יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
ראש השנה
דף ט.
גמרא דתניא בחריש ובקציר תשבות רע"א אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגו' אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית כו' ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה ור' ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנא ליה נפקא ליה מדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול בתשעה ת"ל בערב כו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מלמד שמוסיפין מחול על הקודש אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין ת"ל מערב עד ערב אין לי אלא יוה"כ שבתות מניין ת"ל תשבתו כו' הא כיצד כל מקום שיש בו משום שבות] מוסיפין מחול על הקודש ופריך ור"ע האי ועניתם את נפשותיכם בתשעה מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי כו' וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי וכתב מרן וז"ל קשה לי לרע"ק דלא דריש כן ויליף משביעית הא מזה לא מצינו למילף רק דין תוספות לענין איסור מלאכה אבל לענין עינוי ביוה"כ מנ"ל דהא אין ללמוד עינוי ממלאכה במה מצינו דמה למלאכה דנוהג בשבתות וימים טובים ויותר קשה אפי' לענין מלאכה הא בשביעית אינו אסור בתוספת מדאורייתא רק חרישה וקצירה ולא נטיעה כמ"ש תוס' ד"ה ומותר לקיימן וא"כ ביוה"כ ושבת מנלן תוספת בשארי מלאכות וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת דבתלמודין יומא (פ"א א') אמרינן ותנא מייתי לה הכא ועניתם את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו יכול יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה ת"ל וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה על עיצומו של יום ענוש כרת ואין ענוש כרת על תוספת מלאכה יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי ת"ל כי כל הנפש אשר לא העונה בעצם היום הזה על עיצומו של יום ענוש כרת כו' ולהלן שם מייתי דרשה דועניתם ללמוד ממנו תוספת יוה"כ ושבת ויו"ט ושם ע"ב פריך ותנא דעצם עצם האי בתשעה לחודש מאי עביד ליה (מדאיצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין) ומשני מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי וכי בתשעה מתענין כו' כנ"ל. וא"כ מצינו למילף לרע"ק תוספת עינוי ומלאכה ביוה"כ מדרש דעצם עצם דהלא גם ר"ע מפיק קרא דועניתם לכדתייא בר רב מדיפתי כתנא דעצם עצם ואין להקשות דא"כ ל"ל לר"ע למיפק תוספת שביעית מקרא דבחריש ובקציר תשבות ולמה לא למד מתוספת מלאכה דיוה"כ. דעל זה נאמר דלא דמיא תוספת שביעית במלאכה לתוס' שבת ויוה"כ במלאכה וכמ"ש התוספות במ"ק (דף ד' א') דאמרינן שם בסוגיא ר"ג ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו (היינו עד הפסח בשדה לבן ועד העצרת בשדה אילן) ובטלוהו כו' מ"ט גמר שבת שבתון משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין אף כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין (ופליג אדר"ע דאמר תוספת שביעית דאורייתא) וכתבו התוספות ד"ה היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין וז"ל ואי קשיא והא מפקינן מקרא במס' יומא (דף ס"א) צריך לעשות תוספת גבי כבת בין בכניסתה ובין ביציאתה להוסיף מחול על הקודש איכא למימר ההיא פורתא לא קחשיב כיון דלא הוי אלא כל שהוא וכי ההיא שיעורא גמי יהא מודה ר"ג דצריך להוסיף עכ"ל וא"כ נאמר דרע"ק סובר כתנא דעצם עצם הנ"ל ומפיק משם הוספת מלאכה ועינוי ביוה"כ ושבת ויו"ט גמר בשבת שבתון מיוה"כ כמו דיליף שבת שבתון שבת שבתון לרב אחא בר יעקב דשם עי"ש. והא דדריש רע"ק הכא לתוספת שביעית מבחריש ובקציר היינו להוסיף הרבה כגון מפסח ועצרת [והא דכריך הכא בפשיטות ורע"ק האי ועניתם את נפשותיכם בתשעה מאי עביד ליה היינו משום דף שוט לתלמודין כיון דמצינו לדידיה דסובר שהחמיר רחמנא כ"כ בתוספת שביעית לאסור מפסח ועצרת ממילא נלמוד מעצם עצם גם תוספת עינוי ביוה"כ ותוספת דכל מלאכות דדרשה פשוטה היא כיון דמחייב כרת על עצמו ממילא נשמע דאיכא איסור בתוספת בלו אבל לר' ישמעאל אין ברור לו כ"כ למוד דעצם עצם כיון דלא מצינו לדידיה תוספת שביעית מקרא. אם כן מי יאמר לן דרק על עיצומו של יום איכא כרת אבל איסורא איכא גם על התוספת דילמא על עיצומו של יום איכא כרת ומכ"ש איסור אבל על התוספת ליכא לא כרת ולא איסור ועי']:
דף יג.
גמ' וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה א"ל ר' ירמיה לר' זירא וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש א"ל לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהילכתא כו' הדר אמר ר' ירמיה לאו מילתא היא דאמרי דודאי קים להו דבעו מיניה חבריא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד עובד כוכבים קצירכם אמר רחמנא ולא קציר עובדי כוכבים ופריך ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו. לא סלקא דעתך דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכול מהיכן אקריבו. אמר להן כל שלא הביאו שליש ביד עובדי כוכבים ודילמא עייל שליש ולא קים להו [אלא קים להו הכא נמי קים להו] וכתב מרן וז"ל תמוה לי דאיך דומין זה לזה דלעיל שלא ראינו התבואה קודם ר"ה אלא עתה כשקוצרין אותה בסוכות ובאנו לדון מדרך כלל דכל שנקצרה בחג הביאה שליש קודם ר"ה. בזה י"ל דלא קיים להו בהאי כללא משא"כ הכא דכשבאו לארץ ראו להתבואה שלא הביאה שליש בזה בקיאין מה שהוא לראיית עין. והא בזה ודאי בקיאין כדתני במתניתין התבואה משהביאה שליש והא גם בלא הביאה שליש וכן לענין מעשר ניחוש שמא הביאה שליש אלא ע"כ דבזה בקיאין עכ"ל. הנה הא דהחליט מרן דבזה ודאי בקיאין ממתניתין דהתבואה משהביאה שליש לא מכרחת כ"כ לכאורה דהלא שאלת ר' ירמיה וקים להו לרבנן גם על מתניתין יסוב. כדמצינו כעין זה במס' שבת (פ"ה א') ומנלן דהא דקים להו לרבנן מילתא היא. אף דמפורש במתניתין. ואיך נעשה מזה ראיה וערבך ערבא צריך אך פשטיות הענין נראה דסבירא להו לתלמודין לדמות זה לזה אף דהכא איירי בלא ראינו והתם ראינו מ"מ כיון דדבר פשוט הוא דזמן שנתנו לאיזה ענין שבתבואה לא נתנו לחלוק בין שדה לשדה ורק דמיעוטא בתר רובא גריר וא"כ הלא דבר זה נוכל לראות ולידע שרוב תבואות הנקצרות בחג בידוע שהביאו שליש לפני ר"ה וודאי דזה רחוק מטעות ורק דר' ירמיה חשש בתחלה דדילמא גם בזה טעו חז"ל אף שהוא למראית עין דרוב תבואה שנקצרה שליש בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה עכ"ז חשש אולי לא ראו יפה. וע"ז הביא לעצמו ראיה מקרא דויאכלו מעבור הארץ ומוכח משם דסומכין על ראיתינו וממילא נסמוך גם על מה שאנו רואין ברובא דעלמא דכל תבואה שנקצרה בחג כו' ובתר רובא ניזיל ואין מקום לטעות. ועי':
דף כז:
[תוס' ד"ה ניקב] כתבו בסה"ד וז"ל ומסקנא דשמעתא [והלכה למעשה] נראה דשופר שניקב וסתמו במינו וחזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב לית דין ולית דיין דכשר אפילו היה מעכב התקיעה קודם שנסתם דף ירוש זה עיקר דאם מעכב את התקיעה אחר שנסתם קאמר ולא סתמו כלל כשר אפילו מעכב הנקב את התקיעה כדאמרינן בירושלמי דכל הקולות כשרין בשופר עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי למה דוקא במינו הא בירושלמי מוקי למתני' אף כר' נתן וא"כ מיירי מתניתין באינו מינו ואפ"ה אם אינו מעכב כשר ובזה לא פליגי רבנן אלא דס"ל דבמעכב אף במינו פסול אבל מה דכשר לר"נ באינו מינו הכי נמי לרבנן עכ"ל ואולי נאמר בזה דהתוס' בעצמם בתחלת הדיבור סתרו פירוש זה דמפרשי דאם מעכב את הקול אחר שנסתם קאמר דקשיא להו כיון דכל הקולות כשרים בשופר כדקאמרינן בגמרא מה לי מעכב מה לי אינו מעכב אך לבסוף הסכימו דף ירוש זה עיקר ולא הודיעו במה ניחא קושייתם ובשאר פוסקים מובא הטעם משום שין דמעכב את התקיעה הוי כמו שני שופרות דף סול דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות. וא"כ לכאורה אף דהשתא אינו מעכב מ"מ כיון דנשתנה קולו בתחלה ועתה סתמו הא הוי עדיין כמו שציפהו זהב דף סול משום שני שופרות וע"ז תירץ הט"ז כיון דבמינו הוא לא נקרא כלל דבר אחר ולא דמיא לציפהו זהב עי"ש בסימן תקפ"ו סק"י ולכן פשוט לומר דמשום זה נקטו רבותינו התוספות דסתמו במינו דוקא והא דהקשה מרן מהירושלמי דמוקי למתניתין כר"נ וא"כ מיירי מתניתין באינו מינו כו'. אולי הירושלמי איירי בשלא היה מעכב כלל גם בתחלה משא"כ היכא שהיה משונה קולו בתחלה לא מהני אם סתמו בשאינו מינו ועי':