יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
עירובין
דף ב.
מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט:
וכתב רש"י [מבוי שהניחו את הקורה למעלה מעשרים] אמה כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל וכן כתב הרע"ב:
ובחידושי למשניות כתבתי לתמוה הא מסקינן לקמן דחלל מבוי תנן וא"כ אפשר לקורה להיות מונח למעלה מכ' אלא דהחלל צריך שלא יהיה למעלה מכ' עוד כתבתי לתמוה במה דכתב רש"י בזה הדיבור וכן הרע"ב ושריוה בתקנתא דלחי וקורה דליהוי היכר. הא קי"ל דלחי העומד מאליו הוי לחי משום מחיצה עכ"ל והוא דלקמן (ט"ו א') פליגי אביי ורבא בלחי העומד מאליו דאביי סבר הוי לחי (דלחי משום מחיצה ומחיצה העומדת מאליה לדברי הכל מחיצה הוא). ורבא סבר לא הוי לחי (דסובר לחי משום היכר וכיון דנעשה מאליו אין היכר בזה) וכיון דקי"ל הלכה כאביי ביע"ל קג"ם והלמ"ד הוא לחי העומד מאליו. א"כ סבירא לן דלחי משום מחיצה ולא משום היכר אך אולי נאמר בדעת רש"י והרע"ב ז"ל דעל מה שכתב מרן לראשונה אפשר לומר קצת בישובו דבספר ת"ח כתב על מה שהעלו בתלמודין הכא דחלל מבוי תנן וז"ל משמע דלישנא דמתני' הכי משמע ליה דקאי אחלל. ונראה דדייק הכי מדקתני מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ולא הני מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה כו' משמע דבחלל איירי שהקורה הונח מעשרים אמה ולמעלה מהן נמצא שהחלל מן הקורה לארץ הוא יותר מכ' וכו' עכ"ל ולפי דבריו פשוט קצת דכן הוא גם כוונת רש"י ז"ל דהא גם הוא נקט בדבריו לשון זה ועל דבריו האחרונים אולי נאמר דהיכא דאיכא היכר כולי עלמא לא פליגי דגם לחי מהני משום היכר דידיה. ורק דאביי מקיל דגם במקום שאין היכר כגון בלחי העומד מאליו המובא לעיל מ"מ נידון משום מחיצה אבל להיפך כל היכא שאין יכולים לדונו משום מחיצה כגון שנעשה לחי מסיד טחוי בכותל דמדין מחיצה אינו נידון ללחי דהוי מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה וכל מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה לא שמה מחיצה מ"מ נידון משום לחי דהיכר לבדו די לנו וכמובא ברמ"א או"ח סי' שס"ג ס"ז. והא דכתב שם סעיף ה' דלחי דאי נשיב ביה זיקא לא מצי קאי לא חשיב לחי היינו משום דגם היכר דידיה לאו כלום הוא כיון דלית ביה שום קיום משא"כ בסעיף ז' דנעשה מסיד טחוי בכותל דהתם מתקיים איידי דכותל אף דמחיצה דידיה היינו הסיד לבדו ואי נשיב ביה זיקא לא קאי מ"מ נידון משום היכר. ובזה מיושב קושית הט"ז שם סק"ד על הרמ"א ע"ש ולכן נאמר דנקט רש"י והרע"ב ז"ל בלשונם ושריוה בתקנתא דלחי וקורה משום היכר דגם משום היכר לבדו הותר בלחי ואיידי דנקט היכר בקורה תפסי לשון זה גם בלחי כיון דלפי האמת לדעתם די לנו בהיכר לחודיה ועי':
דף ב:
שם ע"ב גמ' בין לרבנן (שאמרו במתני' מבוי שהוא גבוה למעלה מכ' אמה פסולה דלמדוה מפתחו של היכל דגבהו עשרים ורחבו עשר אמות) [ובין לר"י] (דמכשיר משום שלמד מפתחו של אולם דגבהו ארבעים ורחבו עשרים) [לילפו מפתח שער החצר] כו' מה להלן חמש ברוחב עשרים אף כאן חמש ברוחב עשרים (ופרש"י ארוחב פריך דתנן במתניתין והרחב מעשר אמות ימעט הא אשכחן פתח חצר דהוי עשרים רוחב ואיקרי פתח כו' אבל אגובה ולמיפסל בגובה יותר מה' אמות לא מצי פריך דהא אשכחן פתח היכל דגבוה כ' וקא קרי ליה פתח עכ"ל) וכתב מרן על קושית הגמ' וז"ל לא ידעתי לפרש דמה קושיא על ר"י מה נוכל ללמוד מפתח החצר יותר מהאולם הא גם האולם היה רוחב יותר מי' ומזה פרכינן באמת אח"כ ומוכחי מזה דר' יהודה פליג על הרוחב. עכ"פ איך שייך למנקט הקושיא לר"י לילף מפתח החצר מה עדיפות בזה מהילפותא מהאולם. והלימוד מהאולם הא צריך לענין גבוה יותר מכ' וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דהנה לעיל אמר רב יהודה אמר רב חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל ור"י לא למדה אלא מפתחו של אולם. ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב ושחטו פתח אוהל מועד דרבנן סברי קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד כו' ור"י סבר היכל ואולם קדושה אחת היא וכי כתיב פתח אוהל מועד אתרווייהו תיב (ונקרא פתח גם אם גבוה ורחב כשל אולם) ואב"א לר"י נמי קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד והכא היינו טעמא דר"י דכתיב אל פתח אולם הבית והנה לכאורה שני הטעמים האלו אינם מרווחים כ"כ. דמה שאמרו דר"י סובר קדושת היכל ואולם חדא נינהו לא ניחא להמקשה דזהו דבר שלא נפשטא בכמה מקומות בש"ס ומכ"ש האב"א מאל פתח אולם הבית דחוק טפי דבאמת לא כתיב כלל לשון זה ורק דהתוס' ז"ל ד"ה דכתיב נדחקו בזה וכתבו בשם ר"י דמצינו דכתיב (ביחזקאל מ') אולם הבית ובקרא אחרינא (שם מ"ז) כתיב פתח הבית והוי כאילו נכתב בהדיא בחד קרא פתח אולם הבית כו' עכ"ל ומה מאוד נדחק להו טעם זה ולכן הקשו תלמודין דגם לר"י נילף (דברוחב יותר מי' נקרא פתח) מפתח שער החצר דקרא מבורר הוא בלא שום דוחק כלל וממילא נדע כיון דהרוחב הוי עד כ' בודאי גובהו הוי יותר מעשרים דף וק חזי כל הפתחים שרבה גובהן יותר מרוחבן. ותנן ג"כ בהדיא מדות (פ"ב מ"ג) כל הפתחים שהיו שם גובהן כ' אמה ורחבן י' אמות חוץ משל אולם וגם האולם היה גבהו יותר מרחבו דרחבו עשרים וגבהו ארבעים ולזה אין צריך שום קרא דכל הפתחים יוכיחו ורק אם ניליף דרחבו עשרים ממילא ידעינן דגבהו יותר מכ' וכמו שכתב רש"י ז"ל דלמפסל בגובה יותר מה' אמות לא מצי פריך דהא אשכחן פתח היכל דגבוה כ' וקא קרי ליה פתח דומה לזה נאמר לר"י כיון דאשכחן בפתח היכל דגובהו יותר מרחבו וקא קרי ליה פתח גם הכא כיון דלמדין אנו מפתח החצר דרוחב עשרים נקרא פתח ממילא ידעינן דגובהו יותר מעשרים ועי':
דף ג:
אמר אביי משמיה דרב נחמן אמת סוכה ואמת מבוי באמת בת חמשה טפחים אמת כלאים באמת בת ששה ומפרש תלמודין אמת כלאים באמת בת ששה למאי הלכתא [לקרחת הכרם] ולמחול הכרם כו' וכתב מרן וז"ל ק"ל אמאי לא נקט ולעבודת הכרם שהוא בד' אמות עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דהנה הטעם של ארבע אמות דעבודת הכרם הוא משום שהיו בוצרים בשוורים ובעגלות ושיעורם הוי ד' אמות וכמו שכתב הרע"ב ז"ל בכלאים (פ"ד מ"א) ובב"ב (כ"ו א') דתנן שם לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו ארבע אמות איתא בגמ' תנא ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם אמר שמואל לא שנו אלא בארץ ישראל אבל בבבל (שמחרישהן קצרה) שיעורו שתי אמות ולכאורה כיון דגם שיעור זה דד' אמות בכלאים הוא משום שמחרישתן ובצירתן היה בעגלות ובשוורים תלוי שיעורן רק בשיעור רוחב המחרישה וא"כ אולי באמת כל מחרישתן היו באמות בת חמשה טפחים ולכן די באמות בת חמשה ולא החמיר ר"נ בזה ודוקא בקרחת הכרם בד' אמות שמצד זה ומצד זה דטעמייהו משום שיהיה מקום חשוב ולא ליבטל בדידהו בעינן אמות של ששה טפחים לחומרא משא"כ בד' אמות של עבודת הכרם שתלוי רק במחרישה כנ"ל באמת לא בעינן אף גם בקרחת ובמחול אמות של ששה טפחים ור"נ אין צריך לפרשם כ"כ דממילא נדע כיון דלא חשיב לעבודת הכרם ואף אם נאמר דהתם הכל בכלל היינו משום שלא יבואו לטעות בהצדדין. משא"כ בד' אמות של עבודת הכרם לחודייהו אפשר דתלוי רק ברוחב המחרישה ועי':
דף ה.
משך מבוי בכמה רב יוסף אמר בארבעה טפחים אביי אמר בארבע אמות אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו ואי בארבעה היכי משכחת לה וכ' [רש"י ד"ה ואי אמרת] בד' הוי מבוי היאך ניתר באורך ד' [מכדי מיעוט חצירות שתים] ואין פתח פחות מד' ואיך יפתח פתח רוחבו ד' במשך המבוי שאינו אלא ד' איה מקום הפצימין ועוד כולו פרוץ הוא עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי בלאו הקדמה זו אף אם היה סגי בחצר אחד הוי הראיה נכונה. והא באמת אף דבעינן חצירות מ"מ אפשר בחצר אחד מצד דופן זה וחצר אחד בדופן כנגדו אלא דבאמת גם פתח אחד אי אפשר באורך ד' וא"כ גם אם סגי בחצר אחד ישנה לראיה זו עכ"ל ואולי נאמר ליישב קצת דהנה באמת פליגי לקמן (ע"ד א') אי בעינן שני בתים וחצירות או לא דרב אמר שם דבעינן בתים וחצרות וב' חצרות) ושמואל אמר אפי' בית א' וחצר אחת ו יוחנן אמר אפי' חצר וחורבה ורב דאמר שם דבעינן בתים וחצירות פליג על ברייתא דאב ובנו מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה (וכפירש"י שם) ולכאורה אם נאמר דקושיית אביי הוי גם מחצר אחת וכדברי מרן א"כ למה הביא אביי מדברי רב דאין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו הלא גם מדברי שמואל ור"י ג"כ הוי סייעתא לדידיה (ופשטיות הסוגיות דלהלן משמע דלאו ברייתא היא דלא הובאה כלל לסייעתא דרב ואף אם ברייתא היא ל"ל להביאה שהיא כמימרא דרב דף ליג על ברייתא אחרת בפשיטות הול"ל הא לכ"ע בעינן חצר אחד למבוי) ולכן דקדק רש"י ז"ל מדברי אביי שהביא מהא דבתים וחצירות דעיקר קושייתו הוא ממיעוט חצירות שתים [ולדעת אביי דלא ניחא ליה להקשות גם מחצר אחת נאמר קצת דף שוט לאביי דרב יוסף יכול לתרץ ליה דהא דקאמר משך מבוי ארבעה טפחים היינו מלבד שיעור לחי ולחי זה יעלה במקום פס ג"כ ורב יוסף הוא דאמר לקמן משמיה דרב יהודה אמר שמואל חצר ניתרת בפס אחד ויכול לומר דהוא פס משהו וגם לפי מה דמוכיח הגמ' התם דדוקא פס ארבעה או שני פסים בעינן עדיין י"ל כדברי התוס' דהכא ד"ה ואי שכתבו דארבעה דקאמר רב יוסף הוי משהו טפי ע"ש ולדברינו דארבעה דקחשיב עם המשהו הוי מלבד שיעור הלחי ממילא יש מקום לשני פסים הצריכים להתירו לכן הקדים ליה הא דאמר רב ותניא כוותיה דאים החצר ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים ומלשון נקיטינן משמע שהיה מקובל בידם דבעינן שתי חצירות וכיון דבעינן שתי חצירות ע"ז שפיר מקשה אביי וקושייתו הוא כפרש"י דאיך יפתח פתח רוחבו ארבעה במשך המבוי שאינו אלא ארבעה איה מקום הפצימין דהא בצד השני לא צריך לחי ועוד כולו פרוץ הוא והיינו ג"כ בצד השני דלא צריך לחי וא"כ אין אתנו לומר דהוא משום דהלחי יעלה במקום פס דהלא רק חד לחי בעינן וכב"ה (י"א ב') כידוע ואיך יפרנס רב יוסף דבריו שאמר משך מבוי בארבעה טפחים דהא סתם מבוי הכשר דיליה לחי אחד ואיך יפתח שם שני חצירות ועי']:
דף ז.
יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר אמר רב יהודה אמר רב מחלוקת דת"ק וחנניא (דחנניא סובר דלא סגי ליה בצורת הפתח) בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן ופלטיא מכאן ופלטיא מכאן אבל סרטיא מכאן ובקעה מכאן או בקעה מכאן ובקעה מכאן עושה לו צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן ומסיים בה משמיה דרב יהודה אם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כלום א"ל אביי לרב יוסף הא (דמסיימת משמיה) דרב יהודה דשמואל היא דאי דר קשיא דרב אדרב בתרתי דאמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת ומבוי אסור ואמאי ליהוי כמבוי שכלה לרחבה כו' עד סוף הסוגיא. וכתבו [תוס' ד"ה בעירבו ור"י מפרש] דמבוי דהכא כו' מיירי ביש בה דיורין מדמפליג בין עירבו ללא עירבו כו' והיתה אסורה אי לאו דס"ד השתא דסבר רב יהודה נראה מבחוץ נידון משום לחי וקס"ד השתא מדלא מפליג רב יהודה בשריותא משמע דשרי בכל ענין אפי' כלה לצידי רחבה ונפרצה חצר כנגדו ואפי' לא עירבו כו' (ולכן פליג אדרב בתרתי דהא דאמר רב חצר מותרת ומבוי אסור) השתא ס"ד אסור משום מפולש בכלה לצדי חצר ונפרצה כנגדו אפי' עירבו כו'. ואסור בשלא עירבו אפי' בכלה לאמצע ולא נפרצה חצר כנגדו כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל בחידושי כתבתי דלא זכיתי להבין הא באמת דההיא עובדא היה בכלה לאמצע רחבה דהא למסקנא בכלה לצדי רחבה לכ"ע אסור ואיך לא אצרכה רב יהודה ולא מידי וכיון שכן למה דהיה סבור רב יוסף דף לוגתייהו רק בצידי דבאמצע ליכא חידוש ושריא לכ"ע איך הביא ראיה מההוא עובדא הא שם היה בכלה לאמצע עכ"ל [ובדו"ח שלו מבוארת יותר קצת שכתב שם וז"ל ותמוה לי כיון דרב יוסף לא שמע מידי מרב יהודה וכדאמר אנא לא ידענא עובדא הוה וכו' והא ודאי אותה עובדא היה בנפרצה באמצע וגם עירבו דהא לפי האמת בצידו אסור וגם בלא עירבו אסור משום עירוב ואמאי לא אצרכה רב יהודה תיקון וכיון דמאי דחזא חזי בנפרצה באמצע איך אמר החלה עובדא הוה וכו' הא זה היה פשוט לו דבאמצע בודאי מותר ואיך למד מזה מתחלה דלצידו מותר ולא עירב מותר הא המעשה שראה לא כך היה וצע"ג עכ"ל שם בחידושיו שרמז לן מרן]. הנה קושיית מרן גדולה היא אך אולי נאמר בדעת התוס' דלדידהו לא מוכרח כ"כ לומר דרב יהודה לא אמר כלל דין זה דאם כלה לרחבה א"צ כלום ורב יוסף למדה לכולה מילתא רק מעובדא דהוי בדורא דרעותא לחודיה כמו שדקדק מרן וכתב בלשונו כיון דרב יוסף לא שמע מידי מרב יהודה כו' אלא פשוט קצת לדידהו דבאמת שמע רב יוסף האי לישנא מרב יהודה דאם היה מבוי כלה לרחבה א"צ כלום והא דקאמר אנא לא ידענא היינו דלא ידע אם משמיה דרב אמרה רב יהודה או משמיה דשמואל וכן מבואר כמעט להדיא מלשון רש"י ז"ל שכתב אנא לא ידענא ממאן גמרה עכ"ל וכן מבואר עוד יותר מלשון התוס' דכתבו בתוך ד"ה הנ"ל וז"ל דרב אדרב נמי לא קשיא כאן בעירבו פי' הא. דרב יהודה בכלה לאמצע כדמפרש רב יוסף אע"ג דלא מפליג בשריותא אין לחוש כיון דתרווייהו מילתא דרב מה שסתם כאן פירש כאן כו' משמע להדיא מדבריהם דרב יהודה אמר לההוא מילתא ולכן אולי נאמר ביאור אחר בדברי רב יהודה שאמר אנא לא ידענא. דמה שאמר אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא דאי דרב השיא דרב אדרב בתרתי. תוכן כוונתו הוא דרב דמחלק בין סרטיא מכאן וסרטיא מכאן ובין סרטיא מכאן ובקעה מכאן כמו שאמר רב יהודה משמו לא זכר כלל חילוק דאם היה מבוי כלה לרחבה א"צ כלום ומשמע א"כ מדבריו דלית ליה היתר זה ורק דגם בכלה לרחבה בכל גווני הן שכלה לאמצע והן שכלה לצידו צריך תיקון ואף דמצינו לדידיה דאסר בחצר רק היכא דנפרץ בצידו וכמו שכתבו התוס' ע"ש ובזה פליג בתרתי. היינו דבתרתי ודאי פליג רב אף אם נשווה חצר לרחבה אבל באמת בכלה לרחבה התם אף דלא נפרצה בצידו אוסר רב. וטעם האיסור ברחבה יותר מחצר יש לומר דרחבה דומה טפי לבקעה ואף לפי' ר"י דיש בה דיורים עכ"ז אינה מיושבת כ"כ כחצר ולכן לדעת רב משמע דאסור ברחבה בכל גווני כיון דכל דרכי החילוק הוא בעצמו אמר להו והיתר זה לא נשמע ממנו וממילא אין הלכה כשמואל בזה דמתיר בכלה לרחבה כמו שאמרו בבכורות (י"ט ב') הלכה כרב באיסורי וע"ז השיב ליה רב יוסף דהן אמת דאנא לא ידענא ממאן גמרה וכפרש"י. מ"מ כן הלכה דעובדא הוה בדורא דרעותא מבוי שכלה לרחבה הוה ואתא לקמיה דרב יהודה ולא אצרכיה ולא מידי וא"כ פסק רב יהודה כשמואל ומעשה רב כתלמודין שבת (קכ"ו א') ובכמה מקומות ואי קשיא משמיה דרב רצה לומר דאם נדקדק בדברי רב יהודה כמו שדקדקת אתה ותיקשי לך בדברי רב יהודה אם אמרה משמיה דרב תיהוי משמיה דשמואל ולא קשיא מידי דרק במה שתמצא מפורש בדבריו שהם נגד דברי רב זה יהיה משמיה דשמואל (ובזה לא יהא הלכה כמותו ורק כרב) משא"כ בעיקר דינו של רב יהודה דאם היה מבוי כלה לרחבה ולא נפרצה בצידו זהו דבר מקויים דבזה כבר פסקה רב יהודה ולא תדקדק כדבריך דברחבה אסור בכל ענין לרב משום דלא זכר זה בדבריו ואח"כ אמר דהשתא דא"ל רב ששת לרב שמואל בר אבא כו' אסברה לך כאן שעירבו כאן שלא עירבו דרב אדרב נמי לא קשיא כאן שעירבו וכאן שלא עירבו וא"כ יכול להיות דבאמת אמר רב יהודה משמיה דרב ולא נדקדק כמו שדקדק אביי בדבריו ועי':
שם בתוס' [בא"ד] הוכיחו דרב ירמיה בר, אבא משמיה דרב אוסר בלא עירבו אפי' כלה באמצע ולא נפרצה חצר כנגדו כו' וז"ל דאם בנפרצה ובעירבו מאי איריא ונפרץ במילואו [אפי' לא נפרץ במילואו הוי כמפולש] ולא מהני לחי עד דאיכא צורת הפתח כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל ק"ל הא כמו דהרחבה והחצר לא הוו כמפולש מכח הגיפופין שלהן הכי נמי המבוי בלא נפרץ במילואו עכ"ל ואולי נאמר קצר לדעת התוס' ז"ל דהנה באמת בחצר לא שמענו כלל דליאסר מפני שרבים בוקעין בו וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל והובא דעתו בשו"ע או"ח סי' שס"ה ס"ג. ועי' בט"ז שם סק"ג שכתב וז"ל אע"ג דלעיל במבוי פוסל בקעי רבים כאן לענין חצר לא משגחינן בבקעי רבים וכן הוא לשון הרמב"ם שהחצר שרבים בוקעין בו נכנסים בזו ויוצאין בזו הרי הוא רה"י גמור עכ"ל:
ורק במבוי לבדו שייך איסור זה והא דלא ילפינן מבוי מחצר לענין זה לכאורה הטעם דלעיל (ה' ב') אמרו דף רצת חצר שיעורו בעשר אמות אבל מבוי פרצתו בארבע וכתבו התוס' שם ד"ה תאמר במבוי וז"ל וא"ת והא גופיה נילף מק"ו מחצר שיהא פרצתו בעשר כו' וי"ל דלא שייך ק"ו אפירצת עשר משום דהיא הנותנת דבשביל שמבוי ניתר אפי' בלחי משהו הוי פירצתו בד' כו' עכ"ל ואף למ"ד בעשר עכ"ז חלוק בנפרצה מצדו כלפי ראשו בין נשתייר שם פס ד' ובין לא נשתייר כמו שמובא שם (ה' א') דעת רב אמי ור"א ושם (ו' א') מחלקי גם רב חנן ורב הונא בזה ע"ש) וכ"כ גם לענין בקיעת רבים לא נוכל ללמוד מבוי מחצר מטעם זה ולכן בחצר גיפופין מתירין אותו דכל פחות מעשרה פיתחא הוא והא דרבים בוקעין בו לא מגרע כחו וכמש"ל משא"כ במבוי לא יעלו לו גיפופיו דבקיעת רבים פוסלין בו כיון דנוקמי בנפרצה כדברי התוס' ומשוי מחצר לא גמרינן. ועי':
דף יב.
ת"ר לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין ממנו בשבת אלא א"כ יש לו מחיצה גבוה י' טפחים בד"א שפירצתו ביותר מעשרה אבל עשרה א"צ כלום ופריך ממלא הוא דלא ממלאינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה חצר במלואה למקום האסור לה ומשני (שם ע"ב) הכא במאי פסקינן דאית ליה גידודי וכתבו [תוס' ד"ה הכא במאי עסקינן] וז"ל וי"ל מילוי הוא דלא ממלינן פירוש דאסור לטלטל מבית לחצר ונקט מילוי משום דעיקר תשמיש מחצר לבית הוא המילוי אבל טלטולי הוא דמטלטלינן בחצר ואמאי כו' ומשני דאית ליה גדודי וניכרת מחיצה לבני חצר ולבני בית שהם רחוקים אינה ניכרת ועריבי מיא ומש"ה אסור וקשה דבפרק כיצד משתתפין (פ"ו א') משמע דאתי שפיר דלא בעינן שיראו ראשי קנים אי לאו [משום דרב יהודה קפיד אערובי מיא] והשתא הך ברייתא נמי סברה הכי וכו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי להבין דאערובי מיא שייך בבור שבין שתי חצירות דמים שבצד השני בא לכאן דרך המחיצה ואסור לשאוב המים דשבתו בחצר חבירו ואסור להביאם לביתו. אבל הכא מה בכך דשבתו בכרמלית הא עתה שבאו תוך החצר נעשה רה"י גמורה ואינו עוקר מכרמלית ואם נבוא לדון כיון דבבית לא מנכרא מחיצות הוי כליתנהו למחיצה א"כ גם בלא טעמא דערובי מיא אסור דמים שבחצר נפרצו למקום האסור להם וא"כ ענין אערובי מיא לא שייך הכא כלל עכ"ל ואולי נאמר קצת דמה שהחליט מרן דבזה לא שייך אערובי מיא כיון דכרמלית הוא ולא שייך רק בבור שבין שתי חצירות אינו מוכרח כ"כ בדעת התוס' דלקמן בכיצד משתתפין שם איתא דרב יהודה חייש לערובי מיא ור"נ לא חייש ופריך ואלא הא דאמר רב יהודה קורה ארבעה מתיר בחורבה ורב נחמן אמר רבה בר אבהו קורה ארבעה מתיר במים הא קא אזיל דלי לאידך גיסא ומייתי ומשני קים להו לרבנן דאין דלי מהלך יותר מארבעה טפחים ופריך תחת קורה מיהא הא עריבי מיא כו' ופירש ר"ת בתוס' שם ד"ה אלא וז"ל ומפרש ר"ת דף ריך לר"נ אפילו אליבא דר"ה דלא מצריך שיקוע והכי פירושו קורה ד' מתרת במים פירוש אמת המים או ים עובר אצל הכותל דהוי ככרמלית ויש חלון למטה מן הקורה והקורה מונחת על גבי זיזין היוצאין מן הכותל ופריך הא קאזלי לאידך גיסא בשלמא בור שבין שתי חצירות סגי במחיצות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דליתיה כרמלית אלא רה"י אבל כרמלית גמורה דלאו בר איערובי הוא אית לן למיחש דלמא אזיל דלי לאידך גיסא ומשני גמירי כו'. ופריך תחת קורה מיהו הא עריבי מיא ומכרמלית הוא דולה ומשני קל הוא שהקילו חכמים במים כו' עכ"ל וא"כ לגירסת ר"ת פשוט הוא דתלמודין חייש לערובי מיא גם בכרמלית וקרי לה ערובי מיא דהא גם התם הקורה נחשב קצת כמחיצה דאל"כ מאי פריך תחת קורה מיהו הא עריבי מיא לפרוך דדולה מכרמלית וכקושייתו תחלה אלא ע"כ דהקורה נחשב כמחיצה ומ"מ פריך והא עריבי מיא ושם בסה"ד מוכח ג"כ כדברינו ועי':
ע"ב קסבר רב יהודה חי משום מחיצה וקורה משום היכר וכן אמר רבה לחי משום מחיצה וקורה משום היכר ורבא אמר אחד זה ואחד זה משום היכר כו' איתביה יתר על כן אמר ר' יהודה מי שיש לו שני בתים או שני חצירות משני צידי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע א"ל אין מערבין רה"ר בכך. וכתבו [תוס' ד"ה איתיביה] וז"ל [ואפילו רבנן] לא אסרו אלא דמדרבנן בעו שלשה מחיצות גמורות עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא מצינו מאן דף ליג על ר' יהודה בברייתא דשבת (ו' א') זהו ר"י גמורה ואמרינן עלה ואמאי קרי לה גמורה כו' אבל לזרוק מודו קמ"ל הרי דמברייתא זו מוכח או דרבנן דר"י פליגי עליה אפילו לזרוק או דעכ"פ הך ברייתא פליג עליה ובפשטא דמילתא דמכח הברייתא שמעינן דרבנן פליגי עליה אפי' לזרוק וא"כ איך כתבו ואפי' רבנן וכו' ומאי פריך הכ"ס וצ"ע עכ"ל והוא, דשם בברייתא אמרו ואיזהו רה"י חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד' וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' זהו רה"י גמורה ובגמרא שם אמרו זו היא רה"י למעוטי מאי למעוטי הא דר"י דתניא יתר על כן א"ר יהודה כו'. ואמאי קרי ליה גמורה מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' ה"מ לטלטל אבל לזרוק מודו ליה קמ"ל (ופרש"י קמ"ל גמורה כלומר זו היא שנגמרה מנין מחיצות שלה שיש לה מחיצות מכל צד כגון חריץ וכן גדר דאמרינן מד' צדדין גוד אסיק פני המחיצה על ראשו ונמצא ראשו מוקף מד' צדדין וחללו ד' אבל דרבי יהודה לא נגמרו מחיצות שלה למנינן ולאו רה"י היא כלל עכ"ל) וא"כ יוצא לנו מתלמודין שם להדיא דרבנן פליגי אפי' לזרוק ואמרי דלא הוי רה"י כלל והוא היפך מדברי התוס' דהכא דכתבו ואפי' רבנן לא אסרי אלא דמדרבנן בעי שלשה מחיצות גמורות אך אולי נאמר קצת דהן אמת אם היה באפשרות לומר דברייתא זו דאיזהו רה"י דוקא הוא דרק אם יש ארבעה מחיצות הוי רה"י גמורה שנגמרה מנין מחיצות שלה ולא פחות מזה אז אף דבכל מקום כללא הוא בידינו דכל למעוטי במחלוקת עדיף. עכ"ז הכא הכרח לנו לומר דברייתא פליגא על ר"י מכל וכל וסברי דלא לחי ולא קורה נידון משום מחיצה רק בעינן ארבעה מחיצות שלימות אבל באמת אין כן הדבר דכ"ע מודו דשלש מחיצות הוו דאורייתא דלא מצינו אפי' תנא אחד שיאמר דבעינן ארבעה מחיצות גמורות מדאורייתא דב"ש וגם ב"ה כולהו סבירא להו דדי בלחי וקורה או בשני לחיין כמתניתין (י"א ב') אבל דבעינן ארבעה מחיצות גמורות כחריץ וגדר דוקא זה לא שמענו כלל וכיון שכן ע"כ האי זו היא רה"י גמורה לאו דוקא הוא ואתא למעוטי רק חדא מילתא כגון דינו של ר"י דמי שיש לו שני בתים בשני צדי רה"ר. א"כ הדרינן לכללן דכל למעוטי במחלוקת עדיף. ולכן אף דלשון גמורה דקתני בברייתא ע"כ מלמדינו דבמילתא דר"י אין כאן דין רה"י כלל משום דלא נגמרה מנין מחיצות שלה. מ"מ עדיין נאמר למעוטי במחלוקת עדיף ורבנן לא יפלגו על ר"י לומר דאין כאן מחיצה אף לענין לזרוק רק באם הכשירו בקורה משא"כ בהכשירו בלחי אז הוי רה"י לענין זריקה. והא דאמרו לו סתם אין מערבין רה"ר בכך. הוא דוקא לענין טלטול דלענין זה גם לחי לא מכשיר להמבוי לטלטולי משא"כ לענין זריקה אז מודו לדר"י בלחי וזהו שכתבו התוס' הכא דאפילו רבנן לא אסרי אלא דמדרבנן בעי שלשה מחיצות גמורות רצונם דמדרבנן לא מהני לא לחי ולא קורה אבל מדאורייתא מהני לפחות בלחי ואיתביה זה הוי לרבא וכן פרש"י דקושיא זו הוי לרבא ע"ש ותלמודין דהתם דממעטו מזהו רה"י גמורה רה"י אחר דאינו גמורה אף לענין לזרוק זהו דוקא אם הכשירו בקורה ולא בלחי ועי':
דף לא:
במתניתין השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן כו' אינו עירוב ופריך בגמרא וקטן לא והאמר רב הונא קטן גובה את העירוב ומשני ל"ק כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות וכתבו [תוס' ד"ה כאן] בעירובי תחומין וז"ל [ואע"ג דבפ"ק דף סחים] (דף ד' ב') אמר גבי בדיקת חמץ המנינהו רבנן בדרבנן היינו בבית שלהן דרמי עלייהו אבל שליחות איכא למימר דמיאשי וכו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל בחידושי כתבתי לתמוה דהתם מעידים שבדקו ומאמינים להם שבדקו והכי נמי יש לומר דאם באו ואמרו הנחנו העירוב דנאמנים אבל הכא הא לא מיירי מזו אלא ששלחם לערב דבזה אפי' בגדול צריכים לבוא עלה מדין חזקה שליח עושה שליחותו והך חזקה לא אמרינן בקטן וצע"ג עכ"ל ואולי נאמר קצת דהנה באמת איכא מאן דאמר בירושלמי דלא אש נשים לפי שהן עצלניות ובודקות כל שהו ולכן לא סמכינן שדיקתייהו והובא בהרא"ש בפסחים שם וכן התוס' שם ד"ה הימנוהו רבנן בדרבנן כתבו וז"ל ואע"ג דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו מדאורייתא דמעשים בכל יום דמאמינים להו לאשה ועבד על השחיטה והניקור כו' מכל מקום גבי בדיקת חמץ אי הוי מדאורייתא לא מהימנינן להו משום דאיכא טרחא יתירתא וצריך דקדוק גדול כדמוכח בירושלמי שמפרש מפני שנשים עצלניות הן ותחומין דרבנן מהימני להו לאשה ועבד ולא קטן עכ"ל ועי' בתפארת שמואל דכתב שם דקטן גרע מאשה גם גבי בדיקה ופשוט כן גם להק"נ שם ע"ש וא"כ חזינן דקטנים גריעי טפי מנשים ולזה נחזי אנן דמה התם דאיכא כמעט חזקה לנגדנו דלא יהיו נאמנים משום דעצלניות נינהו כירו' הנ"ל ומ"מ כיון שהוא מדרבנן מהמנינן להו א"כ מכ"ש שיהיו נאמנים לענין עירוב הנשלח על ידן ונאמר דודאי עשו שליחותן כששלחן לערב בשבילו דלפחות הכא איננו נגד החזקה והוי ג"כ דרבנן ועדיפא טפי מהתם דהתם איכא סברא דעצלניות נינהו ומש"ה לא יאמנו דבריהם משא"כ הכא וא"כ כ"ש דנאמנים לענין עירוב לכן חילקו התוס' דהתם מיהימני משום דהבית שלהן דרמי עלייהו אבל שליחות איכא למימר דמייאשי. ועי':
דף לה.
במתניתין נתגלגל חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב אם ספק ר"מ ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל ר' יוסי ור"ש אומרים ספק עירוב כשר ופריך תלמודין (שם ע"ב) וסבר ר"מ ספיקא לחומרא והתנן גבי טומאה דספק דרבנן טהור ומשני קסבר ר"מ תחומין דאורייתא נינהו כו' ורמי דאורייתא אדאורייתא לר"מ דתנן נגע באחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שכל הטמאות כשעת מציאותן. א"ר ירמיה משנתינו [שהיה עליו שרץ כל בה"ש אי הכי בהא לימא ר"י] ספק עירוב כשר וכתב מרן וז"ל תמוה לי דלמאי מוקי שהיה השרץ עליו כל בין השמשות לוקי בפשיטות דנפל עליו בתוך בה"ש ואנן ידעינן הזמן דנפל עליה דלא שייך לומר אוקמי אחזקה. אלא דלא ידעינן אם עתה לילה או יום ובהא שפיר קאמר ר' יוסי ספק עירוב כשר עכ"ל ותחלה רצינו לומר בזה דהלא ר"י הוא דאמר בה"ש כהרף עין במס' שבת (ל"ד ב') וא"כ לא שייך לכאורה לאוקמי דנפל בתוך בה"ש. אך באמת לפי מה שכתבו התוס' שם ד"ה ר"י דגם לר' יוסי איכא בבה"ש כל הספיקות עדיין יש מקום לקושיית מרן ואולי נאמר קצת בדעת תלמודין דהנה לקמן (ל"ו א') הניא כיצד אמר ר' יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבעוד יום נטמאת. ספק משחשיכה נטמאת כו' הרי זה ספק עירוב כשר אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה כו' אין זה ספק עירוב כשר וא"כ הא אמר ר' יוסי להדיא דבעינן חזקת היתר ומזה השיגו רבותינו התוס' ז"ל בשבת (ל"ד א') על פרש"י ז"ל דף ירש דברי רבא דאמר שם דאם אמרו ליה שנים צא וערב עלינו לאחד עירב עליו מבעוד יום ולאחד עירב עליו בה"ש זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בה"ש וזה שעירב עליו בה"ש נאכל עירובו משחשיכה שניהם קנו עירוב ומסיק משום דספיקא דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא וכתב רש"י משום דקיי"ל כר' יוסי דספק עירוב כשר וע"ז השיגו רבותינו בעלי תוס' ז"ל דר"י דאמר ספק עירוב כשר הוא משום חזקה כו' אבל בספק כי הכא שהניחו בין השמשות או נאכל בה"ש לא מכשר עכ"ל בקוצר. וא"כ הלא גם אם נוקמי כדברי מרן ז"ל דנפל עליו שרץ בשעה ידועה בין השמשות עדיין תקשה קושיית תלמודין אי הכי בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר דהא להדיא אמר דדוקא במקום חזקה ספק עירוב כשר משא"כ הכא דליכא חזקה (ואף לפרש"י דשבת הנ"ל לא תיקשה כ"כ קושיית מרן והוא שבעל פ"י ז"ל כתב התם בדעת רש"י ז"ל דר' יוסי דמצריך חזקה היינו דוקא משום דאיתרע גוף התרומה דהא עתה ממאה היא משא"כ התם בדברי רבא אין כאן ריעותא בתרומה גופא רק בעת הנחת העירוב וא"כ גם לקושיית מרן כיון דעתה נטמאת התרומה בודאי מצריך ר"י חזקה כדבריו בברייתא ובזה מדוקדק קצת הא דאמרו הכא בסוגיין אי הכי בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר ומדוע לא כללו גם ר"ש בהדיה אבל לפי דברינו ניחא דלר"ש עדיין היה לן לתרץ כקושיית מרן דלדידיה לא שמענו דמצריך חזקה ולא כן לר' יוסי). ואחר כותבי זאת בעז"ה מצאתי מקצת מדברינו בת"י ע"ש:
שם על קושיית הגמרא הנ"ל שהקשו אי הכי בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר משני הגמרא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בשתי כיתי עדים עסקינן אחת אומרת מבעוד יום נטמאת ואחת אומרת משחשיכה וכתבו ע"ז [תוס' ד"ה הכא] בשני כיתי עדים וז"ל דר"מ לית ליה אוקי תרי בהדי הרי כו' אע"ג דבפ"ב דכתובות (כ' א') אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי [אפי' בדאורייתא] הכא שאני דהשתא ודאי טמאה היא עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי התם אמרינן כן לענין ממון דמדאורייתא באמת תרי ותרי אוקי אחזקה אבל באיסור הא אמרינן תרי והרי ספיקא דרבנן היינו דרבנן החמירו דלא ליזל בזה בתר חזקה ועי' כתובות (כ"ו ב') בתוס' שם שכתבו דהכא בתרומה דרבנן גם בתרי ותרי מיבעיא ליה לאוקמי אחזקה כדהוכיחו מסוגיא דשם ותירצו דמ"מ תחומין דאורייתא. ודבריהם דהכא דאפי' בדאורייתא אוקי אחזקה צ"ע. גם מרי דשמעתא הכא רבה ורב יוסף דס"ל ביבמות (ל"א ע') תרי ותרי ספק דאורייתא דמדאורייתא לא אמרינן אוקי אחזקה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דהנה הא דקיי"ל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור אינו משום חזקה וכמ"ש התוס' בחולין (ט' ב') ד"ה התם בתה"ד וז"ל דמסוטה גמרינן לטהר ברה"ר גם היכא דליכא חזקה לטהרה כו' עכ"ל וכן כתבו גם בריש נדה (ב' ב') ד"ה והלל ע"ש. ועל כרחין הא דתנן במתניתין דתרומה ונטמאת כו' ואם ספק הרי זה חמר גמל לר"מ היינו גם במונח ברה"ר כיון דלא חלקו בזה ולכאורה כמו דאמרינן בספק טומאה ברה"ר דטהור אף היכא דליכא חזקת טהרה. כן גם הכא בתרי ותרי דקמספקא לן באיזה זמן נטמאת ה"ל לטהורינהו ברה"ר כל זמן דלא ידעינן בודאי שהיתה טמאה בעת ההיא. ואף דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן דרבנן החמירו דלא ליזל בתר חזקה ורבה ורב יוסף אמרו דהוי ספיקא דאורייתא דמדאורייתא לא אזלינן בתר חזקה אין זה זה רק במידי דאסור מספק ורק דנסמוך על החזקה ובתרי ותרי לא נוכל לסמוך על החזקה משא"כ הכא בטומאה ברה"ר דספיקו להקל. גם בתרי ותרי (אף אם נאמר דספק דמחמת עידותם דסתרי אהדדי גרע מספק דעלמא דספיקו הוא מחמת עצם הדבר) לפחות היה לן למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי הדבר בחזקתו ודמיא לספיקא דממונא דגם שם לא שייך להחמיר בספיקו ועכ"ז בתרי ותרי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמי אחזקה ושפיר דקדקו התוס' מהא דב"פ דכתובות וע"ז תירצו דהכא שאני כיון דהשתא ודאי טמאה היא דהא דספיקו טהור ברה"ר היינו רק היכא דעדיין הספק במקומו עומד משא"כ הכא דעתה אין אתנו שום ספק וא"כ לא עדיף ספק זה דתרומה ברה"ר יותר מכל ספק איסורא דגם בהם לא אזלינן בתר חזקה מדרבנן ולרבה ורב יוסף מדאורייתא ואדרבה גרע מכל ספיקי דאיסורא ובמה שכתבנו דמתניתין גם ברה"ר איירי ושם לא בעינן חזקת טהרה ניחא לן קצת גם דברי ר' ירמיה דמשני בתחלה לר"מ דמתניתין איירי שהיה עליו שרץ כל בה"ש. והקשו עליו דא"כ מאי טעמא דר' יוסי דאמר ספק עירוב כשר דהא אין כאן שום ספק ובאמת תמוה הדבר איך עלה בדעת ר' ירמיה לומר כזה בפירוש דמתני' ומדוע לא משני טפי דנפל השרץ בתוך ביה"ש דאין כאן חזקה וכמו שהקשה מרן לעיל על קושית תלמודין דאי הכי כמו שמובא לשונו שם. דמה שכתבנו בישובו הוא רק דסתמא דתלמודין ורבה ורב יוסף לא נחתו לתרץ כן משום דעדיין לא ניחא להו דעת ר' יוסי ע"ש משא"כ ר' ירמיה דלא נחית כ"כ לתרץ דעת ר"י ורק נחית טפי ליישב דעת ר"מ מדוע מוקים וישובו בדבר שאין מקום להאמר כלל לדברי ר"י ולפחות ה"ל לסבול הדוחק במיעוטו ולאוקמי כשנפל השרץ בתוך ביה"ש ולא ידעינן אם תה לילה או יום דלא שייך כ"כ לאוקמי אחזקה ובזה יהא מיושב דעת ר"מ וגם דברי ר' יוסי לא יהיו מסותרים כ"כ. אבל לפי דברינו ניחא דאין מקום לר' ירמיה לאוקמי כן דא"כ מאי טעמא דר"מ ברה"ר דהתם לא בעינן חזקה כלל ולכן אוקים כשהיה שרץ עליו כל בה"ש ועי']:
דף סג:
ההיא מבואה דהוה דייר בה לחמן בר ריסתק אמרו ליה אוגר לן רשותך ולא אוגר להו אתו אמרו ליה לאביי אמר להו זילו בטילי רשותייכו לגבי חד והוה ליה יחיד במקום עובד כוכבים ויחיד במקום עובד כוכבים לא אסיר ופרש"י בטילו רשותייכו דמבוי לגבי חד מינייכו ואע"ג דאינהו אסורין להוציא מחצרותיהן למבוי כדתנן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין אהני ליה מיהא לטלטל בתוך המבוי כלים ששבתו בתוכן וכלים ששבתו בבית היחיד שבטלו רשותן אצלו דבלא"ה אסירי לטלטל ביה כדאמרינן במס' שבת בפרק רא"א אם לא הביא כלי עכ"ל ושם בדברי [תוס' ד"ה בטילי] ביארו מקורו מתלמודין ע"ש ובתוך דבריהם כתבו וז"ל [וקשיא לר"י דמסתמא הני דשמעתין היו מערבין חצירות עם הבתים] ורשות המבוי היו מבטלין דאי לא היו מערבין היו מפסידין כל החצירות שלא היו יכולין להוציא להן מן הבתים וטוב היה להן שיהיו מותרין בחצירות ויאסרו כולן במבוי ממה שהיו כולן אסורין בחצירות ובמבוי בשביל האחד שיהיה מותר וכיון שהיו מערבין בחצירות אם כן לא יתכן מה שפירש בקונטרס דאהני ביטול זה לטלטל במבוי כלים ששבתו בתוכו וכלים ששבתו בבית היחיד דהא כיון דעירבו חצירות עם הבתים אין מטלטלין בו אלא בארבע כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא ידעתי למאי הוצרכו לאריכות זו ולמה לא הקשו בחזקה דממ"נ אם לא עירבו בלאו ביטול היה מותר כלים ששבתו במבוי ובעירבו גם ביטול לא מהני וצע"ג עכ"ל הנה קושיית מרן כבר הקשה רש"א ז"ל ויישבה ע"ש. אך אולי נאמר להוסיף קצת בזה דהא דתפיס מרן בפשיטות דאם לא עירבו בלאו ביטול היה מותר כלים ששבתו במבוי לאו דבר ברור הוא כ"כ אליבא דכ"ע דאף דכן אמר שם ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב מבוי שלא נשתתפו בו עירבו חצירות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות לא עירבו חצירות עם בתים מותר לטלטל בכולו מ"מ בתחלה רצו בגמ' לאוקמא דעירבו חצירות עם בתים אסור לטלטל משום דניתקו חצירות ונעשה בתים ורב לטעמיה כו' ופריך רב חנינא חוזאה לרבה כי לא עירבו נמי ליחזינהו להנהו בתים כמאן דמסתמי דמו וחצירות איכא ובתים ליכא ומשני אפשר דמבטלי רשותא לגבי דחד. ופריך סוף סוף בית איכא בתים ליכא ומשני אפשר דמצפרא עד פלגא דיומא לגבי חד ומפלגא דיומא עד פניא לגבי דחד כו' עד דמתרץ רב אשי מי גרם לחצירות שיאסרו בתים וליכא וא"כ עד דאתא רב אשי היה אפשר לאוקמא בשביטלו דוקא. וא"כ אביי דתלמודן אולי סובר דאסור לטלטולי בלא ביטול גם בלא עירבו ולכן הוכיחו התוס' מהוכחא אחרת דודאי עירבו וא"כ כיון שעירבו לית דין ומקום לחלוק דודאי לכ"ע אסור לטלטל ולכן האריכו התוס' ז"ל למעניתם ועי':
דף סה:
ריש לקיש ותלמידי דר' חנינא איקלעו לההוא פונדק ולא הוה שוכר והוה משכיר אמרו מהו למיגר מיניה כו' וכתבו [תוס' ד"ה לא הוה שוכר) ולא היה שם אפי' אחד מב"ב דהא אמרינן לקמן דשוכר אפילו משכירו ולקיטו ואשתו נמי אם היתה שם היתה יכולה להשכיר כדמשמע לקמן (פ' א') [גבי ההוא טורזינא] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' בתוס' שם ד"ה אתו לקמיה וצ"ע עכ"ל לכאורה כוונתו דשם איתא בגמרא ההוא טורזינא (ופירש"י עובד כוכבים היה ממונה על כלי זיין העשויין לשמירת העיר) דהוה בשיבבותיה דרב יהודה בר אושעיא אמרי ליה אוגר לן רשותך לא אוגר להו אתו לקמיה דרב יהודה בר אושעיא אמרו ליה מהו למיגר מדביתהו כו' אתא לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו וכתבו שם התוס' וז"ל וא"ת ואמאי לא אייתי מדרב יהודה דאמר בריש הדר משמיה דשמואל שכירו ולקיטו של עובד כוכבים נותן עירובו ודיו וכ"ש אשתו והוה מייתי מעובד כוכבים על עובד כוכבים וי"ל דאשתו אאשתו ניחא ליה לאתויי עכ"ל וא"כ התם כתבו דאשתו כ"ש הוא משכירו ולקיטו והכא כתבו דאשתו נמי יכולה השכיר והביאו סייעתא מטורזינא וכן מטין להדיא דברי מרן דגם התם על הכל שכן דאיתא שם בתוס' ציין לתוס' זה ואסיק בצריך עיון כמובא לשונו לקמן אך אולי נאמר קצת דהא דכתבו התוס' ז"ל שם דאשתו כ"ש הוא משכירו ולקיטו היינו בעובדא דהתם דאתו לקמיה דרב יהודה ופשט להו מדברי שמואל דאשתו מערבת לכן הקשו דעדיפא ליה להביא דברי שמואל דשכירו ולקיטו דאיירי בעו"ג וכ"ש אשתו משא"כ בעובדא דהכא שהיה בר"ל ותלמידי דר' חנינא לא כתבו התו' דאשתו כ"ש היא משכירו ולקיטו משום דהכא פשוט להו יותר באשתו והוא מדברי ר"ל בעצמו דלקמן (שם) בתלמודין הובא עוד עובדא דטורזינא דהוה בשבבותיה דר' זירא דאתו לקמיה ואמרו ליה מהו למיגר מדביתהו אמר להו הכי אמר ר"ל משמיה דגברא רבה ומנו ר' חנינא אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו וכוונת התוס' ז"ל דהכא כן הוא דמתחלה כתבו דלא היה שם אפי' אחד מב"ב דהא אמרינן לקמן דשוכר אפילו משכירו ולקיטו והיינו, מימרא דרב יהודה אמר שמואל וסבירא להו דמסתמא לא יפלגו על רב יהודה אמר שמואל אבל זה אינו דבר ברור כ"כ ע"כ הוסיפו לומר ואשתו נמי אם היתה שם היתה יכולה להשכיר כדמשמע לקמן גבי ההוא טורזינא. ר"ל טורזינא דרבי זירא דאמר משמיה דר"ל ור' חנינא דיכול לשכור ממנה. ולזה אין אנו צריכים לדרב יהודה אמר שמואל ורק ממילתיה דר"ל ור' חנינא גופייהו מוכח כן להדיא ועי':
דף עג.
במתני' חמש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצירות ואסורין במבוי (ושם ע"ב) בגמרא רב לא הני פתוחות זו לזו א"ל אביי לרב יוסף רב מאי טעמא דלא הני פתוחות זו לזו קסבר כל שיתוף שאין מכניסו ומוציאו דרך פתחים במבוי לא שמיה שיתוף איתיביה בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב ומשני התם דאפקיה ועייליה (בכל החצרות) איתיביה כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני מבוי כו' ומשני הכא נמי דאפקיה ועייליה כו' ופריך מהא דאמר רב יהודה אמר רב בני חבורה שהיו מסובין וקידש עליהן היום הפת שעל שולחן סומכין עליו משום עירוב ואמרי לה משום שיתוף. וכתבו [התוס' ד"ה בני] וז"ל כאן לא שייך לומר דאפקיה ועייליה דאע"ג דיכול לומר דכל חד וחד הביא פת בחצר זה דרך מבוי כדי לסעוד כו' שאין לומר שכך אירע שפת של בעה"ב זה היה מונח בשאר חצירות והובא כאן דרך מבוי דהוצאה והכנסה זו לא מהניא מידי כיון שלא היה קנוי פת לכל החבורה באותה שעה אלא היה של בעל הבית זה [ואין הכנסה והוצאה מועלת] אלא אם כן היה של בעל השיתוף מאותה שעה עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי דא"כ איך משני תחנה על מתניתין דכיצד משתתפין במבוי כו' התם נמי דאפקיה ועייליה הא מקודם לא מהני זה כיון דהחבית כולה דבעה"ב ועל כרחך דעתה לאחר הזיכוי אפקא ועי לא א"כ למאי צריך לזכות ע"י בנו ובתו הא כיון דעייליה לכל חצר לחצר יקנה חצירו של כל אחד חלקו ביין וצע"ג עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דהנה הא דחצירו של אדם קונה לו היינו דוקא כשמשתמר לדעתו או עומד בצדו כמציעא (י"א א' וב') ובכמה מקומות. ואף לדעת האומר דבמתנה לא בעינן משתמר ועומד בצדו. לפחות בעינן שישתמר לדעת הנותן כמבואר ברא"ש ז"ל שם והובא דעתו בחו"ה סימן ר' ס"א וא"כ הא דעייליה ואפקיה יוכל להיות דהיה ע"י קטן דאין כאן שמירה כלל או דהיה על ידי פיל וקוף וכדומה וכדמצינו בעירובי תחומין במעילה (כ"א א') נתן על הפיל והוליכו על הקוף והוליכו עירובו עירוב וכמו כן הכא לאתויי מחצירו לחצירן ד' בזה. ולכן בעינן שיזכה להן ע"י בן דעת ועי':
דף פ.
בההוא עובדא דטורזינא דאתו לקמיה דרב א הודה כו' כתבו [תוס' ד"ה אתו לקמיה] וז"ל וא"ת ואמאי לא מייתי מדרב יהודה דאמר בריש הדר משמיה דשמואל שכירו ולקיטו של עו"ג נותן עירובו ודיו [וכ"ש אשתו] כו' וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (ס"ה ב') תוס' ד"ה דלא הוי שוכר וצ"ע עכ"ל. כבר מבואר שם בחדושינו בעז"ה:
דף פב:
במתני' כמה הוא שיעורו (של עירוב) כו' ר' יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע ר"ש אומר שתי ידות לככר משלש לקב. חצייה לבית המנוגע וחצי חצייה לפסול את הגוויה. ובגמרא שם (פ"ג א') תנא וחצי חצי חצייה לטמא טומאת אוכלין ופריך [ותנא דידן מ"ט לא תני] טומאת אוכלין כו' וכתב מרן וז"ל תמוה לי מהיכא פסיקא ליה דלריב"ב שיעור טומאת אוכלין ג' רביעית ביצה כיון שהוא חצי חצי חציה דלמא באמת לכ"ע טומאת אוכלין בכביצה כדדרשינן אוכל הנאכל בבת אחת אלא דהברייתא כר' שמעון דלדידיה דביצה הוא חצי חצי חצייה מש"ה נקיט ליה בסדר החשבון דחצי חצי חצייה לטמא טומאת אוכלין אבל מתניתין חציה לבית המנוגע דקאי ריב"ב ור"ש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה משום הכי לא מצי למנקט חצי חצי חצייה לטומאת אוכלין דלריב"ב אינו כן עכ"ל הנה בכתובות (ס"ז ב') מביא מתניתין ברייתא שלימה כמתניתין דהכא דאיתא שם מתניתין לא ריב"ב ולא ר"ש דתניא (כצ"ל לכאורה ואף דבתלמודין הגירסא דתנן והגאון מהרי"פ לא הגיה כלל עכ"ז ע"כ ברייתא היא דהלא סיפא ליתא במתני' וגם לשונה אינה מכוונת כמתני') וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד כו' ר' יוחנן ב"ב אומר ככר הלקוח בפונדיון מארבע סאין בסלע ר"ש אומר שתי ידות לככר משלש ככרות לקב חצייה לבית המנוגע וחצי חצייה לפסול את הגויה וחצי חצי חצייה לקבל טומאת אוכלין הרי מבואר להדיא דהחצי חצי חצייה אזיל על פלוגתת דריב"ב ור"ש ושפיר הקשה הגמ' הכא. ועי':