתא אך לא בדברי האמוראים וכעת לי הדיוט צ"ע:

כד

אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנא' בהן חוץ לא אמרו אלא היכא דמוכחא מלתא במתניתא או במתני' או בגמ' אבל אנן לית לן לשבושי כלל גדול שמסרו לנו רבותינו שאם כן אין לדבר סוף ולא נסמוך על התלמוד הערוך בידינו שהרי רובו כללות כן מצאתי להרמב"ן חדושי שבועות כ"י פ' שבועת הדיינין וכ"כ שם הר"ן וכ"כ הכנה"ג בשם משפטי שמואל וכן מצאתי להרשב"א בחדושי שבועות דף ל"ח ע"ב ושוב ראיתי שגם הרא"ש שם סי' ה' כ"כ בשם רמב"ן וכ"כ עוד הרדב"ז בח"ב סי' תרנ"ב. ולפ"ז איכא למידק דלכאורה לא משמע כן מדברי התוס' דר"פ במה מדליקין כ' ב' ד"ה בעמרניתא שכתבו וז"ל וא"ת הא מסיפא שמעינן ליה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכן קשה גבי אידן וי"ל דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ עכ"ד ומסתמות דבריהם משמע דאף בלי שום הוכחה שפיר אמרינן אין למדין מן הכללות דמאי הוכחה איכא התם להוציאם מן הכלל. ואפשר דס"ל ז"ל דהכא נמי טעמא דרבא איכא למעט לכש ואידן מכללא משום דלא מקרי יוצא מן העץ אלא דבר שיוצא מן העץ ע"י כתישה כגון פשתן אבל עמרנית' דבשוכא באפי נפשה קאי ולא ממעיט מדבר היוצא מן העץ וכתירוץ שני שכתב הרשב"א שם. ואף לדברי הרשב"א שכתב תירוץ דאין למדין וכו' ובתר הכי תירוצא דכתיבנא אפשר ששני התירוצים צריכי להדדי וק"ל. ועל עיקר קושייתם נלע"ד עוד לתרץ דלהכי מנו במתניתין לכש ואידן כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן ושיביאו לפניו פתילות מעמרניתא דידהו יכיר וידע שיוצאין מן העץ שאמרו חכמים דכיוצא בזה איתא בריש אלו עוברין מ"ג א' גבי כותח הבבלי ושכר המדי וכו' וזה ל' הברייתא שם תניא אמר רבי יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן ופרש"י שידע ממה הן עושין אותו שיהא נזהר בהן כשיביאו לו כותח ידע שיש שם חלב ויש שם חמץ אם פסח הוא ע"כ הרי דשנו חכמים בלשון המשנה מילי דהוו נפקי מכללא מטעמא דכדי שיהא רגיל וכו' ואף הכי נמי דכותה כן נ"ל:

כה

אישתיק ר"פ מצינו בכמה דוכתי בגמרא דמקשה חד אמורא לחבריה ושתיק ליה המוקשה ולא מצינן לברורי מתוך הסוגיא אי הא דשתיק ליה הא משום דאודויי אודי ליה או משום דלא אשגח ביה וכלל גדול מסרו לנו רבותינו בעלי התוס' ז"ל בפרק המוכר את הבית ס"ב א' ד"ה ומודה רב דכשתלמיד מקשה לרבו והרב שותק אז אמרינן דלא משום שהודה לדברי התלמיד שתיק ליה אלא אשגוחי הוא דלא אשגח ביה אבל כשהמקשה הוא תלמיד חבר של המוקשה אז לא שייך לומר שלא חש לדבריו דכיון דתלמיד חבר הוא אי לאו דאודויי אודי ליה היה חושש לדבריו וכ"כ רדב"ז ח"ב בלשונותיו על הרמב"ם סי' מ"ט. ומצאתי לר' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ פרק איזהו נשך דף קנ"ה א' שכתב בשם הריטב"א וז"ל ושתיק רב כלומר שתיק רב מפני שלא מצא תשובה וכו' והכין תתפרש האי לישנא בכל דוכתא מסתמא וכדכתיבנא בפ"ק דסוכה ע"כ ואמת הדבר דבין ההוא דב"מ ובין ההוא דפ"ק דסוכה ז' א' מאי דשתיק רב הוא על קושיא שהקשו לו רב כהנא ורב אסי דהוו כתלמיד חבר לרב וכדברי התוס' דבתרא ואפשר שדעתו בזה כחילוק התוס'. אך ממאי דמסיק דהכי מתפרש האי לישנא בכל דוכתא ולא חילק אפשר נמי שאין דעתו לחלק בכך וכעת אין בידי להכריע וזה חזיתי ואספרה דבפרק בהמה המקשה ע"ו א' מוכח כדברי רבי בצלאל דקא' אישתיק לבתר דנפק אמר מ"ט לא אמרי ליה וכו' הרי מבואר דטעם השתיקה הוא מפני שלא מצא תשובה לדבר וכן נראה עוד שם דף ע"ז א' ע"ש ובדברי רש"י ושם דף צ"ט ב' וק"ג ב' ובכריתות ח"י א' וכ"ה א' ועיין תוס' דפרק המפלת כ"ו ב' ד"ה את אמרת ורש"י פרק במה בהמה נ"ג א' ד"ה ה"ג. וע"ע פ"ק דביצה ו' א' אמר רב יוסף מ"ט שתיק רב וכו' וכמ"ש הרא"ש בפ' המוכר את הבית דלעיל ע"ש וביבין שמועה דף צ"ח א'. וכן מוכח תו בפרק הזהב מ"ו א' ובפ' ד' מיתות ס"ו ב' ובמנחות ק"ג ב':

ומצאתי בחפישה למהר"ר שמואל בן סידלייו ז"ל שכבר קדמני בזה הכלל בר"פ האלף אלא שמתוך דבריו נראה שערבב הענין והחליף לנו כונת התוס' שכתב וז"ל בענין הזה י"ל שאם המוקשה הוא תלמיד של המקשן אמרינן שתיקתו כהודאה דמיא וחזר ממה שאמר מחמת הקושיא שהקשה לו רבו ואם המקשה הוא תלמיד חבר וכו' עיין בפרק המוכר את הבית וכו' וע"ש בתוס' ע"כ דבריו. ואחרי המחילה הראוי' לא דק שהתוס' לא מיירו כלל בתלמיד ששותק מחמת קושית הרב אלא מרב ששותק מחמת קושית התלמיד כדמוכח בהדיא בדברי התוס' שם שכתבו וז"ל פי' בקונטריס קודם ששתק משמע דבשתק מודה להו אע"ג דלקמן שתק רבה לאביי אע"ג דלא הודה לו אלא שלא חש להשיבו הכא ליכא למימר הכי דרב כהנא ורב אסי הוו כמו תלמיד חבר לרב כדאמרי' בסנהדרין ל"ו ב' דלסברי' לא הוו צריכי ע"כ והשתא נחזי אנן שם דף ס"ב ע"ב גבי פלגא דאית לי בארעא וכו' דרבה רביה דאביי הוא דאישתיק מחמת קושיא שהקשה לו אביי תלמידו ועל זה הוא שכתבו התוס' ז"ל דדוקא בההיא איכא למימר שלא חש רבה להשיבו משום דאביי תלמידו גמור היה משא"כ ברב כהנא ורב אסי דכתלמיד חבר הוו ליה לרב אבל כשהרב מקשה לתלמיד והתלמיד שותק לא דברו בזה התוס' כלל וכדכתיבנא. ואע"ג דסוף סוף ממאי דכתבו התוס' דבתלמיד חבר אמרינן דאודויי אודי ליה מצינן שפיר למידק כדבריו דכ"ש בתלמיד גמור לגבי רבו דאמרי' דמשום שהודה לדבריו הוא דשתיק מ"מ לא היה לו להניח העיקר שנזכר בפירוש ולהזכיר את הטפל דמדיוקא בלחוד הוא דשמעינן ליה. וכן משמע בפר"ח מים חיים ברפ"ד מה' ע"ז שכתב דהא דשתק רב יוסף לקושית אביי תלמידו הוא משום דלא חש ליה ודע שמצאתי בזה הענין דבר נכון למהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו ססי' קכ"ד והוא דאף בתלמיד כאביי מסתמא היכא דליכא הכרח אמרינן אודויי אודי ליה מדאמר אביי בההיא דהמוכר את הבית ס"ב ב' אנא סברי מדאשתיק קבולי קבלה ש"מ דמסתמא אמרינן אודויי אודי ליה עד שעל ידי הכרח הוכרח אביי לומר שלא קבלה ועש"ב שהפליא לעשות כמה קושיות על דברי התוס' הנ"ל והכריח מתוך סוגיות אחרות דהחילוק האמיתי בזה הוא דכשאחד אומר בפני הרב דין פסוק בלי שום טעם והרב שותק אז ע"כ אית לן למימר מדשתק ליה ש"מ דהכי ס"ל כי היכי דלא לטעו השומעים אבל כשבא להוכיח איזה דבר מדבר אחר שאינו דומה לו איכא למימר שלא חש להשיבו כיון דלפי דעתו הדבר ברור שאין דומה זה לזה ואינו ענין לו וע"ש ולענ"ד לא נהירא דהא אשכחן בפרק כיצד הרגל כ' ב' דעל דין פסוק דקאמר רבי אבהו קמי רבי יוחנן רביה מסיק איהו סביר מדאשתיק אודי ליה ולא היא וכו' ע"ש. ועיין עוד בדברי הכ"מ רפ"ו מה' שגגות שכתב וז"ל ופסק רבינו כר' עקיבא אע"ג דתלמידי' (דר' יהושע) הוא משום שהשיב על דבריו ושתק ע"כ משמע דלא ס"ל נמי כחילוק התוס' דלעיל וכ"כ עוד מדבריו פרק כ"ה מה' שבת הלכה כ"ד ע"ש גם מדברי הנמוקי יוסף ריש ב"ק מוכח דלהרמ"ה דן בנין אב לכל הגמ' דשתיקה כהודאה דמיא גבי רב כהנא דשתיק רב וכן מצאתי עוד להרז"ה פ"ק דסוכה שכתב גבי רב כהנא ורב אסי דאקשו לרב דלאו משום דקבלה מינייהו אלא משום דלא חש להו והרמב"ן שם השיב עליו דהא מילתא ספקא דגמרא היא אי הדר ביה רב מאחר דאקשי עליה או לא ולבסוף מסיק דלא אמרינן משום דלא חש לה שתיק אלא היכא דמוכחא מילתא יעש"ב:

כו

אם אתה אומר כך וכך כדקאמר לשון זה משמע דלא פסיקא ליה מילתא. בדק הבית ממוהריק"א בי"ד סי' שכ"ד:

כז

אין רבוי אחר רבוי אלא למעט אפשר דלא אמרינן כן אלא היכא ששני הרבוים באים להדיא מן הפסוק אבל היכא שאחד מן הרבויים בא לנו מכח מיעוט אחר מיעוט לא אמרו בכי האי גונא רבוי אחר רבוי למעט. שער יוסף על הוריות דף כ' ע"ג:

כח

אין סדר למשנה בתרי מסכתי היינו דוקא היכא שהאמוראים נסתפקו בזה לומר דדילמא נשנית קודם אבל בדוכתי דלא מצינו להאמוראים שדברו מסתמא אית לן למימר שנשנו על הסדר והו"ל מחלוקת ואח"כ סתם. שו"ת נחפה בכסף בפירושו על הרא"ם לסמ"ג דף קנ"ז ע"ג וע"ש:

כט

אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. לא אמרינן אלא היכא שאין המיעוטין ממעטין אלא דבר אחד אבל היכא שכל מיעוט ומיעוט ממעט דבר אחר לא ויש כיוצא בזה בב"ק שור שור שור שבעה פעמים להוציא שור האשה ושור היתומין ושור האפוטרופסין וכו' כן כתב הר"ן בחדושי נדה ריש פרק יוצא דופן וכן ראיתי תו להרמב"ן ז"ל בחדושיו לנדה וכן מצאתי עוד בתוס' כמהרר"ר אליה אטינגין ז"ל שחיבר על מס' הוריות שבפ"ק שם כתב כן בשם הרשב"א בחדושי נדה ובאמת שאף שלא ראיתיו עד הנה זה כמה שנים שכתבתי כן מדעת עצמי לתרץ מה שהקשה הרב בעל צדה לדר בפ' ויקרא על רש"י ז"ל גבי להוציא את הרובע ואת הנרבע ואת הנעבד דהיכי ממעטי הכא שלשה מיעוטין בזה אחר זה מאחר דקי"ל בכל התורה דאין מיעוט אחר מיעוט אלו לרבו' ובהאי כללא דכתיבנא ניחא אלא שהוא ז"ל תירץ דהא דאמרי' אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות היינו היכא דליכא אלא תרי מיעוטי אבל היכא דאיכא ג' מיעוטין בזה אחר זה כלהו אתו למעט והביא סמך לדבריו מהירושלמי ואמת הדבר דהכי אי' שם בריש הוריות בירושלמי אבל יש לתמוה איך שבק גמרא דילן ותפס שיטת הירושלמי דהא בפ"ק דסנהדרין ט"ו א' איתא גבי הקרקעות ט' וכהן מנה"מ אמר שמואל עשרה כהנים נתיבי בפרשה חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו ט' ישראל ואחד כהן הרי דלפום גמרתינו דרשינן כמה מיעוטי זה אחר זה. גם הלום ראיתי מה שתירץ עוד הצד"ל מדעת עצמו דלא אמרינן אין מיעוט וכו' אלא דוקא היכא דלא אשכחן מה למעט במיעוט אבל אי אשכחן מה למעט אפילו מיעוטים רבים כלהו דרשינן למיעוט וכ"כ עוד בספרו באר שבע דף ד' ע"ג הביא דבריו שיורי כנה"ג בכללים נפרדים כלל כ"ב ולפי הנראה אישתמיטתיה דהגאון ר' שמשון בס' כריתות בלשון לימודים שער א' סי' י"ג תירץ כן וגם ההליכות עולם בש"ד פ"ג כתב כן יע"ש וכן מה שהקשה עוד שם הצד"ל בסתם אעיקרא דדינא דלא לכתוב שום מיעוט וממילא אתרבי ומה שתירץ דשמא הוה ממעטינן מכח שום דרשא או ק"ו הכל הוא מדברי התוס' ז"ל בפ"ה דיומא ס' א' ד"ה תרי מיעוטי בשם רבינו שמואל ולא ידענא אמאי לא הזכירו. וגם לא ידעתי למה התוס' ז"ל הניחו דבר בתימה בפרק החובל פ"ו ב' ד"ה ואין מיעוט וכן בפ"ק דמנחות ט' ב' ואמאי לא תירצו כמו שתירצו ביומא בשם רבינו שמואל וכעת הדבר צריך תלמוד ועיין בס' שער יוסף על הוריות דף י"ב שהעמיק הרחיב בענין זה:

ל

אין גזרה שוה למחצה ואין היקש למחצה כריתות פ' דם שחיטה כ"ב ב' גבי הזיד במעילה ר' אומר במיתה וחכ"א באזהרה וכו' והובא בפרק איזהו מקומן מ"ח א' יע"ש ומוכח שם בבירור דהכונה בזה הוא דדבר הלמד מחבירו ע"י גזרה שוה או היקש צריך שילמוד כל הפרטים הנמצאים במלמד ולא שילמוד ממנו אותו הפרט הצריך לו בלחוד. וכמ"ש רש"י בהדיא בזבחים מ"ח א' וז"ל אין גזרה שוה למחצה וכי היכי דגמרת לה להא מלתא גמור מינה נמי דאינו בא אלא על ספק כרת ע"כ. וכן מתברר עוד בפ"ק דנדרים ז' א' גבי את"ל יש יד לצדקה דאין היקש למחצה פי' כיון דאתקש לקרבנות לכל מילי איתקיש ולא לענין בל תאחר בלבד וע"ש וכן נראה תו בפ"ק דמנחות ד' א' דקאמר אלא כי גמרי ג"ש למותר נדבה הוא דגמרי וכ"ת אין ג"ש למחצה גלי רחמנא וכו' הרי דאי לאו דגלי רחמנא גבי חטאת הוו ילפי כל פרטי מינה ע"ש וזו היא שיטת התוס' ג"כ שהרי בפ"ט דמציעא קי"ד א' ד"ה ואידך הקשו וז"ל וא"ת מכל מקום נילף נמי בהיקשא דמסדרין דאין היקשא למחצה כלומר ונילף ממנו כל פרטי דאית ביה וע"ע בדבריהם דפרק תמיד נשחט ס"ד ב' ד"ה אתיא וכן בסנהדרין נ"ב ב' ד"ה אלא ובסוטה כ"ו א' ד"ה זו וביבמות ט"ו ד"ה אמר ליה ופ"ו א' ד"ה אף מעשר ובקדושין ל"ו א' ד"ה תפילין וביומא ר"פ שני שעירי ס"ב א' ובערכין כ' א' ד"ה ואין ואתה תחזה שפי' אין ג"ש ואין היקש למחצה לדעתם הוא כדקאמינא וכן נראה מדברי הר"ן בפ"ק דנדרים ו' ב' גבי יש יד לפאה ע"ש ומדברי הכ"מ דפח"י מהא"ב וממה שכתב הרשב"א בחדושי שבועות דף ה' ע"א וממ"ש הרא"ם ה' חמץ ומצה וכמו שפירש דבריו בעל נחפה בכסף דף קע"ה ע"ג וכ"כ הרב מגילת ספר על הסמ"ג עשין כ"ו לדעת הרמב"ם ע"ש. ובהכריתות בבתי מדות בית ב' סי' י"א וכ"א ובמהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל רס"ז. הן אמת שהרב בעל מדות אהרן בדף ח"י סע"ב כתב וז"ל ההיקש והגזירה שוה שניהם שווי החלטי ומתהפך שזה ילמוד מזה וזה מזה ר"ל דכל אחד ילמוד מחבירו מה שיש בו ולזה אמרו דאין היקש וג"ש למחצה והטעם מבואר שאחר שהשווי הוא ע"י קשור בתיבה או בחבור סמיכות כ"א מקושר עם חבירו וילמוד מחבירו עכ"ל וכן מצאתי לבעל ה"ע בש"ד פ"ב שכתב וכן בכוליה גמרא אמרינן אין ג"ש למחצה פי' ילמוד זה מזה וז"מ וכן פי' לקמן בפירוש אין היקש למחצה וכ"כ הכנה"ג בכללי היקש וג"ש בשם הגהות הרי"ף מהלכות ציצית ואחריהם נמשך מהר"ש סידיליו בכלליו באות אלף והמ"ם. ולדידי עני ואביון לא מחוורא כיון דלא מוכח הכי בש"ס גם לא ברש"י והתוס' כמדובר. ולא עוד אלא שרש"י ז"ל בכריתות שלל פירוש זה להדיא דהא כתב וז"ל ור"ע אין היקש למחצה לא גרסינן לה דלאו היינו היקש למחצה ע"כ פי' דמאי דלא יליף ר"ע תחתון מעליון לא מקרי היקש למחצה ע"ש ודוק ואחר זמן שמח לבי שמצאתי להרב המובהק בעל חות יאיר סי' ר"ג דשדא נרגא גם הוא בפירוש בעל מדות אהרן מדברי הש"ס ורש"י ותפס עיקר כדכתיבנא יע"ש כי העמיק הרחיב בכל מיני הקשות שנמצאו בש"ס ושם הראנו ידו הנפלאה ובקיאותו כי רב הוא. וכן יש להוכיח תו מדברי הרמב"ן בחידושיו כתיבת יד לשבועות פרק קמא דעל מאי דאיתא שם דף ט' א' תנא דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע וכו' כתב הוא ז"ל משמע דלית ליה לתנא דבי ר' ישמעאל הא דאמרינן לקמן אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדות זה לזה דאי אית ליה ממילא ידעינן דלא מכפר אלא אטומאת מקדש וקדשיו והטעם משום דאנן השתא כר"י קאמרינן ור"י לית ליה הוקשו דאי הוקשו אין היקש למחצה ולכל דבריהם הוקשו עכ"ד מוכח שפיר דלדידיה נמי כי אמרינן אין היקש למחצה ר"ל דלית לן למילף מקצת פרטי המלמד ומקצת לא אלא לכל דבריהם הוקשו וכדעת רש"י והתו' ודעמייהו וכפשט הסוגיות שהבאתי והיינו טעמא דאשכחן בכוליה תלמודא דזמנין כד עביד הקש' או ג"ש פרכינן אי מה להלן כך וכך אף כאן כך וכך כלומר דכיון דהוקשו לפרט אחד אית לן למימר דלכל הפרטים הוקשו אלא דאשכח איזה מיעוט כי היכי דלא נקיש אותו לכל הפרטים כמו שתמצא בפרק אין דורשין ח"י א' מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורים אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששה ימים עצורים בכל מלאכה ת"ל וכו' וכן בפרק קמא דקידושין כ"ב ב' אי מה שדה אחוזה וכו' וכן סנהדרין ל"ד ב' אי מה ריבים בשלשה וכו' ובחולין ע"ד ב' ובבכורות י"ב א' וב' ובר"ה ל"ד א' וכאלה רבות בגמרא אין צורך להאריך בזה *). וזה חזיתי ואספרה שמצאתי להרשב"א ז"ל בחידושי קידושין דף ל"ב ע"א שכ' וז"ל ואע"ג דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי סבירא להו דלאו לכולהו מילי דעבד גמרינן ליה אלא לגופו של גט שיהא גיטו של זה כגיטה של אשה וטובא איכא בפ' השולח כה"ג דמר משוה להו ומר לא משוה להו וכו' ע"כ. ולכאורה קשה דמאחר דקי"ל **(*)** הג"ה מאת הגאון האמיתי מו"ה צבי ז"ל שהי' אב"ד בק"ק בערלין יע"א וז"ל. מה שהשיג בכלל זה על הרב קרבן אהרן בענין גזירה שוה למחצה עיין שם שכתב קרבן אהרן דהיינו שלמדין זה מזה והוא ז"ל ס"ל דלא נאמר זה אלא שילמד כל הפרטים הנמצאים במלמד אבל לא שילמד זה מזה וזה מזה וכן הביא בתשובה חו"י. ואני תמה על גדולת חכמתו שנראה שהי' בקי בכל חדרי תורה שנעלמה ממנו בב"ב ק"כ ב' דמוכח בהדיא כדברי בעל קרבן אהרן דאל"ה לא הוי ליה לאקשוי' ולב"ש דלית להו ג"ש וכו' דדלמא אית להו. וכן כתב הרשב"ם ז"ל שם בד"ה האי זה וזה מאי עבדי להו וז"ל ואפילו למילף נדרים משחוטי חוץ לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל דאין ג"ש למחצה. וכן פי' הרא"ש ז"ל בההוא עניינא בנדרים ע"ח ומה שיש לי לעיין בזה אין כאן מקומו. וכן בנזיר מ"ח בתוס' ד"ה הכי גרסינן משמע כן עכ"ל. (מצאתי מכ"י הגאון בבית הגביר הנכבד התורני והשלם כהר"ר משה שלמה זלמן נ"י במהור"א קעזיר ז"ל בק"ק לונדן יע"א):

אין גזירה שוה למחצה אמאי לא גמרי' לה לה מאשה לכלהו מילי אמנם אחר קצת התבוננות יש לתרץ דאנן לאו עבד מאשה גמרי' אלא לה לה הוא דגמרי' וס"ל לרבנן דכי נתקבלה ג"ש זו לכתיבה דסמיכא אמילת לה הוא דנתקבלה ומינה גמרינן לגופו של גט שיהא גיטו של זה כגיטה של זה ולא גמרינן כולהו מילי דאשה מפני ג"ש דלה לה ואם יקשה בעיניך תירוץ זה בא ואראך דוגמתו בחידושי הרשב"א גופיה שם בריש קידושין דף ד' ע"ב וז"ל הקשה הראב"ד כיון דגמרינן משדה עפרון ושדה עפרון מקני בחליפין אע"ג דאיתנהו בפחות משוה פרוטה הוה לן למימר גבי אשה דליקנו דומיא דשטר וכו' ותירץ דאנן לא גמרינן אשה משדה אלא מקיחה דכתיבא ביה וקיחה שבשדה עפרון בכסף היא ולא אשכחן ביה חליפין וכו' ע"כ לענינינו וע"ש באורך. וכיוצא בזה כתב עוד בחידושי ב"מ ר"פ איזהו נשך הביא לשונו רבי בצלאל שם בשיטה מקובצת שלו ובשיטת כתובות פרק אלו נערות דף נ"א ע"ד לאסתיועי מיניה ע"ש ודון מינה ואוקי באתרין שהוא דומה בדומה לנדון שלפנינו וכיוצא בזה כתבו התוספות שם דף ג' א' ד"ה ואשה ע"ש ודוק. אלא דכל זה איננו שוה לי דהא אמרינן בריש חגיגה ד' א' דמלה לה גמרינן דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ולא מצינו חולק בזה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתי' דאיך כתב הרשב"א דלרבנן לאו לכלהו מילי מדמינן להו מאחר דקי"ל דאין ג"ש למחצה. ואף גם זאת נלע"ד לתרץ דס"ל לרבנן דדוקא לענין מצות הוא דילפינן נמי עבד מאשה משום דאיכא סברא דכיון דמל וטבל לשם עבדו' דין הוא דנחמיר עליה בהא דליחייב מיהא במצות שהאשה חייבת בהן מה שאין כן בשאר מילי דכיון דליכא סברא לית לן לאקושינהו אהדדי מטעם דאין ג"ש למחצה. ומצאתי הון לי בדברי התוס' דפרק טבול יום ק"ג א' ד"ה אין לי אלא שכתבו וז"ל וי"ל דגבי מצות הוא דילפי' מהדדי בג"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף וכו' הילכך היכא דגלי גלי ע"כ ועיין עוד בדבריהם דהחובל ע"ח א' ד"ה והא עבד שכתבו דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל ולכל הפחות במצות שהאשה חייבת בהן אבל לגורעו מאיש ולפוסלו מעדות כאשה לא נלמד וכו' ע"ש ובסוף דבור דקדושין דלעיל והכי נמי מצינו בהיקשא דעבדים לקרקעות דהיכא דאיכא טעם סברא דלא לאקושינהו לא מקשינן להו כמ"ש התוס' בפי"א דיבמות צ"ט א' ד"ה מני וז"ל שם אע"ג דבכל דוכתא אמרינן הוקשו עבדים לקרקעות הכא יש לחושבים כמטלטלי דלא סמכ' דעתיה עילוייהו וכו' יע"ש וע"ע שם דף פ"ו א' ד"ה אף מעשר ומצאתי עוד להתוס' בפ"ג דמעילה י"ג א' ד"ה אתיא דגבי ג"ש דאמו אמו כתבו דלא דריש לה אלא לענין דבר התלוי באם כגון הנקה ולענין לידה אבל לענין דבר אחר לא ניתנה לידרש וכו' ע"ש וע"ע בדבריהם דריש יוצא דופן מ' א' ד"ה גמר ומ"ג ב' ד"ה מנין ובקדושין ל"ו א' ד"ה תפילין ובהליכות אלי כלל י"ד וקצ"ה ורס"ז ובתוס' פרק כלל גדול דף ס"ט א' ד"ה מה ע"א ובסנהדרין ע"ה ב' ד"ה אמר ובריש פרק הערל ע' א' ד"ה מה ובמנחות נ"ו א' ד"ה לרבות ובחולין ל"ו ב' ד"ה חד וי"ג ב' ד"ה תקרובת הא קמן מבואר דמצינו ג"ש והיקשות דלאו לכל מילי הוקשו ונדרשו כי אם לחדא מלתא בלחוד וכדברי הרשב"א שהבאתי ועיין מג"ד סי' תרל"ח ס"ק ג' ולשון לימודים שם שוב מצאתי כן בש"ס בהדיא דאיתא בפ"ב דתענית י"ז ב' וכי איתקו' למיתה הוא דאיתקיש אבל לאחולי עבודה לא איתקוש וכן במעילה פ"ד דף י"ז א' אמר ליה כי קא מקיש רחמנא לבל תשקצו אבל לשיעורין לא הרי דאע"ג דהיקשא דבהמה לשרצים סתמא איתמר קאמר הש"ס דלאו לכל מילי איתקיש אלא לבל תשקצו ועיין עוד פי"ן קט"ו א' לעולם דריש וכו' וברשב"ם שם ובריש נדה ג' א' דלדעת רבנן דר"ש לאו לכל דבר אקשינן ספק טמאה לסוטה ולרבי שמעון מקשינן להו לגמרי ע"ש ודוק. והכי נמי איתא בב"ק בפרק הפרה נ"ד ב' להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וכיוצא בזה איתא תו בזבחים דף כ"ב א' לנחשת הקשתיו ולא לדבר אחר וכן בפ"ו דמנחות ע"ד א' לאכילה הקשתיו ולא לדבר אחר וכן בפ"ק דבכורות דף י"ב ב' לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר ועיין גופי הלכות כלל קע"ו וכן בספ"ק דהוריות ו' ב' לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר ומכל זה תשובה לבעל נתיבות משפט שבריש ספרו ב' ג' תמה בזה על הכ"מ דפ"ג דסנהדרין ואחרי המחילה לא דק ועיין ס' לשון לימודים ריש ח"מ ותו לא מידי בזה אך אמנם כפי מה שכתבתי בפי' אין היקש למחצה ואין ג"ש למחצה דר"ל שהלמד ילמוד כל פרטי המלמד ולא מקצתן מעתה הוי עניינו ממש כמ"ד דון מינה ומינה וא"כ הוא הדבר צ"ע דהא מסקינן בזבחים ובכריתות דלכולי עלמא אין ג"ש למחצה. ואף על זה פקח עיני עיונו הרב הגדול הנ"ל בעל חות יאיר בס"ס ר"ג וכתב ז"ל ומ"מ לא קשה על מה דמצינו פלוגתא בדון מינה ומינה די"ל דמ"ש הש"ס דכ"ע אין ג"ש למחצה הוא רק לדחות מה דבעי למימר דבהא פליגי והכי דרך הש"ס ע"כ ועיין עוד שם שכתב דצ"ע מאד לישב פסקי הרמב"ם בספרו הגדול דסתרי אהדדי דפעם פסק כמ"ד דון מינה ומינה ופעם פסק כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה. ועיין תי"ט פ"ט דנזיר מ"ה ופי"ג דמנחות מ"ה ושם בקול הרמ"ז ובלחם משנה פירוש משניות וברכת הזבח שם ובלקט הקמח על המשניות דף ל"ה ע"ד ובלח"מ ס"פ ט"ז מה' מעשה הקרבנות ובשמות בארץ בכפות תמרים דף ל"א ובספ' יבין שמועה להרשב"ץ שנדפס מחדש דף נ"א ע"ב וג' ובצאן קדשים דף ע' ע"ד. ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטת יבמות כ"י בפרק הערל שפסק כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה משום דסתם מתניתין דהתם דף ע"ח ב' אתיא כוותייהו וכן פסק בכריתות וכך כתב הר"ב גו"ר חא"ה כלל ב' סי' ג':

לא אישתמיטתיה לרבי פלוני הא דאמר ר"פ דאמרי' בכולי תלמודא הוא לשון נקיה ודרך כבוד לומר דבאותה שעה נשמט ממנו הדבר ההוא כי השכחה הוא טבע אנושית כוללת כל האישים ואם יש חילוק ביניהם בין רב למעט. חוט השני סימן כ' דף כ"ג ע"א בתשובתו אשר השיב לגדול א' כי אשום אשם לו על ההשגות שמשיג לקדמונים ובפרט באמרו שאישתמיט מינייהו דברי השיתא סדרי ע"ש שהפליא לעשות וזה מורה באצבע כמה וכמה דברים דאישתמיטו מהקדמונים גאוני עולם לך נא ראה רוב בקיאותו כי עצום הוא. ולי אני הדיוט נלע"ד ראיה לדבריו דלשון אישתמיטתיה על דבר השכוח נאמר מהא דאיתא בפרק ו' דזבחים נ"ט א' דאמר רב מקרא הוא בידינו ושכחנוהו ולבתר דמייתי קרא קאמר רב כהנא היינו קרא דאשתמיט ליה לרב הרי דקאמר תלמודא אישתמיט על פסוק ששכח רב. ודע שכתב ר' בצלאל בשיטת כתובות פרק א' דף ע"ז ע"א דלא אמרינן כי האי לישנא אלא על משנה או על מימרת אמורא הקדמון ממנו ע"ש ויש לתמוה דהא בפ' עשרה יוחסין ע"א ב' מצינו דקאמר על רבי יוחנן אישתמיטיה הא דאמר רבי אלעזר וכו' אע"ג דר' יוחנן רביה מובהק דר"א הוה כמו שהוכחתי באות התי"ו גבי תלמיד חבר בראיות נכונות ע"ש:

לב

אסמכתות דעבדי רבנן. ברור לכל מבין מדע דצריך שיהו הסוגים דומין זה לזה ומילתא דשויא לתרוייהו דשייך לומר לשון אסמכתא שו"ת זרע אברהם ח"א סי' ח' דף י' ע"ג:

לג

אין משיבין לאחר מעשה אמרינן בריש פרק ד' דראש השנה דף כ"ט ע"ב ופירשו שם הטעם דגנאי היא שנוציא לעז טועים על עצמנו וקשה דהא אמרינן בעירובין בפרק הדר דף ס"ז ע"ב דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ומצאתי להר"ב שמות בארץ שביום תרועה תירץ דההיא דעירובין היינו דיש תיובתא ודאית ומותבינן לדעת התירוץ של התיובתא אבל בההיא דראש השנה לא היה האיסור ברור מכח גזרת הראשונים שלא יתקעו בפני בית דין הגדול שביבנה אלא הספק שלהם היה אם יש לגזור אף במקום ב"ד הגדול שמא יטלנו ואהא הוא דקאמר ריב"ז דכיון דכבר נשמעה קרן ביבנה אין משיבין לאחר מעשה לישב ולדון אם ראוי לגזור שלא יתקעו אף בפני ב"ד דאם תצא הסכמת רוב הסנהדרין דראוי לגזור הוא גנאי להם שנמצא שעשו שלא כראוי לכן בכי האי גוונא אין משיבין לאחר מעשה עד כאן דבריו וע' ס' אש דת דף ע' ע"ב וג':

לד

אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו היינו לדון לגמרי דבר שלא נתברר לו שכן הוא האמת אבל דבר שיודעין בו שכן הוא האמת אך לא נתברר לנו סמך מן הכתוב רשות ביד כל אדם לדונו ולהביאו בגזירה שוה והכי אמרינן בירושלמי (דרשתיהו פגשתיהו בפ' ב' דברכות ובריש פ"י דעירובין) כל מילתא דלא מיחוורא מייתינן מאתרין סגיאין ופירשו המפרשים ז"ל דהכי פירושו כל דבר שיודעין בו שכן הוא האמת אבל לא נתברר לו סמך מן הכתוב רשות ביד כל אדם לדונה ולהביאה. נמוקי יוסף ריש פרק החובל בשם הרא"ה וכן מצאתי להרשב"ץ ז"ל בפירושו לי"ג מדות שבספר יבין שמועה שלו דף כ"א ע"ג ע"ש ועיין מ"ש באות הדלת בענין דרשות מעצמנו:

לה

אמר לך רבי פלוני כדמתרץ הכי תלמודא שנויא דחיקא הוא דאם שנויא רויחא הוא הוה ליה לשנויי בסתמא מבלי שיאמר אמר לך ומדאמר לישנא יתירא אמר לך וכו' משמע דההוא אמורא הוא דמתרץ לנפשיה הכי אבל השיתא סדרי לא סבירא ליה כוותיה. שמות בארץ בכפות תמרים דף כ"ו ע"ד. וכן נראה בס' ראשון לציון דף נ"ד ע"א ובשער יוסף דף מ' סוף ע"ג ובמלכי בקדש דף ע"א ע"ב וכן מצאתי למרן בכ"מ פט"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ז' אך בפרק ג' מהלכות שבועות הלכה א' מצאתי למרן גופיה שכתב דמדהדר תלמודא לתרוצי מילתיה דרב יוסף וקאמר ורב יוסף אמר לך משמע דסבירא ליה לגמרא כותיה וצ"ע:

לו

אלא אין דרך השית' סדרי לומר היכא שלא הוזכר שום אמורא ברישא אע"ג דהדר ביה מאוקמתה קמייתא. תוס' בשבת פרק הזורק דף צ"ח א' ד"ה אטבי ושם בפרק האורג ק"ה ב' ד"ה הא ר"י ובפרק ארבעה אחין דף ז"ך א' ד"ה שמואל ובכמה דוכתי ומצאתי לרבי בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ שבפ"א דף ו' ע"ד כתב וז"ל פירוש לפירושה אין התלמיד מדקדק בדבר ולפעמים אומר אלא ולפעמים אינו אומר אלא אבל כשהוזכר שום אמורא לעיל לעולם אומר אלא וטעמו של דבר דכיון דלא נזכר שם אמורא תלמודא הוא דשקיל וטרי בה ולאו דעביד לה אוקמתא לגמרי עד כאן לשון הזהב:

לו

אם איתא לדרבי פלוני קאמר בגמרא לפעמים ואפילו הכי הלכתא הכי. כן כתבו התוספות בריש ב"מ דף ה' ע"א ד"ה אם איתא וכן כתב שם הרא"ש וכתב עוד שגם ר"ח כתב כן וכן כתב עוד שם הריטב"א בחידושיו והנ"י. וכן מצאתי להגר"ש בספר כריתות לשון לימודים ש"ג סימן קמ"ו ובחנם טרח מוהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל פ"ז לכתוב כן בשם הגהות מיימון כיון שדבריו הם לקוחים מהתו' והרא"ש. ובעל זקן אהרן שכתב בסוף סי' י"א דמדקאמר אם איתא משמע דמספקא ליה ואחרי המחילה לא דק. ומצאתי לרבי בצלאל בשיטתו המקובצת על ב"מ שכתב גם הוא כן בשם רבו והוסיף עוד וז"ל אלא דאכתי קשה לי אמאי נקט בהאי לישנא כיון דהילכתא היא ואפשר לומר דרבי זירא גופיה מספקא ליה אי הלכתא היא או לא אבל אנן קי"ל דהלכתא היא וזה נכון לכל כיוצא בזה מורי הרב נר"ו ע"כ ולא ידענא אמאי לא הזכיר להרא"ש שגם הוא כתב כן שם בהדיא וז"ל אע"ג דרבי זירא מספקא ליה אם איתא לדרבי חייא נראה דהלכתא כותיה וכו' ע"ש וכתב עוד שם רבי בצלאל בשם הריטב"א דלאו משום דמספקא ליה אם הלכה כר' חייא קאמר אם איתא אלא משום דאיכא אידך תנא דפליג עליה בעי למנקט האי לישנא ע"כ. ואיך שיהיה על מ"ש רבי בצלאל בשם רבו לכאורה איכא למידק דבשלמא בההיא דב"מ כיון דרבי זירא הוא דקאמר לה מצינן שפיר למימר דמשום דמספקא ליה נקט לישנא דאם איתא אך בההיא דריש המדיר דף ע' ע"ב דסתמא דתלמודא הוא דקאמר אם איתא להא דרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אמאי נקט לישנא דספיקא כיון דבפרק שני דייני גזירות דף ק"ז ב' קא פסיק השיתא סדרי גופא הלכתא כרב הונא אמר רב. ואפשר לתרץ דבפרק המדיר לא אסיקו אדעתייהו מסדרי התלמוד דהלכתא כותיה דרב הונא ולהכי נקטו לישנא דאם איתא שכן מצינו כמה בעיות בשיתא סדרי דאסקינן להו בתיקו והדר פשיט להו וכמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ח א' ד"ה תיקו והיינו טעמא כדכתיבנא. וגדולה מזו מצאתי לרשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין דף קל"ג ע"ב דכתב ולאיכא דאמרי לא מסיק השתא אדעתיה וכו' אע"ג דתרי הלישני בהדי הדדי איתמרו שם ע"ש ודוק. ועוד עיין שיטת רבי בצלאל על ב"מ דף נ"ו ע"ד ולא אסיק אדעתיה מתניתין דקדושין ובריש פרק לולב הגוזל כ"ט ב' תוספות ד"ה קפסיק וביומא כ"ו ב' סד"ה ההיא:

לח

אין הלכה כתלמיד במקום הרב. מושכל ראשון הוא דלא אמרינן כן אלא ברבו מובהק אבל ברבו שאינו מובהק לא דא"כ לא שבקת חיי לכל צורבא מרבנן שאלות ותשובות זקן אהרן סי' ג' דף ח' ע"ב ושכן כתב ריצב"א ואני בעניי אף שהוא מושכל ראשון לבי מהסס בזה דהא סתם רבו שאינו מובהק וכמו שהוכיחו בראיות נכונות הר"ב פרי חדש בא"ח סי' תע"ב ס' ה' ובעל קול בן לוי דף ט' ע"ג ע"ש ותו שהרי כתב הכנסת הגדולה בכללי הגמרא כלל ז' שלמד מכללי מוהריק"א שכל מקום שאין הלכה כפלוני לגבי רבו לאו דוקא רבו אלא כל שהחולקים עלוי קדמונים מרבו הוה ליה כרבו וכן נראה עוד ממה שכתב הב"י בי"ד סי' ל"ב ס"ו דבמחלוקת רבי ינאי ור"ל כתב לדעת הרי"ף והרא"ש דכיון דרבי ינאי רבי' דרבי יוחנן דהוא רביה דר"ל קי"ל אין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן מצאתי עוד להרז"ה בפרק רבי אליעזר דמילה שכתב דרב במקום רבי יוחנן ליתא וכל שכן רבב"ח דכתלמיד הוא לגבי דרבי יוחנן ע"כ מכל זה אתה למד דזה הכלל נוהג אף ברבו שאינו מובהק דהא דבר פשוט הוא דהקדמון מרבו לאו רבו מובהק הוא שהרי לא למד ממנו רוב חכמתו ואפשר גם כן שלא ראה אותו ולא הכירו ואפילו הכי לית הלכתא כאחרון לגביה וכ"כ התוס' גבי רב הונא ורבי יוחנן בפרק ב"מ ט"ל ב' ומ' ב' נ"ט ב'. ואשכחנא תו למרן בכ"מ פ"ד מהלכות תפילין הלכה ט"ו שכתב דר' יוחנן ורמי בר יחזקאל כרבי יוחנן נקטינן דלא עדיף רמי מרב ושמואל רבותיו דהלכתא כרבי יוחנן לגבייהו ועיין כיוצא בו עוד בפרק ז' וח' מהלכות ברכות ובפ"ט מהל' שחיטה פעם ושתים ובפ"ו מה' בכורים כתב עוד לפי גרסתו בשית' סדרי דודאי כרבי חייא קי"ל לגבי רב אסי דהא רבית דרבית הוא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב הרי דאף דלא למד מרבית דרבית כלום קרי ליה תלמיד במקום הרב להיותו קדמון ממנו וכ"ש ברבו שאינו מובהק שלמד ממנו קצת שהדין נותן שלא לפסוק כתלמיד כן נלפק"ד. ואחרי מופלג יצא לאור עולם ספר שונה הלכות מהרב הגדול חביבי ומיודעי מוהרש"ש נר"ו וראיתי שבהלכות מגילה דף ס"ד ע"ג עלה ונסתפק בהדין כללא אין ולאו ורפיא בידיה. ואני הנלע"ד כתבתי:

לט

אין הלכה כתלמיד במקום הרב אמרינן אף כשהתלמידים הם רבים נגד רבם. כן למדתי מדברי הרמב"ן במלחמותיו ס"פ גיד הנשה לדעת הרי"ף ז"ל הילך לשונו ואע"ג דרב ורבי יוחנן תרוייהו אית להו רואין כיון דחזקיהו רבייהו הוה כוותיה קי"ל ע"כ וכן מצאתי עוד להרב המגיד פח"י מהל' שבת הל' כ"ג שכתב ופסק כרבה להחמיר משום דאביי ורבא תלמידייהו הוו הרי דאף שהתלמידים הם שנים דעת הרי"ף והרמב"ם לפסוק כרבם רכ"כ בפשיטות הרב"ח בי"ד סי' רי"ו ס"ס ל"א ע"ש וכן יש ללמוד עוד כן ממ"ש הרי"ף והרא"ש ס"פ מי שמת דהלכתא כבר קפרא נגד ר"א ור' יוחנן משום דרביה דר' יוחנן הוה אלא דיש לדחות דההיא שאני דכיון דר"א פליג אר"י אף דתרוייהו בכולל פליגי אבר קפרא לא מקרי תרי לגבי חד וכמו שהוכחתי באות הכף גבי אימתי ובמה מדברי הרי"ף גופיה ושאר רבואתא קחנו משם. ולכאורה איכא למידק על זה דאשכחנא להרי"ף בפרק הזורק גבי ספינה שכתב דהלכה כרב חסדא ורבה בר רב הונא נגד רב הונא משום דהוה ליה רב הונא חד לגבי תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים הרי שפסק כרב חסדא תלמידו וכרבה בנו נגד ר' הונא ומסתמא רבה בנו קבל מאביו ותלמידו נמי היה וכמ"ש התוס' והרא"ש ס"פ ע"פ ק"ח א' דסתם אב מלמד לבנו תורה יע"ש. וסעד לזה נמי איכא מהא דאיתא בפ"ק דסנהדרין ה' א' רבה בר רב הונא כי הוה מנצי בהדי דבי ריש גלותא אמר לאו מינייהו נקיטנ' רשותא נקיטנא רשותא מאבא מארי ואבא מארי מרב ורב מרבי חייא ור' חייא מרבי עד כאן. והנה כי היכא דבכולהו אינך הם תלמידים דנקטו רשותא מרבייהו הכי נמי אית לן למימר מסתמא ברבה בר רב הונא דנקטיה מאבוה דרביה הוה וכן מצאתי בהדיא להראב"ד ז"ל בהשגותיו לפתיחת החיבור שעל מ"ש הרמב"ם שם ומכלל החכמים שקבלו מרב הונא ומרב יהודה רבה ורב יוסף כתב הוא ז"ל א"א רב חסדא ורבה בר רב הונא וגם מרן הודה לו בזה אלא שהשיב שלא מנה אלא קצתם וכן היא בקבלת הראב"ד הא קמן שדעת הרי"ף ז"ל לפסוק כרבים אף בשני תלמידים נגד רבם הפך דברי הרמב"ן והכי נמי תקשי להרב המגיד ז"ל דבפי"ד מהלכות שבת הלכה ה' פסק הר"ם בההיא דספינה כרב חסדא ורבה בר רב הונא וכתב שם הרב המגיד גופיה שטעמו כטעם בעל ההלכות דאין דבריו של אחד במקום שנים וכ"כ הרא"ש שם בפ' הזורק ואולי אפשר לומר דס"ל להרי"ף והרמב"ם והרא"ש דרב הונא לא הוה רבו של רבה בנו אלא גם הוא תלמיד רב הוה מדקאמר בפ' א"ט נ"ג א' אמר רבה בר רב הונא אמר רב וכן ביבמות כ"ו ב' וביצה כ"ה א' ובעירובין פ"ה ב' ובפסחים ט"ל א' ואף שרב חסדא תלמיד גמור דרב הונא היה מ"מ כיון דאיכא אחר שאינו תלמיד דפליג גם הוא ארב הונא לית הלכתא כרב הונא דאין דבריו של אחד במקום שנים וכדמוכח בהדיא בפ"ק דנדה י' ב' גבי חזקיה ור' יוחנן וכן בפ"ב דחולין ל"ו א' גבי ר' ורבי חייא יע"ש וכן כתב הכ"מ בפ"א מה' מילה הל' ז' ועיין עוד בפ"ז מהלכות מעשר שני הלכה י"ט וברפ"ד מהלכות מלוה ולוה ומצאת כי תדרשנו. גם מדברי הרשב"א בתשובותיו ס"ס חס"ד מוכח בבירור שדעתו ז"ל כדעת הרמב"ן וה"ה דאף כשהתלמידים הם רבים כנגד הרב אמרינן אין הלכה כתלמיד במקום הרב מדכתב בזה הלשון ועוד דר' יונה ורבי יוסי תלמידי ר' יוחנן הוו ולית הלכתא כוותייהו לגבי ר' יוחנן. אך מדברי הרא"ש המובאים שם ובתשובותיו כלל ב' סי' י"ד משמע דאית ליה דהלכה כרבים לגבי יחיד אע"ג דהיחיד הוא רבם של הרבים וכמ"ש בשיירי כנה"ג בכללי התלמוד כלל מ"ח ולפי זה על כרחנו לומר דמ"ש הרא"ש בפ' ר"א דמילה סי' ה' ואילו נחלקו רבה ורב יוסף על רב יהודה היה הלכה כרב יהודה שהיה רבן של רבה ורב יוסף ר"ל או רבה או רב יוסף דאי תרוייהו פליגי על רבן הא כתבינן בשמיה דרבים הוו והלכה כמותן וכן כתב מוהר"ש אלגאזי בס' יבין שמועה סוף כלל רע"ג כי היכי דלא לפלוג אראבי"ה דסבר דכשהתלמידים הם שנים נגד רבן דהלכה כמותן והכרח דילן עדיף ומכאן אתה למד דאישתמיט מינה ומן הכנה"ג דעת הרמב"ן והמ"מ הנ"ל מדלא הזכירום והוא פלא:

תוכן העניינים

יד מלאכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה