יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
פסחים
דף יא:
ור' יהודה מאי שנא גבי חמץ דגזר (דסובר דאחר זמן הביעור לא יבדוק דלמא אתי למיכל מיניה) [ומאי שנא גבי קרצוף] דלא גזר (דסובר דמקרצפין בהמה בכלי ששיניה גסות ולא גזרינן דלמא אתי למיעבד קירוד בכלי ששיניה דקות שהוא מלאכה שעושה חבורה) וכתב מרן וז"ל קשה לי הא קירוד הוא דרבנן דהא אינו מתכוין ולא הוי פסיק רישיה כמבואר להדיא בביצה דאמר ר' יהודה לטעמיה דדשא"מ אסור וא"כ הוי רק איסור דרבנן דהא בשבת מ"א ב') בתוס' ד"ה מיחם כתבו דלר"י דבר שאינו מתכוין בשבת הוי דרבנן וכ"כ תוס' ביומא (ל"ד ב') וכ"כ רש"י בשבת (קכ"א ב') ד"ה לפי תומו וא"כ מש"ה לא גזר קרצוף אטו קירוד דקירוד גופיה הוא דרבנן אבל בחמץ גזרינן שמא יאכל דהוי דאורייתא וצע"ג אח"ז מצאתי בעז"הי שהקשו כן בת"י יומא (ל"ד ב') עכ"ל הנה הת"י שם תירצו דעדיפא מיניה קמשני התם. אך אולי נאמר עוד קצת בזה דהתוס' ז"ל בביצה (כ"ג א') ד"ה ושלש מחלוקת בדבר כתבו וז"ל דבמגררות שלנו שהן של ברזל כ"ע מודו דאסור דף סיק רישיה ולא ימות הוא שתולש שערות עכ"ל. וא"כ ים מקום לומר דגם בימי בעלי הש"ס היו מגררות של ברזל רק שהם זכרו רק שלש מחלוקת דת"ק מתיר קירוד וקרצוף ור' יהודה מחלק דקירוד אסור וקרצוף מותר ורבנן אסרו שניהם וכל זה בשל עץ אבל בשל ברזל כ"ע אסרו וכיון שכן שפיר מקשה תלמודן דלגזור ר"י קירוד אטו קרצוף דמגררות של ברזל. ועי':
דף יז:
אמר רב פפא הא דאמרת בקרקע טהורין לא שנו אמו מים אבל דם לא ומים נמי לא אמרן אלא דהוי רביעית דחזי להטביל ב"ה מחטין וצינורות אבל לא הוי רביעית טמאין וכתבו [תוס' ד"ה אבל דם לא] וז"ל וא"ת אדרבה בדם יש לטהר טפי אפילו בכלים דדם קדשים לא איתקש למים כדאמרינן לעיל שאינו נשפך כמים אין מכשיר כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי במה דף שיטא להו להתו' דבדם ליכא טומאה דאורייתא ומדמו טומאה להכשר והא לעיל (ט"ז ב') אמרינן ת"ש ונשא אהרן וכו' מאי לאו טומאת דם הרי דדם טמא מדאורייתא וכך מבואר מדברי תוס' שם ד"ה מדרבנן שכתבו הוי מצי לאוקמי מדאורייתא וכמ"ד וכו' הרי דס"ל דלמ"ד דטומאת משקין דאורייתא גם דם קדשים טמא דאורייתא וצע"ג עכ"ל ואפשר לומר בדעת התוס' ז"ל דדבריהם דהכא סובבים אליבא דרב פפא דאמר הכא אפילו למ"ד טומאת משקין דאורייתא משקי בית מטבחייא הלכתא גמירי לה דטהורין הרי דאיהו בעצמו סובר דאינם טמאים מדאורייתא וא"כ איך קאמר הכא בדברי ר"ש דמחלק בין קרקע לכלים דהיינו דוקא במים ולא בדם אדרבה דם עדיף טפי לטהורי ממים כראייתם ממימרא דר' יוסי ב"ר חנינא דאמר משקין בית מטבחייא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין ואוקמי שם בתלמודן דכוונתו על דם כדאמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן מניין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים כו' הרי דדם קל לענין טומאה והכשר טפי ממים וא"כ תקשי לרב פפא כיון דאמר להדיא דמשקין בית מטבחייא הלכתא גמירי לה א"כ איך מחמיר בדם יותר מבמים. ואף דתלמודין העלו בקושיא על רב פפא דאמר הלכתא גמירי לה מ"מ רב פפא גופיה אין לו לסתור דברי עצמו ולהפך דבריו בדבר שנראה לכל דזהו סברא מהופכת דאיך יחמיר בדם יותר מבמים. ועי':
דף כא:
עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא לא צריכא לשעות דרבנן כו' וכתבו [תוס' ד"ה עבר זמנו] וז"ל רש"י לא גרס פשיטא דהא ר' יוסי הגלילי פליג ושרי חמץ בהנאה כל ז' ואין לפרש פשיטא דאסור בהנאה מדיוקא דרישא [דדרך התנא] בכמה מקומות לכפול את דבריו וכו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עיין עירובין (ל' ב') ד"ה ולפרוש עליה ועיין לקמן (ל"ה ב') וצ"ע עכ"ל והוא דשם כתבו התוס' דהא דף ריך הגמרא שם (ל"א ב') על מתניתין דתנן ולא בטבל פשיטא היינו דמרישא שמעינן לה דקתני מערבין בדמאי דמשמע אבל לא בטבל והרי הוא להיפך מדבריהם דהכא: וכן קושיית הגמרא דף סחים (ל"ה ב') ולא בטבל (דאינו יוצא חובת מצה) פשיטא משמע ג"כ דהקושיא הוא משים דכבר ידענו מהא דתנן ברישא דיוצא בדמאי דאל"כ לא תקשי כ"כ דאולי אשמעינן דלא נימא יבוא עשה וידחה ל"ת אך אולי נאמר קצת בדעת התוס' ז"ל דדעתם לחלק דדוקא היכא דלא מצינו עדיין דעת המתיר בדבר זה דאסרו במתניתין אז די לן במיעוט כל שהוא לאוסרו כגון בעירובין דעדיין לא שמענו דינקוט התנא לדבר ברור כדעת רבי לחודיה דלא גזרו על שבות ביה"ש ואדרבה סתם לן התנא במס' שבת (ל"ד א') דספק חשיכה אין מעשרין את הודאי דלא כרבי וכמו שכתבו התוס' שם ולכן די לנו משמעות מועט דאין מערבין בטבל וממתניתין דאשמעינן מערבין בדמאי ממילא נשמע אבל לא בטבל ודומה למה שכתבו התוס' הכא בסוף דבריהם בביאור קושיית תלמודן. וכן במצת טבל לא שמענו לשום תנא במתניתין דיאמר שיוצאין בטבל לכן גם שם די לנו במה דאשמעינן שיוצאין בדמאי ומשמע ג"כ ולא בטבל משא"כ הכא דבאמת דעת ר' יוסי הגלילי דחמץ אינו אסור בהנאה וכל זמן דלא ידעינן בהדיא דסתם לן תנא דלא כוותיה לא די לן במשמעות מועט דלא כוותיה וע"ז כתבו דדרך התנא לכפול את דבריו ור"ל דוקא במקוה דיש להסתפק בו ולכן כתבו ונראה דף ריך פשיטא משום דתנא בפ"ק (י"א ב') דשורפין חמץ אלמא אסור בהנאה דלר' יוסי הגלילי א"ל לשורפו וכו'. ועי':
דף כב.
[ור"מ] (דנפקא ליה איסור הנאה בשאר איסורים מדף רט בנבילה
בשלמא פרט היתר דטריפה לגופיה איצטריך למפרט בה היהר משום דאי לאו דף רט ביה הוה אמינא ליתסר בהנאה אלא אותו למה לי). ומשני [אותו אתה משליך לכלב] ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה וכתב מרן וז"ל תמוה לי דילמא מה דאמר ר"מ דאחד גר ואחד עובד כוכבים בין במכירה בין בנתינה היינו לפי האמת דכתיב אותו דאי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ממילא איצטריך קרא גבי נבילה לגר אשר בשעריך להתיר נבילה בהנאה משום הכי לא אמר לדברים ככתבן כיון דלא מייתר קרא אבל אילו לא היה כתוב אותו אדנידוק מקרא דנבילה דלא תאכל איסור הנאה משמע. היינו אומרים באמת דמיתורא דקרא אתי לדברים ככתבן וצ"ע עכ"ל הנה לפי מאי שהקשה הגמרא לקמן (כ"ג א' והרי נזיר דרחמנא, אמר מחרצנים ועד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין אמר מר זוטרא שאני התם דאמר קרא נזרו שלו יהא. וכתבו התוס' שם וז"ל תימא לחזקיה נזרו למאי את ואית ספרים דגרסי על נזרו מגלח ואינו מגלח על נזירות אביו עכ"ל ולפי זה לר"מ דסובר בספ"ד דנזיר דמגלח על נזירות אביו מוכרח לכאורה דסובר דלא יאכל איסור הנאה במשמע וכמובא לקמן שם בדברי מרן וא"כ יוכל להיות דתלמודין בנו יסודם ע"ז ולכן אף אם לא נכתב אותו מ"מ נדע מנזרו דלא תאכל איסור הנאה הוא ושפיר הקשו אותו ל"ל ואף לפי מה שכתבו שם בדברי מרן עדיין יש מקום ליישב קושיית מרן בדברי הצל"ח שהקשה ג"כ כקושיית מרן ויישב בכמה אנפי ע"ש:
שם מתיב ר' יצחק נפחא והרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ותנן שולח אדם ירך לעובד כוכבים מפני שמקומו ניכר (וקשיא לר' אבהו) ומשני קסבר ר' אבהו כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו. ופריך הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם (והוי בכלל נבילה) אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר ומשני מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר"ש כו' ר"ש ה"נ דאסר בהנאה וכתבו תוס' [ד"ה ור"ש] וז"ל משמע דההיא דשולח ירך לעו"ג אתי כרבי יהודה כו' הקשה הר"י דאורלינ"ש [היכי מצי אתיא כר' יהודה] והא ר"י אית ליה בפרק גיד הנשה (ק' ב') דגיד הנשה אסור לבני נח וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא זהו ליכא קושיא כ"כ די"ל דמתניתין דירך ס"ל כר"י בזה דג"ה מותר בהנאה אבל בזה לא סבירא ליה כר' יהודה דמבני יעקב נאסר ואמאי לא האלימו קושייתם יותר דאיך ס"ל לר"י דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו הא ע"כ דלגר אשר בשעריך לא קאי אגיד דהא אסור משום ולפני עור וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה. דהנה הא דתנן שולח אדם ירך לעובד כוכבים בכשרה איירי כדמפורש בהדיא הטעם במשנה זו מפני שמקומו ניכר ופרש"י ולא יבוא ישראל לקנותה ולאכלה בגידה. ופשוט קצת לומר דהא דמייתי תלמודין הכא סוף המשנה בטעמה דמפני שמקומו ניכר היינו משום דמבלעדי סופה אין קושיא כ"כ לר' אבהו מהא דשולח אדם דדילמא בנבילה איירי ונבילה שאני דכמו דממעטינן טמאה מאיסור גיד בחולין (ק"א א') מעל כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מי שגידו אסור ובשרו מותר יצתה זה שגידו אסור ובשרו אסור כן נמעט ג"כ גיד הנשה של נבילה שבשרו ג"כ אסור ולכן מייתי הגמ' גם סוף המשנה בטעמה דמשמע להדיא דבכשרה איירי וע"ז משני ליה כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו ולא שנא נבילה ול"ש כשירה (וכמו שכתב רש"י להדיא וז"ל והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד ל"ש נבילה ול"ש כשירה עכ"ל וכדברי רש"א ז"ל בכוונתו שכתב וז"ל ר"ל כיון דלאו דגיד פ"כ לא תאכל דידיה היינו אכילה ממש ולא הנאה לגבי נבילה ה"ה לגבי כשירה וכו' עכ"ל) וכל זה הוא רק באיסור הנאה דגיד דכיון דבא הכתוב ללמדנו דלא תאכל אכילה לחודיה הוא אין לנו לחלק בין נבלה לכשרה אבל באיסור אכילה לבני נח אף דר' יהודה סובר דאיסור גיד נוהג גם בב"נ וכקושיית הר"י דאורלינ"ש. מ"מ בזה שפיר נחלק בין נבילה לכשרה ולדידיה גיד דנבילה התיר הכתוב לבני נח כדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור גו' וגם גיד בכלל (דכמו שאמרו באיסור הנאה דכל מקום דכתיב לא יאכלו איסור הנאה הוא והכא הוי רק אכילה משום דהתיר הכתוב נבילה בהנאה וגם גיד בכלל ואף דלא מפורש בהדיא מ"מ כיון דכתיב כל נבילה הכל בכלל כמו כן נאמר גם באיסור גיד באכילה לבני נח דכיון דכתיב לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך גו' גם גיד בכלל והתיר הכתוב לב"נ) ורק בכשרה וטמאה לחודייהו איסור ב"נ במקומו קאי ואין לומר בהיפך דלא שנא נבילה ול"ש כשירה וטמאה מותר לב"נ באכילה דא"כ מה נעשה בקרא דלא יאכלו בני ישראל דלבני יעקב נאמר ואז נקראו בני נח דבשלמא בהיתר הנאה דגיד אהני קרא דלגר אשר בשעריך להיתר הנאה (ומגלה לן דלא ואכלו אכילה לחוד הוא) ואהני קרא דלא יאכלו לאסור באכילה משא"כ בהיתר גיד באכילה לב"נ מקרא זה דלגר אשר בשעריך אם לא נחלק בין נבילה לכשירה וטמאה איך יקוים קרא דע"כ לא יאכלו ולכן מעצם קרא זה לא קשה להר"י דאורלינ"ש מאיסור דלפני עור כקושיית מרן משום שנאמר דלא אסר רק בכשרה ובטמאה אבל בנבילה התיר לך הכתוב להדיא. ותרתי קראי יקוימו לדידן וע"כ הקשה ממתני' דשולח ירך ולתרץ דדילמא מתני' פליג על ר' יהודה בזה לא ניחא להו להתו' כיון דיש מקום להכריח כתירוצם דלא קאסר אלא לבני יעקב וכמ"ש ועי':
שם ור"מ אותו ל"ל (דר' יהודה למד מזה דכל איסורים שבתורה אסורים ג"כ בהנאה דאותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורים שבתורה אבל ר"מ דנפקא ליה מלא יאכל דאיסור הנאה משמע אותו ל"ל) ומשני אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה וכתב [ורש"י ד"ה ור"מ] בת"ד וז"ל דנפקא לן בהו איסור אכילה מדכתיב כי ירחק ממך המקום בריחוק מקום דהיינו חוץ למחנה שכינה אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח בקירוב מקום [ומשום דאין מפורש בהן לאו] בהדיא באכילה איצטריך למילף בהו איסור הנאה מהכא וכו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל ק"ל הא מ"מ נילף מקרא דלא תאכל כל תועבה דגם הנאה במשמע לר' אבהו וכן קשה לר"י דס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דלפרש"י דשחיטתו דאורייתא ליתסר בהנאה משום לא תאכל כל תועבה וצ"ע עכ"ל והוא דבחולין (קי"ד ב') אמר רב אשי מניין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וא"כ גם איסור הנאה נילף מקרא דכל תועבה. אך אולי נאמר קצת בזה דלימוד זה דמרבינן מלא תאכל כל תועבה דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל הוי לכאורה כעין דבר חדש להביא לאו לכל דבר איסור וטפי הוי לן לאוקמי קרא זה רק באיסורים דאסרן רחמנא להדיא בלאו ולעבור עליו בשני לאוין ורק משום דקיי"ל דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא כתלמודין דהכא (כ"ד ב') על כרחין מוקמינן האי קרא לאיסורים שבתורה דלא כתיב בהו לאוי בהדיא ולפ"ז נאמר דלר"מ ור' יהודה דאית להו למידרש מקרא זה דלא תאכל כל תועבה דכל איסורים שבתורה מצטרפין זה עם זה כמו שמובא במסכת ע"ג (ס"ו א') הא דהני ר' יהודה אומר משום ר"מ מניין לכל איסורים שבתורה שמצטרפין זע"ז שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל לדידהו פשוט לומר דדוקא איסורים שאסרה לן רחמנא בלאו בהדיא אתא קרא זה ללמדינו שמצטרפים זע"ז. ולא להוסיף ולחדש דאף איסורים דלא מצינו בהם לאו בהדיא מ"מ נאסור בלאו ובהנאה מקרא זה דכל תועבה דחידוש גדול הוא ורב אשי בחולין שם שלמד מזה לכל איסורים שבתורה. הוא רק להני תנאי דף ליגי על ר"י ור"מ במס' ע"ג שם ולית להו דכל איסורים יצטרפו זע"ז ואפשר לומר דתנא דבי ר' ישמעאל בחולין (קט"ו ב') דלמד לאסור בשר בחלב באכילה מלא תבשל גדי שלש פעמים ושאר תנאי דלא למדו מקרא דרב אשי הנ"ל גם טעמייהו הוא משום דאיצטריך קרא זה לכל איסורים שבתורה שיצטרפו זה לזה. ועי':
דף כג.
(פריך לר' אבהו דלא יאכל איסור הנאה הוא) והרי נזיר דרחמנא אמר מחרצנים. ועד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין אמר מר זוטרא שאני התם דאמר קרא נזרו שלו יהא וכתבו [תוס' ד"ה נזרו] וז"ל תימא לחזקיה נזרו למאי אתא ואית ספרים דגרסינן על נזרו מגלח [ואינו מגלח על נזירות אביו] עכ"ל וכתב מרן וז"ל ק"ל הא לר' יהודה ור"מ דס"ל בספ"ד דנזיר דבכל ענין מגלח על נזירות אביו א"כ יהא מוכח מדאיצטריך נזרו. דלא יאכל איסור הנאה במשמע וא"כ איך אמרינן דאיכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה לר' יהודה וצ"ע עכ"ל והוא דאמרינן (לקמן ע"ב) מכדי בין למר ובין למר חמץ בפסח ושור הנסקל אסורין בהנאה מאי בינייהו ומה לי אם למדין מלא יאכל לחזקיה או מנבילה לר' אבהו) ומשנינן איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה ואליבא דר' יהודה דלר' אבהו חולין שנ"ב לאו דאורייתא ע"ש והלא כיון דמיותר נזרו ולית לן מה ללמוד ממנו א"כ על כרחיך דלא יאכל איסור הנאה במשמע ולכן בעינן קרא דנזרו להיתר הנאה וממילא אייתור לן לפי זה קרא דלכלב תשליכון אותו לאסור חולין שנשחטו בעזרה אך אולי נאמר קצת דבתמורה (י' א') דרשו דרשה אחרת מקרא זה דנזרו דא"ר נחמן אמר רב הונא תנא קרבנו לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו וכי נזיר נידון בהשגת יד הא כיצד קרבנו לה' על נזרו שהפריש משלו מלבד אשר תשיג ידו שהפרישו לו אחרים כו' ונזרו זה דהכא לגירסת התוס' דעל נזרו מגלח הוא ג"כ מקרא זה דקרבנו לה' על נזרו דדרשא זו הובאה בספרי קרבנו לה' על נזרו ולא קרבן אחר על נזרו וכמו שפירשו מפרשי הספרי ע"ש וא"כ אין אתנו להכריח לר' יהודה דלא יאכל איסורי הנאה הוא ואותו לאסור חולין שנשחטו בעזרה בהנאה. דעדיין איצטריך לן קרא זה לדרשה דתמורה ועי':
שם בפלוגתת ר"י הגלילי ור"ע יעשה לכל מלאכה מה ת"ל לכל מלאכה שיכול למלאכת גבוה יהא מותר למלאכת הדיוט יהא אסור ת"ל לכל מלאכה דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה ומסקינן דבהא קמיפלגי ריה"ג סבר כשהותרה נבילה היא הותרה חלבה וגידה לא הותרה וכי איצטריך קרא להיתר הנאה הוא דאתא ור"ע סבר כשהותרה נבילה חלבה וגידה נמי הותרו וכי איצטריך קרא לטומאה וטהרה ופריך וריה"ג אשכחן חלב דשריא רחמנא בהנאה [אלא גיד נימא דאסור] וכתב מרן וז"ל ק"ל לפי מה שכתבו תוס' ריש פרק גיד הנשה דחלב הוא דחדשים גרמי דכתיב חלב שור אבל, גיד חל מיד א"כ י"ל דוקא בחלב לא אמרינן כשהותרה דהא משכחת הקרא דלגר אשר בשעריך תתננה דנותן לו כולו עם החלב כגון שהפילה הבהמה דליכא איסור חלב אבל גיד דל"ש כן י"ל דאמרינן כשהותרה ועיין עכ"ל. הנה אין זה רק לאיכא דאמרי בחולין (ע"ה א') אבל בתחלה אמרו שם הטילה נפל ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה דסובר אוירא גרם ע"ש ואם כן לל"ק שפיר פריך תלמודין הכא ועוד יש ליישב באופן אחר ועי':
דף כד:
אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן מ"ט משום דלא כתיב בהו אכילה וכתבו [תוספות ד"ה הכל מודים] בסה"ד וז"ל והא דלא קאמר הכל מודים בבשר בחלב שמא [משום דאין מזהירין מן הדין] עכ"ל. וכתב מרן וז"ל עי' מש' ע"ג (י"ב ב') תוס' ד"ה אלא וצע"ק עכ"ל והוא דשם בתה"ד כתבו וז"ל ואפילו לא הוי עיקרייהו דוורד והדס (מעיר שיש בה עבודת כוכבים והיו בה חנויות מעוטרות בוורד והדם) לריחא. שמא יש לאסור דהא דאמרינן פסחים (כ"ד ב') כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן מ"מ איסורא מיהא איכא. ושמא בעבודת כוכבים אפילו ללקות נמי לקי מידי דהוי אכלאי הכרם דלוקין עליהן אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה ובעבודת כוכבים נמי לא כתיב בהו אכילה כו' עכ"ל ולכאורה תקשי לדעת התוס' דהתם דגם בעבודת כוכבים היו לוקין שלא כדרך הנאתן הו"ל לאביי למימר נמי הכל מודים עבודת כוכבים שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן כמו שהקשו מבשר וחלב ותירוצם לא שייך בעבודת כוכבים דרק בב"ח נלמד איסור הנאה מן הדין היינו מק"ו מערלה וכמ"ש הרש"א ז"ל עי"ש משא"כ בעבודת כוכבים וזהו קושיית מרן לכאורה אך אולי נאמר קצת בזה דהתוס' ז"ל נקטו בלשון שמא משום דאין מזהירין מן הדין ונראה מדבריהם שמסתפקים בזה ומקום הספק אפשר לומר דהוא משום דלמאי דמסיק תלמודין הכא ובחולין (קט"ו ב') למדין אנו איסור הנאה בב"ח ממה הצד דערלה וכלאי הכרם וחמץ בפסח ובתלמודין דסנהדרין (ס"ו א') משמע דממה הצד ילפינן שפיר ולא אמרינן אין מזהירין מן הדין דרצו שם ללמוד קללת חבירו מנשיא והדיוט עי"ש ולכן נאמר בדעת התוס' דמס' ע"ג (דף י"ב) המובא בדברי מרן דמסתפקין גם שם איך הדין בב"ח דאם נאמר דבב"ח אין לוקין כלא כדרך הנאתן על כרחין גם בעבודת כוכבים אין לוקין דאל"כ הו"ל לאביי למימר נמי הכל מודים בעבודת כוכבים שהיו לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן ואין לומר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר (דכלל זה גם בדברי האמוראים יש לדקדק כדמצינו להדיא בתלמודין סוטה (ט"ז א') וכן דקדקו האחרונים ז"ל מדברי התוס' ב"ק (צ"ה ב') ד"ה שלשה (דהיא מימרא דר"נ אמר שמואל שלשה שמין להן השבח ומעלין אותן בדמים) שכתבו וז"ל אע"ג דקתני ג' תנא ושייר גזלן ושייר נמי אריס כו' ורצונם במה שכתבו דשייר נמי אריס דלא תקשי מאי שייר). משא"כ אם נאמר דבב"ח ג"כ בכלל דלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן נוכל לומר דשייר תרתי ולוקין גם בעבודת כוכבים שלא כדרך הנאתן וזהו שכתבו שם בלשון ושמא בעבודת כוכבים ללקות נמי לוקין דזהו דוקא אם גם בב"ח לוקין שלא כדרך הנאתן וכן גם הכא אם נאמר דבעבודת כוכבים לוקין כלא כדרך הנאתן ל"צ לתירוץ זה דאין מזהירין דנוכל לומר תנא ושייר והכא כתבו לתירוץ זה רק אם נאמר דבעבודת כוכבים אין לוקין ועי':
דף ל.
תוס' ד"ה אמר רבא כתבו בשם ר"ת וז"ל ויין נסך דקאמר במשהו אומר ר"ת דוקא כשנתנסך לפני עבודת כוכבים דאמתניתין קאי דבעי תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה [אבל סתם יינן דשרי בהנאה] שיעורו בששים עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא סתם יינן אסור הנאה כדמוכח בכמה דוכתי במס' עבודת כוכבים ובחולין כתבו תוס' סתם אבל סתם יינן בטל בס' וכאן נלע"ד דט"ס הוא בתוס' עכ"ל ואולי ניישב קצת דברי רבותינו התוספות בלא ט"ס דבמס' עבודת כוכבים (נ"ז ב') בתוס' ד"ה לאפוקי כתבו בשם ר"ת ורש"י דמגע עובד כוכבים בזה"ז מותר בהנאה עי"ש באריכות וכן הובא ברמ"א ז"ל ביו"ד סימן קכ"ג דמגע עובד כוכבים מותר בהנאה וא"כ שפיר כתבו התוס' הכא ועי':
דף לב.
איבעיא להו כשהוא משלם (האוכל תרומה בשוגג) לפי מדה משלם או לפי דמים משלם. כל היכא דמעיקרא שויא ארבעה זוזי ולבסוף שויא זוזא לא תיבעי לך דודאי כדמעיקרא משלם לפי דמים [דלא גרע מגזלן] דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכתב מרן ז"ל קשה לי הא מ"מ נ"מ דאם אינו חייב רק מדין גזלן יכול לשלם חד גריוא בפירות לצאת ידי כפרה והשאר משלם במעות והכהן יכול למחול וגם החומש היא רק מן חד גריוא אבל אם לפי דמים צריד לשלם ד' גריוי וחומשא מפירי והכהן אינו יכול למחול עכ"ל. לכאורה מסוגיא זו לא הו"ל למרן ז"ל להקשות כ"כ רק להוכיח דף שיטא לתלמודין דאף דמשלם יותר ממדה שאכל כגון דמעיקרא שויא ארבעה זוזי ולבסוף זוזא מ"מ עיקר חיוב דתרומה הוא רק לפי מדה וכיון דשילם ליה כמדתו אזיל ממנו שגגת תרומה דאכל ורק מקום הספק הוא להיפך דמעיקרא שויא זוזא והשתא ד' זוזי אולי די לו לשלם לפי דמים ולא צריך כמדתו ויתר הדברים בטעמן מצאנו לבעל תפארת ירושלים במסכת תרומות עי"ש:
שם תניא אידך ונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח וכתבו [תוס' ד"ה דבר] וז"ל פי' הפסוק משמע שיתן לו דבר הראוי להיות קודש כמו שאכל וא"כ מה שאכל בעינן שיהיה ראוי להיות קודש וחמץ בפסח אינו ראוי להיות קודש כדתניא לעיל אבל מפריש חמץ ד"ה אין קדוש אע"ג דבכל ענין פטור הכא מתשלומין אפילו שהיה לה שעת הכושר ולקמן מוקמינן הא דלדברי הכל אין קדוש היינו שלא היה לה שעת הכושר אור"ת דהיינו לר' יוסי הגלילי כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל ק"ל למאי נקטו קושייתם בדרך דמסתמא קאמר בכל ענין. הלא אי אפשר כלל בגוונא אחרינא דהא אכל תרומת חמץ א"כ המאכל היה לו שעת הכושר דאל"כ לא משכחת שהוא תרומה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת דהנה האוכל תרומת חמץ דברייתא זו אינו מוכרח דהפרישה בפסח אלא דבפשיטות איירי שפיר בהפרישה קודם הפסח ומ"מ פטור מטעם דבעינן שיהיה דבר הראוי להיות עכשיו קודש. וכמו שכתב הרש"ל על דברי התוס' אלו וז"ל וחמץ בפסח אינו ראוי כו' להיות עכשיו קודש אם לא היתה תרומה כבר. והשתא פריך שפיר הלא אף היא ראויה להיות קודש ולהקדישה עתה דלא אמרו דברי הכל אינו קדוש אלא דאחמיץ במחובר שנא היה לה שעת הכושר כו' עכ"ל וא"כ מה נרויח בהוכחה זו דאכל תרומת חמץ איירי בע"כ דהיתה לה שעת הכושר וכיון דתפיס עלה שם תרומה כהוכחת מרן). האם אמרו בברייתא זו דתרומת חמץ זו עצמה דאכלה לא קדשה דנקשה ע"ז מהא דאמרו לקמן דדוקא אם לא היה לה שעת הכושר לא קדשה. הלא לא אמרו רק דף טור מן התשלומין אבל באמת קדשה וקדשה לכ"ע דהא מקודם הפסח כבר נעשית תרומה ומי יחלוק על קדושתה. אלא ע"כ דהוכחת התוס' לא הוי מקדושת תרומה זו ורק מהא דדייקינן דעכשיו אינו ראוי להיות קודש אם לא היתה תרומה מכבר וכמש"ל בשם הרש"ל. ולכן שפיר כתבו רק דמסתמא איירי בכל ענין ומשמע אפילו שהיה לה שעת הכושר ועי':
דף לג.
אמר מר במה דברים אמורים במפריש תרומה והחמיצה אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה מנא הני מילי אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא תתן לו ולא לאורו וכתבו [תוס' ד"ה תתן לו] וז"ל אור"י דלא איצטריך למדרש מלו אלא לר' יוסי הגלילי דאית ליה חמץ מותר בהנאה [דלהנך תנאי דאסרי חמץ בהנאה] נפקא לן מונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש או מתתן לחודיה שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנאה לכל הפחות דשייכא ביה נתינה כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל יש לעיין דלכאורה אין צריך קרא כלל דהא אין יכול לקרות שם תרומה כלל דאיסורי הנאה לאו דידיה הוי כדאמרינן שני דברים עשאן הכתוב כו' ועיין כריתות (כ"ד א') עכ"ל והוא דבכריתות שם אמרו א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו וכיון דהפקר הוא משום איסור שבו א"כ אין בידו לקרות לו שם ואולי נאמר לחלק קצת בין חמץ בפסח לשור הנסקל ועיר הנדחת דהא דתנן לקמן (כ"ט א') חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה קמוקים לה רבא שם (כ"ט א') כר"ש וקנסא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא ולפי זה בשוגג דלא עבר בבל יראה אינו אסור בהנאה לאחר הפסח וא"כ לא דמיא כ"כ דהתם בשור הנסקל ועיר הנדחת הפקר ממש נינהו דאסירי בהנאה לעולם אבל הכא יש לך מקום שיהא מותר בהנאה אחר הפסח ולא מיקרי הפקר כ"כ ואף למה שמובא באו"ח סי' תמ"ח דאסור בהנאה בשוגג מ"מ אם נוסף לזה דביטלו ג"כ הביאו האחרונים דמותר ועי' בטור שם בשם בעל העיטור ובזה לא יפלוג עליו ולכן בעינן קראי אלו ועי':
דף לג:
שם ע"ב כי אתא רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו החמיץ בתלוש נמי אינה קדושה דאמר קרא ראשית ששיריה ניכרין לישראל [יצאת זו שאין שיריה ניכרין] וכתב מרן וז"ל תמוה לי דא"כ לא תליא כלל בתרומה אם היא חמץ או לא ותליא הכל בשיריים דמשכחת דמפריש תרומת חמץ דיש לו סאה חמץ וט' סאין שאינן חמץ דיכול לקרות לסאה חמץ על הט' סאין דהא שיריה ניכרין ובהיפך אם הט' סאין חמץ וסאה שאינו חמץ אינו יכול להפריש סאה זו על הט' סאין דאין שיריה ניכרין עכ"ל הנה קושיית מרן הובא בירושלמי דף רקין הלכה ג' הפריש מצה על חמץ א"ר זעירא כל תרומה שאינה מתרת שיריים לאכילה אינה תרומה הפריש חמץ על מצה מהו (כן הוא גירסת קה"ע) אמר ר' זעירא שאילו מינה עליה אינה תרומה ואפילו הימנה ולמקום אחר אינה תרומה ופירושו כיון שאם הפריש מחמץ על חמץ אינה תרומה כדאמרי' בסמוך דבעי' שיהיו שיריה ניכרין כ"ש חמץ על מצה וזכרוהו המפרשים ועי':
שם יתיב רב אחא בר רב עויא קמיה דרב חסדא ויתיב ואמר משמיה דר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים דסבר משקין מיפקד פקידי לאימת קא מיטמאי לכי סחיט להו ולכי סחיט להו ליתא לשיעוריה. ורב חסדא פליג ואמר וכי טומאה שבהן להיכן הלכה דסבר משקין מיבלע בליעי וכיון דאיטמו ליה אוכלא איטמו ליה משקין והוכיח ר"ח כדעתו מהא דתניא הא למה זה דומה לתרומת תותין וענבים שנטמאה שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה ואי לא תימא הכי הא היתר אכילה נמי אית בה דאי בעי דריך להו פחות מכביצה ודחי רבא ההם משום גזירה דילמא אהי בהו לידי תקלה אמר ליה אביי [ומי חיישינן לתקלה] כו' וכתב מרן וז"ל קשה לי דאיך סבר אביי דלא חיישינן לתקלה דמשקין בליעי וטמאים מ"מ הא חזי לזילוף אלא ע"כ דחיישינן לתקלה וכמ"ש רש"י לעיל (ל"ב א') וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת אביי דהנה לעיל (כ' ב') אמרינן ותקלה עצמה תנאי היא דב"ש סברי חיישינן לתקלה וב"ה סברי לא חיישינן דתניא חבית של יין של תרומה שנטמאת בש"א תשפך חבל וב"ה אומרים תעשה זילוף אמר ר' ישמעאל ברבי יוסי אני אכריע בשדה תשפך חבל בבית תעשה זילוף איכא דאמרי בחדש תשפך חבל בישן תעשה זילוף אמרו ליה אין הכרעה שלישית מכרעת ולכן נאמר דהן אמת דברייתא זו סוברת דחיישינן לתקלה בזילוף דאל"כ אמאי אין לו שום היתר דקתני בתותים וענבים מ"מ אין זה רק בתותים וענבים שיסחטן לזלף דעדיין חדש הוו ולכן חיישינן בהו לתקלה וברייתא זו אתיא כר' ישמעאל ברבי יוסי דהתם דאף שאמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת היינו לענין דנפסק הלכה כוותיה. משא"כ ברייתא זו דלא אתיא כב"ה דהא ב"ה לא חיישי כלל לתקלה טוב לנו לומר דאתיא כר' ישמעאל בר"י משנאמר דאתיא כב"ש וכל זה אם נאמר דמשקין מיבלע בליעי משא"כ אם נאמר דמיפקד פקידי ואין צריך רק למיסחט לשתיה בלבד א"כ בשעה מועטת כזאת בודאי דלא ניחוש לתקלה לר"י ב"ר יוסי ויותר מזה נאמר דאף לב"ש דלא מחלקי בין חדש לישן מ"מ זהו רק בזילוף דנמשך זמנה אבל בשעה קלה דסחיטה לחודה פשוט דלא חיישינן כלל ועי':
דף לה:
ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו (באכילת מצה בטבל שלא נתקן כל צרכו כגון שניטלה ממנו תרומה גדולה ולא ניטלה ממנו תרומת מעשר או שלא ניטלה ממנו מע"ר כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משים בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופריך ואיסורא דחמץ להיכן אזלא אמר רב ששת הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור כו' רבינא אמר מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד יצא זה שאין איסורו משום בל האכל חמץ בלבד כו' ופריך [מידי בלבד כתיב] אלא מחוורתא כדרב ששת. וכתב מרן וז"ל עי' בהר"ש פ"א מ"ג דטהרות וצ"ע עכ"ל והוא דעל מה דתנן שם במתניתין דנבילת עוף טמא לא מטמאה בבית הבליעה כתב הר"ש וז"ל דתניא בפרק גיד הנשה (דף ק"ו) יכול תהא נבילת עוף טמא מטמאה בגדים בבית הבליעה ת"ל נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמא כלומר דלא אתי איסור נבילה וחייל אאיסור טמא ומאן דאית ליה איסור חל על איסור ידרוש הכי מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה לחודה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל נבילה וטמא עכ"ל ולדבריו תקשי קושיית הגמרא דהכא מידי בלבד כתיב והלא משום זה דחו תירוצו של רבינא ואיך בחר הר"ש ז"ל בישוב כזה דנדחה בגמ' אך אולי נאמר קצת בדעת הר"ש ז"ל דהתם שאני דאם נאמר דנבילה וטריפה לאו דוקא הוא אלא דגם עוף טמא מטמא ומשום דלא כתיב בלבד. א"כ תרתי ל"ל (נבילה וטריפה) אבל השתא דכתיב תרתי הוי כעין שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדים משום דדוקא אהני קפיד רחמנא משא"כ הכא בחמץ שפיר דייקינן מידי בלבד כתיב דרק איסור חמץ לחודיה כתיב בקרא זה ולכן מסוגיא זו לא תקשי לן כ"כ על הר"ש ז"ל אך יש מקום אתנו לדקדק על הר"ש ז"ל מהא דתניא בת"כ פ' אחרי פי"ב מ"ז יכול אף נבילת עוף הטמא תהא מטמא בגדים בבית הבליעה ת"ל אשר תאכל נבלה וטריפה את שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה דברי ר' יהודה (וזהו כדרשת הגמ' דחולין וכמו שפירש הר"ש) וחכמים אומרים נבלה וטריפה נבלה שיש לה טריפה יצא עוף טמא שאין לו טריפה ע"כ בת"כ. וא"כ למה המציא הר"ש ז"ל טעם מדנפשיה למאן דלית ליה איסור חל על איסור ולא בחר בדרשה דת"כ. ועי':
דף לח.
בגמ' על מה דתנן הלקוח בכסף מע"ש שנטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר. כתבו [תוס' ד"ה רי"א] וז"ל טעמא דר"י משום דדריש כסף ראשון ולא כסף שני ולכך אינו נפדה לקוח טהור ברחוק מקום וה"ה שאינו נפדה טמא בקרוב מקום דתרוייהו מחד קרא נפקי מלא תוכל שאתו ורבנן לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני וסברי דלקוח טהור נפדה ברחוק מקום וה"ה טמא בקרוב מקום וקשה לרשב"א דבריש איזהו מקומן פריך ולא מצינו שטפל חמור מן העיקר והרי מעשר הוא נפדה ולקוח אינו נפדה כו' [אלמא לקוח לרבנן נמי אינו נפדה טהור ברחוק מקום] כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי דלמאי צריך לזה הוכחה הא מפורש כן בהך מתניתין בעצמה דקתני בסיפא א"ל לא אם אמרתם במ"ש עצמו שכן נפדה בטהור ברחוק מקום תאמרו לקוח שאינו נפדה טהור ברחוק מקום ומדהשיב כן לרבנן מוכח דרבנן מודו לו בזה עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דבמתניתין שם במע"ש איתא הלקוח בכסף מע"ש שנטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר א"ל לרבי יהודה מה אם מע"ש עצמו שנטמא הרי הוא נפדה הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא אינו דין שיפדה אמר להם לא אם אמרתם במע"ש עצמו שכן הוא נפדה בטהור ברחוק מקום כו' וא"כ לפי האמת דרבנן סברי דרק מע"ש עצמו נפדה ברחוק מקום אבל לקוח אינו נפדה ושפיר דחה ר"י להק"ו שלהם מדוע א"כ לא הודו לר"י דלקוח שנטמא לא יפדה דהא לא מצינו במתניתין דחזרו בהם חכמים. וע"כ דעיקר טעמם לא הוי משום הק"ו ורק דכל זמן דלא מצינו מיעוט להדיא אין לנו לחלק בין מע"ש עצמו ובין לקוח והק"ו שנקטו הוא רק להקשות על ר"י שמחלק בינייהו ולכן כל זמן שאין לנו הכרח דרבנן מודו בלקוח שאין נפדה ברחוק מקום לא יוכרח לנו ממתניתין דר"י משיב לדעת חכמים דמה ישיב להם דבר שאינו מעלה ואינו מוריד לדעתם כיון דאינו תלוי זה בזה וכל זמן שאין לנו קרא לחלק בין לקוח ובין מעשר שני עצמו לא נחלוק בינייהו בשום צד. ואדרבה פשוט ומוכרח קצת לפרש דר"י מתרץ רק לדידיה בעצמו כדמצינו בכ"מ דטעמיה דנפשיה קאמר ועי':
דף נח.
[רש"י ד"ה אלא אמר רבא] כולה תקנתא דרבנן היא דמדאורייתא כל שש שעות אחרונות כשרות לשחיטת התמיד דהיינו מכי ינטו צללי ערב דהיינו מחצי שבע] ואילך שהחמה נוטה למערב והצל למזרח כשאדם עומד כנגד החמה צלו נוטה למזרח חצי שש וחצי שבע היא עומדת באמצע הרקיע ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו עכ"ל וכתב מרן וז"ל וכ"כ רש"י שבת (ט' ב') ד"ה מנחה גדולה וצ"ע מסוגיא דיומא (כ"ח ב') ורש"י לקמן (צ"ג ב') ד"ה ט"ו מילין עכ"ל לכאורה כוונת מרן דביומא שם אמר רב ספרא צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי (והיינו מתחלת שבע) והקשה רב יוסף אנן מאברהם ניקום ונגמר כו' ואח"כ דחו בגמרא קושיית רב יוסף ורבא מיישב קושייתו דרב יוסף הא קא קשיא ליה דתנן חל ערבי פסחים להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה ונשחטיה מכי משחרי כותלי ודחו מאי קושיא ודילמא כותלי בהמ"ק בששה ומחצה משחרי משום דלא מיכווני טובא (דהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת ועולה ולפיכך אין משחיר עד שתמשך חמה למערב והוא בחצי שבע). וא"כ הרי להדיא דזמן התמיד מדאורייתא מכי משחרי כותלי ולא נזכר שם כלל דבעינן שהחמה נוטה למערב והצל למזרח וכו' כמו שכתב רש"י הכא. וכן כתב רש"י להדיא לקמן (צ"ג ב') וז"ל ותמיד אע"פ שנשחט בשש ומחצה זמנו מן התורה מתחלת שבע ואילך שמתחלת החמה להתעקם כלפי מערב קצת ומשחרי כותלי והיינו מחצות היום ולהלן ופרכינן עלה מהא דתנן תמיד נשחט בשש ומחצה ומשני שאני כותלי בהמ"ק דלא מיכווני כו' עכ"ל ואיך כתב רש"י ז"ל הכא כדבריו וגם בשבת (ט' ב') כתב דהתחלת זמן התמיד של בין הערבים מכי מתחלי להעריב דהיינו מחצי שבע ולמעלה דהא חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם וקודרת כנגדה למטה ואינו נוטה לשום צד כו' עכ"ל דהלא לא שמענו כלל בתלמודין דבעינן שיהיה נוטה למערב ורק די לנו כי משחרי כותלי אך אולי נאמר קצת דשם ביומא הוסיפו עוד בגמ' לתרץ קושית רב יוסף מהא דתמיד נשחט ואמרו א"נ שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו א"נ משום דזקן ויושב בישיבה הוי ע"כ בגמרא שם. ואף דאית לנו סימנא דמשחרי כותלי ולא איצטריך לן כ"כ חכמת האיצטגנינות לזה. פשוט לכאורה לומר דקל לטעות בזה דאם יהיה הכותל קצר מלמטה ורחב למעלה אז משחרי קודם התחלת שבע וע"כ בעינן לאחר שחיטת התמיד עוד חצי שעה ואף דבכל מקום דאיכא למטעי בעינן שעה שלימה לפחות. מ"מ הכא די לנו בחצי שעה דאז אין מקום לטעות משום דצל כל אדם נוטה למערב ולכן נאמר בכוונת רש"י ז"ל דהכא בסוגייתן דאיירי בזמן עשיית התמיד ממש ומאי נשחטנו דהא מקום דינו דזמן שחיטת התמיד הכא הוא. שפיר כתב רש"י דהיינו מחצי שבע שהחמה נוטה למערב והצל למזרח ושיעור דבריו כן המה. דמתחלה כתב דמדאורייתא כל שש שעות אחרונות כשרות לשחיטת התמיד דהיינו מכי ינטו צללי ערב וכן הוא האמת דאם היינו יכולין לשער אז כל השש שעות זמנו הוא אבל באמת דאין אתנו לשער כ"כ וכמו שאמרו ביומא שם דרק אברהם היה יכול לשער לכן הוסיף רש"י ז"ל וכתב דהיינו מחצי שבע ואילך דאז החמה נוטה למערב והצל למזרח כשאדם עומד כנגד החמה צלו נוטה למזרח כו' ר"ל דמחצי שבע ואילך אין מקום לטעום כלל ודומה לזה הוי דבריו בשבת שם דהתם איירי בזמן המנחה דהוא כנגד תמיד של בין הערבים וזמנו מתחיל מזמן שחיטת התמיד. משא"כ לקמן (צ"ג ב') דלא איירי שם בעשיית התמיד ממש דאין שם מקומו ורק דעל מה דתנן שם איזהו דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ אמר עולא שם בגמ' מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין וכתב רש"י ז"ל בד"ה חמשה עשר מילין מדקרי ליה תנא דידן דרך רחוקה לגבי פסח וסבירא ליה לעולא דרך רחוקה הוי כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה וכל שעת שחיטה מהלך ואינו מגיע ושעת שחיטה מחצות היום ואילך דבין הערבים כתיב ביה כתמיד ותמיד אע"פ שנשחט בשש ומחצה זמנו מן התורה מתחלת שבעה ואילך וכו' עכ"ל כמו שמובא לעיל ולכן שפיר כתב רש"י ז"ל התם דבאמת שיעור המצומצם דדרך רחוקה שהוא כל משך זמן דעשיית התמיד ט"ו מילין הוא. דמדאורייתא כשר לעשות התמיד תיכף לאחר שש שעות ואף דאנן מאחרים לעשות התמיד מ"מ מחשבון דט"ו מילין לדרך רחוקה לא יוגרע משום דמאחרין ובחשבון זה על שיעור דאורייתא נסמוך ונחשוב ועי':
דף נט:
רמי ליה רב ספרא לרבא כתיב לא ילין לבוקר זבח חג, הפסח לבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין [והכתיב עולת שבת] בשבתו ולא עול חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט. א"ל כבר רמיא ניהליה ר' אבא בר חייא לר' אבהו ושני ליה הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביו"ט וכתב מרן וז"ל עי' שבת (כ' א') תוס' ד"ה למשרי וביומא (מ"ו א') תוס' ד"ה אבל וצ"ע עכ"ל לכאורה כוונתו דהתם אמר רב חסדא דקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם אתא למשרי איברים ופדרים ופירשו התוס' שם וז"ל דאתא למשרי איברים ופדרים דחול כשמשלה בהן האור והא דקאמר בפ' ב"מ (כ"ד ב') ולא עולת איברים ופדרים דחול בשבת היינו דוקא בשלא משלה בהן האור כו' עכ"ל וביומא שם הוסיפו עוד וז"ל דהא דאמר ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט היינו בליל שבת או בליל יו"ט דלא ניתנו שבת ויו"ט לדחות בההיא שעתא אצל ושום קרבן והא דאמר למשרי איברים ופדרים דחול כו' היינו סמוך לעלות השחר כי מסדר מערכה דיומא וכיון דבלאו הכי מבעיר אש המערכה לצורך תמידים אמרינן דקרא דלא תבערו אתא למשרי איברים ופדרים דחול שניתותרו וכו' עכ"ל ולפי דבריהם מאי קשה ליה לרב ספרא מעולת שבת דילמא קרא זה דלא ילין איירי בשמשלה בהן האור או סמוך לעלות השחר (אם לא נאמר דכל הלילה דוקא הוא:) לדבריהם שהוסיפו ביומא אך אולי נאמר קצת דלא ניחא ליה לרב ספרא בזה משום דדינו דרב חסדא למשרי איברים ופדרים שמשלה בהן האור מבכל מושבותיכם נפקא או מבמועדו דיומא א'). ותרי קראי אלו צריכי וכמו שכתבו התוס' לקמן (פ"ג ב') ד"ה ולא ע"ש וא"כ קרא זה דלא ילין ל"ל דאם לאיסור לינה לחודיה ולא למילף היתר לכל הלילה א"כ לבוקר ל"ל ולכך משני ליה הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבין ביו"ט והיינו כל הלילה ואפי' לא משלה בהן האור ואף דגם זה ידעינן מעולת שבת בשבתו דר' ישמעאל למד מזה דחלבי שבת קריבין ביוה"כ ור"ע למד דחלבי שבת קריבין ביו"ט כמו שמובא פלוגתתן במס' שבת (קי"ד א') אפשר לומר דר' אבהו דריש לקרא זה כתנא דספרי פרשה פנחס דדריש לקרא זה דעולת שבת בשבתו ללמד שלא יקריב בשבת אחרת דאיתא שם עולת שבת בשבתו ולא עולת שבת זו בעולת שבת אחרת הרי שלא הקריב בשבת זו שומע אני יקריב לשבת הבאה ת"ל עולת שבת בשבתו מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו ע"כ בספרי ולכן שפיר דקדק רב ספרא ושני ליה ר' אבהו ור' ישמעאל ור"ע ילמדו דרשה דספרי מקרא דדבר יום ביומו המובא בתמורה (י"ד א') ועי':
דף סג.
אמר ר' שמעון בן לקיש לעולם אינו חייב (השוחט את הפסח.
על החמץ) עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה ועד שיהא עמו בעזרה ור' יוחנן אמר [אע"פ שאין עמו בעזרה] וכתב מרן וז"ל עיין ר"ש פ"א מ"ח דכלים וצע"ג עכ"ל והוא דשם כתב הר"ש וז"ל לפנים מן החומה (מקודש מהם) היינו לפנים מחומת ירושלים ועוד מקודש לכמה דברים דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה לפנים מן החומה ולחמה חוץ לחומה ולענין שוחט על חמץ לר' יוחנן דאמר בפרק התודה (דף ע"ח) ובפרק תמיד נשחט (דף ס"ג) חוץ לחומת בית פאגי עכ"ל. והא באמת לא אמר כלל ר' יוחנן בחמץ חוץ לחומת בית פאגי רק אע"פ שאין עמו בעזרה אך אולי נאמר קצת בדעת הר"ש ז"ל דהכריח ליה לפרש דר' יוחנן סובר דגם בחמץ בעינן שיהא לפחות בתוך חומת בית פאגי מהא דהקשו הכא בגמ' והא איפלגו בה חדא זימנא בשוחט את התודה כו' ואם נאמר דר' יוחנן סובר דבחמץ לא בעינן שיהא לפנים מחומת בית פאגי א"כ איך נדע בחמץ מפלוגתתם דתודה הלא התם בעינן דוקא שיהא בתוך החומה והכא לא בעינן כלל וכן להלן אמרו וצריכא דאי איפלגו לענין חמץ הוה אמינא בההוא הוא דאמר ר' יוחנן כו' ואם נאמר דבחמץ לא בעינן בתוך חומת בית פאגי א"כ איך יעלה על הדעת דדי להו בפלוגתתם דחמץ דמנין נדע בלחם תודה שיהיה דוקא בתוך חומת בית פאגי. ואף דיש לדחוק בזה עכ"ז פשטיות הסוגיא משמע דלא מחלקינן בין חמץ ללחמי תודה לר"י ובתרווייהו בעינן שיהיו בתוך חומת בית פאגי ואז קדש הלחם ונלקה השוחט על החמץ ותלמודין דף שוט להו כ"כ בדעת ר"י או משום דשמעו להדיא דעתיה דגם בשוחט על החמץ בעינן שיהיה בתוך חומת בית פאגי או דף שוט להו כן בדעתיה משום דנלמוד על דהכא מעל דהתם דלחמי תודה ומה התם בתוך החומה אף הכא כן ועוד רא קים לן דכל למעוטי במחלוקת עדיף והא דלא זכר ר"י בדבריו חומה בית פאגי רק התם בתודה. היינו משום דהכא סובבים דבריו על דברי ר"ל הקודמו ואומר עד שיהא עמו בעזרה לכן קיצר ר' יוחנן בלשונו והשיב ליה רק אע"פ שאין עמו בעזרה וסמך על דבריו שבתודה. והתם בא ר' יוחנן לפרש מתניתין דהשוחט תודה לפנים ולחמה חוץ לחומה שהוא חוץ לחומת בית פאגי לכן פירש להדיא. אבל גם בחמץ בעינן שיהא לפנים מהחומה וכדעת הר"ש ז"ל ועי':
דף סה.
המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביו"ט לוקה את הארבעים דברי ר"א וחכ"א אינו אלא משום שבות וכתבו [תוס' ד"ה המכבד] וז"ל ע"כ לאו פסיק רישיה הוא דבפסיק רישי' לא הוי שרי ר"ש לרבץ לכתחלה בשילהי המצניע ותימא לר"י דא"כ אמאי מחייב ר"א כיון דיכול להיות בלא גומות כו' ונראה לר"י דבהא פליגי דר"א סבר סתם מכבד ומרבץ [מתכוין להשוות גומות אע"פ שאין צריך] להשוות גומות מיחייב לר"י הואיל והשווה לבסוף ורבנן סברי דאין מתכוין אלא לכבד ולרבץ בעלמא וליכא אלא שבות עכ"ל וכתב מרן ז"ל לא זכיתי להבין דאם הוא מתכוין לשיווי א"כ צריך שיהיה כן ובעלמא משכחת מכוין ואין צריך לגופא שמכוין לכבות שיחשוך הבית אבל לא בשביל הפחם. וכן חופר גומא שמכוין לחפור לצורך העפר אבל לא להשתמש בגומא אבל הכא דשיווי הגומות זה מעשה בנין ואם מתכוין להשוות הגומות הוי מתכוין לגופי' עכ"ל אך אוני נאמר קצת דכבר העלו התוס' ז"ל בשבת (צ"ד א') ד"ה ר"ש פוטר וז"ל נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף המלאכה ושורשו ולפי זה אתי כולהו שפיר הוצאת המת אף שעושה הוצא' בידים אין צריך למת כו' עכ"ל וע"ש שהאריכו הרבה בזה ולפ"ז יש מקום קצת לומר דהא דמשווה גומות אף דמכוין להשוות עדיין נקראת אינה צריכה לגופה דהעפר שמכנים בפת הכיבוד לא משום דרוצה שימלא הגומא הוא ורק משום דאין חפצו שיונח במקום שהי' מקודם מפני שהתל קשה לי' או שהאבק העולה משום דמפוזרים רע עליו. וע"כ מכנסם בגומא זו. אבל בעצם המלאכה לא ניחא ליה. ועי':
דף עז.
דתניא ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה דברי ר"ש ר' יהודה אומר עודיהו על מצחו מרצה אין עודיהו על מצחו אינו מרצה א"ל ר"ש כהן גדול ביום הכפורים יוכיח שאינו על מצחו ומרצה וכתב [רש"י ד"ה שאינו על מצחו] וז"ל דהא אין נכנס שם בבגדי זהב [כדאמרי' בר"ה](כ"ו א') דאין קטיגור נעשה סניגור עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי וכי צריך ראיה לזה הלא מפורש בכתוב דלפני ולפנים עובד רק בארבעה בגדים אלא דבר"ה אמרינן טעמא לקרא עכ"ל ואולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דלכן הביא סברא זו משום דמבלעדי זאת נוכל לטעות ולומר דגם בעבודת יוהכ"פ בעינן ציץ ורחמנא לא צריך להזכירו בבגדי יוה"כ כיון דכתיב ביה תמיד וממילא נדע דבעינן גם ציץ וכדמות ראי' לזה מהא דביומא (ז' ב') אמר אביי בנשבר הציץ דכ"ע לא פליגי דלא מרצה כי פליגי דתלי בסיכתא ר"י סבר על מצח ונשא ור"ש סבר תמיד לרצון לפני ה' מאי תמיד אלימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מיעל לבה"כ ומי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא ולכאורה אמאי שבק אביי בהוכחת ר"ש דתמיד על מצחו מי משכחת לה דביוה"כ מאי איכא למימר וכאשר זכרו ר"ש בעצמו בהוכחתו לר"י דלא בעינן דוקא על מצחו תמיד ורק מרצה תמיד. אבל לדברינו ניחא דהוכחת תמיד דאינו על מצחו לא יצא לנו מיוה"כ דאולי באמת גם שם בעינן על מצחו ומשום סברא דאין קטיגור לא ניחא לי' להכריח כיון שאין הדבר מפורש כ"כ ואף דאין הכרח כ"כ דדילמא רוב זמנים נקט. עכ"ז פשוט קצת בסברא. ועי':
דף עט.
נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים יעשו בטומאה וכתבו [תוס' ד"ה או שהיו] וז"ל אע"פ שיכולין ליזהר [שלא יגעו בבשר] כיון דאישתראי טומאת אימורים אישתראי נמי טומאת בשר דאמר במי שהי' טמא כל היכא דאישתראי טומאת בשר אישתראי נמי טומאת אימורים משמע שהם שווים עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי לעמוד על עומק דבריהם הקדושים הא אין ההיתר מצד טומאת בשר שהוא בלאו רק משום טומאת גברא שהוא בכרת וא"כ לא תלוי כלל ביכולין ליזהר בנגיעת בשר אם לא ואף אם זר ישחוט מ"מ הזריקה מתעביד בטומאת הגוף דבכרת עכ"ל ואולי נאמר קצת דהתוס' ז"ל באו ליתן טעם למה דמשמע להו ממתניתין דתנן סתמא יעשו בטומאה ולא חלקו כלל באכילתן בין נטמא קהל לטומאת כהנים אם כן משמע דאף בטומאת הכהנים לבדם מ"מ נאכל הבשר בטומאה כמו בנטמא קהל. לזה באו ליתן טעם ואמרו אע"פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר וא"כ יוכל להיות הבשר טהור ממש ולמה נתיר לאכול בטומאה ועל זה אמרו כיון דאישתראי טומאת אימורים אישתראי נמי טומאת בשר. ועי':
שם ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין או שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין ואפילו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין יעשו בטומאה שאין קרבן ציבור חלוק אמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מיתעביד בטומאת הגוף דברכת קט מתעביד. וכתבו [תוס' ד"ה אלא שנטמא] וז"ל תימא [א"כ מאי אפילו] דקאמר היינו רישא ממש היו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין כיון דמטמא גברא מחמת סכין עכ"ל. וכתב מרן ז"ל ק"ל הא בדיבור שלאחר זה הקשו דלשחוט בסכין ארוכה כו' וא"כ זהו גופא החידוש דבכהנים טמאים א"א בלא דחיית כרת דהא יצטרכו לזרוק בטומאה אבל בסכין טמא ס"ד דלא לדחי דהא אפסר בסכין ארוכה והזורק יהי' כהן אחר שהוא טהור מ"מ דחייא לכרת כתירוצם דתוס' הכא דאין פנאי וצ"ע עכ"ל והוא דהתוס' בדיבור שאחר זה הקשו על דברי רב חסדא. שאמר דבנטמא סכין בטמא מת אז מעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דבכרת קא מיתעביד וז"ל וא"א ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך לכנס לעזרה אי נמי יאחוז הסכין בפשוטי כלי עץ וישחוט ואומר ר"י דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי עכ"ל וא"כ כיון שבעצמם זכרו דאפשר לשחוט דלא יטמא הלא זהו גופי' החידוש דלא מצרכינן לכל זה. אך אולי נאמר קצת בזה דהנה בחולין (דף ב' ב') דאמרינן שם דטמא לא ישחוט במוקדשים אף בסכין ארוכה כמא יגע בבשר כתבו התוס' וז"ל הקשה רבינו אפרים איך יתכן שתהא סכין ארוכה כ"כ מהר הבית עד עזרת ישראל דהאי טמא מוקמינן לה בסמוך אף בטמא מת ותנן בפ"ק דמס' כלים כו' שאין טמא מת נכנס לשם ואפילו למאן דמוקי לה דנטמא בשרץ והלא עזרת נשים ארוכה קנ"ה אמה ואיך יתכן שתהא סכין ארוכה כ"כ ותירצו בשם י"מ דהכא מיירי בבמה עכ"ל וא"כ ליש מפרשים אלו דלא מחלקי כלל (כמו שהובא בתוס' בתחלה בשם ר"י ור"ת) בין היכא דנטמא בחוץ ובין נטמא בפנים ובין עזרת נשים לשאר מקום לדידהו אין חידוש כלל לאשמעינן דלא מצרכינן לשחוט בסכין ארוכה כיון דלא אפשר והחידוש דלא מצרכינן לאחוז הסכין בפשוטי כלי עץ ג"כ לא יעלה ארוכה לפי דעת הריצב"א המובא בתוס' יומא (נ"ח א') ד"ה מין במינו וז"ל וריצב"א תירץ דבשמעתא גבי כלי שרת מין בשאינו מינו חוצץ בכל ענין דאפילו את"ל דגבי לול יש חילוק כדף רישית גבי כלי שרת בכל ענין מין בשאינו מינו חוצץ נהי דכי עביד כעין בית יד מיקרי לקיחה אבל לגבי כלי שרת דכתיב ולקח הכהן לא מיקרי לקיחה בעצמו של כהן עכ"ל וכ"כ נאמר ג"כ לדעתו דגבי שחיטה נמי לא מיקרי קיחה דאף דלא כתיב בהו הכהן דשחיטה כשרה גם בזר מ"מ כיון דלמדים אנו דבעי כלי מדכתיב וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת. כתלמודין בזבחים (דף צ"ז ע"ב) דאמרי' שם אמר שמואל משום ר"א זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים הוקשו כולם זה לזה לעולה כי עולה מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי ושאלו מאי כלי אילימא מזרק כו' אלא דסכין (ופרש"י אלא סכין לשחיטה לאפוקי צור וקנה דכלי שרת בעינן עכ"ל) ונפקא לן מויקח את המאכלת. וכיון דכלי שרת בעינן ובכל כלי שרת לא מיקרי לקיחה ע"י דבר אחר א"כ גם בשחיטה כן דאין לחלק כ"כ בין כלי שרת זה לזה. ונאמר א"כ דקושיית התוס' דהכא סובב לדעת הי"מ והריצב"א. ודברי התוס' שבדיבור שאח"ז שהקשו דישחוט בסכין ארוכה או שיאחוז בפשוטי כלי עץ סובבים לדעת ר"ת ור"י שבתוספות דחולין שם ושלא לדעת ריצב"א הנ"ל והתוס' הקשו לכ"ע. ואין לדחות דגם לדעת הי"מ עדיין קמשמע לן רב חסדא דאף בבמה דאפשר בסכין ארוכה מ"מ אין צריך לזה דאין כן הדבר דבאמת בבמה אף שנטמא הסכין בטמא מת לא יעשו בטומאה דכל סברת רב חסדא הוא משום דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דבכרת קא מתעביד ובאמת כי נטמא סכין של שחיטה לחודיה עדיין אין הכרח דהכהן יעשה בטומאה דהא שחיטה כשרה בזר וע"כ כדברי הרש"א ז"ל שכתב וז"ל כיון דההוא גברא שהוא השוחט נטמא בטומאת הגוף מחמת הסכין הרי נכנס לעזרה בטומאת הגוף שהוא בכרת ומ"ל זר טמא ומ"ל כהן טמא שנכנס בעזרה כו' עכ"ל וא"כ באמת בבמה דאין כאן כרת לזר הנכנס לא שייך כלל דין זה. ועי':
דף פ.
איתמר היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין אמר רב מטמאין אחד מהם בשרץ כו' ועולא אמר משלחין אחד מהם לדרך רחוקה וכתבו תוס' ד"ה משלחין] וז"ל פירוש אחד מן הטהורין מדף ריך ויטמאינו בשרץ. וקשה לריב"א אדרבא ישלחו אחד מן הטמאים לדרך רחוקה דהשתא הוו טהורין רובא ועבדי בטהרה דבכולה שמעתין אמרי' דמהדרינן אטהרה כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא הכל לפי הצד דטמאין אין עושין לא בראשון ולא בשני ובזה אם נשלח הטמא הא בפסח השני שיצטרפו הטמאים יחד איהו ושאר הטמאים יהיו ציבור דאין עושין פסח שני וצ"ע עכ"ל. ואולי נאמר קצת בדעת התוס' ז"ל דכיון דבפסח כ"ע מודים דטומאה דחוי' בציבור וכדבריהם ז"ל במנחות (ט"ו א') בד"ה ורי"א אפילו שבט אחד טמא (וכל השבטים טהורין יעשו כולן בטומאה) לפי שאין קרבן ציבור חלוק וז"ל ואע"ג דר' יהודה ס"ל בפ"ק דיומא דטומאה הותרה בציבור מ"מ איצטריך ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק בפסח כיון דיש ביה אכילה כדמוכח התם עכ"ל ואם כן כיון דטומאה דחויי' ומהדרינן אטהרה לכן סבירא ליה לריב"א דאף דאם ישלחו אחד מן הטמאים לא יוכלו לעשות פסח שני מ"מ לעת עתה כל מאי דאפשר לן למיהדר אטהרה מהדרינן דרחמנא לא התיר לן טומאה רק היכא דא"א בשום אופן בעולם והא דתלמודין דסנהדרין (י"ב ב') סתרי לדברי התוס' דמנחות דאיתא שם ת"ר אין מעברין את השנה מפני הטומאה ר' יהודה אומר מעברין אר"י מעשה בחזקי' מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה וביקש רחמים ע"ע כו' והקשו אמר מר ר"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר"י טומאה דחויי' בציבור והא תניא כו' עד דמסיק תלמודין דלר' יהודה אם עיברוה אינה מעוברת שטומאה הותרה בציבור ושלא לצורך עיברוה ומביא ראיה מחזקי' מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה וביקש רחמים ע"ע. הרי להדיא דגם בפסח טומאה הותרה לר"י ודלא כדברי התוס' ז"ל וכבר הרגישו האחרונים ז"ל בזה. אולי נאמר ליישב קצת דהנה עיבור שנה מפני הטומאה ע"כ הוא כדף רש"י ז"ל התם כגון שהיה נשיא חולה ואמדוהו למות ערב הפסח או שהיו רובן טמאים בסוף אדר וכלתה אפר הפרה ואינן יכולין למצוא עכשיו פרה אדומה כו' עכ"ל ולכן באופן זה פשוט קצת לר"י דאם עיברוה אינה מעוברת דשל כדין עיברוה דלמה ניחוש לכל זה הלא אין מעברין אלא אדר ועד ר"ח ניסן ותשועת ה' קרובה לרפאות את הנשיא וכן יזדמן לפניהם אפר פרה ובפרט דלא כלו האפר כ"כ דהלא מכל פרה ניתן למשמרת ושל משה לא כלה כלל ולכן מזה לא תקשי כ"כ להתוס' ז"ל אך עיקר הקושיא יסוב מחזקי' מלך יהודה דהתם היו כל ישראל טמאין מעובדי כוכבים וכל הבהמ"ק היה מלא מגילולים וכמה ימים נתמשך טהרת הבית כדכתיב ויחלו באחד לחודש הראשון לקדש וביום שמונה לחודש באו לאולם ה' ויקדשו את בית ה' לימים שמונה וביום ששה עשר לחודש הראשון כלו. ואם לא דטומאה הותרה גם בפסח למה ביקש רחמים ע"ע. וזהו דדחוק לן לכאורה טובא אך גם בזה נאמר לדעת התוס' ז"ל דטומאה דימי חזקי' היה טומאת עבודת כוכבים (וע' בחדושנו להרמב"ם) וכיון דאינה רק טומאה דרבנן אף דמאותה שעה גזרו עלה מ"מ לא החמירו חכמים כ"כ לומר טומאה דחוי' ודי לן לומר הותרה ולכן ביקש רחמים ור"י מדמה עיבור השנה מפני טומאת נשיא ואפר פרה לטומאת עבודת כוכבים דרבנן אבל בטומאה דאורייתא באמת רק דחוי' היא בפסח ולכן הקשו הכא דישלחו אחד מן הטמאים לדרך רחוקה שיעשו כולן בטהרה אף שידחו הטמאים מפסח שני אך ר"י תירץ בסוף דמהדרינן שיעשו כולם בראשון ולא ידחו הטמאים. ועי':
דף פ:
שם ע"ב בעי רמי בר חמא כהן המרצה בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התהום או לא כו' אמר רבא ת"ש דתני ר' חייא, לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד מת למעוטי מאי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ ובמאי עסקינן אי נימא בבעלים ובמאן אי בנזיר מי מהני ביה (אפילו טומאה דשרץ ודאי לסתור מנינו והבאת קרבנותיו) כי ימות מת עליו אמר רחמנא. וכתבו [תוס' ד"ה אי בנזיר] וז"ל תימא לר"י דלמא לעולם בנזיר ונפקא מינה אם שחט קרבנות ונטמא דלא מרצי ציץ וכן קשה בסמוך דקאמר (אלא בעושה פסח הניחא למאן דאמר אין שוחטין וזורקין על טמאי שרץ) אלא למאן דאמר שוחטין וזורקין (על טמאי שרץ השתא טומאה ידועה הותרה לו טומאת התהום לא כ"ש) הא מ"מ [נפקא מינה לאם שחט פסחו] כדף ירשתי כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל ק"ל הא לשחוט לטמא כשר. ולזריקה ובעלים כהן ומדין הזריקה בטומאה הא זהו האיבעיא ורוצה באמת לפשוט מזה דלכהן הותרה וכדאמרן אלא לאו בכהן ובודאי אין חילוק בזה אם הזורק כהן הוא הבעלים או כהן אחר וצע"ג עכ"ל. והוא דטמא שרץ מותר לשחוט כדתנן בהדיא בזבחים (ל"א ב') שהשחיטה כשרה בזרים בנשים בעבדים ובטמאים ואיך ימעט טומאת התהום דשרץ בשחיטה ואי לזריקה קאמרי דאם הבעל כמא טומאת התהום דשרץ לא ניתן להתיר לו לזרוק רק בטומאה התהום דמת הלא אין ראוי לזריקה רק אם כהן הוא ואם כן היינו הך דרצה תלמודין לפשוט אלא לאו בכהן ושמע מינה הותרה לו טומאת התהום ומה לי אם הבעל כהן או כהן אחר אך אולי נאמר קצת בזה דאף דכל הטמאים כשרים לשחוט עכ"ז הלא אמרו שם בזבחים ובחולין (דף ב' ב') דדוקא בדיעבד ובסכין ארוך דבעזרה לא יוכל ליכנס ותנן שם ובלבד שלא יהו טמאין נוגעין בבשר ואם נגעו פשוט דטמאו את הבשר ואסור באכילה ובפסח אם נטמא בשר אף שחלב קיים אינו זורק את הדם כדלעיל (פ' ב') במשנה ואם נגע בעת השחיטה בדם בודאי פוסל את הדם למאן דאית ליה טומאת עצמן דאורייתא ועי' לעיל (י"ז ב'). וכל זה הוא בטומאה ודאי וכן הוא גם בטומאת התהום דשרץ דברה"י טמא מספק ומטמא את הבשר והדם ולכתחלה אסור לכנס לעזרה ולשחוט אף את קרבן הפסח משא"כ טומאת התהום דמת מותרים הבעלים לכנוס לכתחלה ולשחוט את הפסח וכמש"כ הר"מ ז"ל בהלכות קרבן פסח פ"ו הי"א וז"ל אם הי' טומאת התהום אע"פ שהוא טמא לתרומה הרי זה טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו כו' עכ"ל וע"ש בכ"מ ועי' לקמן (פ"א ב') תוס' ד"ה וטמא ואף דבשאר הקרבנות לא הותר לכתחלה וכמו שכתב שם בכ"מ דמשמע כן מהר"מ ז"ל פ"ד מהלכות ביאת המקדש. ולדעת התוס' ד"ה וטמא הנ"ל גם בפסח לא הותר לשחוט מ"מ בדיעבד אינו מטמא כלל והקרבן טהור וכשר לגמרי לכ"ע. ועי':
דף פא:
אלא אי איתמר הכי איתמר אמר מר בר רב אשי לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה אלא אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה. וכתבו [תוס' ד"ה לפני זריקה] וז"ל ע"כ לפני זריקת שום דם דאם נזרק אפילו אחד מן הדמים ונטמא תנן בפ' ג' מינים [יביא שאר קרבנות] ויטהר ואפילו בטומאה ידועה אינו סותר נזירותו וריצוי דטומאת התהום דכולה שמעתין היינו שאינו סתר נזירותו כדף ירשתי לעיל כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי להבין הא שם בנטמא אח"כ אינו סותר בטומאה ידועה אבל אם נודע שנטמא למפרע בזה בידוע סותר ובתהום אינו סותר עכ"ל ור"ל דא"כ איך החליטו דע"כ איירי לפני זריקת שום דם משום דאם נזרק אחד מהם גם בטומאה ידועה אינו סותר דלא כן דהתם רק בנטמא אח"כ הדין כן אבל בנודע לו שנטמא למפרע אשמעינן הכא דבתהום אינו סותר אבל בידוע סותר ולחומר הנושא אולי נאמר קצת בדעתם דהוכחת דבריהם כן הוא דאם נאמר בלישנא בתרא זה דמר בר רב אשי דהא דקאמר אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה ר"ל לפני זריקה דכולהו הא אחד מהן כבר הוזרק דמו. א"כ גם מה שאמר מר בר ר"א בתחלה דבעינן דוקא שנודע לו לאחר זריקה היינו ג"כ אחר זריקה דכולהו משום דכולהו כקרבן אחד נינהו וזה לא ניחא להתוס' ז"ל דא"כ בטומאה ידועה דהדין שסותר אם נטמא קודם שהביא שום קרבן לפי זה יסתור גם אם הביא קרבן אחד אלא דלא השלים כולם (כיון שעושה כולם כקרבן אחד ובאמת מצינו לרבנן דאם נזרק עליו מקרבן אחד שוב אינו סותר אם נטמא ולא אמרינן דכולהו כקרבן אחד נינהו וא"כ גם ידיעת דטומאה התהום לא יסתור אחר קרבן אחד אלא ע"כ דלא אמרינן כולהו כחד נינהו ולאחר זריקה היינו אחר זריקה דחד. וכ"כ גם דברי מר בר"א בלישנא בתרא הוי גם קודם שנזרק אחד מן הדמים ותוכן כוונתם להוכיח מלישנא קמא על לישנא בתרא ועי' במפרשים מה שכתבו בזה:
דף צד:
דאמר רב יצחק בר רב יוסף [בטמאים הלך אחר רוב] העומדים בעזרה וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (פ' א') תוס' ד"ה משלחין וצ"ע עכ"ל אם כוונת מרן לדקדק על מה שכתבו התוס' שם דהא דאמר עולא התם אם היו ישראל מחצה טמאין ומחצה טהורין משלחין אחד לדרך רחוקה ויעשו הפסח בטומאה דהיינו אחד מן הטהורים:
ואמר להו רב נחמן שם זילו ואמרו ליה לעולא מאן ציית דעקר סיכיה ומשכניה ורהיט. ולכאורה לפי דברי רב יצחק דבטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה א"כ לא בעינן כלל לשלחו לדרך רחוקה לעקור סיכיה ומשכניה ורק שלא יבוא לעזרה די לנו. אולי נאמר בזה דאף דלא יעלה ארוכה לקושיא זו אם נאמר דעולא אזיל לשיטתו דאמר דדרך רחוקה הוי חמשה עשר מילין משום דף שוט למרן דרק לפטור מהכרת בעינן שיהיה רחוק כ"כ אבל לענין רוב טמאים לא יחלוק על דברי רב יצחק כיון דלא שמענו לו בפירוש דחולק ע"ז (ואף דהכא אמרו כמאן אזלא הא דאמר רב יצחק כו' כמאן כר"י בר' יהודה שאמר משום ר"א:
וא"כ ת"ק פליג ע"ז. עדיין אינו מוכרח כ"כ דהלא גם הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות קרבן פסח ה"ו פסק כדברי רב יצחק בר רב יוסף דכתב וז"ל כיצד משערים הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים אין משערין בכל האוכלין שאפשר שיהיו כ' נמנין על פסח אחד ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהן אלא משערין בכל הנכנסים לעזרה כו' עכ"ל וע"כ הוא כמו שכתב המראה פנים בירושלמי דהוריות דף ירושו דכמאן אזלא היינו אם נאמר דטעמא הוי משום דרך רחוקה אז אתי ע"כ כר"י ב"ר יהודה שאמר משום ר"א אבל באמת אין זה הטעם לפי ההלכתא ורק הטעם הוא דף סח אי אפשר לשער בענין אחר עכ"ד בקוצר ובשינוי לשון) מ"מ נאמר דעולא סובר דדינו של של רב יצחק בר יוסף לא הוי רק משום דאין אנו יודעין כמה יבואו לשער בהם וכטעמו דהרמב"ם ז"ל ולכן משערינן בהבאין לעזרה משא"כ הכא דאנו יודעין מהנשלח ואנו משלחין אותו בידים לא די לנו כשנשלחו מעזרה ומירושלים לבד ורק בעינן שלא יהא ראוי לעשות הפסח מפני שהוא בדרך רחוקה ועי':
דף ק.
הלכה כר' יהודה בערב הפסח ודלא יאכל אדם סמוך למנחה) והלכה כר' יוסי בערב שבת (שאוכל והולך עד שתחשך) ודקדקו בתלמודין מדאמרת הלכה כר"י בערב הפסח מכלל דף ליג ר' יוסי בתרווייהו ודחי לא הלכה מכלל דף ליגי בהפסקה דתניא מפסיקין לשבתות דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אין מפסיקין. וכתבו תוס' ד"ה מכלל] וז"ל ל"ג דתניא דהא בברייתא לא פליגי בהפסקה דף סח אלא כדתניא גרסינן ומייתי כי היכי דף ליגי בהפסקה דשבת הכי קים ליה דף ליגי בהפסקה דף סח ומורי רבינו יחיאל אמר דגרס דתניא [ודייק מדאמר ר' יוסי אין מפסיקין] והיינו אפילו בערב הפסח דאין מתחילין [דבע"ש שרי ר' יוסי אפילו להתחיל] עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא ר' יוסי אמר דאין מפסיקין אפילו אחר שתחשך דלהתחיל אסור קודם קידוש ומ"מ אין מפסיקין וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת דהכא בהתחילו בהיתר איירי וכמו שכתבו בד"ה אין מפסיקין דבהתחילו באיסור מודה ר"י דמפסיקין וכיון דהתחילו בהיתר אין לר"י להודיענו דאין מפסיקין דזהו פשוט ולא נצרך לאשמעינן כלל ויותר מזה תנן בשבת (דף ט' ב') לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה כו' ואם התחילו אין מפסיקין והתם אף בהתחילו באיסור וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה ואם התחילו והוכיחו כן מסוכה (ל"ח א'). וא"כ לפחות נדע אם התחילו בהיתר דודאי אין מפסיקין ול"ל לר' יוסי להודיענו כל אלה והא דהחמירו הכא דבהתחילו באיסור מודה ר"י דמפסיקין והתם אין מפסיקין אף בהתחילו באיסור נאמר לחלק משום דזמן קידוש כל הלילה וגרע טפי דדמיא להא דאמרו בשבת שם (דף י' א') אמר אביי הני חברין בבלאי למאן דאמר תפלת רבית רשות כיון דשרא ליה הימייניה לא מטרחינן ליה ופריך ולמאן דאמר חובה מטרחינן ליה והא תפלת מנחה דלכולי עלמא חובה היא ותנן אם התחילו אין מפסיקין ואמר רבי חנינא משיתיר חגורו ומשני התם ביום לא שכיחא שכרות הכא בלילה שכיחא שכרות א"נ במנחה כיון דקביעא ליה זימנא מירתת ולא אתי למפשע ערבית כיון דכולי לילא זמן ערבית לא מירתת ואתי למפשע וא"כ גם הכא בקידוש דלילה איכא תרי טעמי דהתם ומ"מ בהתחילו בהיתר אין להשמיענו דאין מפסיקין ולכן פשוט להתוס' ז"ל מדאמר אין מפסיקין דהיינו בערב הפסח ועי':
דף קא.
גמ' בני אדם שקידשו (קידוש היום) בבית הכנסת אמר ר' יוחנן אף ידי יין יצאו (ואין צריכין לברך על היין שבתוך הסעודה) והקשו עליו מהא דתניא שינוי מקום צריך לברך שינוי יין אין צריך לברך תיובתא דר' יוחנן תיובתא ואח"כ אמרו יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך כו' מיתיבי בני חבורה שהיו מסובין לשתות ועקרו רגליהן כו' כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה בד"א כשהניחו שם זקן או חולה אבל לא הניחו כו' טעונין ברכה לכתחלה מדקתני עקרו רגליהן מכלל דבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן וטעמא דהניחו שם זקן או חולה כו' אבל לא הניחו כו' טעונין ברכה לכתחלה קשיא לרב חסדא אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות (דקתני דגם דברים הטעונין ברכה לאחריהן צריך לברך) ר' יהודה היא דתניא חברים שהיו מסובין כו' אין טעינין ברכה א"ר יהודה במה דברים אמורים בזמן שהניחו שם מקצת חבירים אבל לא הניחו שם מקצת חבירים כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה ודקדקו שם בגמרא (ק"ב א') אלא טעמא דבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן הוא דכשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה אבל דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אפי' לרבנן טעונין ברכה נימא מהא נמי תיהוי תיובתא דר' יוחנן ומשני אמר לך ר' יוחנן הוא הדין] דאפי' דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן נמי אין צריכין לברך והא דקתני עקרו רגליהן להודיעך כחו דר' יהודה) וכתב מרן וז"ל קשה לי דא"כ גם מהתם ליכא תיובתא (על ר' יוחנן) די"ל דהברייתא דשינוי מקום צריך לברך אתיא כר' יהודה ואיהו סבר כת"ק עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת תלמודין דאין לומר דברייתא דשינוי מקום אתיא כר' יהודה דא"כ רבותא טפי ה"ל לאשמעינן דאף עקירת מקום (דהיינו דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן וכמו שאמרו לעיל בגמ' דמדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן) נמי צריך לברך אבל מכיון דקתני שינוי מקום מכלל דדוקא דברים שאינן טעונין ברכה הוא דצריך לברך אבל דברים הטעונין ברכה דבדידהו מקרי עקירת מקום אין צריכין לברך וע"כ דלא אתיא כר' יהודה והוי שפיר תיובתא לר' יוחנן ובשלמא אם לא נזכר כלל דיש פנים לחלק בין דברים הטעונין ברכה לאחריהן ובין אין טעונין אזי לא תקשי לנו כ"כ וכמו שלא דקדק רב ששת בזה משא"כ עתה דנזכר רבותא זו בהברייתא דחבירים שהיו מסובין אליבא דר' יהודה א"כ אם נאמר דגם ברייתא זו ר' יהודה היא ה"ל לאשמועינן טפי דעקירת מקום צריך לברך. וזהו שהעלו תיובתא מברייתא זו לר' יוחנן ועי':
שם תניא כוותיה דרב חסדא (דאמר אבל דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן א"צ לברך) חבירים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו א"צ לברך וכתב הרשב"ם וז"ל והא בהדייא מסייע לרב חסדא מדקתני יין אבל בההיא דלעיל לא תנא יין בהדיא כו' עכ"ל ובתוס' שם פירשו בענין אחר ע"ש וכתב מרן וז"ל [רשב"ם ד"ה ה"ג ת"כ דר"ח ובתוס' ד"ה ת"כ דר"ח] קשה לי למאי הוצרכו הא כפשוטו ניחא דלא מייתי ראיה מברייתא דלעיל די"ל דנקט עקרו לרבותא דר' יהודה וכדדחי לעיל אליבא דר' יוחנן לזה מייתי סייעתא מהך ברייתא דלא קתני פלוגתא א"כ מדנקט עקרו מוכח דדוקא בטעונה ברכה במקומה עכ"ל ואולי נאמר קצת דלא אמרו לעיל די"ל עקרו לרבותא דר"י רק דמברייתא זו לחודה לא תקשי לר' יוחנן משא"כ עתה כיון דכבר הובא גם ברייתא דשינוי מקום צריך לברך והוי תיובתא דר' יוחנן דאם נאמר דר' יהודה היא הו"ל לאשמעינן עקירת מקום צריך לברך וכמש"ל א"כ ממילא הוי סייעתא דרב חסדא דאם נאמר דאין לחלק כלל בין דברים הצריכין ברכה לאחריהן במקומן ובין אין צריכין לרבנן רק לר' יהודה לחודיה א"כ ברייתא זו שינוי מקום כמאן אתיא אלא ע"כ דרבנן מחלקי באמת דרק שינוי מקום צריך לברך והיינו דברים שאין צריכין ברכה אבל עקירת מקום דהיינו דברים שצריכין ברכה אין צריכין לברך. אלא דכל זמן שלא נודענו מברייתא זו דחבירים שהיו מסובין לא הוכרח לן כ"כ כרב חסדא דהיה מקום לומר דלא מחלקינן כלל בינייהו וכמש"ל אבל כאשר נודענו משתי הברייתות הוי סייעתא לרב חסדא דע"כ ברייתא דחבירים לדעת חכמים בעצמם היא ומסייע לר"ח לכן משני הרשב"ם משום דלא תנא יין בהדיא התוס' משני לפי פירושם ועי':