יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
סנהדרין
דף נג.
[רש"י ד"ה איסור מצוה] כתב וז"ל יבמה שנפלה לפני יבם והיא אסורה עליו משום מצוה או משום קדושה חולצת ואינה יוצאה בולא כלום כו' דמרבינן מיבמתו יבמתו יש לך אחרת שעולה השערה לחלוץ ואינה עולה ליבוס [ואיזו זו חייבי לאוין] עכ"ל. וכתב מרן וז"ל וכ"כ רש"י יבמות דף פ"ד וכתבתי לתמוה ע"ז. וכעת מצאתי שעמד בזה בשאגת אריה בסוף סימן ל"ג עכ"ל עי' בחדושינו למס' יבמות (כ' ב') מה שכתבנו שם בדעת רש"י ז"ל בעז"ה. ובמה שכתבנו שם יש פנים ליישב קצת גם מה שתמה השאגת אריה שם שדברי רש"י סותרים זא"ז דתיכף בדיבור שאחר זה ד"ה ולא מתייבמת כתב וז"ל וכי תימא תיתי עשה ותדחה ל"ת גזירה ביאה ראשונה שמקיים בה יבמה יבא אליה אטו ביאה שניה שאין בה מצות עשה וכן הוא באמת מסקנת תלמודין שם ולמה א"כ כתב בתחלה שהוא מדרשה דיבמתו. ולפי דברינו שמה. נאמר דרש"י ז"ל יתרץ בין לדעת אבא שאול ובין לדעת רבנן ועי':
דף סג.
דתניא מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה ת"ל לא תאכלו על הדם דבר אחר לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק כו' ר' יוחנן אומר אזהרה לבן סורר ומורה מניין ת"ל לא תאכלו על הדם וא"ר אבין בר חייא ואיתימא ר' אבין בר כהנא על כולם אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות וכתבו תוס' ד"ה משום דהוי] וז"ל [תימא תיפוק ליה] דהוה ליה לאו שניהן לאזהרת מיתת ב"ד דהוי אזהרה לבן סורר ומורה ועוד תימא הא בן סורר ומורה לוקה כדתנן בפרק בן סורר ומורה (ע"א ב' וילפינן בגמרא ויסרו מויסרו וע"כ אזהרתו מלא תאכלו על הדם וכיון דגלי רחמנא אהאי לאו דלקי הל"ל בכל דוכתי דלקי לכל הפחות היכא דאין יכול לבוא לידי מיתה עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא באמת בבן סורר ומורה לוקה היכא דלא יבוא לידי מיתה וילפינן לה מקרא אלא דהתוס' כאן בקושייתם הב' הקשו לילף מיניה בכל התורה דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד היה לוקה היכא דלא יבא לכלל מיתה יהיה איך שיהיה ומאיזה טעם שיהיה דלא ילפינן בעלמא מיניה מ"מ עכ"פ בהך לאו עצמו דלא תאכלו על הדם היאך שייך לומר דלא לילקי אכל הני משום דניתן למיתה בבן סורר הא אהך לאו עצמו היה לוקה בן סורר ואיך יפטרו אחרים מהא דניתן לאזהרת בן סורר למיתה וצע"ג עכ"ל אך אולי נאמר בזה דהרמב"ם ז"ל כתב בהקדמתו לספר המצות שרש י"ד ד"ה ההקדמה דכל מקום שבא העונש בכתוב אז נלמוד האזהרה באיזה לימוד שיהיה ודוקא היכא דבעינן להוציא העונש ואזהרה אז בעינן לימוד מבורר ואין מזהירין מן הדין וכבר נזכר דבריו בחידושינו בח"א עי"ש וא"כ נאמר להתוס' ז"ל דאף שבבן סורר ומורה לקי אף דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין זה רק משום דהתם מפורש המלקות מויסרו אלא שחסר לנו האזהרה ולזה די לנו איזה לימוד שיהיה משא"כ להוציא איסורים אשר לא שמענו כלל שום עונש בשום מקום ככל אלו המוזכר הכא בתלמודין בזה שפיר הקשו התוס' דתיפוק ליה משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ומוכרח קצת גם מיניה וביה דהלא לפחות הוי לאו שבכללות כמו שמפורש הכא בתלמודין דמשום זה אין לוקין על כל הני לעיל ועם כל זה לוקין על לאו זה בבן סורר ומורה וע"כ הטעם משום דמפורש התם העונש מויסרו וכמו שזכרו התוס' ז"ל בעצמם. וממילא אנו יכולים לפטרו גת משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד והכא בבן סורר ומורה שאני מפני דמפורש העונש להדיא ועי':
דף סו.
בגמרא רצו למילף אזהרה לקללת האב מנשיא ודיין וחרש ופריך מה לצד השוה שבהן שכן משונין. אלא א"כ [נכתוב קרא] או אלהים וחרש או נשיא וחרש. אלהים ל"ל אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו וכתב מרן וז"ל קשה לי דהא צריך קרא דנשיא למלקות דעל לימוד במה הצד אין מזהירין ועי' בתשובת ת"ח סימן ר"ה עכ"ל והנה השובת ת"ח אינו אתי אך לפי מה שכתבתי בח"א (י"ג ב') יש מקום לדעת תלמודין דהנה באמת גם לאחר שנכתב קרא זה דונשיא עדיין אין באפשרות ללקות עליו דהא הוי לאו שאין בו מעשה דעקימת שפתיו לא הוי מעשה רק היכא דבדיבורו עביד מעשה כגון חסמה בקול דמחמת עקימת פיו נמנעה הבהמה מלאכול וכגון ממיר בקדשים דבדיבורו עביד מעשה כמו שאמר ר' יוחנן לתנא בתמורה (דף ג') לא תתני ממיר דבדיבורא עביד מעשה וכמו שכתבו התוס' באיזו מקומות והובא שם בחדושינו והא דלוקין על קללת חבירו כדתני תנא קמיה דר' יוחנן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם היינו כדנפקא לן בתלמודין שם מדכתיב, אם לא השמור לעשות גו' והפלה ה' את מכותך וזהו מלקות וא"כ לפי זה כיון דמלקות אלו מפורשין בתורה שפיר נוכל ללמוד האזהרה לבדה גם מן הדין וכדברינו בשם הרמב"ם וכמו שכתבנו לעיל לדעת התוס' ז"ל. ועי':
שם [רש"י ד"ה בנקבו] היה לו לכתוב מה ת"ל שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו ור' מנחם (דדריש מכאן למקלל אביו ואמו) לא סבירא ליה הא דדרשינן לעיל מהאי קרא [עד שיברך השם בשם] ואפילו לא ברך שם בכם אלא יתברך יוסי ר' מנחם בר' יוסי מחייב עליה עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא ממילא גם לדידהו (היינו לרבנן דף ליגי עליה) מקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיברך בשם המיוחד בק"ו מאם מברך השם בכינוי פטור ק"ו למקלל אביו בכינוי ולמ"ש התוס' ד"ה גמר י"ל דבשר ודם חמור דמתביישין. אבל הסמ"ג בלאוין אות מ' כתב לתרץ הא דנסתפק משה רבינו במברך השם ולא למד בק"ו ממקלל אביו דדילמא כיון דחמור לא סגי ליה בכפרה א"כ תיקשי כנ"ל דליפטר שפיר יש ללמוד במקלל אביו בכינוי ממברך השם בכינוי דהא בזה לא שייך לומר דדילמא מברך השם בכינוי פטור משום דחמור ולא סני ליה בכפרה דהא אפילו במקלל בשם המיוחד דחמיר יותר סגי ליה בכפרה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר לדעת הסמ"ג דלא יחלוק על דברי התוס' ז"ל דהא דבריהם מוכרחים לכאורה בסוגייא. רק דבאמת יש פנים לכאן ולכאן דיש לומר דמקלל השם חמור כסברא הפשוטה וגם יש לומר דבשר ודם חמור משום דדואג ומתבייש והסמ"ג נקט לספק זה אף דיכול לתפוס החומרא גם כן דמקלל אביו חמור מפני שדואג דניחא ליה לנקוט סברא זו הפשוטה לכל ולכן הוצרך הכתוב להשמיענו דיש לו כפרה כשממיתין אותו והשתא דכתיב תרתי קראי מקלל השם וגם מקלל אביו אין ללמוד כלל אחד מחבירו לא לקולא ולא לחומרא ואם נבוא ללמוד למקלל אביו ממקלל השם דבעינן דוקא שם המפורש נאמר לך בשר ודם חמיר ואין לך בכל אחד רק מה דגלי לן רחמנא בהדיא והתם גילה לן רחמנא דוקא שם המפורש אבל במקלל אביו דכתיב סתמא גם כינוי בכלל ועי':
דף עג:
בפיסקא חטא אלו חייבי כריתות (דגם בחייבי כריתות היו מצינין אותה מהבועל בנפשו מדכתיב אין לנערה חטא מות) ורמינהו ואלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו (ואי ניתן להצילה בנפשו אמאי משלם הרי מיתה ותשלומין יש כאן). עד דמתרץ רב פפא במפותה ודברי הכל (הא דקתני אחותו יש לה קנס במפותה קאמר דהיא נמי בת קנסא היא ולהצילה לא ניתן דהא אינה מקפדת). וכתבו [תוספות ד"ה במפותה ודברי הכל] וז"ל תימא היכי מוקמה במפותה הא קתני סיפא אשת אחיו דיש לה קנס ועל כרחך בנתארסה ונתגרשה דאי בעודה תחתיו חייבי מיתות פטורין כדתנן התם. ונערה שנתארסה ונתגרשה קנסא לעצמה כדתני ר' עקיבא בסיפא ואי במפותה הרי מחלה כו' וכ"ת דאתיא כר' עקיבא דברייתא דאמר נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לאביה כו' דע"כ מתניתין לא מתוקמא כר' עקיבא דברייתא [דהא רב פפא אית ליה] ההם באלו נערות חידוש הוא שחידשה הורה בקנס דמיקטל ומשלם והש"ס קאמר התם דמאן דאית ליה חידוש כו' על כרחך סבר לה כר"ע דמתניתין עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמיהני הא ע"כ רב פפא לא אמר הכי אלא לר"מ מדקאמר וטבח בשבת חייב ולא ניחא ליה לר"פ לאוקומי בטובח ע"י אחר וכדס"ל לרבה אבל מתני' הא קתני להדיא דבא על בתו פטור הרי דס"ל דגם בקנס אמרינן קם ליה בדרבה מיניה ומה"ט ניחא הא דאוקי ר"פ במפותה לתרץ קושיית הש"ס דניתן להצילו בנפשו אף דר"פ ס"ל דבקנס מיקטל ומשלם מ"מ מוכרח לתרץ כן למתני' דף טור על בתו דגם בקנס אמרינן דקם ליה בדרבה מיניה א"כ שפיר יש לומר דאתא כר' עקיבא דברייתא וצע"ג אבל כך יש להוכיח דלא אהא כר"ע דברייתא. מדקתני במתניתין דבא על בתו דף טור מקרא דולא יהיה אסון ע"כ דילפינן קנס מממון וא"כ ל"צ קרא למעט ארוסה ומוכרח כר"ע דמתני' דאילו לר"ע דברייתא ה"ל למתני' בבא על בתו להביא מקרא דאשר לא אורסה וזהו לחד תירוץ בתוס' בכתובות (דף ל"ח א') ד"ה ס"ד. ודברי התוס' צע"ג עכ"ל. [והוא דטעם פלוגתתן דר"ע דמתניתין וברייתא מפורש בכתובות (ל"ח ב') דר"ע דברייתא יליף דקנסה לאביה משום דהדין נותן הואיל ואביה זכאי בכסף קידושיה ואביה זכאי בכסף קנסה מה כסף קידושיה אע"פ שנתארסה ונתגרשה לאביה אף כסף קנסה אע"פ שנתארסה ונתגרשה לאביה א"כ מה ת"ל אשר לא אורסה מופנה להקיש לו ולדון הימנו גז"ש נאמר כאן אשר לא אורסה ונאמר להלן אשר לא אורכה מה כאן נ' אף להלן נ' ומה להלן שקלים אף כאן שקלים כו' ואמרו שם בשלמא ר"ע דמתניתין לא אתי ג"ש ומפקא ליה לקרא מפשטיה לגמרי (דף שטיה משמע דוקא אשר לא אורסה) אלא לר"ע דברייתא אתיא ג"ש ומפקא מפשטיה לגמרי ומשני איר נחמן בר יצחק קרי ביה אשר לא ארוסה ופריך ארוסה בת סקילה היא ומשני ס"ד אמינא הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אף ע"ג דמקטיל משלם קמ"ל דלא ופריך ולרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמקטל משלם מאי איכא למימר ומשני סבר לה כר"ע דמתניתין דקנסה לעצמה והוא הוא שכתבו התוספות דמאן דאית ליה חידוש סבר כר"ע דמתניתין דקנסה לעצמה. ועל זה הקשה מרן דאף דר"פ סובר כן מ"מ הא איהו בא ליישב למתני' דבא על בתו ויוכל להיות דמתני' סברה כר"ע דברייתא ורק ה"ל לאוכוחי דמתני' דבא על בתו לא סבר כר"ע דברייתא דלר"ע דברייתא מוכרחים לומר דה"א קנס שאני מממון דאי לא מיעטה רחמנא הכא ארוסה ה"א דגם אארוסה מיחייב בקנס אע"ג דמקטיל. ומתניתין הא לא סברה כן דא"כ איך למדה דבתו אין לה קנס משום דכתיב ולא יהיה אסון אז יענש אבל אם יהיה אסון לא יענש. דילמא דוקא מממון פטור משא"כ מקנס אלא ודאי דסברה כר"ע דמתניתין וקרא לפשטא אתי דדוקא לא אורסה הוי לאביה אבל אורסה לעצמה הוי אך דאין זה רק לתירוץ השני דהתוס' (שם ע"א) ד"ה סלקא דעתך דלתירוץ הראשון אין ראיה מזה שכתבו דלכן תפסה מתניתין קרא זה משום דכייל כל חיובי מיתות ב"ד דהכי איתא שם במתניתין וכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון שנאמר ואם לא יהיה אסון ענוש יענש ואיידי דנקט כל חייבי מיתות לכן נקט לקרא זה אף דבבתו הו"ל להביא קרא דאשר לא אורסה אבל דברי התוספות צע"ג לשיטת מרן] אך אילי נאמר בדעת התוס' ז"ל דלא ניחא להו לומר דרב פפא לא תירץ במפותה רק למתניתין ולא לעצמו כיון דסבר חידוש הוא כדעת מרן אלא ס"ל דרב פפא גם לעצמו תירץ כן. דהנה מצינו בתלמודין שם (ל"ד ב') שהביאו תרי מימרא דרבה דסובר דמת ומשלם קנס דאמר רבה היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת (וכיון דלא באו מיתה ותשלומין דקרן כאחד רק מיתה וקנס באים כאחד לכן חייב) כו' ואמר רבה היה גדי גנוב ל וטבחו במחתרת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור מחתרת וצריכי דאי אשמעינן שבת משום דאיסורה איסור עולם אבל מחתרת דאיסור שעה אימא לא ואי אשמעינן מחתרת משום דמחתרת זו היא התראתו אבל שבת דבעי התראה אימא לא צריכא ופירשו התוס' בתוך ד"ה אבל שבת וז"ל ונראה הכא עביד צריכותא אמאי דבקנס מקטיל ומשלם וה"ק משום דחמיר איסורא והוה אמינא דהתם דוקא הוא דליחייב קנס עם המיתה וכה"ג עביד צריכותא לקמן גבי לא יהיה אסון כדי רשעתו דמשום דחמיר הוי אמרינן דליחייב ביה תרתי עכ"ל וא"כ עדיין לא מצינו דעבדינן תרתי בקנס בכל גווני רק לרבה לחודיה דאשמעינן תרי בבי משא"כ לרב פפא לא מצינו רק בדין דשבת אם היתה פרה גנובה ליה וטבחה בשבת חייב ובבא במחתרת עדיין לא שמענו ליה דחייב דהתם קליש איסוריה שאינו איסור עולם רק איסור שעה הוא אם יהרגוהו תיכף אבל אחר כך אין ב"ד ממיתין אותו [ובזה ניחא לן ג"כ הא דאמר ליה רב פפא לאביי שם בכתובות (ל"ה ב') לרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס ואע"ג דמקטיל משלם מתניתין כמאן מוקים לה אי כר"מ קשיא בתו (אמאי פשר ליה מקנס איבעי ליה ליוביה) כו' ולכאורה תמוה דאיך יפרנס רב פפא בעצמו למשנה זו הלא גם הוא אמר כן לעיל כרבה דמת ומשלם קנס וכמו שדקדקו גם התוס' שם. אבל לפי זה ניחא לן דלא א"ר פפא כן רק בטובח בשבת דחיובו בסקילה הוי איסור עולם (דכל זמן שיעידו עליו שחילל שבת היו ממיתין אותו בימים הקדמונים בסקילה) וכיון דחמיר כ"כ לכן ס"ל דמת ומשלם קנסי משא"כ בבא על בתו אף דהא דהיו מצילין אותה בנפשו הוי גם בסקילה ובכל המיתות שבעולם מ"מ אין זה רק איסור שעה ולאחר כך אינו רק בשריפה וכבר ידוע דסקילה חמורה ועדיין נוכל לומר לר"מ דדוקא באיסור סקילה דלעולם דאיירי ביה ר"מ בברייתא המובא שם (ל"ג ב') ובב"ק (ע"א א' (בגנב וטבח בשבת וגנב וטבח לעבודת כוכבים דתרווייהו חייבי סקילה נינהו בב"ד כמתניתין דסנהדרין (נ"ג א') ואלו הן הנסקלין הבא על האם כו' והעובד עבודת כוכבים כו' והמחלל את השבת בזה ס"ל דמת ומשלם אבל בבתו אולי מודה ר"מ דכיון דלעולם אינה רק בשריפה לא אמרינן דמת ומשלם קנס. (ואף דבתלמודין לא נזכר רק חילוק דבין איסור עולם ושעה היינו משום דתרי מילי דרבה הוי בשבת ומחתרת ושם אין לחלק רק חילוק דשעה ודורות) ולכן שפיר הקשה ר"פ מבתו לרבה דלא נחית כלל לחלק בינייהו וגם באיסור שעה מחייב תרתי. חדא דגם התם דמיא ממש למחתרת דניתן להצילה בכל מיתה שבעולם. ועוד דלדידיה הכל שוה כיון דלא מחלק כלל ולמד מטובח בשבת דר"מ גם לאיסור מחתרת והוא הדין לכל המיתות. ואף דרבותינו התוס' שם תירצו באופן אחר עי"ש חדא מתרי תירצו]. וא"כ עדיין יוכל להיות לרב פפא דמתניתין סברה כר"מ בסקילה רק דשריפה שאני ויש מקום לדברי רבותינו ז"ל. דמה שכתבו אבל יש להוכיח דע"כ מתניתין לא מתוקמא כר"ע דברייתא דהא רב פפא אית ליה התם באלו נערות חידוש הוא שחידשה תורה בקנס ר"ל בקנס דסקילה ושאיסורו איסור עולם כדברי ר"פ התם דאיירי בטבח בשבת וכדברי ר"מ דטובח בשבת וטובח לעבודת כוכבים ומש"כ והש"ס קאמר התם דמאן דאית ליה חידוש על כרחך סבר כר"ע דמתני' הוא כמש"ל דעל הא דאמר רב נחמן בר יצחק שם קרי ביה אשר לא ארוסה פריך ארוסה בת סקילה היא ומשני סד"א הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם וע"ז פריך ולרבה דאמר חידוש הוא כו' מאי איכא למימר ומשני סבר לה כר"ע דמתני' וע"כ גם מתני' דאוקמי ר"פ כדעתי סברה כן כיון דארוסה בת סקילה היא לעולם ודאי דמיקטל ומשלם והכא דף ריך תלמודין חטא אלו חייבי כריתות ורמינהו אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו קושיא זו אזיל גם לרב פפא דהלא הכא הוי רק איסור שעה כיון דאין בה מיתת ב"ד ולא ניתן להצילה רק באותה שעה ממש ולמה ישלם קנס וע"ז תירץ רב פפא במפותה ושפיר כתבו התוס' ז"ל ואדרבה לא ניחא להו להתוספות להוכיח כהוכחת מרן. כיון דלתירוץ הראשון מהתוספות ד"ה ס"ד שהזכיר מרן אין מוכרח משם כלל ועי':
דף עח:
כדתניא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אלא לא היה יודע באיזה מיתה נהרג וכתבו [תוס' ד"ה לא היה יודע] באיזו מיתה וז"ל ואע"ג דמיתה סתם חנק היא מתוך הסברא היה מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה [דמחלל שבת בפרהסיא] ככופר בעיקר דכופר במעשה בראשית עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי דלפ"ז לא היה ספיקו של מרע"ה רק במחלל בפרהסיא דהוי ככופר בעיקר א"כ עדיין מנ"ל לדינא דמחלל שבת בצנעא בסקילה דילמא הא דמקושש בסקילה היינו דהקב"ה הסכים עם מרע"ה בסברא זו ודוקא בפרהסיא אבל בצנעא מנ"ל עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה מצינו חילוק. אימתי נקרא פרהסיא דלפעמים בעינן דוקא בפני עשרה מישראל כמו שאמרו לקמן (ע"ד ב') וכמה בפרהסיא אמר ר' יעקב א"ר יוחנן אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם משום דלמדין תוך תוך ממרגלים. ולפעמים מצינו דדי בשלשה כמו שמפורש ברש"י שבועות (כ"ה ב') ד"ה והוא שניכר לשלשה בני אדם כו' דמידי דידעו ביה תלתא בני אדם הוי מפורסם עכ"ל ובב"ב ברשב"ם (ל"ט ב') סד"ה לא דכ"ע כו' דכיון דידעי ג' כאילו כל העולם יודעין עכ"ל ויש מ"ד הובא (שם ע"א) ברשב"ם סד"ה דמתאמרא באפי תרתי דגם תרי הוי כאילו ידעי כ"ע וא"כ אפשר לדעת התוס' דדוקא בפרהסיא דקידוש השם בעינן עשרה משום דלמדין תוך תוך משא"כ הכא די גם בשני עדים להתוס' ז"ל דגם זה הוי פרהסיא אך טפי נאמר בדעת התוס' דבאמת ספיקו של משה רבינו היה במקושש שלא בפרהסיא כלל רק בשני עדים ועכ"ז היה ספק למרע"ה כיון שכופר במעשה בראשית חמיר כ"כ דהוי כעובד עבודת כוכבים אם עושה בפרהסיא לכן אף דבצנעה עביד מ"מ לא די לו בחנק. וזהו שכתבו ואע"ג דמיתה סתם חנק היא מתוך הסברא היה מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה ור"ל בכל גווני אף שלא בפרהסיא והא דסיימו דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר דכופר במעשה בראשית דבמחלל בפרהסיא קי"ל להלכה דהוי כעובד עבודת כוכבים כמו שאמרו בחולין (ה' א') חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא הרי דמדמה להו להדדי (וכמו שמפורש ג"כ ברש"י שם ד"ה אלא לאו וז"ל האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר לא שבת הקב"ה במעשה בראשית עכ"ל) וכיון דחמיר כ"כ לכן נסתפק משה אף דמקושש זה מסתמא לא היה בפרהסיא כיון שאינו מפורש בהדיא בתורה ועי':