אור ברסלב

יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי

ברכות

דף ב.

לרבי יצחק צבי ארונובסקי ז"ל:

ראשית דבר:

אשים בפי תהלה לאל נורא עלילה שהחייני וקיימני בחסדו ויסך עלי בידו ואחרי שנתיאשתי מחיי הבלי אחז בידי והצילני מאבלי. ובאלה לא די לקוני רק הוסיף בטובו לגמלני. לשום בתורתו חלקי ולא מנע ממני לחם חוקי ועל כל אלה הרבה עמי צדקתו ונתן לי לטובה אות בתורתו להדף יס מעט מחדושי. שחדשתי בדעת רבותי והנה זה לי כשלש שנים מעת שהוצאתי לאור ספרי יד יצחק ח"א כאשר הודעתי אז בשער בת רבים את אשר עוררני לזה ומטרת חפצי בהדף סתו אך ממאורעות העתים שמצאנו בשנים שעברו הידועות ליושבי תבל לא עלה בידי להקים חפצי בקודש ומה מאוד התמרמרה נפשי ורוחי ישתומם בקרבי על שלא זכיתי עדיין לגור באהלי ה' במקום קדשו אה"ק אשר עיני ישראל מחכות לזה ואמרתי בלבבי במה תנחם נפשי העגומה אם לא לתקן דבר הדומה למה שכלתה נפשי אליו וכמו שאמרו רבותינו במס' יבמות (צ"ו ב') על דברי דוד המע"ה בחיר המלכים שאמר [תהלים ס"א] אגורה באהלך עולמים שהוא שיאמרו דבר שמועה מפיו ואז דומה כאשר יגור באהלי ה' וכמפורסם ואולי ארצה בזה לפני אדון כל ובזה אקיים גם מובא פי אשר פצו שפתי והודעתי בשער בת רבים בראשית דברי לח"א אשר בקרב הזמן אדף יס עוד חלק אחד וכמו שנצטוינו הין צדק ודרשו חז"ל בב"מ (מ"ט א') שיהא הן שלך צדק (ועי' כתובות (פ"ו א') רש"י ד"ה פריעת בע"ח דלמד מקרא זה לפריעת בע"ח מצוה ובחדושינו להלן בכתובות שם כתבנו ליישב דעת רש"י ז"ל בזה וכאן בר"ד אלו נאמר עוד ליישב דעת רש"י בענין זה ממה שהשיגו התוס' עליו בכתובות שם והכי איתא שם בסוגיא א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאעביד מצוה מאי כו' וכתבו התוס' שם ד"ה פריעת בע"ח מצוה וז"ל בדאיכא אחריות נכסים איירי דעלה איתמר מילתא דר"פ בערכין כו' אבל בדליכא אחריות נכסים מצוה על היתומין ואין כופין כו' וטעמא משום דהויא מצות כיבוד מצוה שמתן שכרה בצידה דאין ב"ד של מטה מוזהרין עליה כו' ובקונטרס פירש לקמן גבי קטינא (צ"א ב') דהואיל וליכא אלא מצוה דרבנן לא כייפינן להו ואין נראה דאשכחן דהיו כופין במצוה דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרינן בהשולח (מ' א') דכופין את היורשים עכ"ל ואמרנו בדעת רש"י ז"ל דהנה בב"ב (קמ"ז א') אמר ר' זירא אמר רב מניין למתנת שכ"מ שהיא מן התורה שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו יש לך העברה אחרת שהיא כזו ואיזו זו מתנת שכ"מ ור"נ אמר רבה בר אבהו מהכא ונתתם את נחלתו לאחיו כו' ואף למאי דמסקינן שם אמרו דאינה של תורה אבל עשאוה כשל תורה וכדי שלא תטרף דעתו עליו עי"ש. וא"כ מהא דגיטין לא תקשי לרש"י ז"ל דהתם בשכ"מ איירי דמצוה מחמת מיתה הוה ולכן כייפינן להו דהא עשאוה כשל תורה אבל בשאר מילי דרבנן לא כייפינן ואדרבה לרש"י ז"ל לא ניחא ליה בטעם דהתוס' דע"כ אין כופין משום דהויא מצוה שמתן שכרה בצידה דהלא מצינו דהיו כופין על הצדקה אף דגם התם מתן שכרה בצידה וכמו שהקשו התוס' בעצמם בכתובות (מ"ט ב') ד"ה אכפייה גבי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה ותירוצם לא ניחא כ"כ לרש"י ז"ל ובירושלמי אמרו והובאו דבריהם בתוס' קדושין (ל"ב א') ד"ה אורו א"ר יוסי הלואי דהויין כל שמעתא ברירא לי כהך שכופין את הבן לזון את אביו ע"כ מפרש רש"י דהא שאמרו בחולין (ק"י א') כל מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד שלמטה מוזהרין היינו שאינן מחוייבין לכוף אבל אם רצו היו כופין וכדעת הרמב"ן בחו"מ סי' צ"ז עי"ש (ועי' בש"ך סי' ק"ז סק"א מש"כ בזה ומהכא מוכח קצת דף ליגי וכדעת הסמ"ע ועי"ש) לכן מפרש רש"י טפי כטעמו הנ"ל]. וכאשר פניתי אני לתור איזה דרך ישר לפני לקבוע בזה מעייני שקלתי במאזני ההבחנה כי להוסיף עוד חדושים על הרמב"ם אין טוב לבחור בזה הפעם כעצת רבים האומרים שתועלת הזאת אינה רק למעט יחידי מגולה השמים עיונם ברמב"ם ולא לרוב הלומדים והחכמים גם כי רבו החדושים בבאור דבריו מרבותינו הראשונים והאחרונים וכדומה לזה לכן אמרתי אחפשה נא איזה ענין חדש שיכשר לרוב לומדי תורה ואשר עדיין לא דרכו בזה רבים וכן שלמים ומצאתי לקדוש ה' עטרת ישראל הגאון הגדול החסיד המפורסם רשכב"ה מו"ה רעק"א זללה"ה בגליון הש"ס הרבה קושיות חזקות ותמיהות נשגבות שהעלה בצ"ע על רבותינו בעלי הש"ס ורש"י ותוס' ז"ל בפירושם ואמרתי אנסה נא לעיין בדברי קדשו אולי אוכל למצוא דרך ישכון אור ליישב דברי רבותינו האלו הדומים לצבא המרום במרום. ויחשב זאת למצוה לפני אדון כל וכאשר מצינו לרבותינו הראשונים בעלי תוס' הקדושים וכדומה ששמו עיקר לימודם ליישב דעת רבותינו בעלי התלמוד ורבים מרבותינו האחרונים ששמו עיקר תורתם ליישב דעת רש"י ותוס' ז"ל וכאשר מצינו בהרבה מקומות גם להגאון מוהר"י ברלין זללה"ה בהגהותיו לש"ס במקום שהעלה בצ"ע כתב ומצוה רבה ליישב ובחסד האל עלי התבוננתי בכל הקושיות והתמיהות (כמו שהיו לפני בש"ם דף וס ווילנא) עד שמצאתי מקום ליישב דעת רבותינו אלו ואחרי הכינותי את כל אלה דברתי עם לבבי אתבונן נא אם נכון הדבר להדף יס חדושי כי הנני גרעש ונפחד מפחד קדושת מרן הגאון הקדוש הזה שלא יהא נגד כבודו חלילה ואמעול ח"ו בקדשי שמים ודרשתי וחקרתי הדבר בשבע חקירות מאת כל מאהבי הגדולים אשר בארץ המת וכלם בפה אחד ענו ואמרו אל תחת ידידנו לא יקרך עון חלילה בדבר הזה כי מה שהעלה הגאון בצ"ע ולפעמים בצע"ג דבר גלוי וידוע בכל העולם שאין זה מפני שקצרה ידו חלילה ליישבו רק לגודל קדושתו ותורתו ושיעוריו הרבים הקבועים לא פנה ליישב הצ"ע בשעה שעלה לפניו והניח לעיין וליישב בעת מצוא וכאשר מצינו במקומות רבים שהגאון בעצמו יישב בחבוריו האחרונים כמה קושיות שהניח בצ"ע בחבוריו הקודמים וזהו לעד אמת כי רק מהרבה שיעוריו לא הסכים לתרין בשעה הזאת. ולפי ההשערה הנכונה השב בזה על מרן גם הגאון בעל תפארת ירושלים שגם הוא תירץ כל קושיות מרן שהקשה במשנה ובפי' הרע"ב ותוי"ט ותוס' חדשים בתוספות למשניות. ודמיון לזה ראינו להגאון בעל תוספות אהרן שיישב כל קושיות התוס' ז"ל מסדר מועד ומזאת נדע שגם קושיות החזקות שהעלו רבותינו התוס' בתימא לא מפני שהסכימו שאין מקום ליישבם רק שלא האריכו כ"כ וגם מה שהעלו רבותינו בעלי הש"ס בקושיא לא מנע חכם אחד מחבמי פרובינצא ליישבם כמו שמובא בקיצור כללי הגמרא ממבוא התלמוד ועי' ב"ב (נ"ב א') ברשב"ם ד"ה כדשלח. וגם הגאון מוהר"י ברלין בספרו קשות מיושב יישב כל קשיא שבש"ס ומקום הניחו לפנינו כל רבותינו אלו ובוא וראה צדקת מרן כי גם בחייו הרשה בהסכמתו להגאון בעל תפארת י' ישראל שידף יס מה שתירץ הוא על קושיות מרן וכן עשה והוסיף להדף יס גם מה שענהו מרן ומה שהוסיף עוד לחזק דבריו נגד דעת מרן. לכן חזק נא בזה כי ענין נכבד הוא ויהי אלהים עמך ובפרט כי ממצוקות השנים האלו שעברו אחרי הדף סת ח"א הנם עדיין אתך רוב מספר כפריך הראשונים וכמעט קטן הוא (לרואיו מבחוץ) מהכיל להקרא בשם ספר ממיעוט כמותו ומאד ראוי להשלימו. והרבו עלי דבריהם כהנה וכהנה עד שהוכרחתי להקים עצתם ופניתי אני לסדר הדברים להדף יסם. וראיתי כי טוב הדבר שיודף סו כל קושיות מרן בלשונו הטהור ממש משני פנים. א) כי לא דבר קטן הוא שכל קושיות מרן הרבים המפוזרים בכל הש"ס יכללו בספר אחד. ב) למען יפורשו כל דברי אלו גם לאיש אשר הש"ס עם הגליון איננו אתו ויען כי ברוב המקומות צריך באור מה שהוקשה למרן והעלה בצ"ע לכן רצון מרן בקושיותיו אשר עליהם ירה אבן פנתו סגור בין חצאי מרובע. וקצרתי בתכלית הקיצור בחדושי כי כל מטרת חפצי הוא רק למצוא מקום לדעת רבותינו ולא להאריך מענין לענין ולהקדים רבת הדברים גם באותו ענין מבלי להכביד על המעיין הרוצה לידע רק דעת רבותינו גם שלא להגדיל כ"כ ההוצאה אבל בעצם ישוב דעת רבותינו ביארתי הדברים בתכלית הביאור מבלי להצריך שום עיון כמעט בשום ספר דק כל הדברים יבוררו בחדושי אלו כאשר כבר הקדמתי בח"א בדברים צודקים שאין זה דרך נכון לפני לקצר ולסמוך על המעיין אף הודעתי שמה כי לא באתי להציע דברים לפני רבי החכמה רק לפני קטנים כמוני. ואחלה מאת פני כל מעיין בחדושי אלו שאם אולי ימצא מקום שאין כן דעת מרן בקושייתו לדעתו או שעדיין קושייתו חזקה מטעם אחר שיעלה לפניו בל יפיל נא בל הבנין רק ייטיב נא להודיעני מה ששניתי ובכל ימי חיי הבלי לא אבוש בדבר הלכה ואם יהיה מקום אתי גם אחרי הידיעה ליישב דעת רבותינו לא אמנע טוב מבעליו בחסד האל. ואם לאו אודה על האמת כי רשת הטעות על כל חי פרושה ומי ינצל ממנה. ואינני נוזר ואומר כי כל הדברים מוכרחים ואמיתים (כאשר יראה הרואה כי לא העליתי דבר ברור ברובם ככולם כי אם בלשון אולי ואפשר כתבתי דברי) רק לפי השערתי וענ"ד יקל עוצם הקושיא וחוזק התמיה מרבותינו ואף אם ימצא איזו מקומות מעטים שלא יעלה הישוב לכל הדעות והשיטות עכ"ז עדיין טוב לפנינו גם במקומות ההם להסיר גודל הקושיא לרוב הדעות והשיטות ולפחות למקצתם. ומכל דברי וחדושי אלו לא נראו לפני שום דבר בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים (אם לא הודעתי ממי יצאו הדברים) ומעיד אנכי שו"א כי חדשתי הכל בקוצר דעתי בעז"ה וכל הדן כו': וחדושים אלו אף כי נחשבים לחלק שני לאיש אשר כבר הגיע לידו חלק הראשון עכ"ז למי שעדיין לא הגיעו ח"א יוקדמו חדושים אלו בהחוברת כי להם משפט הקדימה באשר סובבים על דברי רבותינו הקדושים בעלי הש"ס וגם על דברי רש"י ותוספות המפרשים דבריהם והמה הרבים ויען כי כבר באו בהדף סה הראשונה מכתבי תעודה מגדולי ארץ מפורסמים לגאוני דורנו ובראשם ידיד ה' וי"נ הרב הכאון המפורסם ונודע למשגב ע"ה כו' כש"ת מו"ה יצחק אלחנן נ"י אב"ד דקאוונא [וכאשר התישבתי עם גאונו נ"י קודם הדף סה זו והסכים לזה ברוב אהבה והרבה לברכני בדבר ההדף סה ועוד הרבה מגדולי ישראל הסכימו להדף סה זו] לכן לא באו עוד מכתבי תעודה בהדף סה זו. כי המעט יעיד על הכלל ואם לגדור גדר למען לא יקרב איש זר להדף יס חיבורי זה כל הימים בלתי ידיעתי ורשיוני הלא למותר יחשב כי יש כח ורשות ביד האדם בעצמו לאסור שלו על אחרים ומכמה טעמים אשר כבר הודעתי אותם בשער בת רבים בח"א:

ואחרי כל דברי אלו אפיל תחנתי לפני אבינו שבשמים אב הרחמן שיעלה לרצון לפני כסא כבודו נטיעותי אשר נטעתי במקום נאמן היא תורתו הקדושה אשר נטע בכרמו בקרן בן שמן ויחנני ויחייני וירפא נפשי וגופי. ויתן חלקי כל הימים בתורתו הקדושה שאין בה שום דופי ויצילני מכל מכשול וטעות ולא יכשלו חבירי בגידופי ויחנני לחן ולחסד בעיני החכמים והגדולים וזקני העדה וישמחו בי חבירי וכל חכמי התעודה ולכף זכות ידינוני בבל זאת העבודה:

ותפלתי לא אכלה מלשחרך אלהי אבותי אשר תברך בברכה ערוכה בבנים יראים ושלמים וחיים טובים וארוכים ומרבה הצלחה להגבירים והנכבדים וכל אנשי עדתנו עדת ה' פה פלאן חדש קאוונא היא העדה אשר נתקבלתי לרב ומו"צ בתוכה. ומטובם השפיעו עלי ומחזיקים בידי לשבת בצל התורה והחכמה ולעסוק באמרי שפר באין שמן וקול צוהה. אתה ה' הצליחה נא אותם ואת מאודם וישקטו ברוב שלום ורב מנוחה ועד עולמי עולמים לא תמיש ברכתך מהם ויהיה ככה. כן כל הבאים עוד להריק טובם עלינו לא תמיש ברכתך מהם להשפיע עליהם רוב ברכה מידך הטובה המלאה והרוחה:

וחסדך ואמיתך לא תסיר גם מאבי המפורסם יא"ב דבוק בתורה ועבודה והולך בדרך תמים אשר זכרתי שמו הטוב בשער ספרי וגם פה כשיתמו אמרי ויהיו שלמים ורוב טובה וברכה יגיעהו עם כל צאצאיו וב"ב כל הימים ויאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים ומאת שדי אל טוב וחנון אשאל חנינה אשר יפקוד ברחמיו את נפש אמי היקרה נפש העדינה. אשה צנועה ויראת ה' הנקראה בשם איטע חנה ותהא נפשה צרורה בצרור החיים בצל שוכן מעונה ותפלתו לאל חיי אשר לא ימיש ברכתו מחותני הרב הה"נ המפורסם י"א באמת אחד מגבאי הכוללים לעדת ישראל בתוככי ירושלים עיה"ק כש"ת מו"ה מאיר במו"ה אשר אניקסטער נ"י ומאחיו וכל צאצאיהם ה' עליהם יחיו וגם מחמותי הצנועה אשה יראת ה' היא תתהלל מ' רבקה ליפע תי' בת חותני זקני חרב הגאון הצדיק המפורסם ונודע למשגב כו' כקש"ת מו"ה משה מישל לוריא זללה"ה אבד"ק קראקינאווי אשר שמתי לזכרון מחידושי תורתו הקדושה בסוף ספרי כהפצרת בנו הוא דו"ז הרב הה"ג החריף ובקי ומפורסם כו' כש"ת מו"ה נתן נטע ני' אבד"ק קראקינאווי אשר גם מחידושי תורתו באו בסוף חדושינו הנדף סים מכבר:

וברכתי לא אמנע מלברך בברכת הכהן ורובי ההצלחה את קרובי וש"ב אשר הריקו טובתם עלי ה"ה אחי אבי דודי יקירי הגביר המפורסם מו"ה מאיר ארינאווסקי וזוגתו החשובה תי' ואחיהם וכל צאצאיהם יחיו וכבוד ש"ב הגביר המפורסם במדינות ירא ה' מרבים כו' כש"ת מו"ה צבי נאוויאזער נ"י. ובניו וחתנו הגבירים הנכבדים ומופלגים יראים ושלמים אנשי המעלה כש"ת מו"ה אהרן נ"י ומו"ה יחיאל אליעזר נ"י ומו"ה אברהם נ"י וחתנו מו"ה אליהו מערקיל נ"י וכל צאצאיהם יחיו בטוב. וכבוד ש"ב הגביר הנכבד ויקר לבית ישראל מפורסם בתו"י כו' כש"ת מו"ה יעקב משה כדף ס נ"י אתה ה' ברך נא אותם עם כל בני ביתם והרק נא טובתך עליהם לברכם בבני חיי ומזוני רויחא כחפץ לבבם כל הימים:

אלה דברי הכו"ח יום ג' תשעה עשר לחודש מנ"א שנת אהיה בטל לישראל לפרט ווילנא יצחק צבי הירש הכהן בהמפורסם בתו"י מו"ה יעקב קאפיל הכהן איש קאוונא בהרב מו"ה אריה הכהן זללה"ה בהרב המאוה"ג הצדיק ר' קאפע הכהן זללה"ה מיורבערג. והנני נין ונכד להצדיק והחסיד האמיתי איש אלהים קדוש כקש"ת נקרא ר' ליב חסיד זללה"ה מטעלז (שנזכר מעט משבחו בס' עליית אליהו ועליו אמר הגר"א זללה"ה שהוא כנשמה בלא גוף כמובא שם) ולהרב המאוה"ג מפורסם לצדיק וחסיד אמיתי נקרא ר' שמואל הקטן זללה"ה מסלאבאדקע ולמעלה בקודש גאונים וחסידים זי"ע עדי עד:

דף ב:

רש"י ד"ה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים ר' יהודה לטעמיה דאמר בב"מ בין השמשות כדי מהלך חצי מיל קודם צאת הכוכבים קרוי בין השמשות כו' עכ"ל והגאון מוהר"י ברלין ז"ל בהגהותיו ציין בזה"ל ועי' רש"י נדה נ"ג ע"א ד"ה בין השמשות עכ"ל והיינו דגם שם כתב רש"י כן דלר' יהודה הוי שיעור דבה"ש חצי מיל ולשונו עיין להלן וכ' מרן הגרע"א ז"ל וז"ל רש"י ד"ה והלא כהנים כו' חצי מיל (אחר הגהת מוהרי"ב) אחר תיבת בה"ש] אבל קשה לי הא בשבת שם איתא דלר' יהודה שיעור בה"ש ב' תלתי או ג' רביעי מיל וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר ליישב קצת לפי חומר הנושא דהנה בבמה מדליקין כם (ל"ד ב') איתא בברייתא ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות כו' דברי רבי יהודה רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל ר' יוסי אומר ביה"ש כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו ופריך בתלמודין שם הא גופא קשיא כו' אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל כרוך ותני איזהו ביה"ש משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בה"ש כו' ורב יוסף אמר דב יהודה אמר שמואל הכי קתני משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין יום הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות כו' ואזדו לטעמייהו דאיתמר שיעור בה"ש בכמה רבה אמר רב יהודה אמר שמואל שלשה חלקי מיל (ומסיק הגמרא תלתא ריבעי מילא) ורב יוסף אר"י אמר שמואל שני חלקי מיל (ומסיק הגמ' הרי תלתי מילא) והנראה מדעת מרן ז"ל דמפרש דגם דברי רבה ורב יוסף דתלתא ריבעי מילא ותרי תלתי מילא הוי לדעת ר' יהודה דברייתא ולפי זה עולה סוגיא דשבת נגד דברי רש"י ז"ל (וזהו כוונת מרן ז"ל בהצ"ע). אבל לדעת רש"י ז"ל אפשר לומר דהוא יפרש דדברי רבה ורב יוסף משמיה דרב יהודה אמר שמואל דף ליגי אי תלתא ריבעי מילא אי תרי תילתי מילא לאו אליבא דר' יהודה הוו ורק לדברי ר"י אמר שמואל עצמו הוא דאמר שם (ל"ה ב') דכוכב אחד יום שנים בה"ש שלשה לילה ותניא שם כוותיה. ובזה נתנו רבה ורב יוסף משמו שיעור גם במשך ההליכה מר אמר תלתא ריבעי מילא ומר תרי תלתי מילא דהאי שנים ביה"ש היינו שני כוכבים בינונים כדמוכח בשבת שם ולשער שיעורא דבינונים גופייהו לא נוכל לידע בבירור דכמה חילוקים יש בכמות גודל הכוכבים וקוטנן. וכמעט דנפל שיעור דבינונים בבירא וע"כ גבלו רבה ורב יוסף משמיה דרב יהודה אמר שמואל שיעורם במשך ההליכה ושיעור זה מתחיל משתשקע החמה דאף דבברייתא זו תנא שני כוכבים בה"ש עכ"ז היינו האי שיעוריה דמשתשקע החמה וכמפורש להדיא ברמב"ם פ"ה מהל' שבת שכתב וז"ל משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינונים הוא הזמן הנקרא בה"ש בכל מקום עכ"ל ועי' בכ"מ שם. (ועי' בתוס' שם ד"ה תרי תילתא). ועל זה אמרו הכא ואזדו לטעמייהו דכמו דמפיש רבה בשיעור בין השמשות אליבא דר' יהודה דברייתא ורב יוסף ממעט בשיעוריה. כמו כן גם לברייתא דשני כוכבים ולרב יהודה משמיה דשמואל רבם דף סק כן גם בזה רבה מפיש משמיה בשיעוריה דבה"ש ורב יוסף ממעט משמיה בשיעוריה. אבל שיעוריה דר' והודה דברייתא במשך זמן דהילוך הוא חצי מיל כמו שאמר ר' נחמיה ולא פליגי כלל בעצם דבה"ש רק דמר נותן סימן במראית הרקיע ומר נותן סימן בשיעורי ההליכה והכי קים לן כל למעוטי בפלוגתא עדיף והא דבברייתא איתא בלשון ר' נחמיה אומר כבר הובא:

בתוי"ט פ"ג דביכורים משנה ו' כמה מקומות שנשנו בלשון ר' פלוני אומר ולא, נחלקו בעצם הדין כלל:

[ובנדה שם זכר רש"י לדברי ר' יהודה דהכסיף העליון ולא הכסיף התחתון וז"ל שם. בה"ש דר' יהודה בבמה מדליקין הכסיף העליון ולא הכסיף התחתון ושיעוריה חצי מיל כו' עכ"ל ומשם מוכח טפי כדברינו בדעת רש"י דר' נחמיה לא פליג אר' יהודה בשיעור ההליכה דהוא חצי מיל:

והא דהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן פשוט קצת דתלמודין דנדה שם דוחקתו דת"ר הרואה כתם אם יש בו כדי לחלק ג' גריסין ועוד לכל אחד ואחד חוששת משום זיבה ר' יהודה בן אגרא אומר משום ר' יוסי אחת זו ואחת זו חוששת [דאפי' בשני גריסין חוששין שמא ראתה אותן בשני בה"ש או אחת היום ואחת בה"ש של מחר וראיית בה"ש עולה לשני ימים ויש כאן ג' רצופים] אמר רבי נראין דברי ר"י בן אגרא כשלא בדקה ודברי חכמים כשבדקה ושאלו בגמרא מאי בדקה ומאי לא בדקה אמר רבא אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי כגון שבדקה עצמה ולא בדקה חלוקה ואף עצמה לא בדקה אלא בה"ש דר' יהודה ובבין השמשות דר' יוסי לא בדקה דרבנן סברי בה"ש דר' יוסי לילה הוא והא בדקה בבה"ש דר' יהודה [הלכך הא לא ראתה בה"ש כלל שתעלה לשני ימים) ור' יוסי לטעמיה דאמר בה"ש ספיקא הוא ואח"כ דקדקו בתלמודין בדברי רבי דאמר נראין דברי ר' יהודה בן אגרא כשלא בדקה ודברי חכמים כשבדקה ולא מצאו מקום לדבריו משום דסתרא רישא לסיפא עד שהעלו בדוחק דה"ק נראין דברי ר' יהודה בן אגרא לרבנן דלא בדקה כלל לא בדר' יהודה ולא בדר' יוסי שאף חכמים לא נחלקו עליו אלא דבדקה בדר' יהודה ולא בדקה בדר' יוסי ע"כ הסוגיא שם. ובאמת דתירוץ זה דחוק טפי וכבר כתבו התוס' בחולין ק"ט א' ד"ה נראין דלא קאמר הכי אלא היכי דלא אפשר ליה לתרץ באופן אחר וגם בנדה שם כתבו דאם יכול ליישב בענין אחר בהגהה מועטת משני ואם נאמר דר' נחמיה פליג על ר' יהודה בשיעוריה ושיעוריה דר' יהודה הוי תרי תלתי מילא או תלתא רביעי מילא א"כ תיקשי מדוע לא אוקמי בתלמודן דנראין דברי ר"י בן אגרא כשלא בדקה היינו דלא בדקה לא בדר' יהודה [דתרי תילתא מילא או תלתא ריבעי מילא] ולא בדר' יוסי ורק בדקה בדר' נחמיה דחצי מיל [ורבי כר' יהודה ס"ל דגם לאחר חצי שעה עדיין בה"ש היא אבל ר"י בן אגרא פליג גם כשבדק בדר' יהודה] ונראין דברי חכמים כשבדקה היינו כשבדקה גם בדר' יהודה [אבל חכמים סברי כדר' נחמיה דבה"ש כחצי מיל לחודיה] ואז ירווח לן דברי חכמים באין דוחק [דאף דמרחקינן דברי ת"ק מדברי ר' יהודה בן אגרא עכ"ז הלא פשט דברי ת"ק משמע כן דקאמר אם יש בו לחלק ג' גריסים דוקא חוששת משמע דמיקל טפי ודי לו בבדיקה מועטת] ומדלא נחתו לתרץ כן לכן מוכיח רש"י מתלמודין דנדה דר' נחמיה לאו דעת שלישית הוא אלא סבירא ליה כר' יהודה]. וכדמות ראיה לזה דלא פליגי ר' יהודה ור' נחמיה הוא מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל שם (ל"ה א') בה"ש דר' יהודה כהנים טובלין בו ופריך שם למאן אילימא לר' יהודה ספיקא הוא אלא בה"ש דר' יהודה לר' יוסי פשיטא כו' ואם נאמר דבה"ש דר"נ חלוק מר' יהודה היה לתלמודן להזכיר ג"כ בה"ש דר' יהודה אליבא דר' נחמיה (אבל איננו מוכרח כמובן) וכעין רמז מעט לזה מלשון דר"נ שלא נקט בלשונו לומר בה"ש כדי שיהלך אדם כו' כמו שזכר ר' יוסי שלאחריו לומר בה"ש כהרף עין. ואף דלדברינו מפרש ר' נחמיה שיעור בה"ש במשך הליכה שהוא חצי מיל מ"מ פליגי רבה ורב יוסף בשיעור בה"ש דר' יהודה בכל זמן שפני מזרח מאדימין דף ליגי במשך זמן מהילוך דחצי מיל כידוע גם כל פלוגתת הראשונים בזה ושורש מחלוקתן תלוי בדעת תלמודין פסחים (צ"ד א') איך מתחשב שיעורא דהילוך עשרה פרסאות ביום ובזה עצמו יפלגו רבה ורב יוסף ולכן לרבה יתמשך שיעוריה ולרב יוסף יתקצר מעט [אחר כותבי זאת מצאתי דגם הגאון בעל עטרת ראש הקשה קושיית מרן על רש"י ז"ל ודרך עברי בדבריו ראיתי שהקשה דאיך אמרו הכא בתלמודין דר"מ השיב לר' יהודה מי סברת דאנא אבין השמשות דידך קאמינא אנא אבין השמשות דר' יוסי הקאמינא. הלא אמרו בעירובין י"ג ב' דלא ר' מאיר שמיה אלא ר' נהוראי שמו ולא ר' נהוראי שמו אלא ר' נחמיה שמו ואיך יאמר ר' מאיר דהוא ר' נחמיה דבריו אליבא דר' יוסי בר פלוגתיה ע"ש ואנו נאמר דמלבד מה שראיתי על הגליון בעירובין שם דמה שאמרו ולא רבי נהוראי שמו אלא ר' נחמיה שמו על ר' נהוראי המוזכר בש"ס קאי ולא על ר"מ שדברו בו בתחלה וכן מוכרח לכאורה דאל"כ איך יאמרו בתחלה לא ר"מ שמו אלא ר' נהוראי שמו ובתוך כדי דיבור יאמרו דלא ר' נהוראי שמו אלא ר' נחמיה שמו דאין כן סוגיית הש"ס אלא אף גם אם נדחוק כן לפחות נאמר דאף אם ר"מ המוזכר בש"ס שם עצם שלו הוי ר' נחמיה מ"מ ר' נחמיה המוזכר בש"ס לא זהו ר"מ דש"ס ורק הוא תנא המוזכר תמיד בשם זה וכדמצינו להדיא בסנהדרין י"ד א' דר' יהודה בן בבא סמך לר' מאיר וגם לר' נחמיה ע"ש ועוד שם בסנהדרין (פ"ו א') סתם מתני' ר"מ סתם תוספתא ר' נחמיה ולכאורה בטח נוכל לומר כן:

דף טז.

גמ' והתניא הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב מברכין לאחר המזון אלא כיצד ראשונה כתיקונה שניה פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ וכתבו [תוס' ד"ה וחותם] וז"ל אע"ג דמדאורייתא הם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים [במלאכת בעה"ב]. וכתב מרן וז"ל עיין לקמן (מ"ו א') תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרין אותה וצ"ע עכ"ל והוא דלדברי תוס' אלו מניין מוכח דלאו דאורייתא הוא כיון דיש כח ביד חכמים לעקור ואולי נאמר בדעת התוס' דלדידהו הוי ראיית תלמודן מהא דעוקרין לגמרי ברכת הטוב והמטיב ולא מזכירין כלל אף לא בכולל כברכת בונה ירושלים דכוללין אותה לפחות. ואם איתא דהויא מדאורייתא למה נשתנה כל כך. דבשלמא אם היא דרבנן ניחא לן דלכן לא כללוהו עם ברכת הארץ משום דאורייתא ודרבנן לא כללינן ביחד אבל אם היא ג"כ דאורייתא למה לא כללוהו בתיבות מועטין לפחות האם יגרע ברכת הטוב והמטיב דאורייתא מתפלת י"ח דעיקרה דרבנן לכמה פוסקים. ומ"מ כללו כולם בהביננו גם לפועלים ולא עקרו אף חד מנהון וכדתניא הכא בברייתא וע"כ שפיר דקדק רב יוסף שם דהויא דרבנן ודאורייתא ורבנן לא כללינן. ועי' בב"א בשם הכ"מ. ודברינו מוכרחים לכאורה ועי':

דף כ:

על מה דתנן במתניתין דנשים חייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון פריך בגמ' [ובמזוזה פשיטא] ומשני מהו דתימא הואיל ואיתקש לת"ת קמ"ל וכתב מרן וז"ל עי' יומא (י"א ב') וא"כ לא הוי פשיטא דלא נימא למעט מן ביתך ולא ביתה וצע"ק עכ"ל והוא דביומא שם איתא ת"ר בית הכנסת ובית האשה ובית השותפים חייבות במזוזה פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמ"ל. וא"כ איצטריך דלא נימא למעט מן ביתך ולא ביתה כלישנא דמרן. ואולי נאמר בדעת תלמודין. דבמס' שבת (ל"ב ב') איתא פליגי בה ר' חייא בר אבא ור' יוסי חד אמר בעון מזוזה בנים קטנים מתים וחד אמר בעין ביטול תורה למ"ד בעון מזוזה מקרא (דלמען ירבו ימיכם דמשמעו דאם לא תקיימו לא ירבו) נדרש לפניו (היינו אמזוזה דכתיב סמוך ליה) ולא לפני פניו אולמדתם. ולמ"ד בעון ביטול תורה מקרא נדרש לפניו ולפני פניו (גם אולמדתם). וכתבו התוס' ד"ה מקרא וז"ל תימא לר"י דבפ"ק דקידושין (דף ל"ד א') דאמר כל מצות עשה כו' ופריך ונקיש מזוזה לת"ת פי' ולפטרי נשים ממזוזה כי היכי דף טירי מה"ת ומשני לא ס"ד דכתיב למען ירבו ימיכם אטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי והשתא הא קאי קרא דלמען ירבו גם אתלמוד תורה כדמשמע הכא ומ"מ לא מחייבין נשים בת"ת מצד זה דבעו חיי וי"ל דבת"ת הוה מחייבינן נמי מהאי טעמא אי לא מיעט קרא בהדיא דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם אבל במזוזה דליכא מיעוט אלא הקישא מהאי טעמא דבעו חיי אית לן למימר דאין להקיש עכ"ל בהוספה מועטת ולכאורה לדעת תלמודן דיומא דלמעט בית האשה מקרא דביתך ולא ביתה מאי מהני לזה סברא זו דנשי בעו חיי. דזה מהני להיקש לחודא ולא לקרא ובפרט לפי מאי שהוכחנו בחידושנו למס' יומא דעיקר תירוצם דהני בעו חיי הוא רק אנשים דבית השותפים נפקא לן בחולין מדכתב לשון רבים (ימיכם) ע"ש. ודחוק לחלק דמשים הכי מהני לן סברא דנשי בעו חיי משום דהכא יש מקום לאוקמי קרא זה דביתך לכדרבא דדרך ביאתך. דהלא גם התם אפשר לאוקמי קרא דולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם וכברייתא דקידושין (ל' א') ע"ש ולכן נאמר בדעת תלמודן דקידושין ושבת (לפי דעת התוס' דמוכרחים דבריהם) דיסברו דמקרא דביתך אין לנו למעט נשים כלל משום דכלל בידנו דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה וכמו שכתבו התוס' ריש קדושין (דף ב' ב') ועוד באיזו מקומות זולתי אם נאמר בלשון איש אז בעינן לרבות גם אשה וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין (ס"ו א') ובכמה דוכתי והכא דלא נכתב רק לשין זכר לחודיה אין אתנו למעט ממנו אשה ולא תקשי מזה על תלמודין דשבת ולכן לפי זה ניחא ג"כ הא דלא זכרו הכא קרא דביתך ולא ביתה דמזה לא נמעט כלל אשה וכמו שהוכחנו [ובדעת תלמודן דיומא דעלה בדעתם לומר דנמעט מביתך ולא ביתה. נאמר דנחתו לסברת תלמודן דריש תמורה (דף ב' ב') דמרבינן שם אשה להמורה לר' יהודה מדכתיב המר ימיר ולר' מאיר מדכתב ואם ופריך ולר"מ ור"י טעמא דרבי קרא לאשה הא לא רבי קרא הו"א כי עבדה חמורה לא לקיא והאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי ר' ישמעאל איש או אשה כי יעשו וגו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני איצטריך מהו דתימא הני מילי עונש השוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הציבור ואין השותפים עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל ולפי זה נאמר דתלמודן דיומא מדמו מזוזה דהוי עשה שאין הזמן גרמא (דבעשה כזו גם נשים חייבין) ללא תעשה (דבכולם נשים חייבין) וכמו דבל"ת הו"א דאין זה רק באם שוה בין ביחיד ובין בציבור כ"כ נאמר בהוה אמינא זו דבעשה שאין הזמן גרמא לא יתחייבו נשים רק אם נוהגת בכל אבל הכא במזוזה כיון דממעטינן שותפים מקרא דביתך נמעט ממנו גם נשים. ומה שדקדקנו דא"כ (דאתי, קרא דביתך לזה) איך ידחנו סברא זו דנשים בעו חיי הלא פטורות מת"ת ולא מחייבינן להו מסברא זו. ע"ז נאמר דדעת תלמודן דיומא יסוב למ"ד מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולדידיה אינו מוכרח כלל דסברא זו אינה מדתה לקרא אלא דשפיר ידחהו. או כדעת התוספות בקידושין (ל"ד א') דקרא זה אשמכתא הוא ואפשר עוד דנקטו שם ביומא קרא זה דביתך למעוטי בית האשה רק איידי דממעט מקרא זה בית השותפים אף דאין זה עיקר לאשה וכעין שכתבו התוס' בשבת (קכ"ח א') ד"ה ונתן ובהרבה מקומות דמוכח דהש"ס שם ובכמה דוכתי לא נקטו עיקר הדרשה ודמיון לזה נאמר גם הכא בהו"א זו דלא נקטו עיקר הדרשה. ובית האשה נמעט רק מהיקש דת"ת]. וע"כ תלמודן דהכא בברכות נקטו להיקש זה בהו"א דהוא מדוקדק ומרווח ועליו אין להקשות ולא איצטריך לן לדחוקי ביה ועי':

שם [ובברכת המזון פשיטא] דנשים חייבות ומשני מהו דתימא הואיל דכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע כמצות עשה שהזמן גרמא דמיא קמ"ל:

וכתב מרן וז"ל עיין לקמן בסמוך א"ל רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וצ"ע עכ"ל והוא כיון דקמספקא ליה בסמוך איך פריך פשיטא הלא טובא אשמעינן דרבנן חייבו אותן וגם אם מדאורייתא חייבין אשמעינן דלא נימא דיפטרו משום דלא נטלו חלק בארץ לדעת רש"י או משום שאינן בברית ותורה לדעת התוס' ואולי נאמר קצת בדעת תלמודין דהנה ז"ל התוס' ד"ה נשים דטעמא דהאיבעיא הוא משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן כל שלא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו והשתא קא מיבעיא ליה כיון דלא מצי למימר ברית ותורה לא הוי אלא מדרבנן או דילמא כיון דנא שייך בהו הוי שפיר דאורייתא והא דלקמן מיירי באנשים דשייכי בברית ותורה עכ"ל ומפשט דברי התוס' משמע להדיא דכל האיבעיא הוא רק למאי דאמרינן לקמן כל שלא אמר ברית ותורה לא יצא י"ח וא"כ לפי דעת רב חננאל אמר רב לקמן (מ"ט א') דאם לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא ע"ש אין מקום לאיבעיא. דאם לאשמועינן הא גופיה דברית ותורה אינו מעכב הוה ליה להתנא לאשמועינן באנשים ולכן לדידיה פריך שפיר פשיטא וכיוונתי בזה לדעת מרן בספרו דו"ח ע"ש ולפירוש רש"י ז"ל דאיבעיא דרבינא הוא משים דהארץ לא נתחלקה לנקבות והכא כתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך. אולי נאמר בדעתו דלר"מ דסובר בסוף מע"ש ובתוספתא דביכורים פ"א דכהנים לא נטלו חלק בארץ הא דמחוייבין בברכת המזון ע"כ הוא משום דלדידיה לא תלוי בחלוקת הארץ ובעיית רבינא דנשים חייבות או לא הוי אליבא דר' יוסי דף ליג שם במע"ש ובתוספתא ואומר דכהנים נטלו חלק וכמו שזכר הרמב"ן בחי' לב"ב ע"ש ולפי זה פשוט קצת לומר בדעת תלמודן דהא דף ריך תחלה על מתניתין פשיטא דנשים חייבות היינו משום דסתם מתניתין ר"מ היא ולדידיה הא ודאי הוו דאורייתא דלא תלוי בחלוקת הארץ ואם דאתי לאשמעינן דלא מעכבא בחיובייהו מה שלא נטלו חלק בארץ משום דלא תלוי חיובא בחלוקה הארץ הו"ל לאשמעינן בכהנים ולכן פריך שפיר פשיטא ובעייתו דרבינא הוי אליבא דר' יוסי ועי':

דף כג:

ת"ר לא יאחוז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהן מים ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינא עראי וכתב [רש"י ד"ה ולא יישן בהן שמא יפיח] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' סוכה (דף כ"ו) וצ"ע עכ"ל והוא דאיתא שם תנא חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותנא אידך בין קבע ובין עראי ואנא אידך לא קבע ולא עראי ומשני לא קשיא הא דנקט להו בידיה הא דמנחי ברישיה הא דף רס סודרא עליה ופרש"י דנקט להו בידיה לא קבע ולא עראי שמא יפלו מידו דמנחי ברישיה עראי מותר וקבע אסור שמא יפיח כו' עכ"ל וא"כ איך פירש הכא על מה דתנא דלא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי דהטעם שמא יפיח ולכאורה תמוה הדבר והנה מרן ז"ל לא הזכיר מדברי רש"י דשם ולכאורה הוא משום דגם בלעדי דסתר רש"י דברי עצמו מוכח מדברי תלמודין דשם נגד פירושו אך באמת אי משום הא לא איריא דהרמב"ם ז"ל אינו מפרש כפרש"י שם דז"ל בפרק ד' מהלכות תפילין הט"ו תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהן עליו לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אלא אם הניח עליהם סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהם שינת עראי וכו' עכ"ל. וכתב הכ"מ בתוך דבריו וז"ל ומפרש רבינו כי מנחי ברישיה לא קבע ולא עראי משום דחיישינן דלמא לא מדכר דתפילין עליה ואתי להפיח וכו' עכ"ל וא"כ גם לרש"י ז"ל דמכלתין לא תקשי מעצם הסוגיא דהתם דאפשר לפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל ואם נבוא להקשות רק מדברי רש"י ז"ל דסותר א"ע בשני המקומות יקשה טפי מדבריו בסוכה (דף מ"א ב') שהובא שם כל הברייתא עצמה המובא הכא בתלמודין וע"ז הברייתא גופא מפרש רש"י וז"ל לא ישן בהם לא שינת עראי ולא שינת קבע שמא יפלו מידו והכי אוקימנא ליה בהישן דהא דקתני לא קבע ולא עראי בדנקט ליה בידיה עכ"ל. אך אולי גם דעת מרן ז"ל להקשות עיקר קושייתו מדברי רש"י ז"ל דסתר עצמו בפירושו ורק דסמיך על עצם הסוגיא דשם:

ואולי נאמר ליישב גם דברי רש"י דלא יסתור עצמו בשני המקומות האלו והוא דהנה הכא אמר רבא אמר רב ששת לית הלכתא כי הא מתניתא דקתני ולא ישתין בתפילין דב"ש היא דאי ב"ה השתא בה"כ קבוע שרי בית הכסא עראי מיבעיא וא"כ טעמא דלא ישתין לא הוי החשש כרישא דברייתא דלא יאחוז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל דהתם הטעם משום שמא יפלו מידו אבל הכא טעמא אחרינא הוא משום דגם בהכ"ס עראי דינו כבהכ"ס קבוע ולפי זה דחוק לרש"י ז"ל לפרש דהטעם דלא ישן דקתני בסיפא הוא משים שמא יפלו מידו דא"כ הו"ל להסמיך ולא יישן זה לרישא דברייתא דלא יאחוז אדם תפילין בידו ויתפלל דגם התם הוי החשש משום שמא יפלו ואיך אפסקיה בבבא אחרינא דלא דמיא ליה כלל ודומה למאי דאמרינן בתלמודין (כ"ה ב') א"כ לתנייה גבי זובו ע"ש ולכן מפרש רש"י ז"ל הכא דטעמא דלא יישן דסיפא שהוא משום שמא יפיח ודומה ממש ללא ישתין דטעמא משום בהכ"ס לרבא ורב ששת דהכא ומפרש טעם זה לדעתם דהא סמכו דבריהם לברייתא זו ותיכף אמרו דבריהם משא"כ התם דלא נזכר כלל דברי רבא ורב ששת. לכן מפרש רש"י ז"ל לפי ההלכה דקיי"ל כבית הלל דנכנס אדם אף לבה"כ קבוע ותפילין בידו והא דלא ישתין בהן מים כשהן בידו הוי הטעם משום נצוצות כדמסיק בתלמודין ולא מטעמא דהפחה ובה"כ והוי דומה לנפילה על גבי קרקע בטעמיה ולפי זה מפרש שפיר גם ולא ישן דנקט בסיפא דהאי ברייתא דהטעם משום שמא יפלו ועי':

דף כה.

לא יקרא אדם קריאת שמע כו' ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן לתוכן עורות וכתב [רש"י בזמן שיש בהן] עורות אצואת כלבים וחזירים קאי [שדרכן לתתן] בעיבוד העורות כו' עכ"ל וכתב מרן עי' ברש"י כתובות (דף ע"ז א') ד"ה מקמץ וצ"ע עכ"ל והוא דשם כתב רש"י וז"ל מקמץ צואת כלבים ולא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בה בגדים לפני כיבוסן יום או יומים עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת רש"י דהנה שם בכתובות אמרו במתניתין ואלו כופין אותן להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי. ובגמ' מאי מקמץ אמר רב יהודה זה המקבץ צואת כלבים מיתיבי מקמץ זה בורסי א"ל וליטעמך תקשי לך מתניתין המקמץ והמצרף נחושת והבורסי ודחי בשלמא מתניתין ל"ק כאן בבורסי גדול כאן בבורסי קטן אלא לרב יהודה קשיא ומשני תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסי ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים. ואם נאמר דהמקבץ צואת כלבים הוא לתת לתוך העורות א"כ מאי קשיא לרב יהודה הלא גם זה לצורך בורסי הוא [ועי' בתוס' שם ד"ה אלא] לכן מפרש רש"י ז"ל דלרב יהודה צואת כלבים לכיבוס בגדים הוא:

ודעת רב יהודה דבבורסי דתנן במתניתין כל העבודות שנוגע לעורות כולם בכלל בורסי המה. וכל זה נודע לבעלי התלמוד ששמעו בהדיא כוונתו ורצונו ולכן הקשו עליו (אחר כתבי זאת מצאתי כדברינו בתוס' מרן למשניות ע"ש). ובהגהות הגאון מהרי"פ שם בכתובות התעורר גם הוא על דברי רש"י אלו דברכות שמנגדים המה לפירושו דשם. והוסיף להביא גם דברי רש"י חגיגה (ד' א') שכתב שם על הא דתניא אחרים אומרים המקמץ והמצרף נחושת והבורסי פטורין מן הראיה ופרש"י המקמץ מפרש במס' כתובות המקמץ בידו צואת כלבים ואומר אני כי לתקן בהם עורות שקורין קורדוו"ן שמעבדין אותן בצואת כלבים עכ"ל וסתר א"ע מיניה וביה ואולי ניישב קצת גם את זאת שלא יסתרו דברי רש"י ז"ל פעם בכה ופעם בכה ונאמר דשיעור דבריו שם כן המה. דבתחלת דיבורו אמר המקמץ מפרש במס' כתובות המקמץ בידו צואת כלבים ורצונו כדמפרש שם דהוי לבגדים וכרב יהודה דהתם דמפרש כן וכדעת היש אומרים שם שהוא ר' נתן כמפורש בתלמודין הוריות (י"ג ב'). אבל רש"י ז"ל בעצמו אומר ואומר אני רצונו דבדברי האחרים דחגיגה דמפרש שם דבריהם והוא ר"מ בהוריות שם מפרש רש"י ז"ל שהוא לתקן בהם עורות ולמען שלא יסתור רש"י ז"ל א"ע בשלשה מקומות אלו מיושב קצת בדברינו ועי':

דף לה.

בפלוגתת ר' חייא ור"ש ברבי [חד תני כרם רבעי] וחד תני נטע רבעי כתב מרן וז"ל עי' סוטה (מ"ג ב') רש"י ד"ה קלא וצע"ג עכ"ל אם רצון מרן ז"ל להקשות דהכא פליגי דמאן דאמר כרם אינו מתחייב רק בגפן ומאן דתני נטע הוו כל האילנות בכלל ופליגי רק ברבעי. והתם על מה שאמרו כי אתא רב דימי א"ר יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה דמתחזיא כבת שתא והני מילי שתים נגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל כולי כרם קלא אית ליה כתב רש"י וז"ל להכי נקט שתים כנגד שתים כו' דסבר כמאן דאמר במס' ברכות כרם רבעי תנן שאין ערלה נוהג בנטיעה אחת אלא בכרם שלם עכ"ל ומפורש יוצא מדברי רש"י שם דף ליגי גם בערלה ואי בעינן כרם שלם או לאו ומסוגיין נראה בהדיא דף ליגי רק ברבעי ובאם נוהג בגפן לבדו או בכל האילנות אולי נאמר ליישב קצת דעת רש"י בזה דבמתני' דכלאים (פ"ד מ"ה) תנן הנוטע שירה של חמש גפנים בש"א כרס (וצריך להרחיק ממנה לזרעים ד"א) ובה"א אינו כרם עד שיהו כם שתי שורות (ואין צריך להרחיק אלא ששה טפחים כעבודת גפן יחידית) לפיכך הזורע ארבע אמות שבכרם ב"ש אומרים קידש שורה אחת (דכי אמרה תורה פן תקדש המלאה הזרע אשר הזרע ותבואת הכרם שורה אחת מקרי כרם) ובה"א קידש שתי שורות (דאין נקרא כרם פחות משתי שורות הלכך ותבואת הכרם דאמרה תורה דקדשה שתי שורות משמע) ע"כ במתני' עם פי' הרע"ב אך כמה יהיה בכל שורה ושורה אינו מפורש שם ורק מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' כלאים ה"ב דשלשה בכל שורה בעינן ובכ"מ שם הביא ראיות לדבריו ע"ש. וכתב התוי"ט שם וז"ל והשתא הא דתנן לקמן דשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דהוי כרם היינו כי הוי חמשה ונטועים בכהאי גוונא הוא דהוי כרם אבל כי לא נטועים בכהאי גוונא אז צריך ששה שלשה לכל שורה ושורה עכ"ל וא"כ רואין אנו להדיא לדעת ב"ה דנפקא לן מקרא זה דתבואת הכרם דבעינן דוקא שתי שורות של שלשה שלשה גפנים כל שורה או שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ולכן יתורץ קצת בזה דברי רש"י ז"ל דהכא בסוגייתן מובא בברייתא רבי אומר נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו [גבי רבעי] ונאמר להלן ותבואת הכרם [הוא קרא דב"ה הנ"ל] מה להלן כרם אף כאן כרם וא"כ מג"ש זו נלמד ג"כ דמה להלן שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אף הכא כן. וזהו דוקא למאן דתני כרם רבעי וא"כ בפשיטות דריש לג"ש זו הפשוטה לרבי. משא"כ למאן דתני נטע רבעי ולא דריש לג"ש זו. לדעתיה גם חד נטיעה בכלל ותלמודין דהכא דאמרו הניחא אי סבר לה ג"ש דרבי כו' אבל אי לא יליף ברכה מנלן רק לאלם קושייתם אמרו אבל בשטחיות הענין משמע דמאן דתני כרם דריש לג"ש דרבי וקבלה מרבו ובפרט דהלא לרבי בודאי פשוט לומר דסובר כרם רבעי כיון שהוא דריש לג"ש זו כמפורש להדיא בברייתא הנ"ל ואולי תוכן כוונת רש"י ז"ל שם הוא לרבי. ואם דהמה דברו ברבעי ורש"י שם דבר בערלה. ע"ז נאמר דנראה לדעת רש"י ז"ל דכיון דקרא זה דלהוסיף לכם תבואתו לאו ברבעי כתיב ורק בשנה החמישית כתיב שנאמר ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו ורק משום דאיירי בתחלה ברבעי דרשינן לג"ש זו על רבעי כ"כ גם על ערלה קאי דבא רחמנא להבטיחנו דאף שתנהגו איסור בפירות מ"מ יהיה להועיל ולהוסיף. ולמה נאמר דקרא ה קאי דוקא על רבעי דהוי רק בשנה אחת וגם בשנה זו יכול ליהנות מפירותיהן בירושלים וגם נפדין חוץ לירושלים הלא יותר מרווח לן לומר דנתברך בברכת דרחמנא על שני ערלה דאין בהם שום היתר ועולין לשלשה שנים רצופין ולכן פשוט לרש"י ז"ל דברכה זו גם על רבעי קאי וכ"ש על שנות הערלה והא דכתב בתחלת הפרשה ונטעתם כל עץ מאכל. לא לרבויי כל האילנות רק למעוטי גפנים שלא נטען לאכול אלא לסייג ולקורות וכירושלמי המובא בתוי"ט ובשנות אליהו ע"ש. והא דאמר ר"מ במכילתין (ל"ו ב') מקרא זה דעץ מאכל דף לפלין חייבין בערלה לא יקשה לדעת רש"י ז"ל דהלא באמת תנן במס' ערלה דאתרוג שוה לאילן לערלה ולרבעי. אלא ודאי הוי כדעת הרשב"א ז"ל דרבי ור"ש ברי' תנאי אינון ופליגי על משנה זו דרבעי נוהג באתרוג וסברי דכרם תנן. וכ"כ פליגי ג"כ על ר"מ לענין ערלה לרש"י ז"ל [ואולי משום זה תפיס הרמב"ם ז"ל להלכה דנטע תנן אף דרבי ור"ש בריה רבים נינהו לגבי מאן דתני נטע. מ"מ הלא סתמא דמתניתין ור"מ לדעת רש"י ז"ל סברי דנטע תנן וכן מפרש הר"מ ז"ל] ועי' בר"ן פ"ק דר"ה וספ"ק דקדושין [וסברא זו שכתבנו לדעת רש"י ז"ל דערלה ורבעי חדא נינהו וקרא דלהוסיף לכם תבואתו גם אערלה קאי אף דסמיך לרבעי אין לתלותה במקרא נדרש לפניו ולפני פניו המובא בכמה מקומות בש"ס ומהם במס' שבת (ל"ב ב') ומציעא(צ"ה א') דהלא לפי דברינו מוכרת כמעט דעיקר קרא זה על ערלה קאי כיון דרחמנא לברכה קא מכוונא ואף גם אם נאמר דתלוי בזה עכ"ז הלא התם במציעא קי"ל כמ"ד פשיעה בבעלים פטור ונקטינן דמקרא גם לפני פניו קאי ועוד דהכא אית לן וי"ו מוסיף דכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית ולכן מוכרת כמעט דמאן דסובר מקרא נדרש גם לפני פניו דריש ג"כ אערלה (ועי' בתוס' זבחים (כ"ד ב') ד"ה במקרא) ואין להקשות לפרש"י דאיך יפרנס קרא דונטעתם כל עץ מאכל דאף דעץ מאכל למעוטי אילן סרק כירושלמי הנ"ל עכ"ז מאי נעשה בכל עץ. דע"ז נאמר לדעת רש"י ז"ל דהוי כעין כלל ופרט כיון דכתיב להוסיף לכם תבואתו ותבואתו כרם משמע ואף דהוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה מ"מ האמר רבא במס' נדה(ל"ג א') דדיינינן בכלל ופרט ואף דאמר רב פפא בב"ק (פ"ה א) דלרבי אין דנין הלא לא לודאי נקט כן רק בדרך ספק אמר ובפרט דרבא בודאי פליג עליה והלא קי"ל הלכה כרבי מחבירו ואיך יפסוק רבא דלא כוותיה ורבותינו בעלי התוס' במנחות (נ"ה ב') ד"ה כלל נקטו בפשיטות דרבא אליבא דדינא אמר דהקשו על דעתו ע"ש ובפרט דאולי הכא כיון דוי"ו מוסיף על ענין ראשון לכ"ע דנין בכלל ופרט דבהדיא גלי לן רחמנא ועי']:

שם [תוס' ד"ה ולמאן] וז"ל ועתה קי"ל דרבעי נוהג גם בחו"ל כו' וכרם רבעי בזמן הזה מחללין על [שוה פרוטה] ושוחקו ומטילו בנהר עכ"ל וכתב מרן על דבריהם וז"ל וכן הוא ברבינו יונה ובשו"ע ותמוה לי כיון דילפינן חילול חילול ממעשר לבעי חילול על דבר שיש עליו צורה וצ"ע עכ"ל הנה קושיית מרן כבר הקשה הראב"ד ז"ל על דברו הרמב"ם ז"ל שכתב בהל' מאכלות אסורות פ"י הי"ז וז"ל או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות ואומר הרי כל הפירות האלו מחוללין על חטים אלו או שעורים אלו עכ"ל וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל זהו תימא הא ילפינן קודש קודש ממעשר שני ומה להלן כסף אף כאן כסף עכ"ל ובכ"מ שם כתב וי"ל לדעת רבינו דה"מ בזמן הבית דוקא עכ"ל אך לא נתן טעם לדבריו מדוע נחלוק ביניהם ואולי נאמר ליישב קצת באופן אחר דהנה הובא פלוגתת ב"ש וב"ה במס' קדושין (נ"ד ב') דב"ש סברי דכרם רבעי אין לו חומש ואין לו ביעור וב"ה סברי יש לו חומש ויש לו ביעור ומבואר שם טעמייהו דב"ה דגמרי קודש קודש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי כן והקשו התוס' שם ובב"ק ס"ט ב' דא"כ ל"ל קרא דהלולים דדרשינן מיניה במס' ברכות (ל"ה א') אחליה והדר אכליה תיפוק ליה מהך ג"ש דקודש קודש ע"ש ולכן אולי יש לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דמפרש דקרא אתא רק ללמד לן דיחללנו ובא לרבות דיוכל לחללו אף לא בכסף ורק גם בשוה כסף. וכ"כ לדעת התוס' נדע מריבוי דחילול דלא בעינן דוקא דבר שיש עליו צורה אך יען דלא מפורש דרשה זו לכן נוסיף לומר בדעת התוס' ורבינו יונה דמה שכתבו וכרם רבעי בזמן הזה מחללו על שוה פרוטה רצונם בחו"ל וכן מוכרח כמעט ברבינו יונה דז"ל בסוף ד"ה ודין הפדיון ומיניה למידין שהלכה כשמואל שאם חללו על שו"פ סגי ליה בהכי בחו"ל ואפי' לכתחלה מותר עכ"ל הרי להדיא דבמקום שכתב שוה פרוטה כתב ג"כ בחו"ל וכן מטין גם דברי התוס' שכתבו ועתה קי"ל דרבעי נוהג אף בחו"ל מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכרם רבעי בזה"ז מחללין על שו"פ כו' עכ"ל ואם נאמר דמה שכתבו מחללין על שוה פרוטה יסוב על בארץ לא היה להם להזכיר כרם רבעי בזה"ז ורק רבעי בזה"ז לחודיה דהא לדעתם בארץ נוהג גם בכל האילנות אלא פשוט קצת דרק על חו"ל יסוב דבריהם וא"כ הלא מצינו בתלמודין מציעא (מ"ז ב') דף ליגי ר' ישמעאל ור"ע במע"ש דתניא וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר לרבות כל דבר שיש עליו צורה וכיון דר' ישמעאל מיקל גם בארץ דלא צריכינן דבר שיש עליו צורה ע"כ הלכה כמותו בחו"ל ושפיר כתבו התוס' ורבינו יונה דבחו"ל מחללינן על שוה פרוטה ועי']:

דף לו:

מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ב"ש אומרים כל האילנות משיוציאו וכתב [רש"י משיוציאו את הפרי] וכתב מרן על דבריו וז"ל עי' פסחים דף (נ"ב א') רש"י ד"ה משיוציאו וצ"ע עכ"ל והוא דשם פרש"י משיוציאו תחלת העלין בימי ניסן ואולי נאמר ליישב קצת בכלל המובא בשבת (ק"ד א') רש"י ד"ה עלויי שדרך הש"ס דהמקשה מהפך הסברא כאן כדי שיקשה ובמקום אחר מהפכו לפי הקושיא עכ"ד ע"ש. ולפי זה נאמר דהנה באמת לפי מה שפירשו בתלמודין בפסחים שם בטעם דאין קוצצין את האילנות בשביעית דהוא משום לאכלה ולא להפסד פשוט לפרש מה דתנן במתני' משיוציאו היינו גם תחלת העלין דמ"מ יוצא הפסד כשקוצץ דראוים המה להוציא פירא אם יחדל מלקצוץ. ולכן התם בפסחים שפיר מקשי תלמודן על רבי אילעא דקץ כפנייתא בשביעית (והמה תמרים קטנים וכפרש"י) מקרא דלאכלה ולא להפסד וכי תימא ה"מ היכי דנחית לפירא (היינו דנגמר פירא) אבל לא נחית לפירא לא והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הני מתחלי דערלה אסירי הואיל ונעשו שומר לפרי ושומר לפרי אימת הוי בכופרא וקא קרי להו פירי. ומשני רב נחמן דאמר כר"י דתנן ר' יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פירי ופליגי רבנן עליה ופריך ומי פליגי עליה בשאר אילנות והא תנן מאימתי אין קוצצין כו' עד וב"ה אומרים ושאר כל האילנות משיוציאו וא"כ אף דנוכל לפרש משיוציאו את הפרי והטעם דאז מקרי פירא שלמה והוא מפסידה וגם בזה מוכיח שפיר דרבנן לא פליגי עליה דר"י בשאר אילנות ושפיר מקרי פירא אף שלא נשלמה מ"מ עדיף טפי אם נפרש משיוציאו תחלת העלין. משום דלפי זה אלימא טפי קושיית תלמודין ובמכ"ש. דאף גם משיוציאו תחלת העלין אסור ואיך קץ ר' אילעא כפנייתא דהוי פירי קטנים משא"כ הכא בברכות דמעשה דהוי הכי הוי דרבינא אשכחיה למר בר רב אשי דזריק את האביונות (היינו עיקר הפרי של ערלה) ואכיל את הקפריסין הוא קליפה הגדולה שסביבות הפרי) והקשו עליו דבערלה אסור משום דהאי קפרס נעשה שומר לפרי ורחמנא אמר וערלתם ערלתו את פריו ומאי ניהו שומר לפרי ומשני רבא היכא אמרינן דנעשה שומר לפרי היכא דאיתא בשעת גמר פירא אבל האי קפרס ליתא בשעת גמר פירא ופריך מהא דרב נחמן הנ"ל דאמר הני מתחלי דערלה אסירי הואיל ונעשו שומר לפירא והתם עדיין לא נגמר הפרי ומשני כדלעיל דר"נ סבר כר' יוסי ופליגי רבנן עליה ופריך עוד ובשאר אילני מי פליגי רבנן עליה והתנן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית כו' עד וב"ה אומרים שאר כל האילנות משיוציאו והכא אם נפרש דהאי משיוציאו הוא תחלת העלין לא תקשי כלל לרב אשי דאולי באמת לענין ערלה דכתיב וערלתם ערלתו את פריו בעינן דוקא פרי גמור ובשביעית שאני דהתם לא בעינן פרי כלל ואסור משום דיוכל לבוא לידי הפסד כיון דגם כשאינו רק עלין אסור לקצוץ וודאי דאז לא מקרי פירא כלל לכן מפרש רש"י הכא שפיר דמשיוציאו דהכא מוכרח לפרש לפי קושיית תלמודין שהוא משיוציאו את הפרי וכן דקדק עוד רש"י בד"ה רבנן דף ליגי עליה דר' יוסי במסכת ערלה וקאמרי בשאר אילנות דמשיוציאו הוי פרי הראוי עכ"ל והוא כדברינו דאל"כ אין מקום לקושיית תלמודין משא"כ במסכת פסחים שם קשה הרבה טפי אם נפרש משיוציאו תחלת העלין ועי':

שם גופא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות וכתבו [תוס' ד"ה כל] בתוך הדיבור וז"ל וכן כשנותנין קמח לתוך פולין או לתוך עדשים וכן לתוך שקדים שעושין לחולה אם עושין כדי שיסעוד את הלב אז צריך לברך בורא מיני מזונות ואם לדבק בעלמא א צריך לברך במ"מ וטוב להחמיר ולגמעו [בתוך הסעודה] לאחר ברכת המוציא ופטור ממ"נ עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא שקדים תוך הסעודה צריך ברכה וצ"ע עכ"ל וכוונתו מבוארת קצת דהא הוו דברים שאין דרכן להביא בתוך הסעודה ואיתא לקמן (מ"א ב') דמברך עליהן גם בתוך הסעודה ואולי נאמר בדעת רבותינו התוס' ז"ל דכוונתם להחולה בעצמו דנעשו לדידיה כתבשיל דדרך החולה בכך וכיון דדרכו בכך לכן הוו אצלו כדברים הבאים בתוך הסעודה והכא אין לומר בטלה דעתו אצל כל אדם כמו שאמרו בתלמודן (ל"ה ב') באם קבע עצמו על היין דהתם שאני משום דכל אדם אין דרכן לקבוע ע"ז משא"כ הכא כיון דדרך החולים בכך לא שייך לומר בטלה דעתן. ועי' בתוס' שבת (צ"ב ב') שכתבו בד"ה ואת"ל אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתן אצל כל אדם וז"ל משמע דעל אתרא נמי אמר דבטלה דעתן כו' וקשה דבפ' חבית גבי של בית מנשיא היו סוחטין ברמונים פריך ובית מנשיא הויא רובא דעלמא ומשני אין דהא תנן המקיים קוצים בכרם כו' שכן בערביא מקיימין קונים לגמליהן ופריך מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם וי"ל דהתם חשוב מנהג ערביא דלכל העולם נמי אם היה להם רוב גמלים הוו נמי מקיימין כו' עכ"ל וא"כ גם הכא בשקדים לחולה פשוט דלא נאמר בטלה דעתו:

דף לח.

ת"ר מה הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ו' ר' נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ אמר רבא במוציא דכ"ע לא פליגי דאפיק משמע (ופרש"י והא ודאי ברכה הגונה היא דלשעבר בעינן שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ שהוא בא ליהנות ממנה). כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש [ור' נחמיה סבר דמפיק משמע] שנאמר המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים וכתב מרן וז"ל עי' עירובין (י"ט א') וצ"ע עכ"ל והוא דשם אמר ר"ל רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים בתשובה שנא' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו' שפשעו לא נאמר אלא הפושעים דף שעי ואזלי ומתקיף לה רב כהנא אלא מעתה דכתיב המוציא והמעלה (ופרש"י המוציא אתכם מארץ מצרים (בויקרא כ"ב) וכן המעלה אתכם מארץ מצרים שם י"א) הכי נמי דמפיק ודמסיק הוא אלא דאסיק ואפיק הכי נמי דף שעי הוא. הרי להדיא דלשעבר משמע ואיך יפרנס ר' נחמיה קראי אלו דמשמע להדיא דאינו להבא. ואף אם נאמר להקל קושיית מרן ולומר דדעת ר"נ דמשמעו להבא (מקרא שהביא) וגם לשעבר (מקראי דהמוציא והמעלה הנ"ל) ורק כיון דאיננו לשון מבורר מהראוי לנו לומר מוציא דמבורר רק לשעבר לחודיה ודומה למה שכתבו התוס' בפסחים (ז' ב') ד"ה כי פליגי ע"ש. מ"מ עדיין יסוב קושיית מרן על רש"י ז"ל דמפירושו נראה להדיא בדעת ר' נחמיה דסובר דרק להבא משמע דז"ל בד"ה ור"נ סבר דמפיק משמע שעתיד להוציא וכשנאמר פסוק זה עדיין לא יצאו והמוציא לך מים עדיין היה מוציא כל ימי היותם במדבר עכ"ל ואם נאמר דר' נחמיה סובר דתרתי משמע מה הוקשה לרש"י מקרא דהמוציא לך מים. ואפשר דמטעם זה הסיב בדו"ח הקושיא על דברי רש"י ע"ש אך אולי נאמר קצת בזה דהנה על הא דתנן במתניתין לעיל (י"א א') בשחר מברך שתים לפניה שאלו בגמ' מאי מברך אמר ר' יעקב אמר ר' אושעיא יוצר אור ובורא חשך ופריך ולימא יוצר אור ובורא נוגה ומשני כדכתיב קאמרינן ופריך אלא מעתה עושה שלום ובורא רע מי קאמרינן כדכתיב אלא כתיב רע וקרינן הכל לישנא מעליא הכא נמי לימא נוגה לישנא מעליא וכו' ומוכח א"כ מדברי הגמ' דשם דהיכא דליכא לישנא מעליא בעינן ודאי לומר כדכתיב ולכן נאמר לדעת רש"י ז"ל דאינו נחית לפרש וליישב כל המקומות דכתיב המוציא דלר' נחמיה כולם להבא נינהו דודאי פשוט דהמוציא והמעלה לשעבר נינהו ומ"מ כיון שאינו לישנא מבורר אין לאומרו אך נחית כאן ליישב רק קרא זה דהמוציא לך מים דמשמעו לר"נ להבא דאם היה משמעותו לשעבר היה לנו לומר המוציא אף דמשמעו גש להבא מ"מ כיון דמצינו במידי דמוציאו לצורך האדם לישנא דהמוציא מהראוי לומר גם הכא כן דמה לי אכילה ומה לי שתיה ולכן מפרש דלר"נ קרא זה דגבי מים שהם לצורך האדם לא משמע כלל לשעבר ורק להבא ולכן מיבעי למימר מוציא דוקא וכעין סייג לדברינו אלו הוא מדאייתו רבנן ראיה דהמוציא לשעבר משמע מקרא זה דהמוציא לך מים שנכתב בספר דברים וגם דאיננו מוכרח כ"כ דיש מקום לפרשו דעדיין היה מוציא וכפרש"י ומדוע לא הביאו חכמים ראיה מקראי דהמוציא והמעלה המוקדמין בס' ויקרא ועוד דאין מקום לדחות ראייתם משם. אבל לדברינו ניחא קצת דכל ראייתם העיקרית הוא רק להביא ראיה מקרא שהוא לשתיית האדם וע"כ בעינן לברוכי ולומר כדכתיב ועי':

דף לט.

נימא כתנאי (שלקות אם מברכין עליו בפה"א או שהכל) דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך קפץ ובירך על הפרגיות לגלג עליו חברו כו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דמברך סבר שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך חביב עדיף ומלגלג סבר שלקות בפה"א פרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך פירא עדיף וכתב [רש"י ד"ה דורמסקין] אף הן שלקות מעשב שקורין אקדלשי"ט בלע"ז כך ראיתי בפירוש ב"ק של ר' יצחק בר"י אבל כאן פירש פרונ"ש וכן שמעתי אני כאן ובב"ק ואי אפשר להעמידה דא"כ [הרי ברכתו ב"פ העץ] והאיך קדם ובירך על הפרגיות שברכתו שהכל כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא גם ב"פ האדמה עדיף משהכל אלא דהמברך סבר דשלקות מברך שהכל וא"כ גם בפה"ע אין ברכתו בפה"ע אלא שהכל כמבואר בסוגיא גבי זית מליח וצ"ע עכ"ל ולרוב חומר הנושא אולי נאמר קצת בדעת רש"י ז"ל דהנה בתלמודין (ל"ו ב') אמר רבא דהאוכל פלפלי אינו מברך עליו ולא כלום והרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' ברכות ה"ז כתב וז"ל הפלפל והזנגביל כו' יבשין אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהן מפני שהן תבלין ואינן אוכל וכן אוכלין שאינן ראויין לאכילה ומשקין שאינן ראויין לשתיה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם עכ"ל וכן פסק ג"כ בש"ע א"ח סימן ר"ב ס"ב ולכן נאמר דהיכא דהאוכל כשהוא חי אינו ראוי כלל לאכילה ובישלו הכל מודים דמברכים אז עליו ברכתו הראוי לו אם פרי האדמה בפה"א ואם עץ בפה"ע כיון דעתה הוא גמר פריו ואכילתו ועד כאן לא פליגי אלא דראוי לאוכלו גם כשהוא חי ורק שאינו טוב כשהוא חי כמו מבושל אז סובר חד מינייהו דברכתו שהכל כשהוא מבושל משא"כ כשאינו ראוי לאוכלו כלל כשהוא חי מברך לכ"ע ברכתו הראוי כשהוא מבושל והכי מסתבר בסברא ובפרט דלמעוטי במחלוקת עדיף לן. ולכן אולי נאמר בכוונת רש"י ז"ל דף רונ"ש אינו ראוי לאוכלו כלל כשהוא חי ואז אין מברכין עליו כלל וא"כ כשיבשלנו מברכין עליו בפה"ע לכ"ע וזהו תוכן כוונת רש"י ז"ל דכתב דא"כ הרי ברכתו בפה"ע היינו משום דאז עיקר פריו ולכן טוב לפרש שהוא אקדלסי"ט והוא עשב שראוי לאוכלו מעט גם קודם בישולו ועי':

דף מב.

דא"ר חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן. תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה הפלה תכף לנטילת ידים ברכה וז"ל [רש"י ד"ה לנטילת ידים דמים אחרונים] עכ"ל וכתב מרן וז"ל כך מבואר בסוגיין אבל במדרש רבה דברים ובירושלמי פרק א' [כצ"ל לכאורה וכן הובא בהגמ"י ובטור בשם הירושלמי בזה"ל התוכף ברכה לנט"י אינו ניזוק כל אותה סעודה וזה הלשון הוא בפ"ק דברכות] מבואר דקאי על נטילה ראשונה ועי' תוס' סוטה (ל"ט א') ד"ה כל וצ"ע עכ"ל אם כוונת מרן להא דכתבו התוס' שם בתוך הדבור וז"ל ומשמע בירושלמי פ"א דברכות דבברכה דמשתעי קרא בעינן נט"י סמיך לה דמייתי לה התם אברכת המזון והכי איתא שם שלשה תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה שנאמר וסמך ושחט תכף לנט"י ברכה שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו תכף לגאולה תפלה שנאמר יהיו לרצון אמרי פי וכתיב בתריה יענך ה' ביום צרה ובפ' כיצד מברכין משמע דההיא ברכה איירי בברכת המזון וכו' עכ"ל ומשמע מדברי רבותינו התוס' דמשוו דעת הירושלמי בזה לדעת תלמודין דאיירי בברכת המזון ואין כן הדבר לדעת מרן ז"ל. וכמו שהוכיחו הטור והגמ"י מהא דאיתא התם בירושלמי התוכף ברכה לנט"י אינו ניזוק כל אותה סעודה ואם דלאחר הסעודה איירי מאי אינו ניזוק כו' דקאמרי ואולי נאמר קצת בזה דהנה לקמן (נ"ב ב') אמרו בברייתא תכף לנט"י סעודה ובתוס' שם ד"ה תכף כתבו וז"ל והאי דלא חשיב ליה לעיל בפרק כיצד מברכין בהדי אידך תכיפות משום דשנויה בברייתא לא חש למתנייה עכ"ל וא"כ גם לר' זעירא דירוש' דחשיב שלשה תכיפות פשוט קצת לומר כן דלא יחשוב מה דתניא בברייתא וכן מוכח לקמן (נ"ד ב') דלא חשיב מה דתנא בברייתא ע"ש ולכן ניחא להתוס' שם בסוטה לאוקמי להירוש' הנ"ל כדעת תלמודין דאיירי בבהמ"ז. ורק ר' יוסי בר בין דהתם דבא להבטיח ולהגיד שכר מדה כנגד מדה מצא בדבריו שלשה דברים ואמר דעבור מים ראשונים אינו ניזוק כל אותה סעודה כמו שאמר דעבור סמיכה אין הקרבן נפסל ועבור תפלה דהיא בקשת רחמים אינו ניזוק כל היום משא"כ ר' זעירא הנ"ל לא חשיב מה דהוזכר בברייתא ודעתו כדעת תלמודין דהכא וכן מדוקדק קצת לשין התו' ועי':

דף מה.

[תוס' בד"ה אכל טבל] כתבו וז"ל והוא הדין אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבין לזמן כדאמרינן בב"ק (צ"ד א') הרי שגזל סאה חטים וטחנן [ואפאן אכלן ומברך] עליה אינו מברך אלא מנאץ וכו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל שם ליתא כן אלא ואפאה והפריש חלה ובירך וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר ליישב קצת דעת התוס' ז"ל דדקדקו למה נקט ראב"י בב"ק שם ור"א בסנהדרין (ו' ב') לומר בלשון והפריש ממנה חלה כיצד מברך כו' הלא כללא קים לן דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן כתלמודין בפסחים (ז' ב') וכמה דוכתין בש"ס וא"כ הכי הול"ל וטחנה ואפאה איך יברך על הפרשת חלתה [והא דנקט ר"א בדבריו אפיה ואח"כ הפרשת חלה אף דחיוב חלה הוי בשעת עיסה. עי' בתוס' סנהדרין שם. אך אולי נאמר עוד קצת דאתא לאשמעינן בקוצר דברים דלפעמים מתחייב אחר אפיה אף דקודם אפיה פטור כגון דלש פחות מכשיעור עכ"ז הסל מצרפן כמתני' חלה (פ"ב מ"ד) משמיה דר"א] וע"כ מצאו מקום לפרש דהאי כיצד מברך אברכת המזון קאי ורבותא קאמרי ראב"י ור"א דאע"ג דכבר אפאה וקניא בשינוי וגם הפריש ממנה חלה ועכ"ז כשיברך אחר אכילתה אף דחיוב ברכת המזון דאורייתא הוא עכ"ז אין זה מברך אלא מנאץ ולכן הוסיפו תיבת ואכלה אף דאינו מפורש בתלמודין מ"מ מוכרח הדבר לרבותינו התוס' דרק ע"ז קאי תלמודין וכדברינו. ועיקר דברי ראב"י ור"א לאשמועינן דאף בחיוב דאורייתא לא אמרינן שיברך כשבא באיסור ועי' בכ"מ ובל"מ בפ"א מהל' ברכות:

דף מו.

א"ר יוסף תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא [שהרי פועלים עוקרים אותה] וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (דף ט"ז) תוס' ד"ה וחותם וצ"ע עכ"ל עיין לעיל מה שכתבנו בזה בעז"ה:

דף מח.

אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכתב [רש"י ד"ה עד שיאכל] ומכי אכל כזית דגן מיהו מפיק אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר בפ' מי שמתו מיהו כיון דחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתן וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי [ההוא אפי' מדרבנן] לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכי עכ"ל וכתב מרן וז"ל וקשה לי הא אמרינן שם דאם נשים בברכת המזון דרבנן אין יכולין להוציא לאחרים וצ"ע עכ"ל וקושייתו חזקה ומפורשת דאיתא שם בתלמודין (כ' ב') א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חיבתן א"א דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן הרי להדיא דמחוייב מדרבנן אינו מפיק לדאורייתא ולרוב חומר הנושא אולי נאמר קצת בדעת רש"י ז"ל דהא שאמר רבינא הוי שאינו מחוייב בדברואינו מוציא את הרבים י"ח היינו דוקא באשה דנראה בהדיא כעוקר דברי תורה דכיון דאורייתא פטרינהו לנשים. ודאי לא מוציאים להאנשים לדעה הסלקא דעתין (וכמו שפירש רש"י שם מדכתיב על הארץ הטובה והם לא נטלו חלק בארץ) ואיך יאמרו רבנן דיוציאו את הרבים י"ח ודומה קצת למה שכתב הט"ז באו"ח סימן תקפ"ח ויו"ד תקי"ז דאף דמצינו בכמה מקומות דהחמירו חכמים על דברי תורה עכ"ז היכא דמפורש בתורה להדיא להיתר אין בידם לאסור ויותר מזה נאמר הכא לדעת רש"י ז"ל כיון דמפורש בהדיא דנשים פטורים ואין יכולים להוציא הרבים אין ביד חכמים למחייבינהו כ"כ שיוציאו את האנשים אף דלדידהו הוא רק דרך ברכה ולא שייך כ"כ חומרא על ד"ת מ"מ איך יבואו להקל ולהוציא לאחרים משא"כ קטנים הלא נטלו חלק אביהם דקטן בן יום אחד נוחל ומנחיל ואף דף טירי ממצות מ"מ לא הוי כעוקר ד"ת כ"כ דלא נמעטו בפירוש דף טורים וגם בלעדי זאת בנשים מיחזי כמיעקר ממש דאין לנו כלל במה לתלות חיובן דגלוי לכל רואיהן דף טורין משא"כ קטן שהגיע לחינוך אינו גלוי כ"כ פטוריה דאולי הגיע לכלל שניו ואף אם יבדקו שערותיו עדיין אולי היה ליה ונשרו ולכן גריעי נשים מקטנים ועוד דקטן אתי לכלל חיוב כשיגדל ולא כן נשים כמו שאמרו דומה לזה במציעא (ע"ב א') קטן אתי לכלל זכיה ולכן מכל הלין טעמי לא מיקרי קטן שאינו מחוייב בדבר רק נשים לחודייהו ועי':

דף מט.

[אמר רבב"ח א"ר יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות מאי קמ"ל] כל ברכה שאין בה מלכות לא שמה ברכה והא א"ר יוחנן חדא זימנא כו' וכתב מרן וז"ל קשה לי הא לעיל פליגי בזה בן דוסתאי ורבנן עכ"ל וקושייתו מבוארת כיון דאיתא שם לעיל פליגי בה בן דוסתאי ורבנן חד אמר הטוב והמטיב צריכה מלכות וחד אמר אינה צריכה מלכות מ"ד צריכה מלכות קסבר דרבנן ומ"ד אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא וא"כ מיבעי ליה לר' יוחנן להשמיענו הכא כמ"ד דצריכה מלכות ואולי נאמר קצת בזה דהנה לכאורה יש לדקדק מדוע פליגי בלשון זה דח"א צריכה מלכות וח"א אינה צריכה מלכות בהדיא הוי להו לאיפלוגי אי דאורייתא אי דרבנן אלא דבאו לאשמעינן אגב אורחין דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וכמו דף שוט להו להש"ס דר' יוחנן משמיענו זאת בלשונו זה דאמר הטוב והמטיב צריכה מלכות ולכן הקשה תלמודין לר' יוחנן מאי קמ"ל דאם דלאשמעינן דהטוב והמטיב דרבנן הא הול"ל בהדיא אלא ודאי לאשמעינן דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וזה ידענו כבר מר' יוחנן בעצמו [ובזה יש ליישב הא דצע"ק לגירסת התוס' לעיל (מ' ב') בפלוגתת רב ור"י דרב סבר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה ואמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתניא לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו ואילו מלכות לא קתני (כן הוא לגירסת התוס' דגרסי כן בברייתא ולא גרסי הא דאיתא בתלמודן ור' יוחנן תני ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו רק רבותינו התוס' תירצו כן מסברא דנפשייהו דאטו כי רוכלא לימני וליזיל] וא"כ יש לעיין איך פסק ר"י ורי"ף כר' יוחנן כיון דאביי אומר דכוותיה דרב מסתברא. ובשלמא אי תלמודין דחיא לה לראיית אביי לא קשיא לן משא"כ להתוס' כיון דלא גרסי כן בהדיא אבל לפי דברינו לא יקשה לן דאף דברייתא זה משמע כרב עכ"ז הלא ברייתא זו דבן דוסתאי משמע כר"י דמלשון דהטוב והמטיב צריכה מלכות מוכח דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וכדברינו. אחרי כותבי זאת מצאתי מקצת מדברינו להצל"ח ז"ל ע"ש]: שם [רש"י ד"ה ומ"ד אינה צריכה מלכות] קסבר דאורייתא היא ומברכת הארץ היא כדאמר לעיל אשר נתן לך זה הטוב והמטיב והויא לה ברכה הסמוכה לחבירתה [ומיהו פותח בה בברוך לפי שפתיחתה היא חתימתה] כו' עכ"ל וכתב מרן על דבריו וז"ל עיין לעיל (מ"ו א') תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא כו' ושם לא נזכר מלכות בברייתא וצ"ע עכ"ל. וקושייתו מבוארת דשם אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך ואין חותם בה בברוך כדתניא כל הברכות כולם פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחבירתה והטוב והמטיב פותח בברוך ואין חותם בברוך מכלל דברכה בפני עצמה היא ע"כ שם בתלמודין וא"כ איך מוכח משם דהטוב והמטיב לאו דאורייתא לפרש"י הלא גם מאן דאמר דאורייתא פותח בברוך ורק דאין אומר בה מלכות לפירושו. ואולי נאמר קצת בדעת רש"י דהנה הא דדחקו לרש"י ז"ל לפרש כן דמיהו פותח בברוך (ומדוע לא פירש בפשיטות דהוא סובר דאינו פותח בברוך כלל כיון דהויא מדאורייתא וסמוכה לחבירתה וכמו שהביאו התוס' מר' יוסי הגלילי דתוספתא) פשוט לומר דלישנא דאמר אינה צריכה מלכות משמע דף ותח בברוך ורק דלא אמר מלכות אבל אין זה רק למאן דאמר דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה לדידיה יש מקום לפתוח בברוך ואף דדאורייתא היא והויא סמוכה לחבירתה ואין צריך לפתוח בה ואדרבה אם יפתחו בה אתי לזלזולי ולומר דהטוב והמטיב אינה דאורייתא ונ"מ לענין ספיקו עכ"ז עדיין יש לנו היכר גדול דהויא דאורייתא וסמוכה דאם דרבנן היא ואינה סמוכה היה לנו להזכיר בה מלכות וכיון דאין מזכירין בה מלכות לא אתי למטעי כלל וא"כ כמו דמאן דאמר צריכה מלכות קסבר דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה(וכדדייקא תלמודין לקמן מלשון זה לר"י דאמר גם הוא כן) ע"כ דגם מאן דאמר אינה צריכה מלכות גם הוא סובר כן ורק סבר דבזה לא צריכינן מלכות כיון דהויא דאורייתא וכתלמודין דהוכיחו כן דאל"כ אלא דסובר דכל ברכה לא צריך מלכות א"כ איך הוכיחו הכא דסובר דהטוב והמטיב דאורייתא ותלמודין שהוציאו כן הוא מדאמר הטוב, והמטיב אינה צריכה מלכות ואיפליג רק בברכה זו מכלל דבכל המקומות סובר דכל ברכה שאין בה מלכות לאו כלום הוא:

ורק הכא מדהויא דאורייתא והיא סמוכה וכל זה הוא רק לדעת זו דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. משא"כ רב יצחק בר שמואל בר מרתא דהוכיח דהטוב והמטיב לאו דאורייתא מדף ותח בברוך משמיה דרב אמרה ורב הוא הוא החולק על ר' יוחנן וסובר דמלכות לא מיעכב בברכות ורק כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה כדמפורש פלוגתייהו לעיל (מ' ב'). ולכן לפי דעתו דרב דמפרש הברייתא כדעתו דמלכות אינה מעכבת כלל שפיר מוכח דהטוב והמטיב לאו דאורייתא דאם דאורייתא היא אין יתחילו בה בברוך ואף דלא יזכירו בה מלכות מ"מ כיון דגם בכל הברכות אין מלכות מעכב כלל איזה היכר ימצאו בהטוב והמטיב דדאורייתא היא כשלא יזכירו בה מלכות ויבואו לזלזל בה ובספיקותה ואיך יתקנו חכמים דבר כזה אלא ודאי דלאו דאורייתא ולא הויא סמוכה באמת ובעזה"י ישר הדבר בסברא. אח"ז מצאתי להרשב"א ז"ל שהקשה כקושית מרן לפירש"י ולדברינו יש מקום לפירש"י ועי':

דף מט:

שם ע"ב [תוס' ד"ה ר"מ] בסיף הדבור כתבו וז"ל [ולענין שתיה אומר ר"י דיש להחמיר ולברך] עליו אפי' בפחות ממלא לוגמיו וכו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי היאך שייך להחמיר ולברך הא ברכה ספיקו להקל וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דהנה לעיל (ל"ט א') בתוס' ד"ה בצר ליה כתבו וז"ל והר"י היה אומר בבורא נפשות כיון דלאו ברכה חשובה היא אפי' בבציר משיעורא מברכין בורא נפשות רבות ולא נראה דכיון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא בבורא נפשות רבות נמי בעי שיעורא וכו' עכ"ל משמע מדברי התוס' דדחו דברי הר"י בבורא נפשות והכא הביאו דבריו לפסק הלכה ולא זכרו שום דיחוי ולכן פשוט קצת דדברי התוס' דהכא רק על גפן קאי ופסק ר"י דלא צריך מלא לוגמיו ורק בכזית סגי וכן בהרא"ש דף רקין סימן כ"ד מביא ג"כ דברי ה"ג ור"ח ושאלתות דר"א המובא בתוס' ותכף לזה כתב וז"ל וכן לענין שתיה נראה דצריך לברך על היין לאחריו אפי' פחות ממלא לוגמיו אע"ג דלענין יום הכפורים בעינן מלא לוגמיו לענין ברכת היין לא בעינן כולי האי עכ"ל והוא הוא ממש כדברי ר"י שבתוס' שכתב ג"כ אע"ג דלענין יום הכפורים אינו כן לא ילפינן מיניה לענין ברכה ורק דבהרא"ש ז"ל מפורש להדיא דביין איירי וכן בתוס' דיומא (ע"ט א') ד"ה ולא ובסוכה (כ"ו ב') ד"ה ולא כתבו ג"כ להדיא כלשון זה דהכי איתא התם ולענין שתיה נראה שמברכין אכזית יין לאחריו על הגפן ועל פה"ג אע"ג דגבי יום הכיפורים משערין כמלא לוגמיו לא ילפינן להו מהדדי כו' עכ"ל ולכן גם דברי התוס' דהכא פשוט דביין איירי וכבר הובא בטור א"ח סי' ר"ט בשם הלכות גדולות וכן דעתו מסכמת ובב"י שם גם בשם הרשב"א והרא"ש דברכת מעין ג' דז' המינין מדאורייתא נינהו ולכן אם נסתפק בהו צריך לחזור ולברך ולא אמרין בהו ספיקו להקל וא"כ ניחא דעת ר"י שבתוס' דמברך בפחות ממלא לוגמיו ולא אמרינן ספיקו להקל כיון דאורייתא הוא. ועי':

דה נד ע"כ ואמר רב יהודה [שלשה דברים המאריך בהן מאריכין] ימיו ושנותיו של אדם המאריך בתפלה והמאריך על שולחנו והמאריך בבה"כ. וכתב מרן וז"ל ג' דברים המאריך בהן מאריכין עי' (לעיל מ"ז) וצע"ק עכ"ל ונראה דכוונתו לדקדק מדוע לא חשיב רב יהודה הא דאיתא שם ת"ר אין עונין אמן חטופה כו' וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו וא"כ ארבעה הוי אך אולי נאמר ליישב זה. במה דכתבו התוס' במכילתין (נ"ב ב') דאיתא שם בברייתא תיכף לנטילת ידים סעודה ודקדקו התוס' וז"ל והא דלא חשיב ליה לעיל בפ' כיצד מברכין (מ"ב א') בהדי אידך תכיפות (דאמרו שם שלש תכיפות הן ולא חשבו לזה) משום דשנויה בברייתא לא חש למתנייה עכ"ל וא"כ רב יהודה ג"כ לא חשיב להמאריך באמן משום דשנוייה בברייתא ועי':

תוכן העניינים

יד יצחק - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה