אור ברסלב

יד מלאכי חלק א· רבי מלאכי הכהן

הערות

התנצלות הרב המחבר הי"ו

הערות והגהות על ס' יד מלאכי מאת המגיה

כלל ח

איידי מ"ש הרהמ"ח דאיידי דאיידי דאיידי ג"כ אמרינן ומייתי לה מש"ס יבמות ג' א' אחרי המחילה מכ"ת אין משם ראי' דהרי הא דקאמר התם ואיידי דאיירי באיסור אחוה תנא אחות אשה אינו תלוי במה ששנה קודם לו שלשה למעלה דידה אלא במאי דנקט קרובי עצמו באיסור אחוה וא"כ לא הו"ל רק איידי לחודי' ולדברי הרהמ"ח יותר היה לו להביא דאיידי דאיידי דאיידי דאיידי ג"כ אמרינן דהא קאמר התם תו ובדין הוא דליקדמה לכלתו כו' אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא א"א שלא היה בעולמו א"ו כיון דמאי דתני א"א שלא היה בעולמו אינו תלוי במאי ששנה קודם לו שגם אם לא ישנה אחות אשתו יש מקום לשנות א"א לא הוי רק איידי לחודי' ולכן אין ראי' מכאן לדברי הרהמ"ח:

כלל עג

אמר מר מצינו על דברי אמורא כו' וכן מצינו דקאמר תלמודא דאמר מר על דברי אמורא מגלה ט"ז סע"ב דאמר מר למה נמנו שנותיו של ישמעאל והיא מימרת ר' יוחנן יבמות ס"ד א' ובדף כ"ח א' דאמר מר איוב ותרן בממונו הי' והיא מימרת ר' אבא בר שמואל ב"ב ט"ו ב'. וכן מצינו דקאמר תלמודא והאמר מר על דברי אמורא ר"ה ה' א' והאמר מר מצוה למימני יומי כו' ובחגיגה י"ז ב' והאמר אביי מצוה למימני יומי כו' ובהג"ה האחרונה להקדמת פיה"מ להרמב"ם ראיתי שהביא דכ"מ דאמר תלמודא והאמר מר הם דברי רב ואשתמיטתי' ש"ס דחגיגה הנ"ל (אלא דבההוא דר"ה צ"ל דמסדרי הש"ס שהעתיקו דברי רבא הם שאמרו והאמר מר על מימרת אביי דרבא גופי' לא הוי אמר והאמר מר על דברי אביי כמ"ש התו' ערכין ה' א' ד"ה והאמר שלא אמר אביי מר לרבא חבירו. אמנם יש סתירה לדבריהם מערובין ס"ג ב' דא"ל רב אשי לרבינא מ"ט עביד מר הכי אע"ג דרבינא תלמיד חבר לר"א הוי כדאיתא התם וע' הקדמת סה"ד שגם הוא שדא נרגא בדבריהם מכ"מ) וע' רש"י שבת ה' ב' ד"ה מדאמר מר שפי' רבה דהוא רבי' דאביי והיינו לפי שידוע הוא שרבה הי' רבו ורגיל למיקריא הכי ע' שבת כ"ב א' אמר אביי כל מילי דמר ופירש"י שם וע' חולין ק"ה ב' והגה"ת רי"ב שם:

כלל קעג

הלכה כר"מ בגזרותיו דברי הרב ראשון לציון שהביא הרב המחבר הן הן דברי הריטב"א בחי' סוכה לדף י"ד בפלוגתת ר"א ור"י אי מסככין בנסרים יעו"ש:

כלל רטז

הכתוב מסרו לחכמים ע' פירוש הרא"ש לנדרים ספ"ד בשם הר' אליעזר ממי"ץ שכ' וז"ל אלא דבתוך ג"י לא הוי הפקר מדאו' מפני הרמאין שלא נמסר הדבר אלא לחכמים דעיקר הפקר ילפינן משביעית כו' יעו"ש:

כלל רפח

חילוף האותיות ע"ש הרהמ"ח שהרב זרע יצחק שגה ברואה דניתי ספר ישעי' ונחזה דבסי' ט' כתיב בהדיא ויגזור על ימין וכו' הדבר פשוט ששגגת הקולמס הוא בדברי הרב זרע יצחק וכצ"ל וכמו ויגזור על ימין ודינו ויגזול והלמד מתחלף עם הרי"ש, ואני מתפלא על הרהמ"ח דנחית למנינא בכלל הזה והביא דברי התויו"ט פ"א דעוקצין מ"ב ופ"ב מ"ו מדוע לא ראה דברי הר"ש שם פ"ב מ"ב דמפורש בהדיא כהרב זרע יצחק:

כלל שסז

לפני עור לא תתן מכשול כו' מה שהביא הרהמ"ח ראי' לדבריו (דהמושיט כוס יין לנזיר עבר תיכף משעת ההושטה אף שלא שתאו) מדברי הכנה"ג שכת' דלדעת מהרא"ש (דאיסור הרבית הוא מתחלת ההלואה אע"פ שהלוה לא נתן הרבית) אף הלוה עובר משעת הלואה אלאו דלא תתן מכשול שנותן מכשול למלוה לעבור אלאו דלא תשימון במחכ"ת דבריו תמוהים דמה זה ענין לספק שנסתפקו בני הישיבה דכיון שהמלוה עובר תיכף באיסור ברור שנותן כספו בנשך שמוזהר ע"ז בשעת ההלואה כדדייק מהרא"ש מקרא פשיטא שהלוה עובר על שמביאו למכשול זה כיון שהפסיקה בעצמה אסור בין אם יתן אח"כ הרבית או לא יתן דאיסורא דעבד המלוה עבד אבל זו מנין לנו היכא שלא נעשה שום איסור שיעבור המושיט אמנם בעיקר הדין צדקו דברי הרהמ"ח ויש להביא עוד ראי' לדבריו מש"ס ס"פ א"נ ע"ה ב' א"ר יהודא אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ל"ע ל"ת מכשול כו' ופירש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור וכבר הכריח בלח"מ ספ"ב מהלכות מלוה ולוה דאין כונת רש"י ז"ל דברשע יעשה כן דאטו ברשיעי עסקינן אלא דחיישינן שאם לא ילוהו בעדים ישכח הדבר שהלוהו וישבע ולפי דעתו הוא אמת יעו"ש וכיון לדבריו בתומים ר"ס ע' וא"כ בשעת הלואה אכתי לא נדע אם יכשל הלוה ובכ"ז עובר המלוה בלאו דל"ע תיכף בשעת הלואה וכבר נזכרו דברי' אלו בשמי בס' בית יצחק להגאון אבדפ"ק פרעמישלא נ"י סי' קי"ז יעו"ש:

כלל שפה

לישנא בתרא כו' במח"כ הרהמ"ח לא הערה מקור כלל זה כראוי לחכם גדול ובקי בכל חדרי התורה כמוהו והעלים עיניו מדברי הרא"ש פ"ג דר"ה ס"ה פסקא דנקב וסתמו שז"ל שם ובהנהו תרי לישנא דר"י ה"ג ורב אלפס ז"ל פסקו כל"ק דר"י וכן פסק ר"י (ולפי הגהת ק"כ ר"ת) בכל מקום דבכל תרי לישני של תורה הלך אחר המחמיר וריב"א כתב דבכל דוכתא הלכה כל"ק שהוא דברי המרובין אבל איכא דאמרי היינו י"א והן מועטין ור"י גיאות ז"ל כתב דכל היכא דאיכא תרי לישני הלכתא כלישנא בתרא דבעל הגמ' ראה דברי מי שישרו בעינן וסודרן באחרונה לקבוע הלכה כההוא לישנא וכו' עכ"ל (ועפ"ד אלו תראה שהנוסחא המדויקת בדברי הרא"ש ע"ז פ"ק סי' ג' הוא ורי"ץ גיאות וע' פלפלא חריפתא שם ובפ' א"מ סי' ל"ה והבן) וע' תוס' ע"ז ז' א' ד"ה בשל תורה ומעתה תראה שמה שהביא הרהמ"ח ראי' לדבריו מש"ס פסחים ז' א' א"ד אמר רבא וכותי' פסקו הרי"ף והרא"ש יש לדחות שהרי בההיא דר"ה פסק הרי"ף כל"ק וע"כ בההוא דפסחים דפסק כא"ד לאו משום דל"ב הוא אלא משום שכן איתא בירושלמי (אשר הוא עיקר נגד התוספתא כמוזכר בכללי שני התלמודים להרהמ"ח סי' ג') וע' חולין ק"ה א' א"ר יצחק בר יוסף א"ר ינאי כו' ואיכא דמתני לה כו' והתם נמי דפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כא"ד לאו משום דל"ב הוא אלא משום דבדרבנן הוא אבל לדעת הריב"א הי' לנו לפסוק לחומרא וע' ברכות נ"ט ב' אר"ה ל"ש כו' ובדף ס' א' וא"ד אר"ה ופסק הרמב"ם פ"י מהלכות ברכות הל' א' כל"ק והוא לכאורה כשיטת הריב"א אמנם בכ"מ ישב שם דעת הרמב"ם על נכון (והצל"ח השיג עליו ולא ראה שכדבריו מבואר ברשב"א שם) וע' כ"מ פ"ו מהל' ברכות הלכה ט"ז שהליץ בעד הרמב"ם שפסק כל"ק לחומרא במידי דרבנן דאפשר משום דל"ק לישנא דגמ' ואידך בלשון אמרו לה והוא כשיטת הריב"א ובלחם חמודות הרגיש שזה היפך דברי הר' יונה (שעליהם בנה הרהמ"ח יסוד כללו והעתיקם הכ"מ בעצמו בהלכה שאח"ז) ולא זכר ג"כ דברי הרא"ש פ"ג דר"ה הנ"ל ובאמת שאין לתפוס על הכ"מ שסותר קצת משנתו ועוד שהרי תיכף בדין שאח"ז באותה הלכה פסק הרמב"ם כל"ב בכה"ג שזה דרכו להליץ בעד הרמב"ם בכל מה שאפשר ובפרט שלא החליט הדבר וכ' עוד תי' אחר וע' עוד בכללים שבס' קרבן נתנאל ויש קצת מבוכה בזה בדעת הרי"ף והרא"ש למעיין בכל המקומות המצוינים הנוגעים בפנה זאת ואכ"מ:

כלל תטו

משנת ראב"י קו"נ אמרינן אף בברייתא כו' מ"ש הרהמ"ח שמה שנמצא בכ"מ פ"ב מה' בית הבחירה דאין הלכה כראב"י בברייתא איזה תלמיד כתב כן בגליון ונתנוהו בפנים ודברים טפלים הם ולאו דברי מרן נינהו נלע"ד שדברי הכ"מ ברור מללו דאע"ג דרשב"י הוא מארי' דגמ' טפי מראב"י אי האי כללא דמשנת ראב"י קו"נ איתא אף בברייתא לא הוי פסקינן כרשב"י נגדו כמו שהוכיח השואל בתשו' ח"ץ סי' י' מש"ס מנחות ס"א א' דגם נגד ר"י דהלכה כמותו נגד ר"ש תקיף חילי' דראב"י מכ"ש נגד ר"ש אלא משום דהאי כללא ליתא בברייתא משגחינן לענין פסק הלכה במאן דהוא מארי' דגמ' טפי וכמו שהשיב לו הח"ץ וא"כ דברי הכ"מ נכונים אין נפתל ועקש בהם (וכבר שגה בזה הרהמ"ח לעיל כלל ר"ג שהעתיק דברי הכ"מ דרשב"י הוא מארי' דגמ' טפי מראב"י דלאו כללא הוא אלא בברייתא אם נאמר דבברייתא ל"א משנת ראב"י קו"נ) וכן מבואר עוד בדבריו פ"ה מהלכות מחוסרי כפרה הלכה ט' שכ' ואע"ג דראב"י פליג עלייהו בברייתא וס"ל דהכל הולך אחר צפרים לא חש לי' כיון שלא נשנה במשנה ולכאורה כונתו דבבריי' ליתא להאי כללא (אחר זמן רב בא לידי ס' עין זוכר להג' חיד"א וראיתי שהרגיש בכ"ז והביא גם דברי הכ"מ דפ"ה מה' מחו"כ הנ"ל) אמנם להסכים דבריו אלו עם מה שמבואר בדבריו בכמה מקומות דאף בברייתא איתא להאי כללא נ"ל דכאן הורה לנו כלל אחר מחודש יותר והוא דאף דגם בברייתא איתא לכללא הדין היינו דוקא כשלא הוזכר מחלוקת זה במשנה כלל לא דברי ראב"י ולא דברי החולקים עליו אבל כשדברי החולקים על ראב"י נזכרו במשנה ודברי ראב"י הם ברייתא בכה"ג תו ליתא להאי כללא זה נ"ל פירוש דבריו בה' מחו"כ (וע' בדבריו פ"ה מהל' רוצח הל' י') וכן מצאתי בהג"א ספ"ד דב"ק לענין מחלוקת א"ש ורבנן וראב"י גיטין נ"ב ועפ"ז ניחא מה שפסק הרמב"ם פ"ט מהל' רוצח הל' א' דחמשה מב"ד הגדול יוצאין למדידת ע"ע דלא כראב"י והכנה"ג הביא הרהמ"ח כראה שהתעורר בזה ולפמ"ש א"ש וע' רמב"ם פי"ד מה' מעה"ק הלכה י"ג דפסק הרמב"ם דלא כראב"י בברייתא ר"ה ד' ב' והכ"מ לא התעורר שמה רק מדוע לא פסק כסתם מתני' דבעינן כסדרן ואולי משום דבמ"ש ועוד דמשמע דרבא סבר הכי יתורץ גם קושיא זו (וכאשר באמת תירץ כן הסמ"ג הביאו הרהמ"ח) אבל לפמ"ש א"ש בלא"ה דכיון שרבינו הקדוש במשנתו הביא דעה מתנגדת לדעת ראב"י ולא הביא דברי ראב"י תו ליכא בהא האי כללא דמשנת ראב"י קו"נ ושוב ראיתי במג"ש ליבמות שהאריך בזה ולפמ"ש יתישבו עוד דברי הרמב"ם פ"ח מה' יו"ט הלכה י"ח דע"פ מהנץ החמה עד חצות תלוי במנהג לעשות מלאכה וזהו דלא כראב"י פסחים ב' ב' דאמר משעת האור ומסקינן דאור אורתא ועמד ע"ז במג"ש שם אבל לפמ"ש נכון הדבר לפי שיטת התוס' בפסחים שם ד"ה ראב"י דראב"י יאמר שלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה וא"כ אחרי שהעתיק רבינו הקדוש במשנתו דעת ר"י המתנגדת לו והביא מחלוקת ב"ש וב"ה בזה אזיל לי' כללא דמשנת ראב"י קו"ל ופסק כמתני' דריש פרק מ"ש דתלוי במנהג וכדעת ר"י מהנץ החמה וצ"ע וביקור בכל המקומות השייכים לכלל זה להחליט הדבר וכעת אין הפנאי מסכים:

כלל תקנב

רב תנא הוא ופליג כו' אך ר' יוחנן תנא הוא לא מצינו כו' דברי הרהמ"ח א"צ חיזוק אמנם ראיתי בס' שב שמעתתא המכונה שערי חכמה להגאון בעל שמן רוקח ש"ז סי' ק"ה שתמה על התוס' כתובות ח' א' מהא דאיתא ביומא מ"ג ב' ור' יוחנן ל"מ לתנא דלא ציית אלא אפי' לרבי' כמי לא ציית כו' הרי מוכח דהי' ביד ר"י כח לחלוק על תנא ושם מר"י האמורא עסקינן עכ"ד ושגג במחכ"ת דאטו משום דקאמר התם דר"י לא ציית לתנא שהי' לומד צורת השמועה לפניו בבית המדרש יהיה אלים חילי' שיוכל לחלוק על התנאים השנוים במשנה וברייתא הלא אין כח התנא הזה (שלומד צורת ההלכה לפני מי שגדול ממנו) אף כאמורא וכדמצינו כ"פ דמשתקו להו השומעים משנתן או שמשנים דבריהם ואמרו להו תני הכי ומוסיפין וגורעין ע' חולין ט"ו אטו כ"ע לתנא צייתי וברש"י שם וע' מגלה ד"ח ב' אי צורבא מרבנן הוא כו' ואי תנא הוא וע' ביצה י"ב:

ח"ש כללי הרמב"ם סימן יג

ידוע ומפורסים שדרך הרמב"ם לפסוק כאת"ל כו' מ"ש הרהמ"ח דמרש"י תמורה ב' ב' מוכח דהיכא דקאמר אפי' את"ל לא הוי פשיטותא הי' לו להעיר דבגירסא שלפנינו ליתא בגמ' תי' ואפי' רק שרש"י בציונו לדברי הגמ' ציין כן ובל"ס הי' כן גירסתו ואמנם לפי מה שהביא הרהמ"ח בראשית דבריו בשם המל"מ דלא ס"ל לרש"י דאת"ל הוי פשיטותא א"כ אין להביא ראי' מדברי רש"י כיון דאיהו בלא"ה לא ס"ל דהוי פשיטותא אפי' בלא תי' ואפי' אלא דלפ"ז יקשה מדוע לא כתב רש"י כן בשום מקום דקאמר את"ל דלרבותא קאמר הכי אלא הכא דגריס אפי' וחפשתי ומצאתי דברי המשל"מ שהביא הרהמ"ח ומקומם בה' נזירות פ"ב הלכה ה' והם סובבים על פירש"י בנזיר די"ג וידוע דפי' נזיר אינו לרש"י כמ"ש הרהמ"ח בכללי רש"י סי' ו' וא"כ נכונים דברי הרהמ"ח דמוכח מדברי רש"י בתמורה דדוקא הכא דגריס ואפי' את"ל לרבותא קאמר אבל במ"א הלכה כאת"ל והרהמ"ח סתם במקום שהיה לו לבאר ומה שהביא הרהמ"ח מס' חזון נחום בשם מהר"י קורקס שדעת הרמב"ם כרש"י תמורה אין ספרו ת"י לעמוד על דבריו אמנם נחזה אנן שהרמב"ם בפ"א מהל' תמורה הל' ח' פסק דקטן שהגיע לעונת נדרים ס' אם עושה תמורה ונתקשה בכ"מ שם למה פסק שהוא ספק הלא נודע דרכו לפסוק כאת"ל וע"כ צ"ל דס"ל כרש"י וגירסתו ואולי זה כונת הכ"מ שם שכ' ואפשר שרבינו לא הי' גורס את"ל ר"ל רק אפי' את"ל כרש"י וכן מצאתי שרמז על זה בתשו' נו"ב מהדו"ת חלק יו"ד סימן קנ"ג בשם הגאון ר' ישעי' ברלין ז"ל (אלא שלא העמיס כן בדברי הכ"מ) וקלסי' הגאון המחבר:

כלל לח

נמצא להרמב"ם במקצת מקומות שבגמ' תפסו לשון אחד לכונה אחת והוא תפס אותו לכונה אחרת כו' ע"פ כלל זה יתישב לנו לשון הרמב"ם פי"ב מהלכות שחיטה הלכה י' שכתב מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו שלפי פשוטו אם נאמר שהרמב"ם תפס הלשון ע"ד הכונה שבש"ס ונוציא מדבריו דלמ"ד עובר לאו ירך אמו אסור לשחוט את המעוברת וכאשר הבין הרב מחנה ראובן בחי' לתמורה י"א א' וביצה ו' ב' מלבד כי יש מבוכה גדולה בדברי הרמב"ם ז"ל וכמה מקומות מספרו מוכיחין דס"ל עובר לאו ירך אמו (ע' מחנה ראובן תמורה שם ושעה"מ פ"ב מגנבה) הנה מה נעשה ביום שידובר בנו סוגיא מפורשת ב"ק ע"ח ב' בעי ר"י מכרה חוץ משלשים יום חוץ ממלאכתה חוץ מעוברה כו' כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר דעובר לאו ירך אמו כו' א"ד כיון דצריך לאשתרוי בהדה בשחיטה כמאן דשייר בגופה דמי מבואר מזה דאף למ"ד עובר לאו י"א מותר לשחוט המעוברת דאלת"ה מאי שיור בגופה איכא כיון שאסור לשוחטה בעודה מעוברת (ואף אם תדחוק ותאמר דשפיר מיקרי שיור בכה"ג נמי דבדיעבד מותר היפך ממה שנראה לכאורה מתוס' חולין ד' ב' ד"ה מותר מיד במ"ש שם מ"מ כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים הוא יעו"ש עדיין יקשה לנו לפי הכלל שמסרו לנו חז"ל ביבמות ע"ח א' דאי להיתרא לא כתב קרא וע"כ כשגלתה לנו התורה מקרא דבבהמה תאכלו דב"פ ניתר בשחיטת אמו דמותר לשוחטה לכתחלה מיהו הא ל"ק דקרא איצטרך להיכא דלא הוכר עוברה) אלא שראי' זו יש לדחות לפי מה שכתב במחנה ראובן בחי' תמורה ח"י ב' לפי שיטתו דבלא כלו לו חדשיו אף למ"ד עובר לאו ירך אמו מותר לשחוט מעוברת יעו"ש שהכריח הדבר מש"ס תמורה י"א א' וה"נ בלא כלו לו חדשיו איירינן או בבן ט' מת ע' ברשב"א שם אבל הדבר מוכרע ממקומו דאף בכלו לו חדשיו וחי ל"ש שום איסור או"ב אף למ"ד עובר לאו י"א שהרי כתב הכ"מ שם על דין זה שכ' הרמב"ם מותר לשחוט את המעוברת נלמד ממה שיבוא בסמוך ור"ל דבתוספתא שהביא שם ממעט בן ט' חי מאיסור או"ב ודריש את שטעון שחיטה אסור משום או"ב ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום או"ב אלמא דעיקר ההיתר הוא משום שהוא דבר שאינו טעון שחיטה בפני עצמו וניתר בשחיטת אמו וא"כ מה סברא יש לחלק בין מ"ד עובר י"א ובין מ"ד לאו ירך אמו כיון דגם לדידי' א"צ שחיטה בפני עצמו ועכצ"ל דמה דנקט הרמב"ם ז"ל כאן עובר י"א הוא לא תפס הלשון ע"ד הכונה שבש"ס רק ע"ד צחות והעברה וע"ד שכתבו התוס' ב"מ ע"ט ב' ד"ה השתא מניקה דאפי' למ"ד עובר לאו י"א הוא לענין לשון ב"א במו"מ חשובים הם גוף א' יעו"ש. (אחרי כתבי דברים אלו ראיתי בס' באר יעקב כללי הסוגיות סי' מ"ד שהבין ג"כ מלשון הרמב"ם בה' שחיטה כהרב מחנה ראובן והרגיש בהערה הנ"ל מיבמות דע"ח והמגי' שם תי' כמו שכתבתי דבלא כלו לו חדשיו לכ"ע שרי ולע"ד העיקר כמ"ש):

כללי הדינים כלל קנה

דברים שבכתב כו' מלתא דפשיטא הוא דאין שייך לאומרו בתרגום כו' מה שהביא הרהמ"ח ראי' מהריטב"א ע' תוס' ב"ק ג' ב' ד"ה כדמתרגם, אמנם הדבר ברור לפי המבואר בריש מגלה ג' א' שהתרגום אף שמסיני נמסר להם הי' מקובל בע"פ ולא נכתב עד אונקלס הגר א"כ אדרבא מה שמותר לקרותו מתוך הכתב יותר חידוש הוא מלהתירו בע"פ וע' מגלה כ"ד א' סומא פורס את שמע ומתרגם ושם כ"ג ע"ב ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד ופירש"י שלא יטעה המתורגמן המתרגם בע"פ מבואר שגם אחרי שנכתב התרגם דרכם הי' לתרגם בע"פ:

כלל תיג

מתוך שא"י לשבע משלם כו' ולי צ"ע כו' יש לתמוה על הרהמ"ח שלא זכר שהיא קושית התוס' יו"ט ריש פ' הבית והעלי' אשר עלי' נתיסדה תשובת ח"ץ סי' ב"ן אשר העתיקה הרהמ"ח בכללי הרמב"ן וכו' כלל י"ב:

כלל תרד

תקנתא לתקנתא כו' אבל בממון שהוא גופי' מכח תקנה כו' מבואר לכאורה מדברי הרב גן המלך שהעתיק כאן המחבר דש"ד פשיטא לי' דמשבעינן אלא דס"ד דשבועת היסת לא משבעינן היכא שהממון גופי' מכח תקנה וכן פירש בקצה"ח ס"ס פ"ז דברי תשו' מיי' להלכות אישות סי' ל"ה וע' בקצה"ח שהכריח בראיות ברורות דחייב ש"ד על ממון שהוא רק מדבריהם ומצאתי מבואר כדבריו בחי' הריטב"א לשבועות פ"ד ויש מקשין למ"ד כתובה דרבנן למה העד חייב קרבן על כפירתו כו' ולאו קושיא היא דרחמנא בכל כפירת ממון חייבה קרבן והכא כיון דתקון רבנן והבעל מחויב לה מדרבנן כפירת ממון גמור הוא ע"כ וגבי שבועת העדות דבעינן כפירת ממון משבועת הפקדון נפקא. ויש אתי עוד הערות ופלפולים הנוגעים לדברי הרהמ"ח אכן נמנעתי להציגם קצתם מפני האריכות וקצתם יען מצאתי באחרונים (ובפרט בס' עין זוכר להג' חיד"א אשר דברי הרהמ"ח היו לו לעינים וישתעשע בהם ע"פ כל ספרו) שנגעו בהם ולא כתבתי דברי אלה אך למען היות לי לזכרון בעבור עמלי הרב להגות כמה סיגי טעיות ולהסיר שבושי מראה מקומות לא כנים ולתקן דברי הרב כפי יכולתי וה' יגיה חשכי ויאר עיני וישמרני ממוקשי הטעיות ומכשולי השבושים הפרושים לפני אנוש קצר ראי ועיני בשר לו.

מתתי' שוועבר המגיה

תוכן העניינים

יד מלאכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה