אור ברסלב

יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי

שבת

ברכות

דף ד.

פשט העני את ידו אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד' על ד' וליכא אמר רבה הא מני ר' עקיבא היא דאמר לא בעינן מקום ד' על ד' ונמשך סוגייתן עד דאמרו שם (ה' א') אלא אמר ר' אבהו כגון ששלשל ידו למטה מג' וקיבלה (דהויא כקרקע) ופריך והא עומד קתני ומשני בשוחה ואב"א בגומא ואב"א בניס [אמר רבא איכפל תנא לאשמעינן כל הני]. וכתב מרן וז"ל וקשה לי דדילמא משום הכי נקט ידו דאיירי ע"כ בלמטה ומוכח מזה דאגד יד שמיה אגד עכ"ל. רצונו לכאורה דהתוס' ז"ל כתבו בד"ה כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלו וז"ל וקסבר ר' אבהו דאגד יד שמיה אגד דאי לא הוי שמיה אגד מאי אריא דנטל עני מתוכה אפי' נתן בעה"ב לתוכה יהא חייב העני כשיוציא וכו' עכ"ל וא"כ מאי פריך רבא איכפל תנא (אלא דהוי ליה לתנא לתני דף שט כנף בגדו בפנים דהוי ד' וכפרש"י) הא השתא אשמעינן דאגד יד שמיה אגד אך אולי נאמר בזה דהן אמת אם היה דבר ברור ומפורש בקרא או בג"ש והל"מ וכיוצא דבעינן עקירה והנחה במקום ד' על ד' אזי לא נקשי כ"כ מדוע איכפל למתני ידו ולאוקמי בשוחה וגומא וננס דנאמר דאשמעינן אגד יד שמיה אגד אבל עתה דאין מפורש כ"כ להדיא דבעינן דוקא ד' ורבה ורב יוסף סברי באמת דלא בעינן כלל לתנא דידן מקום ד' איך נפרנס מתני' בדוחק הגדול הזה דבעינן דוקא ד' ורק דאיירי בגומא וננס. דא"כ טפי הול"ל פשט כנף בגדו ואם לאשמעינן דאגד יד שמיה אגד הלא לא נדע זאת מדיוק זה דטפי נאמר דלא בעינן כלל מקום ד'. ובהדיא הו"ל להנא דידן לאשמעינן דין זה. ועי':

דף ד:

שם ע"ב [תוס' ד"ה אגוז] ע"ג מים לאו היינו הנחתו כתבו וז"ל ואע"ג דאמרינן בפ"ק דב"מ (ט ב') ספינה מינח נייח ומיא דקא ממטי לה לגבי קנין שאני דלא איקרי חצר מהלכת דחצר ילפינן מיד [ויד נמי איהו דקא מסגי הותה] וקא ממטי לה כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא בנותן גט ביד עבדה אמרינן דהוי חצר מהלכת והא הוי דומיא דידו אלא ע"כ דאמרינן דומיא דידו דא"א להלוך ממנו דהקונה ותמיד ידו אצלו כך בעינן חצר שאינו מהלכת ממנו דהקונה וצע"ג עכ"ל הנה כבר כתבנו בזה בח"א ודף ט"ז) ליישב דעת התוס' דבאמת רחוק הדבר לחלק ידו של אדם מגופו עד שנאמר דידו יקנה הדבר ולא גופו וכעין רמז לזה מדאמרינן בשבת (ד' א') ידו בתר גופו גריר וכהתוס' שם ד"ה מ"ט דלא גרסי ידו נייח והוא כעין דבריהם דהכא דאדרבה ידו מינח נייח וגופו הוא דקממטי ליה ואף אם נאמר דלא הוי גם רנח ראיה עכ"ז נכון הדבר בסברא ואין צריך לפנים ולכן התם בעבד כיון דאינו נעשה כלל שליח לאשה לקבל גיטה כמפורש בתלמודין גיטין (כ"ג ב') וקדושין (מ"א ב') דאמר ר' חייא בר אבא אר"י אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין והא דמתגרשת בעבד שלה היינו בתורת חצר וכתוס' שם ד"ה לפי וא"כ כיון דכל גופו של עבד אינו לא מתורת שליחות ואף לא מתורת יד וחצר דלא דמי ליד דהלא היד מינח נייח בעצם והעבד מהלך הוא. א"כ איך נחלוק ידו מגופו לומר דבידו לחוד מהני ולא בכל גופו דכל החצר הוקש לידו ולא חלק כ"ש מהחצר ובפרט ידושל אדם דבטל לגבי גופו משא"כ באשה עצמה התם בכל מקום שיתן גיטה מתגרשת היא דאם דבכל גופה לא תתגרש מטעם יד מ"מ לא גרעה משלוחה דאף דמהלך הוא מ"מ מתגרשת על ידו כדנפקא לן מושלחה בקדושין (מ"א א') ולכן מגרשת ג"כ בידה ע"כ תוכן דברינו שם. ועי':

דף ו.

אמר מר זו היא רה"י גמורה למעוטי מאי למעוטי הא דר' יהודה דתניא יתר על כן אמר ר' יהודה מי שיש לו שני בתים בשני צדי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע א"ל אין מערבין ר"ה בכך וכתבו [תוס' ד"ה יתר על כן] וז"ל וא"ת אמאי לא מייתי הכא מתניתין דכל גגות (צ"ה א') דקתני התם ועוד א"ר יהודה מערבין למבוי המפולש ותירצו בא"נ וז"ל דהוה אמינא דמתני' במבוי המפולש לר"ה אבל אין רה"ר עוברת לתוכה להכי מייתי הברייתא דיתר על כן דאפי' רה"ר עוברת בה מטלטלין ע"י לחי או קורה משום דשתי מחיצות דאורייתא ואע"ג דבפ"ק דעירובין אמתניתין דהרחב מי' אמות ימעט משמע דלכל היותר לא התיר ר' יהודה אלא עד י"ג אמות ושליש [היינו מדרבנן] אבל מדאורייתא אפי' בט"ז אמה מטלטלין דאית ליה שתי מחיצות דאורייתא דעל כרחך צריך לומר דר"י איירי בר"ה גמורה שבוקעין שם רבים כדמוכח פ"ק דעירובין גבי כיצד מערבין רה"ר ושם פירשתי עכ"ל וכתב מרן וז"ל ולא זכיתי להבין הא מה דקתני ועושה לחי ונושא ונותן באמצע היינו אף מדרבנן דמדאורייתא לא צריך ללחי דהא סבר ב' מחיצות דאורייתא עכ"ל ואולי נאמר ליישב קצת גודל התמיה דהנה בעירובין (ו' א') פריך תלמודין ורשות הרבים מי מיערבא והתניא יתר על כן אמר ר"י מי שיש לו שני בתים בשני צדי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן כו' אמרו לו אין מערבין רה"ר בכך וכי תימא בכך הוא דלא מערבא הא בדלתות מיערבא כו' עד דדחי תלמודין דאין מערבין רה"ר אף בדלתות וכתבו התוס' ד"ה וכי תימא וז"ל משמע דמסיק דאפי' בדלתות לא מיערבא וא"כ איירי ברה"ר גמורה רוחב ש אמות וקשה דלקמן (י' א') אמרינן דלכל היותר לא התיר ר"י אלא עד י"ג אמה ושליש (והוא כדקדוקם דהכא) ותירצו וז"ל ועוד י"ל דמעיקרא נמי ידע שפיר דלא התיר ר"י אלא עד י"ג אמה ושליש ומ"מ הוי רה"ר גמורה כגון שרה"ר אחת משני צדי המבוי רחב ששה עשר אמות ואורך רה"ר מהלך דרך מבוי (בציורם דשם) דהשתא אפי' במבוי דלא הוי רוחב ששה עשר אמות הוי רה"ר גמורה כיון דבשני צדי המבוי הוי רוחב ט"ז אמה כו' וצ"ל לפי זה אע"ג דלר"י לחי וקורה מהני מדרבנן לרוחב אמה ולרוחב ט"ז אמה לא מהני מודה הוא דמדאורייתא אין חילוק בין י"ג לט"ז כו' עכ"ל וא"כ גם דבריהם דהכא יפורש כעין דבריהם דהתם. ושיעור דבריהם כן המה שאמרו ואע"ג דבפ"ק דעירובין אמתניתין דהרחב מי' אמות ימעט משמע דלכל היותר לא התיר ר"י אלא עד י"ג אמה ושליש ומשמע דלא הוי רה"ר גמורה ותירצו ע"ז דהיינו מדרבנן רצונם דמדרבנן מחלקינן בין י"ג אמה ושליש דניתר בלחי וקורה אף דהוי רה"ר גמורה כגון שרה"ר הוי משני צידי המבוי ובין רחב ט"ז אמה דהתם אינו ניתר בלחי וקורה אבל מדאורייתא אין חילוק דאפי' ברוחב ט"ז מטלטלין בכל ענין ואם דלא האריכו כ"כ עכ"ז הלא בסוף דבריהם הביאו להא דעירובין והראו מקום להתם כמו שכתבו ושם פירשתי ועי' עוד בזה וכדי לברר הענין הובא דברי התוספות בלשונם:

דף ז.

אמר עולא אמר ר' יוחנן [קרפף יותר מבית סאתים] שלא הוקף לדירה ואפי' כור ואפילו כוריים [הזורק לתוכה חייב] וכתב מרן וז"ל ע' לקמן (פ' א') ברש"י ד"ה והוא שיש חיוב (וצ"ט ב') ברש"י ד"ה שהוקף לכרמלית וצע"ג עכ"ל והוא דשם (פ' א') ת"ר הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב בשתי העלמות פטור. ר' יוסי אומר בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור מפני שרשויות מחלקות ואמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם ופרש"י שמופסקות ברה"י אבל אם היה כרמלית מפסיקן כגון קרפף יותר מבית סאתים כו' חדא רשותא הוא עכ"ל. משמע להדיא מדברי רש"י אלו דאינו חייב חטאת על קרפף יותר מבית סאתים והוא להיפך מדברי עולא אר"י וכן בדברי רש"י (צ"ט ב') קשה כן. דאמר רב מישא בעי ר' יוחנן כותל בר"ה גבוה י' ואינו רחב ד' ומוקף לכרמלית ועשאו רה"י וזרק ונח על גביו מהו מי אמרינן כיון דאינו רחב ד' מקום פטור הוא או דילמא כיון דעשאו רה"י כמאן דמלי דמיא ופרש"י ומוקף לכרמלית בכותל זה הקיפו בקעה שהיתה כרמלית ועל ידו נעשית רה"י כגון שהוקף לדירה או לא הקיפו בו אלא בית סאתים עכ"ל. ולכאורה לדעת ר' יוחנן בעצמו גם אם הקיפו בו יתר מבית סאתים ולא הוקף לדירה גם זה נעשה רה"י ולמה כתב רש"י דלא הקיפו בו אלא ביה סאתים. ואולי נאמר קצת בדעת רש"י דהנה לכאורה לדעת ר' יוחנן דסובר דגם יותר מבית סאתים הוי רה"י. לדידיה גם כמה פרסאות אם הוקף הוי ג"כ רה"י דאיזה שיעור ניתן לחלק וא"כ יקשה לן כולי עלמא הא מקיף להו ים אוקיינוס ואיך נמצא רה"ר כלל בעולם ולא ניחא לרש"י ז"ל לחלק בין אם הוקף בידי אדם ובין ביד שמים דדחיק ליה הא דמקשה הגמרא על ר' יוחנן בעירובין (ס"ז ב') בדין דקרפף הנ"ל מהא דתניא סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין מטלטלין לא מן תוכו לים ולא מן הים לתוכו פחות מכאן מטלטלין עד כמה עד בית סאתים אהייא אילימא אסיפא עד בית סאתים אין טפי לא והא מכרמלית לכרמלית קא מטלטל אלא לאו ארישא והכי קאמר סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו ועד כמה עד בית סאתים הא יתר מבית סאתים מטלטלין אלמא כרמלית היא תיובתא דר' יוחנן ומשני רבא דלעולם ארישא והכי קאמר הא בתוכו מטלטלין ועד כמה עד בית סאתים ורב אשי אמר הן אמרו והן אמרו ע"ש ואם נאמר דר"י רק בהוקף בידי אדם קאמר א"כ מאי קשיא ליה מסלע שבים דהוי בידי שמים ומוכח א"כ דלא שאני לר' יוחנן בין נעשה ההיקף בידי אדם ובין נעשה בידי שמים והדרא קושייתן דא"כ רה"ר היכא משכחת לה אך באמת ר' יוחנן אליבא דידיה דסובר אתו רבים ומבטלין מחיצתא כר' יהודה דעירובין (כ"ב א') דאמר רבה בב"ח משמיה שם ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר לא קשיא כלל דכיון דרבים מבטלי מחיצתא שפיר משכחת לה רה"ר אבל לדידן דסבירא לן כר' אלעזר דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא דאמר שם(כ' א') דהזורק לבין פסי ביראות חייב ומסיק בתלמודין שם דאע"ג דקא בקעי בה רבים וקמ"ל דלא אתו רבים ומבטלין מחיצתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פי"ז מהל' שבת ה"ג (ופשוט קצת הא דקי"ל כר"א אף דר"י ור"א הלכה כר"י הוא. משום דסובר כרבנן דמתניתין) א"כ תקשי דרה"ר היכא משכחת לה כיון דלא אתי רבים ומבטלי מחיצתא ולכן פשוט לרש"י דאנן לא קי"ל כעולא אמר ר"י דיותר מבית סאתים רה"י הוא ורק באמת כרמלית הוא דילפינן ממשכן דהוי סאתים וכדאמרי' שם (כ"ג ב') מנא ה"מ (דמרבעינן לחצר המשכן לשער בו איסור שבת וכפרש"י) אמר רב יהודה דאמר. קרא אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים אמרה תורה טול חמשים וסבב חמשים אבל ביותר מסאתים הזורק לתוכה פטור לדידן. ושפיר פי' רש"י שם במכלתין (פ' א') דהוי כרמלית וכן שם (צ"ט ב') אף דר' יוחנן בעצמו מיבעי ליה כותל בר"ה גבוה י' ורחב ד' ומוקף לכרמלית. מ"מ תפס רש"י ז"ל מילתא דף סיקתא דאיבעיא זו אתיא גם לרבנן דלא סבירא להו אתו רבים ומבטלי מחיצתא ולדידהו ע"כ מוכח דהוי פחות מבית סאתים דאי יתר מבית סאתים לא הוי רה"י בהיקף זה כדברינו ובפרט דאמרינן שם סמוך לזה איתמר נמי א"ר חייא בר אשי אמר רב (וכן א"ר יצחק אמר ר' יוחנן) כותל בר"ה גבוה י' ואינו רחב ד' ומוקף לכרמלית ועשאו רה"י הזורק ונח על גביו חייב ולכן פרש"י דלא הקיפו אלא בית סאתים דמאן נימא לן דרב יפלוג על רבנן דמתני' דסברי דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא [ואף דלרבותינו בעלי התוס' דעירו' (כ"ב ב') ד"ה דילמא כדי שלא יקשה להו מתלמודין דשם (ס"ז ב') המובא לעיל ע"כ נאמר דדוקא לענין דאתו רבים ומבטלי מחיצתא מחלקי התוס' בין מחיצה הבאה בידי אדם ובין באה בידי שמים משא"כ להיחשב רה"י גם היכא דנעשה בידי שמים והוא יתר מסאתים עדיין רה"י היא מ"מ לרש"י ז"ל לא ניחא ליה לחלק בזה דמניין ליה להש"ס דבר פשוט כ"כ להקשות על ר' יוחנן מסלע שבים כיון שיש מקום לחלק בשום צד בין מחיצה הבאה בידי אדם ובין באה בידי שמים א"כ אולי גם ר' יוחנן דאמר קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה הוי רה"י דוקא בידי אדם קאמר אבל בידי שמים לא הוי רה"י דומיא דמחלקינן לדידן לענין אתו רבים ומבטלי מחיצתא. ומדף רכינן עליה ש"מ דאין חילוק בינייהו כלל ובפרט דסברא זו בעצמה דחוקה היא לחלק בזה בין נעשה בידי אדם לנעשה בידי שמים כיון דלכל דינייהו שוים המה ולכן טפי ניחא לרש"י ז"ל דר' יוחנן רק אליבא דידיה דסובר אתי רבים ומבטלי מחיצתא פסק דקרפף יותר מבית סאתים רה"י הוי משא"כ לחכמים דמתניתין ור' אלעזר דס"ל כוותייהו דלא אתי רבים לא ס"ל הא דר"י ורק עד בית סאתים הוי רה"י וטפי לא. ועי']:

שם בגמ' על מה דתני בקעה אינה לא כרה"ר ולא כרה"י פריך מהא דתניא הבקעה רה"י לשבת. ומשני עולא לעולם כרמלית הויא ואמאי קרי לה רה"י לפי שאינה רה"ר ורב אשי אמר כגון דאית לה מחיצות וכי הא דאמר עולא אר"י קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפי' כור ואפילו כוריים הזורק לתוכה חייב מ"ט מחיצה היא כו' ואמרו ע"ז דעולא לא ניחא ליה בדרב אשי דאי דאית לה מחיצות בקעה קרי לה לה(בתמיה) קרפף היא. ורב אשי [רה"י קתני] וכרמלית לא קרי לה תנא דמתניתין רה"י. וכתב מרן וז"ל עי' שם בטהרות (פ"ו מ"ו) שבילי בית הגלגל רה"י לשבת ושם משנה י' איסטוונית וצ"ע עכ"ל אולי רצונו דהתם בשבילי בית הגלגל פי' הרע"ב ויתר המפרשים דהוי כרמלית והא התם דחוק טפי לאוקמי בקרפף יותר מבית סאתים וכן באיסטוונית נמי דתנן התם במשנה י' דהוי רה"י לשבת ומפורש בברייתא דמכילתין (ו' א') דהוי כרמלית ואין שום פלוגתא בזה דרק בבקעה דהתם פליגי עולא ורב אשי הכא וא"כ איך פשוט לרב אשי דא"א לאוקמי כדעולא בכרמלית משום דקתני רה"י לשבת הלא גם באיסטוונית תנן הכי דרה"י לשבת והתם ודאי כרמלית היא ואולי נאמר קצה בזה דבתלמודין עירובין (כ"ב ב') בעא מיניה רחבא מרבא תל המתלקט עשרה מתוך ארבעה ורבים בוקעין בו חייבין עליה משום רה"י או לא אליבא דרבנן לא תיבעי לך השתא ומה התם דניחא תשמישתיה (בפסי ביראות) אמרי רבנן רבים לא מבטלי מחיצתא הכא דלא ניחא תשמישתיה לא כל שכן כי תיבעי לך אליבא דר"י כו' א"ל חייבין ואפי' עולין לו בחבל א"ל אין תא שמע שבילי בית גלגול וכיוצא בהן רה"י לשבת ורה"ר לטומאה ואיזהו שבילי בית גלגול כל שאין העבד יכול ליטול סאה של חטין וירוץ לפני סרדיוט כו' אלא לאו ר' יהודה היא ומשום דלא ניחא תשמישתיה הוי רה"י ולא אתו רבים ומבטלין למחיצה זו כו' ע"ש וא"כ משמע קצת מהתם דשבילי בית גלגול הוי רה"י. והרע"ב והמפרשים דתפסו בפשיטות דהוי כרמלית אליבא דעולא פירשו דמפרש דגם בקעה דהתם הויא כרמלית וכמו שזכר להדיא הרע"ב שם. אי נמי דכוונתם דשבילי ביה גלגול הוי כרמלית רק לענין טלטול וקצת מסתברא כן לכאורה דהא מחיצה מעליא הוי ואם לא נאמר דהוי יתר מבית סאתים ולא הוקף לדירה וכדברינו לדעת רש"י המובא לעיל) ולכן ממשנה זו לא תקשי לרב אשי דאיהו יפרש באמת דשבילי בית גלגול רה"י הוא מדאורייתא והזורק לתוכו חייב והא דהקשה תלמודין כ"כ בפשיטות לרבא התם לאו משום דסתמא דתלמודין סברי כרב אשי דכיון דתני רה"י אינו כרמלית. אלא דאף גם אליבא דעולא הקשו דהלא גם לעולא להכי קרי ליה רה"י משום דאינה רה"ר ולדעת רבא דף שט ליה דבכל מקום אמרינן אתו רבים ומבטלי מחיצתא הוה ליה להיות רה"ר גמורה ובקושיית מרן מאיסטוונית נאמר קצת דהנה מצינו בתלמודין שאמרו באיזה מקומות דאע"ג דרישא לאו דוקא תני רישא אטו סיפא כיון דסיפא דוקא וכן להיפך תני סיפא דלאו דוקא משום דרישא דוקא אבל לא רישא דוקא ולא סיפא דוקא אי אפשר למתניא כדאי' בפירוש במס' חולין (ס"ח א') ומפורש בתוס' דמס' עירובין (ט"ו א') ד"ה אי הכי דתרתי אטו חדא לא אמרינן דליתני ע"ש. וא"כ מתניתין דטהרות פ"ו שלשה משניות נינהו דנקט בהו רה"י לשבת והם משנה ו' תני שבילי בית גלגולי ומשנה ז' תני בקעה ומשנה י' תני האסטוונית. ולכן סובר רב אשי דמשנה ו' דשבילי בית גלגול ומשנה ז' דבקעה ברה"י ממש איירו. דבשלמא אם נאמר כן דתרווייהו רה"י דידהו דוקא אז אע"ג דמשנה י' דאיסטוונית לאו דוקא עכ"ז תני חדא דלאו דוקא אטו תרתי דדוקא משא"כ אם נאמר דמ"ז לאו דוקא א"כ אף גם דנאמר דמ"ו דוקא עכ"ז לא הני תרתי דלאו דוקא אטו חדא דדוקא ועי':

דף ח.

אמר אביי זרק כוורת לרה"ר גבוה י' ואינו רחבה ו' חייב' רחבה ו' פטור וכתב [רש"י ד"ה רחבה] ו' פטור וז"ל דהוי רשות לעצמה ואנן ממשכן גמרינן שהיו זורקין מחטיהן] מזה לזה ולא היו זורקין רשויות עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (צ"ו ב') דלמסקנא אמרינן דלא מצינו שהיו זורקין מחטין וצ"ע עכ"ל. והוא דשם אמרו זרק ד' אמות ברה"ר מנלן דמיחייב א"ר יאשיה כו' שכן תופרי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה ופריך ודילמא גבי הדדי הוו יתבי ומשני מטו אהדדי במחטין ודילמא בתוך ד' הוו יתבי כו' עד דמסיק שם אלא כל ד' אמות ברה"ר גמרא גמירי לה וא"כ איך נקט רש"י ז"ל דאנן ממשכן גמרינן שהיו זורקין מחטיהן דלא קאי במסקנא ואולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דהנה שם אמרי' מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבי אמר ר"י דאמר קרא ויעבירו קול במחנה כו' ופריך אשכחן הוצאה הכנסה מנלן ומשני סברא הוא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי וכתבו התוס' ד"ה הכנסה מנלן וז"ל וא"ת למה צריך להך סברא כיון דהוות במשכן כדאמר לעיל (מ"ט ב') הם העלו קרשים לעגלה כו' דהא בסמוך משמע גבי זריקה דאם היתה במשכן הוי אתי ליה שפיר. וי"ל דבזריקה נמי איכא סברא מה לי ע"י הוצאה מה לי ע"י זריקה דאי לאו סברא לא הוה מחשבינן לה תולדה דהוצאה ואי לא הוות נמי במשכן לא הוה מחייבינן עלה מסברא לפי שמלאכה גרועה היא עכ"ל. וא"כ אנן לדידן עדיין תקשה לן מכלן דחייב אזריקה מרה"ר לרה"י ולהיפך מרה"י לרה"ר כיון דהעלו התוספות דמסברא לחודא לא מצינן לחיובא. וכן גם הכא מסברא לחודא דמה לי הוצאה ומה לי זריקה לא מצינן לחיובא והא דמסקינן דכל ד' אמות ברה"ר גמרא גמירי להו אין זה רק ברה"ר דחייב המעביר והזורק משא"כ מרה"ר לרה"י מנלן ולכן נאמר דף שיטא להו לרבותינו בעלי התוס' וכן לרש"י ז"ל בדעת תלמודין שתופרי יריעות היו זורקין מחטיהן מרה"ר לרה"י ומרה"י לרה"ר דמסתמא היו תופרין ברה"ר כדמפורש בתלמודין שהביאו מהא דזריקת מחטין על ד' אמות ברה"ר. וכיון דהיו תופרין ברה"ר והוצרכו למחט ושאר דברים קטנים היו זורקין מבתיהן לחוץ רק דכל שאלת תלמודין היה דהיכן מצינו זריקה ברה"ר מתחלת ד' לסוף ד' ואמר ר' יאשיה שכן תופרי יריעות כו' וזאת דחה תלמודן דדילמא גבי הדדי הוו יתבי. משא"כ מרה"י לרה"ר וכן להיפך היה פשוט לתלמודין מזריקת מחטין וכיוצא בהם ולכן הכא בדברי אביי דאיירי בזורק מרה"י לרה"ר ולא איירי בד' אמות ברה"ר שפיר נקט רש"י ז"ל דאנן ממשכן גמרינן כו' ועי':

שם אמר עולא עמוד תשעה ברה"ר ורבים מכתפין עליו וזרק ונח על גביו חייב. מ"ט פחות משלשה מדרס דרסי ליה כו' תשעה ודאי מכתפין עלויה וכתב [רש"י ד"ה מכתפין עלויה] וז"ל וכיון דצריך לרבים רה"ר הוא (בין רחב ובי קצר] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (צ"א ב') ברש"י ד"ה אי נימא וצ"ע עכ"ל והוא דשם תנן המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה פטור ושאלו בגמרא האי איסקופה מאי אילימא איסקופה רה"ר (ופרש"י כגון גבוה ט' ורחב ארבעה ורבים מכתפין עליו דחזיא לרבים לכתופי כדאמר בפ"ק עכ"ל). הרי להדיא דף ירש התם דרחב ד' וכאן פירש בין רחב ובין קצר. אך אולי נאמר קצת בדעת רש"י ז"ל דמצינו דגם דעת הר"מ ז"ל בפי"ד מהלכות שבת כדעת רש"י דהכא דלא בעינן רחב ד' וכבר השיגו שם הראב"ד אך הרשב"א ז"ל נתן טעם לדעתם דמחשבת רבים דכתפי עליה משווי ליה מקום דומיא דזרק ונח בפי הכלב המובא לקמן (דף ק"ב א') ועירובין (צ"ט א') ע"ש ולכן לפי הנחה זו נאמר לדעת רש"י ז"ל לחלק דעמוד ברה"ר דנעשה בודאי לכתופי עליה דאל"כ מה צורך לעמוד זה ברה"ר ולכן כוונת רבים מחשבי ליה מקום וחייב אף בפחות מד' משא"כ באיסקופה דלקמן דעיקריה לאיסקופה נעשית ולכן כיון דאין כאן כוונת רבים בעשייתן ורק דחזיא לכתיפי בלחודייהו לא אמרינן כ"כ מחשבתן משווי ליה מקום דהלא מה שמדמה הרשב"א לנח בפי הכלב איננה מוכרחת כ"כ דהתם בעת זריקתו כוון דלינח בפי הכלב משא"כ הכא:

ודי לן היכא דרבים מחשבי ליה בעשיית מקום זה ולא כן באסקופה ועי':

דף יא.

בגמרא הקשו על מה דתנן במתניתין (ע' ב') (לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה כו' ואם התחילו אין מפסיקין מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה) הא תני ליה רישא ואם התחילו אין מפסיקין ומשני סיפא אתאן לדברי תורה דתניא [חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק"ש] ואין מפסיקין לתפלה וכתב מרן וז"ל עי' מ"ק (ט' ב') תוס' ד"ה כאן במצוה וכו' וצ"ע ועמד בזה הראנ"ח בתשובותיו עכ"ל והוא דסם רמו קראי אהדדי כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישיו בה אבל חפצי שמים ישוו בה (שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל הלמוד תורה ותעסוק במצוה) כתיב כל חפצים לא ישוו בה (דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה דבעינן לבטל מצוה ולעסוק בת"ת) ומשנינן כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים (אז ת"ת עדיף) וכאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים (אז מצוה עדיפא וכתבו התוס' שם וז"ל כאן במצוה שא"א לעשות ע"י אחרים עשיית המצוה עדיף שהרי מפסיקין אפי' לר"ש בן יוחאי לעושה סוכה ולולב כדאיתא בירושלמי (פ"ק דשבת סוף הלכה ב') אבל בהפסקה דתפלה וק"ש אין מפסיקין לרשב"י. ובירושלמי זה שכנו וזה שכנו ואין מפסיקין שננו מפני שננו עכ"ל. וביאורו דת"ת נקרא שננו דכתיב ושננתם לבניך. וק"ש נקרא ג"כ שננו ואין מפסיקין זה מפני זה וא"כ יצא לנו דהתוס' כתבו שם היפך מתלמודין. דהכא אמרו דגם רשב"י וחביריו מפסיקין לק"ש והתוס' שם כתבו דאין מפסיקין לרשב"י והנה ספר הראנ"ח איננו אתנו לעיין בדבריו אך אולי נאמר קצת בזה דהנה שם בירושלמי אמרו בזה"ל ר' יוחנן אמר בשם ר' שמעון בן יוחי כגון אנו שעסוקין בת"ת אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין עסוקין בת"ת אפי' לתפלה אנו מפסיקין ואח"ז הביאו א"ר יוסי קומי ר' ירמיה אתיא דר' יוחנן כר' חנניא בן עקיבא דתני כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ר' חנניא בן עקיבא אימר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה. וא"כ לפי דעת הירושלמי דמדמה ההפסק מלימוד תורה להפסק מכתיבת תפילין ומזוזות שאמרו אתיא דר' יוחנן כר' חנניא משמע בפשיטות דלת"ק דר' חנניא כשם שמחלק בכתיבת ס"ת ותפילין דלק"ש מפסיקין ולא לתפלה כן מחלק בלימוד התורה דמפסיק לק"ש ולא לתפלה. ולכן נאמר בפשיטות דתלמודן שהביאו הכא דחבירים העוסקין בתורה מפסיקין לק"ש ולא לתפלה היא דעת ת"ק דר' חנניא וכן הוא דעת מתניתין דמוכח שמחלקת כן משא"כ ר"ש בן יוחאי בעצמו איהו סובר דגם לק"ש אין מפסיקין מטעמו דזה שננו וזה שננו. ור' יוחנן דאמר בתלמודין לא שנו אלא כגון רשב"י וחביריו לאו דגם דעת רשב"י כן אלא לפי דעת מתניתין מחלק כן דלא אמרו אלא באנשים דאין מפסיקין לימודם לשום דבר ותורתן אומנתם אבל כגון אנו מפסיקין לכל דבר בין לק"ש ובין לתפלה והוא ממש כדעתו בירושלמי שם והתוס' ז"ל במו"ק לחזק ראייתם הביאו דעת רשב"י בעצמו מירושלמי דמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים עדיף כחה שהרי מפסיקין אפי' לר"ש בן יוחי לעשות סוכה ולולב ובהפסקה לק"ש ותפלה אין מפסיקין לרשב"י וזהו דעת רשב"י עצמו המובא שם. ואפשר לומר עוד דהוכרחו קצת להביא דעת רשב"י משום דקשיא להו מדוע לא משני תלמודן על קושייתם מסתירת קראי (דלפעמים כתיב דחפצי שמים שווים לתורה ופעמים כתיב דכל חפצים לא ישוו) דחפצי שמים חלוקים דלק"ש מפסיקין ולשאר דברים כמו תפלה אין מפסיקין. לכן כללו בתוך דבריהם דלרשב"י בעצמו אינו כן אלא דאף לק"ש אין מפסיקין כלל ור' יונתן בן עסמיי ור' יהודה בן גרים הקשו קראי אלו תלמידי דרשב"י נינהו כמפורש שם במ"ק. ולכן אוקמי קראי אלו לחלק בין מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים. ובין א"א לעשות ועי':

דף יח:

מאן תנא להא דתנו רבנן לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין והניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ואם נתנה למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו כיוצא בו לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו לימא ב"ש היא דאוסר שביתת כלים ולא ב"ה ומשני אפי' תימא ב"ה גזירה שמא יחתה בגחלים ופריך אי הכי מוגמר וגפרית נמי לגזור ומשני התם לא מחתי לה דאי מחתי סליק בהו קוטרא וקשי להו וכתבו [תוס' ד"ה גזירה שמא יחתה וז"ל וא"ת מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתניתין דבשר בצל וביצה וחררה [דתנן לקמן (י"ט ב') אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום] וי"ל דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה [שאין דבר מפסיק] בינו לגחלים עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא מ"מ תקשי ליה מתני' דר"פ כירה בחמין ותבשיל דקדרה מפסיק ואף לפי צד איבעיא דשם דלהחזיר תנן הא מבואר שם דצ"ל חסורי מחסרא כו' ומה הן משהין כו' חמין ולא תבשיל דהטעם ע"כ משום חיתוי דאילו משום בישול אף אם יסבור דיש בישול אחר בישול ומשום שביתת כלי מה מהני בזה גירוף וגם אמאי חמין מותר וכיון דמצינו לב"ש דבקדירה מפסיק חיישינן לחיתוי י"ל דגם ב"ה סבירא להו הכי גם בהא דף רכינן מוגמר וגפרית נמי לגזור הא בלאו הכי כיון דאינו מפסיק כלי ניחוש לחתוי כמו באין צולין בשר עכ"ל. ואולי נאמר קצת בדעת התוס' ז"ל דהנה אהא דאיתא במתני' אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום אמרו שם בגמרא וכמה א"ר אלעזר אמר רב כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי (והיינו שליש בישולו וכפרש"י וא"כ חזינן דאף דאינו גמר בישול עכ"ז כיון דבשיל מעט דלסטים כבן דרוסאי אוכל לה אף דכל אדם אין אוכלין כן מ"מ אין כאן חשש חיתוי משום דלא בהיל כ"כ ולכן נאמר לדעת התוספות דעלה בדעת המקשן דדוקא אוכל העומד לאכילה וגם אינו יכול לאוכלו כלל בלי בישול אז אית לן למגזר שמא יחתה ואף דמפסיק כלי ג"כ אסור משא"כ היכא דאינו עומד כלל למאכל אדם לא בעינן למגזר בהו כ"כ דלא בהיל אינש רק לאכילת גרונו ולמלא רעבון נפשו וכן אף שהוא מאכל אדם רק דבאפשרות לאוכלו בשום ענין בלא בישול אז ג"כ אין לנו למגזר. דלא אתי למיחתי בודאי ולכן ממתניתין דכירה דהתפ בתבשיל איירי ורוב התבשילין אינם ראוים לאוכלן כשהן חיין ואינן מבושלין פשוט ליה דגזרינן שמא יחתה אף דקדירה מפסיק. ומוגמר וגפרית ניחא ליה ג"כ בתחלה אף דלא מפסיק כלי. עכ"ז כיון דאינן עומדין למאכל אדם לא גזרינן בהו. ולא הקשה הגמ' רק מקדירה דעססיות ותורמסין דהתם כיון דמפסיק כלי ומתחלה ראויין קצת למאכל אדם לא הוה לן לאוסרו כלל אם לא משום שביתת כלים. אך כיון שהתרצן השיב ליה דגם בקדירה דעססיות ותורמסין גזרינן שמא יחתה ולא מהני מאי דראוין מתחלה ג"כ למאכל אדם א"כ נראה דלא מחלקינן כלל בגזירה זו ותמיד חיישינן לגזירה ו לכן פריך ממוגמר וגפרית. והתוס' ז"ל דלא זכרו לחלוקים אלו היינו משום דהם מוכחים להדיא מתלמודין דף ריך ממוגמר וגפרית רק אחר שהשיב ליה דגזרינן אף בעססיות ותורמסין. וע"כ דמחלקינן בין ראוי לאכילה בלא בישול ובין אינו ראוי כמש"ל ולכן לא זכרו רק האי דאין צולין ועי':

דף כ:

רבין ואביי הוו יתבי קמיה דרבנא נחמיה אחוה דריש גלותא חזייה דהוי לבוש מטכסא א"ל רבין לאביי היינו כלך דתנן א ליה אנן שירא פרנדא קרינן ליה [מיתיבי השיראים והכלך] והסריקין חייבין בציצית כו'. וכתב מרן וז"ל ק"ל אמאי פריך מהברייתא ולא פריך ממתניתין (פ"ט מ"ב) דכלאים עכ"ל והיינו דתנן התם השיריים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורין מפני מראית העין. ומוכח דתרי מיני נינהו ואולי נאמר דלבד מה דף שוט לחלק קצת בין שירא לשיריים דהתם ולכן הביא לו יותר מהשיראים דקרוב לשירא. י"ל עוד בזה דיש מקום לסבור דבאמת חד מינא הוא רק שנשתנו במלאכת עשייתן. חד מהם דומה לצמר וחד דומה לפשתים וע"כ אסורין משום כלאים מפני מראית העין ומש"ה הביא מברייתא דהשיראים והכלך חייבין בציצית. הכא אין לטעות כלל ולומר דחד מינא הוא דא"כ ל"ל למיחשבינהו תרתי ועי':

דף כא.

תני רמי בר חמא [פתילות ושמנים] שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת [אין מדליקין בהן במקדש] משום שנאמר להעלות נר תמיד כו' וכתב מרן וז"ל ק"ל למאי נקט שמנים והא במקדש אין מדליקין רק בשמן זית זך עכ"ל וכדבריו מבואר להדיא במנחות (פ"ו א') וברמב"ם ז"ל. אך אולי נאמר קצת זה דהנה בכל פסולי שמנים בעא מיניה אביי מרבה לעיל מהו שיתן לתוכו שמן כל שהוא וידליק כו' א"ל אין מדליקין מ"ט לפי שאינן נדלקין (כ"ה בנ"א) וכן גרס הר"מ ז"ל בפ"ה מהלכות שבת ה"ט וז"ל אבל שמנין שאין מדליקין בהן אפ' עירבן בשמנין שמדליקין בהן לא ידליק מפני שאינן נמשכין עכ"ל ועי' במ"מ שם שגרסתו היה בתלמודן לפי שאינן נדלקין ומדקדוק לשון רבינו שנקט בדבריו אפי' עירבן בשמנים שמדליקין בהן משמע דאף מיעוט שמן שאין מדליקין ברוב שמן שמדליקין בהן (כתלמודן בסנהדרין (פ' ב') הנסלקין בנשרפים) מ"מ אסור מטעם הנ"ל וא"כ נאמר דגם רמי בר חמא במתניתא משמיענו דין זה דבפסולי שמנים אין מדל קין בהם במקדש אף אם עירבן ובטלן ברוב בשמן זית זך דבכל התורה מיעוט בטל ברוב וכשר להדליקן מדינא דשמן זית זך (דזך היינו שלא יהיה השמן זית בעצמו מעורב בשמרים וכמו שכרש"י בחומש פ' תצוה וז"ל זך בלי שמרים כמו ששנינו במנחות מגרגרו בראש הזית עכ"ל) ומ"מ עדיין אסור משום שאינן נדלקין ונמנע קצת עליית השלהבת ואנן בעינן להעלות נר תמיד שתהא השלהבת עולה מאליה ואף דאביי נקט בדבריו לשון מהו שיתן לתוכו שמן כל שהוא וידליק היינו דכל שהוא משמע מעט ומשמע ג"כ הרבה כמובא בכמה מקומות ומהם בעירובין (י"ח א') ומותר להרחיק כל שהוא בפסי ביראות ולכן בעא אביי תרתי דאולי אסור אף מעט ואולי מותר גם הרבה וגם רש"י ז"ל בגרסתו לא יחלוק על עצם הדין. ועי':

דף כח:

אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא לעורן ופריך [והאמר אביי שין של תפילין] הלמ"מ (וכיון שהשם נכתב בקמטין שלו מקרא דמותר בפיך נפיק). אלא לכורכן בשערן כו' וכתב מרן וז"ל ק"ל הא י"ל לעור תפלה של יד וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר ליישב קצת דהא איתא בברייתא שהובא בתלמודין גיטין (מ"ה ב') ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות ולא חילקו כלל בין תפלה של יד לשל ראש ומה דתני בברייתא לא היה לו לרב יוסף להביאו בלשון זה דלא הוכשרו כמו שפריך תלמודין גם מברייתא דתפילין מרובעות הלמ"מ וכהתוס' שם ד"ה תפילין ע"ש ולכן אין לומר לתפלה של יד. ומצאתי כעין זה בדברי האחרונים ז"ל. ועי':

דף לא:

ר' יוסי (דמתניתין דאמר המכבה את הנר משום דחס על הנר וחס על השמן פטור חוץ מחס על הפתילה דחייב מפני שהוא עושה פחם) כמאן סבירא ליה אי כר' יהודה סבירא ליה אפי' בהנך נמי ליחייב ואי כר' שמעון סבירא ליה אפילו פתילה נמי לפטור כו'. עד ר' יוחנן אמר לעולם כר"ש סבירא ליה ומאי שנא פתילה כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבההיא אפילו ר"ש מודה דקא מתקן מנא אמר רבא דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני מפני שנעשית פחם. וכתב [רש"י ד"ה שהוא עושה פחם שהוא מתכוין ממש] לעשותה כמין פחם עכשיו אלמא בכיבוי הצריך לגופה איירי וכו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל וקשה לי הא בפשוטו י"ל דחוץ מן הפתילה היינו דחוץ מכחס על הפתילה חייב דמיירי בלא הובהבה מבעוד יום וכיון דרצונו לחזור ולהדליק הפתילה וניחא ליה בפחם מיקרי צריכה לגופה דאפי' באינו מתכוין אלא דהוי פסיק רישיה היכא דניחא ליה מיקרי צריכה לגופה כדלקמן (ק"ג א') בתולש עולשין בארעא דידיה ומרווח יותר לישנא דבפתילה שצריך להבהבה עסקינן היינו דהוא אינו מתכוין לכך אלא דממילא ניחא ליה עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת רש"י ז"ל דבכ"מ פ"א מהל' כבת הל' ז' הביא דברי ה"ר אברהם החסיד בשם אביו ז"ל מצאתי כתוב ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא דגבי פסיק רישיה אינו מכוין למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כוון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה עכ"ל וא"כ לפי הנחה זו מיושב קצת דעת רש"י ז"ל דבהתולש עולשין רק הוא אינו מתכוין לגוף המלאכה דגוף המלאכה היא חרישת ותיקון הקרקע ואיהו מה שצריך לדידיה הוא דשקיל והן הנה העולשין. אבל המלאכה נעשית בהכרח דממילא משתבחת הקרקע וכולי עלמא ידעי שטוב בעיניו מלאכה הנעשה ומרווח ביה ודמיא ממש לסוגר ביתו כנ"ל. משא"כ הכא במכבה אף דעיקר המלאכה היינו הכבייה עביד בידים ממש ומכוין לגוף המלאכה. אבל עדיין נקרא אינו מתכוין לתכליתה דלא נראה לעין כל טובת המלאכה דאף אם לא הובהבה עכ"ז להרבה אנשים ניחא שיבער הנר דלהכי הודלקה ועדיין לא יצאה משם מלאכה שאינה צריכה לגופה שהיתה בתחלהץ דמי מפיס ולכן שפיר פירש רש"י ז"ל שהוא מתכוין ממש לעשותה כמין פחם עכשיו ואז חייב דהוי מלאכה הצריכה לגופה ועי':

דף לד:

שיעור בין השמשות בכמה אמר רב יהודה אמר שמואל שלשה חלקי מיל היינו [תלתא ריבעי מילא]. וכתב מרן וז"ל עי' פרש"י ברכות (ב' ב') ד"ה והלא כהנים ובנדה (נ"ג א' רש"י ד"ה ביה"ש וצ"ע עכ"ל כבר מבואר קושיית מרן בריש מסכת ברכות וע"ש מה שכתבנו בזה בעז"ה:

דף לח:

[תוס' ד"ה תנור] שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן לא מתוכו בין מעל גביו כתבו וז"ל אי להחזיר תנן הכא נמי האי לא יתן לא יחזיר הוא אבל להשהות משהה אפי' בתנור שאינו גרוף וקטום כדמשמע בפ"ק (י"ח ב') [דשרינן קידרא חייתא ובשיל כמאכל בן דרוסאי] אפי' באינו גרוף וקטום ומשמע התם דבתנור איירי דקאי אהא דקתני התם לעיל לא תמלא אשה קדרה עססיות כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל ק"ל הא שם לא נזכר מן מאכל בן דרוסאי אלא ובשיל שפיר דמי סתם אלא דהתוס' כתבו שם דהיינו כמאכל בן דרוסאי דהא קי"ל כחנניא וא"כ איך עשו כאן הוכחה מזה דילמא באמת תנור חמור דכמאב"ד אסור ודאמרינן ובשיל שפיר דמי היינו כפשוטו בשיל לגמרי גם אמאי לא הוכיחו כפשוטו דהא קתני במתני' (י"ט ב') ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה וחררה היינו בתנור כמ"ש התוס' לעיל (ל"ז ב') ד"ה אא"ב וכו' אע"ג דחררה בתוכה היא והיינו ע"כ משום דחררה אופין בתנור עכ"פ ראייתם מפ"ק תמוה מאוד עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת התוס' דבריש במה טומנין כתבו התוס' ד"ה במה וז"ל ונראה לר"ת שיש לחלק בין השהאה להטמנה דודאי להשהות מותר כשהוא כמאכל ב"ד שאין חיתוי מעט מועיל לו שהרי מגולה הוא ושליט ביה אוירא אבל הטמנה שהוא לצורך מחר והוא מיטמן יש לחוש שמא יחתה שמעט חתוי מועיל לו ליתפס חומו וגזרו להטמין בכל דבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויחתה עכ"ל ולדעת ר"ת גם אם מבושל כל צורכו מ"מ אסור בהטמנה וכמו שכתב הב"י בסימן רנ"ז בשם סמ"ק וסמ"ג והתרומה דאפי' נתבשל כל צורכו ואפי' מצטמק ורע לו אסור מטעמא דר"ת וכן כתב הר"ן בהדיא וכן נקט להלכה בש"ע ולכן נאמר דכל יסוד דברי התוס' הוא דבאו לאשמעינן דלא נאמר דבתנור שמוקף מחיצות ורחב מלמטה וקצר מלמעלה וכפרש"י וגם אינו גרוף וקטום ונותן התבשיל בתוך האפר הוי דומה ממש להטמנה ואסור בכל גווני ע"ז הביאו ראיה מקדירה חייתא דגם התם איירי בתנור וגם אינו גרוף ועכ"ז מותר ולא אמרינן דהוי הטמנה ממש לאסור והא דנקטו בדבריהם כמאב"ד לאו דע"ז בנו יסודם דבאמת ב אם הוא כמאב"ד ובין אם הוא בשיל ממש כחדא נינהו אם נאמר דדמיא להטמנה אך כיון דלא אסרי התם גם אם בשיל ממש כמו כן אין לאסור אם הוא כמאב"ד ורק לפי האמת נקטי בלשונם דכמאכל ב"ד הוא אבל מחררה על גבי גחלים שמותר ליתן אם נקרמו פניה כמאב"ד וכתלמודין שם (כ' א') אין להוכיח ראייתם דהתם פשוט טפי דלא דמיא להטמנה כיון שהוא על גבי גחלים ולא בתוכם כידוע במלאכת האפייה וכדתנן בהדיא על גבי גחלים לכן הביא ראיה מקידרא חייתא ועי':

דף לט:

א"ר חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר (להשתטף בחמין) וכ"כ להדיא בתוס' ד"ה הא חמין דר"ח בשיטוף איירי ופריך והא מעשה דאנשי טבריא [שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין] בקרקע הוה ואסרי להו רבנן אלא אי איתמר [הכי איתמר מחלוקת בקרקע] אבל בכלי דברי הכל אסור וכתב מרן וז"ל עי' מ"ק (י"ט ב') תוס' ד"ה שאסור וצ"ע עכ"ל וקושייתו מבוארת דשם אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים כשחל שלישי של אבילות להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב ולא אמרינן מקצת היום ככולו ביום שלישי וכתבו התוס' ד"ה שאסור וז"ל פי' בקונטרס ולערב יכול לרחוץ גופו בצונן אי נמי פניו ידיו ורגליו בחמין כו' א"נ לשטוף מותר בחמין א"נ בחמין שהוחמו בקרקע ואמר בפ' כירה מחלוקת בחמין שהוחמו בכלי כו' עכ"ל ודבריהם דהתם סותר לתלמודין דאסיקו הכא דאדרבה מחלוקת בקרקע וקצת יש עוד לדקדק ואולי גם זה בכלל כוונת מרן דמדבריהם דהתם שאמרו א"נ לשטוף מוהר בחמין ואח"כ אמרו א"נ בחמין שהוחמו בקרקע ואמר בפ' כירה כו' משמע דרב חסדא איירי דוקא ברחיצה אבל בשיטוף מותר לדברי הכל והכא כתבו להדיא דרב חסדא בשיטוף מיירי אך אולי נאמר קצת דהנה הובא בש"ע א"ח סימן תקי"א ס"ב דעת הרי"ף והר"מ ז"ל דבחמין שהוחמו מעי"ט מותר לרחוץ כל גופו בי"ט אפי' כאחד. משא"כ בשבת דאסור אף בחמין שהוחמו מע"ש וכמבואר ג"כ שם סי' שכ"ו ס"א וא"כ נאמר דהתו' כיוונו התם לחמין שהוחמו מבעוד יום וכן נוטה קצת הלשון דאסור ברחיצה עד הערב משמע אבל רוחץ תיכף כבוא השמש ואז ודאי חמין שהוחמו מבעו"י המה. ולכן פשוט להתוס' ז"ל במו"ק דאם ניתוסף לזה שהמה חמין שהוחמו בקרקע אז מותר גם ברחיצה לדברי הכל. דכיון דגם בהוחמו בשבת א"ר חסדא באוקימתא קמייתא דשרי בשבת א"כ מכ"ש בהוחמו מעיו"ט דמותר ביו"ט ואף גם למסקנא דרב חסדא דף ליגי בקרקע דווקא בשבת איירי משא"כ בהוחמו מעיו"ט מותר בקרקע אף ברחיצה אליבא דכ"ע והתוס' ז"ל זכרו דעת הסלקא דעתין לאלם דבריהם דמזה נשמע דבהוחמו בעי"ט מותר בקרקע גם ברחיצה אף להמסקנא ואליבא דכ"ע ועי': שם בפלוגתת ב"ש וב"ה דב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראויין לשתיה. כתבו [תוס' ד"ה אלא א"כ] ראויין לשתיה וז"ל נראה לר"י דוקא שמחמם אותם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אע"ג דראויין לשתיה אסרי ב"ש [דהא לית להו מתוך] וכו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל דבריהם צ"ע דלענין מתוך מה הפרש בין ראויין לשאינן ראויין וראיתי ברשב"א שהוסיף ומאן דלית ליה מתוך לית ליה הואיל ויסוד זה נסתר מפרכת הגמ' פסחים (מ"ז ב') וכמ"ש התוס' שם ד"ה אהבערה לא ליחייב וצע"ג עכ"ל והוא דשם בפסחים (מ"ו ב') פליגי רבה ורב חסדא באופה מיו"ט לחול דרבה אמר אינו לוקה משום דאמרינן הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה ורב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ושם (מ"ז ב') איתיביה אביי לרבה המבשל גיד הנשה בחלב בי"ט ואוכלו לוקה חמש לוקה משום מבשל גיד ביו"ט כו' ולוקה משום הבערה ואי אמרינן הואיל אהבערה לא ליחייב הואיל דחזי ליה לצורכו וכתבו התוס' ד"ה אהבערה לא ליחייב וז"ל מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל אפי' לב"ש אמר עכ"ל. וכוונת ריב"א הוא משום דבתלמודין ביצה (י"ב א') תני תנא קמיה דר' יוחנן ברייתא זו דהמבשל גיד הנ"ל ואמר ליה ר' יוחנן פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה (דמתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך ואין לוקין ע"ז) ואת"ל משנה ב"ש היא דאמרי לא אמרי מתוך ע"ש וא"כ איך פריך אביי לרבה מברייתא זו הא ב"ש היא אלא על כרחין דרבה דאמר הואיל גם אליבא דב"ש אמר ולכן הקשה מרן על הרשב"א ז"ל והתוס' דמוכח מדבריהם דלב"ש לא אמרינן הואיל ומסוגיא דהתם מוכח להדיא דב"ש אית להו הואיל אך אולי נאמר קצת בזה דהנה רב חסדא דאמר דלא אמרינן הואיל ודאי דלב"ה אמר דאף דברי דאמרינן מתוך הואיל לא אמרינן דמתוך לא אמרינן רק היכא דהוי לצורך קצת כגון קטן למולו ולולב לצאת בו וכיוצא בה כגון לצורך טיול דהוי קצת שמחת יו"ט משא"כ שלא לצורך כלל לא אמרי' מתוך וכמ"ש התו' שם בביצה ואשמעינן רב חסדא דלא פטרינן מטעם הואיל לחודיה היכא דהשתא הוי שלא לצורך כלל. דהואיל גרע ממתוך וא"כ דחוק קצה דרבה יהפוך הברת רב חסדא מכל וכל ויאמר דגם לב"ש אמרי' הואיל לחודיה ואף אם נתרצה בדוחק זה עכ"ז הלא רבה רק בדיעבד פטר אופה מיו"ט לחול משום הואיל ולא לכתחלה דאל"כ עירוב תבשילין ל"ל. וזה פשוט קצת בסברא ולכן נאמר דף שוט להו להתוס' ז"ל דב"ש דלית להו מתוך ולוקין ע"ז בודאי לא יתירו להחם חמין מטעם הואיל לחודיה דסברא זו לא אלימא לן להתיר לכתחלה. ושפיר קאמר הרשב"א דב"ש דלית להו מתוך כ"ש דלית להו הואיל ורק התם דכבר עבר ובישל ביו"ט דלב"ה פטור משום מתוך דמקרי חזי קצת והוי צורך היום כיון דיכול לאכול באיסור (וכהתוס') שם בפסחים ד"ה ולוקה) פשוט ליה לאביי דלדעת רבה דאית ליה הואיל אף דב"ש לית להו מתוך לאפטורי עכ"ז יצורף הואיל זה להמהוך ולכן אי אמרינן הואיל היה לן לפטור גם לב"ש ועי':

שם בא"ד וז"ל ונראה לר"י דיכול לחמם אפי' ביותר מכדי שתיה [כדאמרינן בפ' הדר (ס"ח ע"א) נישייליה] לאמיה אי צריכה נחיימיה אגב אמיה כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי למאי הוצרכו לראיה זו דאפשר לצורך מילה עדיף הא להדיא איתא ברייתא ערוכה בביצה (י"ז א') ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד עכ"ל ואולי נאמר קצת דלא ניחא לרבותינו בעלי התוס' להביא ראיה מממלא נחתום דאולי היינו דוקא לב"ה דאית להו מתוך שרי דלא גרע הא דצריך לקיתון אחד ממי דלא צריך כלל לשתייה ורק צריך מעט לשמחת יו"ט כהוצאת קטן לטיול ונוסף לזה גם סברת הואיל אף דמטעם הואיל לבד לא שרינן לכתחלה עכ"ז מצורף קצת להמתוך לב"ה דאית ליה מתוך ולכן הביאו ראיה מעירובין שם דאיירי בשבת ושם לא הותרה כלל הבערה ולא שייך סברת מתוך והואיל והא דחשש מרן דאפשר לצורך מילה שאני לבד דנוכל לומר דמשוו התוס' צורך יו"ט במקום שאין מצוה רבה רק שמחת יו"ט לשבת במקום מצוה הגדולה יותר נוסיף לומר דאולי כוונת התוס' לדעת בה"ג ז"ל המובא בתוס' ב"ק (פ' ב') ד"ה אומר לעובד כוכבים דההוא עובדא הוי לאחר המילה ולאחר שלשה ימים שכבר נתרפא הולד יפה ע"ש ואף דכתבו התוס' התם וז"ל ולספרים דלא גרסי עובד כוכבים בההוא עובדא דעירובין נוכל לומר דע"י ישראל הוה ותוך. שבעה דמחללין עליה את השבת כו' אבל אין נראה דע"י ישראל הוה אסור להרבות בשביל התינוק כדאמרינן בפ"ק דחולין כו' עכ"ל וא"כ איך הביאו ראיה מהתם דאסור ע"י ישראל להכא דאיירי בישראל וביו"ט דשרי להרבות במים יותר מכדי צרכו לשתיה אפשר לומר ע"ז לדעתם דגזירה דשמא ירבה ויעשה איסור בידים הוי דוקא בדבר שאין היתר לעשות בשום אופן כגון בשבת דאסור בכל גווני משא"כ ביו"ט דיכול להחם לשתות דשרי ביו"ט. לא חיישינן כלל דאתי להחם לרחיצה לחודיה. דהלא הובא לקמן (קכ"ז א') בתוס' ד"ה משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור דדוקא שתייה אסורה אבל לרחוץ ידיו ורגליו ושאר תשמישין שרי ואף דהתוס' דחו לה היינו בשבת שאסור לעשות לישראל בכל גווני ורק העו"ג עושה אותה משא"כ ביו"ט בדבר המותר כגון הכא שמחמם לצורך שתיה ורק דנאסור שלא יחמם יותר גזירה דאתי לחמם לצורך רחיצה אין מקום לגזירה זו. וכעין שכתבו התו' שם ד"ה משתמש (אהא דתנן התם עובד כוכבים שהדליק את הנר משתמש לאורה ישראל) וז"ל ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן בפ"ק דביצה (ג' א') בפירות הנושרין שמא יעלה ויחלוש ובמשקין שזבו שמא יסחוט משום דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהן לפי שהן דבר אכילה אבל בכל הני דהכא אינן קלין לעשות כלכך ואין אדם להוט אחריהן עכ"ל וכמו כן גם בחשש דשמא ירבה נאמר לדעת התו' דלא גזרינן בדבר שאין אדם להוט אחריהן (כמו רחיצה וכדומה) דאתי לעשות בשביל זה בעצמו והא דגזרינן שלא לזמן את העו"ג ביו"ט היינו מגזירה דשמא ירבה במידי דאכילה ומשום דאם נתיר לזמן ויתן מאכילתו לעו"ג ישאר מעט לצורך אכילת ישראל ולכן ירבה מתחלה בשביל העובד כוכבים לבד כדי שלא ימעט ישראל מאכילתו. משא"כ הכא דמחמם לצורך שתיה ומוסיף מעט בכלי זה גם לרחיצה ועי':

דף מב:

[תוס' ד"ה אבל] כתבו וז"ל ונראה דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה כו' וכן משמע בשילהי מסכת ע"ג (ע"ו ע"א) דאמרו ר' עקביא זבין יורה מעובד כוכבים אהדר ליה גדנפא ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות ואי אמרינן דעירוי ככלי ראשון [מאי איריא משום דבלע בניצוצות] אפילו בלע בליעה גמורה פלט בניצוצות שהוא עירוי אלא ודאי לא מבשל אלא כדי קליפה וכו' עכ"ל. וכתב מרן וז"ל ק"ל דלטעמיך אף אם עירוי לא הוי ככ"ר היינו בעירוי על צונן אבל הכא דהעירוי הוא על גובה הכלים שהוא חם אף אם היה העירוי מצינן לחם היה חם דתתאה גבר מכ"ש בעירוי מכלי ראשון על כ"ר עכ"ל ואולי נאמר לדעת התוס' ז"ל דאף דבאמת קיי"ל כשמואל דאמר בפסחים (דף ע"ו) ותניא כוותיה שם דתתאה גבר היינו דוקא לאסור משים דתתאה גבר להפליט קצת ולבלוע ואוסר דבר מאכל וגוש וגם את הכלי משא"כ להכשיר ולומר שמפליט כל הנבלע בדופן הכלי זה לא שמענו רק כשמלבן את הכלי והליבון ידוע דלדעת הירושלמי ותשובת הרא"ש בעינן שיהיו ניצוצות נתזין ממנה. ולדעת הגהמ"יי די שישרף קש מבחוץ והובא דעתם ביתה יוסף באו"ח סימן תנ"א ובשו"ע שם אבל שיהא די שיוחמו באש פחות משיעור זה אלא שיתן עליהן מים צוננין. זו לא שמענו כלל ועוד מצינו הכשר כלי בהגעלה שיתנם בתיך כ"ר. אבל היתר אחר לא מצינו כלל ולכן עולה בדעת התוס' ז"ל דדוקא התם משום דבלע בניצוצות די בהיתר ניצוצות אבל אם בלע בליעה גמורה אז אף שהכלי חם מ"מ לא מהני כלל פליטת ניצוצות דכיון דלא הגיע חום הכלי שיתכשר מחמת ליבון (משום דלא הגיע לשיעור ליבון גם נתינת צונן ואפי' חמין שאינם מכלי ראשון לא יתירו הכלי וכן בברייתא דע"ג (ע"ה ב') לא מצינו רק היתר הגעלה שהוא בחמין כדאמר רב הונא שם יורה קטנה בתוך יורה גדולה ולא ליתן עליהן צוננין. ופשוט דהוא מטעם הנ"ל דתתאה גבר לא אמרינן רק דמפליט קצת ומבליע ולא דיפליט לגמרי מכל הכלי אבל אי אמרינן עירוי ככלי ראשון אז יש כאן הגעלה גמורה בחמין וכדמות ראיה דאין לנו להוסיף מדעתנו לומר דגם זה יפליט בכלי רק דכלים גרעי מאוכלים ודברים גושים ולא מפליט ומבליע כ"כ הוא מהא דבעי מיניה רב יצחק בר יהודה מרמי בר חמא בזבחים (צ"ו ב') בישל במקצת כלי אם מפעפע בכל הכלי ע"ש אף דבאוכלים וכיוצא לא קמספקא לן אם מפליט ומבליע בכוליה בבישול ולכן אף דתתאה גבר לאסור האוכלים וגם לאסור הכלי מ"מ לא נחליט דמפליט ומבליע הכל ער שיעלה להיתר הגעלה ועי':

דף מג:

גמ' במת המוטל בחמה היכא דאיכא כבר או תינוק דכ"ע ל"פ דשרי לטלטולי [כי פליגי דלית ליה] מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול (ואסור לטלטולי מן הצד) וכתב מרן וז"ל ק"ל אמאי לא הוי המטה עצמה במקום ככר או תינוק ועי' מג"א סימן ש"ח ס"ק כ"א ובתוספות שבת ומזה לא העירו כלום וצע"ג עכ"ל ואולי י"ל דהמטה עצמה נעשית בסיס לדבר האסור כ"ז שעוד המת עליה ויותר מזה סבירא ליה לבעל המאור ז"ל דגם לאחר שניטל ממנו הוי המטה בסים ואסור לטלטלה כמו שמובא דבריו במ"א סימן שי"א סק"ב (וע"ש דאולי יש ט"ס בדבריו) אבל מ"מ כ"ז דהמת עליה פשוט דאסור לטלטלה משום דנעשה טפילה להן כמו דבטלה היא לגבי חי כדתנן לקמן (צ"ג ב') את החי במעה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו ועי':

דף נג:

ת"ש בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים עד שתצטנן אלמא (אצולי מצער נמי אסור לבהמה) אמר עולא גזירא משום שחיקת סממנין. ופריך [ולבהמה מי גזרינן והתניא] היה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה ולא גזרינן דלמא אתי לאתויי וכתב מרן וז"ל קשה לי דלמא משום שחיקת סממנין דאורייתא גזרינן אבל בתחומין דרבנן לא עכ"ל ואולי נאמר בזה דאף דבאחזה דם אית לן למגזר משום שחיקה דאסור מדאורייתא ולא כן בתחומין. עכ"ז הלא לנגד זה באחזה דם אית לה לבהמה צער וצער בע"ח דאורייתא כמציעא (כ"ז ב') וכיון דלא גזרינן באיסור דרבנן במקום שאין לה צער כ"כ לא נגזור במקום צער אף בחשש דררא דאורייתא ובפרט דבעירובין (ע"ו ב') בכותל שבין שתי חצירות ואין בו ארבעה אמר רב אויר שתי רשויות שולטות בו ולא יזיז בו אפילו כמלא נימא ופריך מהא דכי אתא רב דימי אר"י מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו (והאם נאמר דרב לית ליה דרב דימי) ומשני אי ברשויות דאורייתא הכי נמי והכא במאי עסקינן ברשויות דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והלא גם התם גזירה בעלמא הוא דלא יזיז על הכותל דלמא אתי לאפוקי לרה"י וברשויות דאורייתא מותר ולא גזרינן. ובדרבנן גזרינן טפי. ואם כן גם הכא פריך שפיר תלמודין. ואף דבאיזה מקומות בש"ס מקילינן טפי בדרבנן כבר עמד בזה הר"נ ז"ל בפ"ק דקדושין ליישב הסוגיות אבל הכא בעניני דשבת מצינו דעשו חיזוק לדבריהם ובפרט באיסור תחומין דיש להם עיקר בדאורייתא דשנים עשר מילין להרבה רבוותא הוי דאורייתא שפיר מצינו למימר דעשו חיזוק. ועי' בתוס' פסחים (כ"ב ב') ד"ה ואבר מן החי שכתבו ומשום צער בעלי חיים חשיב כמו לא אפשר ולא מיכווין דשרי ע"ש ולכן משוו להו תלמודין הכא ועי':

דף סא:

איבעיא להו קמיעין יש בהן משום קדושה או דלמא אין בהן משום קדושה למאי הלכתא אילימא לאצולינהו מפני הדליקה ת"ש הברכות והקמיעין אף עפ"י שיש בהן אותיות ומענינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה ונשרפין במקומן [וכתב רש"י ד"ה לאצולינהו בשבת לחצר המעורבת] כשאר כתבי הקודש עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (קט"ו א') ברש"י ד"ה מצילין אותן וצ"ע עכ"ל. והוא דשם כתב רש"י כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה למבוי שאינו מפולש כו' עכ"ל וכן הוא באמת בתלמודין שם וכאן כתב לחצר המעורבת אך אולי נאמר קצת דלרש"י ז"ל דחוק ליה לפרש דהאיבעיא הוי אם נציל אותן למבוי כשאר כתבי הקודש דא"כ למה שאלו בלשון זה יש בהן משום קדושה ואין בהם משום קדושה בהדיא הוה להו לשאול אם מצילין אותן או לא ולכן מלשון זה המציא רש"י לפרש דהאבעיא הוי רק אם יש שום קדושה בהן ולא קדושת ספרים ממש לאצולינהו אף למבוי אלא דבחצר לבדו איבעי להו ולכן תפסו לשאול בלשון יש בהן משום קדושה ופשיט להו איבעיא זו מהא דתניא הברכות והקמיעין אע"פ שיש בהן אותיות ומענינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה ונשרפין במקומן ולכאורה האי ונשרפין במקומן מיותר הוא לגמרי דכיון דלא יציל אותן ממילא ישרפו כשיגיע אליהן האש אלא מייתורא שמעינן דאף לחצר המעורבת ג"כ אין מצילין והכי פירושו אין מצילין אותן למבוי. ונשרפין במקומן דאין מצילין אותן לחצר וא"כ שפיר פרש"י לאצולינהו לחצר המעורבת והא דמסיק רש"י בלשונו כשאר כתבי הקודש רצונו דגם המה ניצולין אבל במקום הצלתן לא ישוו בו כ"כ דהכא לחצר והתם אף למבוי ועי':

דף סג:

מניין לאריג כל שהוא שהוא טמא ה"ל או בגד וכתבו [תוס' ד"ה מניין לאריג] וז"ל וא"ת ואכתי בגד כ"ש למה הוא טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק וי"ל [דראוי הוא לכוף] לקפל וליקח בו מרגליות או מחט עכ"ל וכתב מרן וז"ל ק"ל ממתניתין (פכ"ו מ"ב) דכלים צרור המרגליות ועי' ברמב"ם ור"ש שם והרי מ"מ הוא בכלל אפשר לקפל ולהניח בו מעות כמקדם וצע"ג עכ"ל והוא דשם תנן צרור המרגליות טמא צרור המעות ר"א מטמא וחכמים מטהרים ופירשו הר"מ והר"ש דצרור המרגליות עור הוא שדרכו לעמוד ימים רבים משא"כ צרור המעות גם הוא עור אבל כשנוטל המעות מתפשט הצרור ולכן מטהרי חכמים ולדעת התוס' קשה למרן דעדיין ראוי לקפל בו ולהניח בתוכו מעות אך אולי נאמר קצת בדעת התוס' דבריש דיבור זה הקשו על הא דאמרו הכא בגמ' דאריג כ"ש טמא וז"ל וא"ת והא לעיל בפ' ב"מ לא מרבינן אלא ג' על ג' וי"ל דהתם מיירי בבא מבגד גדול אבל הכא מיירי באריג כ"ש דמתחלה לא היה דעתו להוסיף עליו כו' דחשיב כ"ש אריג מתחלה כמו ג' על ג' בבגד גדול ואח"כ הקשו קושייתם הנ"ל דבגד כ"ש למה הוא טמא כו' וזה פשוט דמה דמטמא בכל שהוא רק בבגד דברים אמורים ומסברת התוס' דחשוב אריג כ"ש. משא"כ בעור דלא שייך כן דלאו אריג הוא שם בעינן בודאי שיעור האמור בהן במתניתין דכלים (פכ"ז מ"ב) העור חמשה על חמשה. ופשוט דצרור המרגליות הוא פחות משיעור זה וכן צרור המעות. ורק כיון דעשאן כלי הראוי לכן מטמא אף פחות מכשיעור משום כל כלי מעשה וע"כ במרגליות דנשאר עליו שם כלי גם כשנטלו ממנו המרגליות לכן נשאר עליו שם טומאה משא"כ בצרור המעות אף דראוי לקפלו עכ"ז כיון דכבר בטל ממנו תשמיש זה ונשאר פשוט כמו שהיה והוא פחות מכשיעור לכן מטהרי חכמים והתוס' ז"ל בדיבור זה שהקשו אח"כ וז"ל וא"ת א"כ פשוטי כלי עור אמאי טהורין הרי ראויין הן לקפל שום דבר כמו הכא כו'. כוונתם היכא דאית ביה כשיעור שלם ורק דהוא פשוטי כלי עור דטהורין מדאתקיש לכלי עץ כידוע ומשום הכי טהורין וע"ז שאלו דהלא ראוין לקפל בו שום דבר. אבל היכא דהוא פחות מכשיעור לא מטמאינן משום דראוי לקפל. דלא נעשה חשוב משום זה רק אם הוא כלי הראוי להשתמש בו ממש אז הוי בכלל כל כלי מעשה ולכן מטמאינן בצרור המרגליות ולא כן בצרור המעות ולהכי דקדקו התוס' בדברי קושייתם הנ"ל וכתבו הרי ראויין הן לקפל שום דבר ולא כתבו לקבל מרגליות או מחט משום דהכא סובבים דבריהם כשהעור הוא חמשה על חמשה וראוי לקפל דבר גדול. ותחלה בבגד איירו. ושם מטמאינן אף כ"ש. ועי':

דף עג:

אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע וכתבו [תוס' ד"ה וצריך] נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה [מידי דהוה אקורע ע"מ לתפור] ומוחק ע"מ לכתוב וכו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל מבואר דס"ל דאף היכא דאינו מקלקל דצריך לאיזה דבר מ"מ פטור ואפי' לר"י דסבירא ליה דקריעה שאינו ע"מ לתפור לא מקרי מלאכה חשובה וכן נראה מדברי הכ"מ (פ"י ה"י) מהלכות שבת וק"ל מסוגיא דלקמן (ק"ה ב') גם במ"ש התוס' אפי' לר"י משמע דלר"ש פשיטא דניחא קשה לי הא פשיטא דהיכא דניחא ליה בעצים להשתמש בהם אלא דעתה אינו עושה כן בשבילו מ"מ מקרי צריכה לגופה כההיא דלקמן (ק"ג א') בתולש עולשין בארעא דלאו דידיה עכ"ל אם לא דף שוט הדבר למרן היה אפשר לומר דהתוס' לא נחתי למידק כ"כ דבעינן דוקא צריך לעצים אלא דבאו לומר דבעינן כעין קורע ע"מ לתפור וה"ה היכא דבעי לצורך דבר אחר ג"כ חייב וא"כ גם מה שדקדק מרן בדברי ר"ש לא תקשי לדידהו כיון דלא באו למעוטי רק היכא דאין מתקן שום דבר בזה ובזה ודאי פטור לר"ש דגם בעונשין בעינן דניחא ליה אך מצאתי שהאריך בזה בעל ח"י במכלתין ע"ש:

דף עח:

ת"ר המוציא שט"ח עד שלא פרעו חייב משפרעו פטור ר' יהודה אומר אף משפרעו חייב מפני שצריך ליה מאי בינייהו אמר רב יוסף אסור לשהות שטר פרוע איכא בינייהו [רבנן סברי אסור לשהות] שטר פרוע משום אל תשכן באהליך עולה הלכך מלוה לא משהה ליה לצור עפ"י צלוחיתו משום איסורא ולוה נמי לא משהה ליה שמא יבוא לידי מלוה ויחזור ויתבענו) ור"י סבר מותר לשהות שטר פרוע וכתב מרן וז"ל ק"ל הא חזי למחוק השטר ויהיה מותר להשהותו לצור עפ"י צלוחיתו וצ"ע עכ"ל ולחומר הנושא אולי נאמר קצת דאף דבאמת מחייבינן בהוצאת שבת מידי דחזי ליה לתקן בחול ואף דאסור לעשות זאת בשבת ומקרי הוצאה חשובה כגון במוציא זרעונים דחייב משום דחשיבי לזריעה בחול וכן מים כשיעור לעשות בהם פי כור וכמוהו הרבה מ"מ בעינן דאף כדרך שהוא עכשיו אין שום הפסד ואיסור בקיומו משא"כ הכא אף דבחול חזי לטייט ולמחוק עכ"ז כיון דכמות שהוא איכא הפסד ללוה וחובת איסור למלוה בקיומו לא מחייבינן ליה משום דראוי למוחקו בחיל דהלא עתה אסור לטייט ולמחוק לכתחלה וכיון דאין דרך בני אדם להשהות שטר משפרעו בלא טיוט ומחק והכא אסור לתקנו בשבת לא מקרי דבר הראוי לחיובי על הוצאתו בשבת דכלא נחשב הוא כיון דיש הפסד ואיסור בשהייתו (וכעין ראיה לזה הוא מהא שאמרו בתלמודין (ע"ה ב') כל הכשר להצניע (דנקט מתניתין דוקא דחייב עליו) לאפוקי מאי מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשירה דף טור על הוצאתו משום דלא הוי כשר להצניע מחמת האיסור והלא גם התם כשיבטלנו העובד כוכבים יהיה ראוי ליהנות ממנו כדתנן בהדיא במסכת ע"ג (דף מ"ט א') כיצד מבטלה לאשירה ואמרו שם עוד בדף (מ"ג א') דעובד כוכבים מבטל בעל כרחו ואפי' גר תושב מבטל הרי אף דמצינו שם מקום שיהיה מותר וראוי מ"מ כיון דעתה עדיין באיסורו עומד פטור על הוצאתו וכ"כ הכא אף דבימות החול יכול למוחקו מ"מ מיקרי אינו ראוי ביום השבת כיון דעתה יש איסור בקיומו ולכן פטור על הוצאתו בשבת ועי':

דף פ.

[רש"י ד"ה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם כגון קרפף יותר מבית סאתים] כו' עכ"ל. וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (ז' א') וצ"ע עכ"ל. ע"ש מה שכתבנו בזה בעז"ה:

דף פא.

מדוכה קטנה של בשמים אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר לטלטלה לקינוח וכתב רש"י ד"ה מדוכה קטנה מלאכתה לאיסור] לכן אסור לטלטל אא"כ יש עליה עד כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (קכ"ג א') ברש"י ד"ה הני נמי עלי ומדוכה וצ"ע עכ"ל והוא דשם אמרינן דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר לטלטל:

ואיתביה אביי לרבה מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה ואם לאו אין מטלטלין אותה א"ל הא מני ר' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ולא לשום צורך אחר וכן הקשה ליה מעלי שקצב עליו בשר שאסור לטלטלו ורצה לשנויי ליה כר"נ רק כיון דשמעה להא דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי דכיון דקפיד עלייהו מיחד להו מקום הני נמי מיחד להו מקום ופרש"י הני נמי היינו עלי ומדוכה כו' עכ"ל וא"כ לפי מאי דקי"ל דגם דבר שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו הול"ל לרש"י ז"ל לפרש טעם האיסור דמדוכה קטנה משים דדוכתא מייחד ליה ולא סגי לן כלל במאי דף ירש דמלאכתה לאיסור אך אולי נאמר קצת בדעת רש"י ז"ל דהן אמת דדבר שמלאכתו לאיסור מטלטלינן לצורך גופו אבל היינו דוקא דבר שדרך בני אדם לטלטל משא"כ דבר שאין דרך וצורך בני אדם בזה אסור לטלטולי. וראיה לזה הוא מהא דת"ר בסוגייתן ג' אבנים מקורזלות מותר להכניס לבה"כ וכמה שיעורן ר"מ אומר כאגוז ר"י אומר כביצה בל גדול מזה אינו מכניס ואע"ג דצריך לקינוח מ"מ אסור משים דאין דרך בני האדם לקנח בגדולים יותר משיעור ה וכ"כ במדוכה קטנה כיון שמלאכתה לאיסור אין דרך האדם לקנח בה לכן לא התירו לטלטל בשבת רק אם היה עליה עד מע"ש דנפקעה מבשמים והרי היא כאבן לקינוח אז מותר לקנח בה. ואדרבה לא ניחא לרש"י ז"ל לומר בטעם האיסור משום דדוכתא מייחד לה דאין זה רק במדוכת שום דגדולה ולא במדוכת בשמים דקטנה היא התם לא מייחד לה מקום. ועי':

דף פג:

גמ' הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרעו הן טהורין וכתב [רש"י ד"ה טהורין] דתנן כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם אבל כל שאר כלים ואוכלים אין מיטמאין מחמת משכב ומושב כו' ולמיהוי אפי' ראשון לטומאה מחמת משא הזב נמי לא [דכי כתיב משא הזב באדם הנושא כתיב] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' נדה (נ"ד ב') ברש"י ד"ה היא עושה וצע"ג עכ"ל. והוא דשם אמרינן אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף דמה נמי עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים ומשני אמר קרא אשר היא יושבת עליו ולא דמה. ופרש"י ולא דמה עושה משכבה אב הטומאה אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא להיות ראשון ואע"פ שאינו נוגע בו דהא איתקש לנדה והכי נמי תנן באבות הטומאות דדם נדה מטמא במשא עכ"ל הרי להדיא דלפחות מטמא מה שתחתיו היות ראשון ולחומר הנושא אולי נאמר בזה דהנה כדברי ש"י דהכא מפורש בת"כ מכילתא דזבים (פ"ז מ"י) ולכן פשוט קצת דמחלק רש"י ז"ל בין דבר שאינו ראוי להיות משכב ומושב דאז אינו מיטמא כלל אפילו מנדה עצמה וגם אינו אפילו ראשין לטומאה כדבריו דהכא וכהתו"כ. משא"כ דבר הראוי למשכב ומושב דאז בנדה עצמה הוי אב הטומאה. לכן בדמה לפחות נעשית ראשון לטומאה כדבריו ז"ל במס' נדה דדמה נחית חד דרגא דבנדה עצמה הוי משכבה אב ודמה עושה ראשון לפחות ודבר שאין ראוי למשכב אז לא מטמא כלל בשום ענין ועי' בעירובין (כ"ז א') תוס' ד"ה כל שהזכירו להת"כ. ועיין שם בסוף הדיבור:

שם בעי רב חמא בר גוריא עבודת כוכבים ישנה לאיברים (לטמא גם אם אין ממנה רק אבר אחד) או אינה לאברים היכא דהדיוט יכול להחזירה לא תיבעי לך דכמאן דמחברא דמיא כי תיבעי לך היכא דאין הדיוט יכול להחזירה ואיכא דבעי לה להך גיסא היכא דאין הדיוט יכול להחזירה לא תיבעי לך דטהורה דכמאן דמחברא דמיא. כי תיבעי לך היכא דהדיוט יכול להחזירה כו' וכתבו [תוס' ד"ה כי תיבעי לך] וז"ל לענין שש טומאה מיבעי ליה כדף ירש הקונטרס ואע"ג דאסור בהנאה מ"מ בטומאה דרבנן מיבעיא ליה אם פרחה טומאתה אם לאו משמע דבהדיוט יכול להחזירה פשיטא דאסירה אפילו ללישנא תרא מדבעי לענין טומאה דאי איסור דאורייתא שרי כ"ש דלא מטמא [וקשה לר"י] דבמס' ע"ג (מ"ט ב') פליגי רב ושמואל בעבודת כוכבים שנשתברה מאליה דרב אמר צריכה לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין עבודת כוכבים צריכה לבטל אלא דרך גדילתה כו' ומסיק דבעבודת כוכבים של חוליות עסקינן ובהדיוט יכול להחזירה קמיפלגי דרב סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה כו' לא בטלה משמע דבאין הדיוט יכול להחזירה אפי' רב מודה דשריא עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא התם מבואר דמדין ביטול הוא וא"כ הא איבעיא דהכא בעבודת כוכבים של ישראל דלא מהני ביטול אם טהורה מטומאתה עכ"ל. ואולי נאמר קצת בדעת התוס' דהנה שם במס' ע"ג (נ"ב א') רבעי מיניה ר' יוחנן מר' ינאי תקרובת עבודת כוכבים של אוכלין מאי מי מהניא להו ביטול לטהרינהו מטומאה או לא כו'. ושאלו בגמרא ותיבעי ליה עבודת כוכבים גופה ואמרו עבודת כוכבים גופה לא קמיבעי ליה כיון דאיסורה בטלה טומאה נמי בטלה כי קמבעיא ליה תקרובת לעבודת כוכבים של אוכלין מאי כיון דאיסוריה לא בטיל כדרב גידל דאמר תקרובת עבודת כוכבים לא בטלה טומאה נמי לא בטלה או דילמא איסור דאורייתא לא בטיל טומאה דרבנן בטיל ולכן לא ניחא להתוס' ז"ל לפרושי בעיית רב חמא בר גוריא בעבודת כוכבים של ישראל כדעת מרן דעדיין דחיק להו מה שאמרו בתלמודן בלישנא קמא היכא דהדיוט יכול להחזירה לא תיבעי לך דודאי גם מטמא הלא שמואל סבר בעבודת כוכבים של עובד כוכבים דאינה אסורה בהדיוט יכול להחזירה וא"כ אף דהכא בעבודת כוכבים של ישראל דאיסורה רמיא עלה משום דלית לה ביטול עכ"ז הלא כבר בעי ר' יוחנן בתקרובת עבודת כוכבים דאף דלית לה ביטול ואיסורא רמיא עלה מ"מ מידי טומאתה נפקה ומדוע פשיט כ"כ לרב חמא. לכן מפרשי התוס' ז"ל בתירוצם דף לוגתת רב ושמואל איירי בחוליות קטנים אבל הכא מיירי בחוליות גדולים דאפי' שמואל מודה דאסירי בהנאה ואפי' אין הדיוט יכול להחזירה עכ"ל וא"כ לא בטיל כלל איסורייהו אף היכא דמהני ביטולה ומשום זה פשוט לתלמודין היכא דהדיוט יכול להחזירה דודאי מטמא ג"כ דעד כאן לא מיבעי לר' יוחנן רק היכא דדמיא לביטול אלא דרחמנא גזר לן דלא יתבטל כתקרובת עבודת כוכבים (וחוליות קטנים דעבודת כוכבים של ישראל דמיא ג"כ לזה לדעתינו) משא"כ הכא דבעבודת כוכבים שלימה היא ודאי מטמאה ג"כ ועי':

דף פד.

[ומדרס כלי חרס מנלן דטהור] אמר חזקיה דאמר קרא ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו ליה מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו נמי אית ליה טהרה במקוה וכתב מרן וז"ל עי' רש"י עירובין (ק"ד ב') ד"ה לא. ובבכורות (נ"ח א') רש"י ד"ה אין מדרס וצ"ע עכ"ל לכאורה כוונתו דבעירובין שם בסה"ד כתב רש"י וז"ל הלכך כלי חרס אין נעשה אב הטומאה כלל דלמדרס לא חזי משום דנשבר ותניא בהדיא בפרק ר"ע במס' שבת מדרס כלי חרס טהור וכו' עכ"ל הרי דתלה שם טעם הטהרה משום דנשבר וכן בבכורות שם כתב רש"י וז"ל אין מדרס בכלי חרס שישבר אם אדם יושב עליו עכ"ל ולא הזכיר ללימוד זה דחזקיה ולחומר הנושא אולי נאמר קצת דאף דאמת דרוב כלים אינם ראויים למדרס משום דנשברים. עכ"ז ודאי דיש כלים חזקים דיסבלו לאדם הדורסן ולכן מפרש רש"י ז"ל בתחלה ברוב הכלים דהתם ניחא משום דנשברו ואח"ז הזכיר ג"כ לדרשה דחזקיה. וחזקיה דהכא מפרש טעמי' אף לכלים חזקים שיוכלו לסבול לאדם. וכן רש"י שם בבכורות ברוב הכלים ידבר וחזקיה הוכרח הכא לפרש הטעם משום דמקיש משכבו דע"כ ברייתא זו בכלים חזקים איירי דנכלל בה ספינה עם כלי חרס וספינה הא ראויה למדרס דהכי תנא בברייתא הכא מדרס כלי חרס טהור רבי יוסי אומר אף הספינה מאי קאמר הכי קאמר מדרס כלי חרס טהור ומגעו טמא וספינה של חרס טמאה כחנניא. רבי יוסי אומר אף הספינה טהורה כתנא דידן וכיון דאיירי בכלים חזקים לכן אמר חזקיה טעמיה. משא"כ רש"י ז"ל בעירובין ובבכורות ברוב הכלים ידבר ועי':

דף צג:

אמר מר זה יכול וזה יכול ר"מ מחייבי איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דילמא שיעור אחד לכולן רב חסדא ורב המנונא חד אמר שיעור לזה ושיעור לזה וחד אמר שיעור אחד לכולן אמר רב פפא משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא היה יושב על המטה וארבע טליות תחת ארבע רגלי המטה טמאה מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש ואמאי ליבעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה לאו משום דאמרינן שיעור אחד לכולן אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו שנים פטורין לא יכול אחד לנעול ונעלו שוים חייבין ואמאי ליבעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה לאו משום דאמרינן שיעור אחד לכולן וכתבו [תוס' ד"ה אמר מר) זה יכול וזה יכול ר"מ מחייב איבעיא להו כו' תימא לר"ח אמאי בעי לה אליבא דר"מ ומצי למיבעי אליבא דר' יהודה דקיימא מתני' כוותיה בזה אינו יכול וזה אינו יכול ונראה דגירסא זו טעות וגרסינן אמר מר זה אינו יכול וזה אינו יכול ואומר ר"י דאין למחוק הספרים משום זה כו' ועל גירסת ר"ח הנ"ל קשה לר"י דמאן דבעי שיעור לזה ושיעור לזה אטו מי לא שמיע ליה מתני' דמייתי בסמוך לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין אבל לגירסת הספרים דף ליגי בזה יכול וזה יכול איכא למימר דבאין יכול מודו כולהו דשיעור אחד לכולן ומאן דמייתי סייעתא מצבי שנכנס לבית אין נראה ליה לחלק בין שניהן יכולין לאין יכולים [ומיהו לגירסת ר"ח] איכא למימר דמאן דבעי שיעור לכל אחד ואחד יאמר דצבי שנכנס לאו דוקא אחד אלא כלומר שנים עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא ע"כ גם להר"י צריך לומר כן (דצבי שנכנס לאו דוקא אחד) דאל"כ יקשה למאן דף שט מד' טליות דתחת רגלי המטה וא"כ סבירא ליה דאין לחלק בין זה יכול וזה יכול ובין זה אין יכול וזה אין יכול א"כ מאי פשיט בדרך דמיון שבת לטומאה וממתני' דזבין אמאי לא פשיט בפשיטות יותר ממתני' דמסכתין ומדין שבת עצמו מהא דלא יכול אחד לנעול ונעלו שנים אלא ע"כ דמההיא י"ל דנכנסו שנים וא"כ מאי הקשה הר"י לגירסת הר"ח הא גם לשיטתו צ"ל כן דיש לאוקמה בנכנסו שנים וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת הר"י ז"ל דהנה לעיל בסוגיין הובא מתני' דזבים (פ"ד מ"ז) היה יושב על גבי המטה וארבע טליות כו' ומובא ג"כ דר"ש פליג ומטהר וכתבו התוס' ד"ה ור"ש וז"ל ונראה דטעמא משום דבעי שיהא רוב הזב נישא על כל אחד וכן משמע במס' זבים (פ"ד מ"ח) דתנן הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו כרע הזב טהורין כרעו הן טמאין ר"ש אומר ביחיד טמאין (פי' כשאין אלא משכב אחד או מושב אחד) במרובים טהורין שאין כל אחד נושא רובו עכ"ל וא"כ לדעת התוס' מבורר כמעט במתניתין דזבים דטעמא דת"ק משום דלא בעינן שיעור לכל אחד ואחד ולכן פליג על ר"ש משא"כ במתני' דשבת אין זה עיקר הטעם ורק בזה יכול וזה אינו יכול תלוי. ולכן הביא מארבע טליות. ואף דממילא שמעינן דחייב גם בפחות מכשיעור עכ"ז עדיפא ליה להביא ראייתו מארבע טליות דכמפורש להדיא דמי) אבל להר"ח ז"ל תקשי דמאן דבעי שיעור לכל אחד ואחד איך יפרנס מתניתין דצבי שנכנס. דע"כ מוכח משם דלא בעינן שיעור לכל אחד ואחד ועי':

שם אמר רבא אף אנן נמי תנינא השותפין שגנבו וטבחו חייבין ואמאי ליבעי שיעור טביחה לזה ושיעור טביחה לזה כו' וכתבו תוס' ד"ה ואמאי ליבעי] שיעור טביחה לזה. אבל מגנבו דרישא לא מצי למיפרך דהתם לא בעי שיעור דתשלומי כפל נוהג [בכל דבר ובכל שהוא] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' בב"ק (ס"ג א') תוס' ד"ה דבר שאין מסויים וצע"ק. והוא דשם אמרינן דהא דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ואח"כ כתיב על כל דבר פשע הוי ריבה ומיעט וריבה וריבה הכל וכל הני פרטי דשור וחמור ושה ושלמה חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות ושלמה למעוטי דבר שאינו מסויים ופירשו התוס' שם דדבר שאינו מסויים היינו חצי רמון וחצי אגוז דממעט להו בטוען טענת גנב מכפל וכן לקמן (ס"ד ב') בגנב עצמו דאמר שדי חמור בין המצא המצא למעוטי דבר שאינו מסויים היינו ג"כ חצי רמון וחצי אגוז דממעט להו מכפל עכ"ל בקוצר והכא כתבו דתשלומי כפל נוהג בכל שהוא. אך אולי נאמר קצת בדעת התוס' דהנה בסוף הסוגיא דהתם הקשו בגמ' על הא דאמרו בתחלה שדי חמור בין המצא להמצא דא"כ שה ל"ל ומסיק אלא ריבה ומיעט וריבה הוא כדתנא דבי ר' ישמעאל במים במים שני פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט וריבה וריבה כל מילי וכל הני פרטי ל"ל חד למעוטי קרקע וחד למעוטי עבדים וחד למעוטי שטרות גניבה וחיים לכדרב ולפי אוקימתא זו לית לן מיעט לדבר שאינו מסויים בגנב עצמו ושפיר קאמרי התוס' הכא דנוהג בכל שהוא. ואף דבאמת נחלקו בכלל זה (דתרי כללי דסמיכי להדדי אם נדרוש בכלל ופרט או בריבה ומיעט) רבי ורבנן כמובא בתלמודין שבועות (ד' ב') ובבכורות (נ"א ב') דרבי דאמר בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות סובר דתרי כללי דכתיב בפדיון היינו ופדויו ותפדה דסמיכי להדדי דרשינן להו בריבה ומיעט וריבה וריבה הכל ונתמעט רק שטרות לחודייהו דאין גופן ממון ורבנן סברי כבני מערבא דדרשינן להו בכלל ופרט וכלל וא"כ לרבנן לא סבירא להו על כרחין כתנא דבי חזקיה דדריש להמצא המצא בריבה ומיעט רק דסבירא להו כמאן דאמר התם דתרי קראי דכתיבי גבי ש"ח אם ימצא הגנב ואם לא ימצא הוי חד לגנב וחד לטוען טענת גנב וא"כ למדים זה מזה כיון דעל כל דבר פשע אתרווייהו קאי [ומכלל זה קשה לי על המ"מ שכתב בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ח על דברי הקרן הרמב"ם שכתב שם וז"ל שרץ המים הנברא בבורות בשיחין ובמערות הואיל ואינן מים נובעין והרי הן עצורין הרי הן כמים שבכלים ומותר עכ"ל. וכתב המ"מ נראה מדברי רבינו שחריצין ונעיצין המושכין אע"פ שאינן נובעין אסורין כו' וכתנא דבי רבי ישמעאל דמשמע התם דף ליג את"ק כו' עכ"ל ופלוגתת ת"ק ותנא דבי ר"י תליא אם תרי כללי דסמיכי אהדדי נידונים בכלל ופרט או בריבה ומיעט ותנא דבי ר' ישמעאל סובר דנידון בריבה ומיעט וקשה לכאורה דא"כ איך פסק הר"מ ז"ל כתנא דבי ר' ישמעאל כיון דחכמים דרבי סברי דנידון בכלל ופרט והלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכן פסק להדיא הר"מ ז"ל כרבנן דרבי בפי"א מהל' בכורים ואחר כותבי זאת נודעתי שהפר"ח ז"ל העיר ע"ז] ולפ"ז יש מקום לקושיית מרן לפי מאי דקי"ל כרבנן דף ליגי עליה דרבי א"כ עדיין ממעטינן דבר כאינו מסויים בגנב עצמו. אך עדיין נאמר דכוונת התוס' ז"ל דלא ניחא לרבינא להביא ראיה מהא דלא בעינן שיעור גניבה לזה ושיעור גניבה לזה משום דהתם לא מוכרח כ"כ דאולי באמת בעינן שיעור לזה ולזה אך ברייתא זו סברה כתנא דבי חזקיה דסבר דתרי כללי דסמיכי דרשינן בריבה ומיעט וכתנא דבי ר' ישמעאל ולכן הביא רבינא סייעתא ברורה מטביחה דבעי לכ"ע שיעורא וא"כ ליבעי שיעור לזה ולזה ועי':

דף צד:

ההוא שכבא דהוה בדרוקרא שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית (משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה) וכתבו [תוס' ד"ה גדול] וז"ל קשה לר"ת דגבי טלטול דהוי איסורא דרבנן לא שרינן משום כבוד הבריות אלא ע"י ככר או תינוק כדאמר בפ' במה מדליקין (ל' ב') ובפ' כירה (מ"ג ב') [וי"ל דשאני טלטול דאפשר ע"י כבר] או תינוק לכך לא התירו בענין אחר עכ"ל. וכתב מרן וז"ל קשה לי הא מבואר לעיל ומ"ג ב') דבדליכא ככר דשרי טלטול מן הצד רק מטעם דאדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי ולא שרינן מטעם כבוד הבריות וצ"ע עכ"ל ואולי יש לומר קצת בדעת התוס' דהנה באמת מצינו לקמן (קי"ז ב') דמצילין רק מזון שלש סעודות מפני הדליקה ושאלו בתלמודן מכדי בהתירא קטרח נציל טפי אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי והובא בתוס' לעיל (מ"ג א') ד"ה מתוך וא"כ חזינן דגבי דליקה מחמרינן בהצלה. ולכן בעינן התם להטעם דאי לא שרית ליה אתי לכבויי (ומשום דאדם מצטער טפי על מתו כפירוש התוס' שם בדבור הנ"ל ולא סגי בטעמא דכבוד הבריות באיסור דליקה. משא"כ הכא גבי איסור הוצאה לבד די לן בטעם זה דכבוד הבריות אם אין באפשר לעשות ע"י ככר או תינוק וכדמות ראיה לזה יש להביא מהא דכ' הרשב"א ז"ל בחידושיו דרק לכרמלית התירו אבל לא לרה"ר אף לר"ש דסובר דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והביא שם הטעם כיון דאפשר בהוצאת המת שיהא בה צורך לגופה של מלאכה כגון אותה שאמרו בירושלמי בעובד כוכבים שהוציא לכלבו כו' וכל שהוא בדררא דאיסורא דאורייתא גנאי הוא למת ואין ההיתר משום כבודו כו' ע"ש וכן נאמר גם הכא כיון דיכול לבוא לאיסור דאורייתא לא התירו משום כבוד הבריות רק משום דאתי לכבויי. וע':

דף צט:

בעי ר' יוחנן כותל ברה"ר גבוה י'. ורחב ד' ומוקף לכרמלית ועשאו רה"י וזרק ונח על גביו מהו וכתב [רש"י ד"ה מוקף לכרמלית] כגון שהוקף לדירה או לא הקיפו בו [אלא בית סאתים עכ"ל] וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (דף ז') וצ"ע עכ"ל עי' מה שכתבנו שם בזה בעזה"י:

דף קג.

ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרות אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה אם לייפות את הקרקע כל שהן ופריך אטו כולהו לאו לייפות את הקרקע נינהו כו' ומשני אביי כגון דלא קמכוין ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומשני לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה וכתב [רש"י ד"ה בארעא דחבריה לא איכפת ליה] לייפות עכ"ל וכתב מרן ז"ל עי' לעיל (ע"ה א') רש"י ד"ה טפי ובתוס' שם וצע"ק עכ"ל והוא דשם אמרו בתלמודין וליחייב נמי (הפוצע את החלזון) משום נטילת נשמה ומשני רבא משום דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה ופריך עוד והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומשני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא לים כי היכי דליצל צבעיה. וכתב רש"י וז"ל טפי ניחא ליה שדם החי טוב מדם המת וכיון דכל עצמו מתכוון וטורח לשומרו שלא ימות בידו אפי' מת אין כאן אלא מהעסק וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו איכווני לא מיכוון עכ"ל. ומפורש בדבריו שם דבלא איכפת ליה מודה ר"ש והכא כתב דבלא איכפת ליה פטור וכבר הזכירו התוס' ז"ל שם להקשות על פירושו דהתם מסוגיא זו ורק לא הזכיר דסותר דברי עצמו וזהו שהוסיף מרן ז"ל אך אולי נאמר ליישב קצת דעה רש"י ז"ל בדברי הרמב"ן ז"ל שכתב שם וז"ל ופרש"י ז"ל (בתחלת דבריו) שהוא טורח לשומרו שלא ימות. פירוש לפירושו והוא בדרך שאפשר שלא ימות ואם מת לא נעשית מחשבתו והיינו דקרינן ליה מתעסק ואחרים פירשו דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה דלא ניחא ליה במיתה. ולא דייק. עכ"ל ולפי זה הא דמסיים רש"י ז"ל וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ר"ל שאין מדקדק כלל וניחא להעושה שיעשה בכל גווני אף גם שתיעשה המלאכה (והוא היפך מפציעת חלזון דשם מדקדק שיהיה בדרך אפשרי שלא ימות) ובתכלית הדבר ודאי דרצונו הוא ואז חייב לר"ש ה שאין כן הכא שכתב דלא איכפת ליה לייפות וא"כ אין רצונו בתכלית הדבר והוא ייפוי הקרקע ולכן פטור לר"ש דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכפירוש התוס' הכא. וא"כ דברי רש"י אינם סותרים אהדדי ועי' בחידושנו לעיל (ל"א ב') מה שכתבנו שם בשם ה"ר אברהם החסיד וכן הוא לרש"י ז"ל והתם פסיק רישיה הוא והכא מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ועי':

תוכן העניינים

יד יצחק - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה