יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
בבא בתרא
דף כ.
[תוס' ד"ה ועובד כוכבים] שישב בחלון (ממעט שלא יבוא הטומאה לבית) וז"ל דעובד כוכבים לא מקבל טומאה כדנפקא לן מקרא בפ"ט דנזיר (ס"א ב') דכתיב ואיש אשר יטמא וגו' מתוך הקהל [יצא עובד כוכבים שאין לו קהל]. וכתב מרן וז"ל בגמרא שם דחי דלמא מכרת אימעט אבל לא מטומאה והיינו דילפינן מקרא איש אשר יטמא ולא יתחטא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה ע"ש וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דהכי איתא שם בתלמודין דבתחלה הביאו קרא דואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל במי שיש לו קהל יצא זה שאין לו קהל ודחו ממאי דילמא כרת הוא דלא מיחייב אבל איטמויי מיטמו אמר קרא והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה (ועובד כוכבים אין לו טהרה לכ"ע) ופריך ואימא טהרה הוא דלא הויא ליה טומאה הויא ליה ומשני אמר קרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא והא שהוסיף מרן כל שיש לו טהרה יש לו טומאה אין מפורש כן בגמרא שם ורק הובא שם בתוס' בשם לשון הר"ף אמר קרא אשר יטמא ולא יתחטא ואיתקש טומאה לטהרה ואולי נאמר דרבותינו התוס' הכא לא מפרשי כהר"ף ורק מפרשי הא דמסיק שם אמר קרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא דרשא זו יסוב על קרא דמתוך הקהל יצא זה שאין לו קהל אך דמתחלה דחו דילמא רק מכרת איתמעטו ולא מדין טומאה וטהרה וע"ז אמרו אח"כ אמר קרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ור"ל דסוף הקרא דמתוך הקהל קאי גם על זה והיינו דבין טומאה וטהרה ובין כרת אינו נוהג רק במתוך הקהל מי שיש לו קהל. והיקש זה דהר"ף לא מוכרח כ"כ להתוס' ז"ל דכיון ששאלו תחלה ואימא טהרה לא הויא ליה טומאה הויא ליה א"כ מה יוסיף לן קרא זה ומי יכריח לן דזה מיקרי הקישא. ועי':
דף עו:
[רשב"ם ד"ה ואמר לי] אין לצור ולצור (דבמכירת שטרות צריך למכתב קני לך איהו וכל שעבודיה ושאל רב אשי לרב כהנא למה צריך כתיבה זו האם לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך וכיון שאינו רק על חוב שבתוכו די לנו במסירה לחודה ואמר לי אין לצור ולצור) כתב וז"ל ואי משים אונאה יתר משתות ליהוי ביטול מקח [ומחזיר לו דמיו] וזה יחזיר לו שטר חובו עכ"ל. וכתב מרן וז"ל עיין לקמן (ע"ח א') ברשב"ם ד"ה בכדי וצ"ע עכ"ל והוא דשם על מה ששאלו בתלמודין לרבנן (דסברי דמוכר את הצמד לא מכר הבקר ולית להו הדמים מודיעים) אי אין הדמים ראיה להוי ביטול מקח ומשני מאי אין דמים ראיה נמי דקתני דהוי ביטול מקח ואב"א כי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אימור מהנה יהיב ליה וכתב הר"ש וז"ל בכדי שהדעת טועה וסבור בלבו שכך שוה כו' אבל בכדי שאין הדעת טועה כמתניתין דצמד ששוה פרוטה אין קונין אותו במנה או במאתים ומסתברא כתירוץ אחרון (היינו כאב"א) וקמא שנויא דחיקא הוא עכ"ל וא"כ למה כתב הכא דליהוי ביטול מקח ומחזיר לו דמיו וזה יחזיר לו שטר חובו הלא גם הכא הוי בכדי שאין הדעת טועה אך אולי נאמר בדעת הר"ש ז"ל דמחלק בזה דודאי בצמד ובקר דהמוכר לא הזכיר בדבריו רק צמד לחודיה שפיר אמרינן דרק צמד מכר לו והשאר דמים שנתן לו הוי מתנה. משא"כ הכא אין לומר כלל שקנה לצור ע"פ צלוחיתו לבד הלא ידוע כל יסוד קניית שטרות דאין כוונתו לניירא בעלמא וגם המוכר לא הזכיר ליה כלל שם נייר רק שם שטר ואיך נאמר דבר שכנגד הידוע. ורק דרב כהנא השיב לו דגם עצם הנייר רוצה לקנות וע"כ בעינן שיכתוב ליה קני לך איהו וכל שעבודיה ולא די מסירה לבדה דזה לא די לנו רק אם נאמר דכל קנייתו הוי החוב לבדו וכמו שא"ל וכי לצור כו' ולכן אם באמת נתאנה הלוקח בביטול מקח בודאי חוזר האונאה דבזה איך שייך בכדי שאין הדעת טועה דהן אמת אם קנה רק הנייר לבדו הוי בכדי שאין הדעת טועה אבל הכא אינו כן דהא תרתי קנה עיקר החוב וגם עצם הנייר וודאי יש אונאה בזה אם טעה בכדי שהדעת טועה ועי':
דף פד:
[רשב"ם ד"ה (יין וחומץ) מין אחד הוא] כתב וז"ל ואם תרם מזה על זה תרומתו תרומה דקרינא ביה והרמותם ממנו וכן לענין הודאה ממין הטענה דאם טענו יין וחומץ [והודה לו באחד] מהן חייב שבועה על השני דאיכא הודאה מקצת הטענה וממין הטענה וכתב מרן וז"ל עיין שבועות (מ' א') וצ"ע עכ"ל ואולי הוא דשם אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב א"ל ר' יצחק יישר וכן אמר ר' יוחנן וא"כ הלא גם אם שני מינין המה כיון דטענו שניהם חייב ולמה זה כתב הרשב"ם שהוא מין אחד (לענין אם טענו יין וחומץ והודה לו באחד מהן חייב) הלא גם אם שני מינין מחוייב ג"כ ויותר הוה ליה להר"ש ז"ל לפרש דאם טענו אחד והודה בחבירו חייב כיון דמין אחד הוא ולכאורה תמוה הדבר. אך אולי נאמר בדעת הרשב"ם ז"ל דבתלמודין בבא מציעא (ק' א') אמרו דאם טענו שדה גדולה והודה לו בקטנה וכן אם טענו עבד גדול והודה לו בקטן מקרי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו וכן אמרו שם בכסות דאם טענו כסות גדול והודה לו בקטן גם זה אינו ממין הטענה ולכן פשוט להרשב"ם ז"ל דאם טענו יין והודה לו בחומץ אף אם מין אחד הוא מ"מ לא טוב הוא מכסות גדול והודה לו בקטן דודאי פטור וע"כ לא פירש דהנ"מ לשבועה באם תבעו מין אחד אלא מפרש הנ"מ באם תבעו שני המינים וזהו לדעת ר' חייא בר אבא משמיה דר' יוחנן דאם טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן פטור אבל הכא ביין וחומץ מחוייב לדידיה דהא גם בתבעו חטין ושעורין פשוט לכאורה דהוי ממין הטענה רק פטור משום דבעינן שיודה מקצת מכל מין ומין והא ממין השעורים לא הודה כלל ולפי זה בחומץ ויין כיון שמין. אחד הם מחוייב גם לר' חייא בר אבא אר"י. וע"כ הרשב"ם ז"ל דנחית לאשמעינן נ"מ בהא דהוי ממין אחד לענין שבועה מפרש לפי דעת רחב"א אר"י דלדברי ר"נ אין כאן נפקותא. [ואפשר לומר דהרשב"ם סובר כדעת ר' חננאל המובא בתוספות שם דף סק בכתובות כר' יוחנן והוכחות התוס' שם בשבועות דהוכיחו שלא כדעת ר"ח אינם מוכרחים לדעת הרשב"ם דמה שכתבו וז"ל וכן הלכה כשמואל דטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב ואע"ג דקיי"ל כר' יוחנן לגבי שמואל חדא דלר' יוחנן נמי חייב לחד אמורא ועוד דקיי"ל כרב נחמן בדיני ועוד דרב פפא שהוא בתרא סבירא ליה כשמואל וכו' עכ"ל נאמר להרשב"ם ז"ל דאדרבה סמיך רק עלה דאמרינן דהלכה כר"י לגבי שמואל ואף דחד אמורא סבר לר"י דחייב כמו לשמואל עכ"ז הלא מצינו בברכות (ל"ג ב') שהביאו שם תחלה משמיה דר' יוחנן שאמר מודים חכמים לר' אליעזר ור' חייא בר אבא אמר דר"י אמר נראין וא"ר זירא נקוט דר' חייא ב"א בידך דדייק וגמר שמעתא מפומא דמרא שפיר כרחבא דף ומבדיתא. ואף דסתמא איתמר תחלה משמיה דר"י דאמר מודים מ"מ תפסינן, עיקר כדעת רחב"א שאמר משמיה דר' יוחנן וכן אמרו שם להלן (ל"ח ב') דף ליגי ר' חייא בר אבא ור' בנימין בר יפת אליבא דר' יוחנן בשלקות דרחב"א אמר משמיה שלקות מברכין עליהן בפה"א ור' בנימין ב"י אמר משמיה דמברך עליהן שנ"ב ותהי בה ר' זירא וכי מה עניין להזכיר דברי ר' בנימין בר יפת אצל רחב"א במחלוקת ביהמ"ד הלא אינו כדאי לחלוק עליו כו' הרי דעיקר הוא כדברי רחב"א. והנראה קצת ג"כ מדברי התוס' דשבועות שם שלא באו הכריח מחמת זה דהלכה כשמואל ורק להסיר שלא יוכרח לן להיפך מהא דקיי"ל כר"י לגבי שמואל ומה שהוכיחו עוד מהא דקיי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני הן אמת דכן אמרו להדיא בתלמודין בכתובות (י"ג א') וב"מ (ק"י א') מ"מ נאמר להר"ח ז"ל דאין זה רק אם ר"נ אמר כן משמיה דנפשיה אבל לא אם אמר כן משמיה דאחריני וכעין זה כתבו התוס' במסכת עבודת כוכבים (ע"א א') דהא דאמר רבא הלכה כר"ל לגבי דר' יוחנן רק בתלת היינו דווקא במה שאמר משמיה דנפשיה אבל לא מה שאמר משמיה דאחריני וכמו כן נאמר הכא לר"ח ז"ל דהלכה כר"נ רק היכא דאמר כן משמיה דנפשיה והא שהוכיחו מרב פפא דהוא בתרא וסבר כשמואל נאמר להר"ח ז"ל דסובר כדעת קצת מהאחרונים ז"ל דסברי דהא דהלכה כבתראי היינו דוקא היכא שלא נחלקו על דורות הראשונים משא"כ היכא דנחלקו על דורות הראשונים אין הלכה כוותייהו ולכן מכל אלו ההוכחות אין הכרח לסתור דעת הר"ח ויש מקום לדעת הר"ש אם סבר כהר"ח וכל זה אינו רק לרווחא דמילתא אבל גם אם אין כן דעת הר"ש רק כר"נ מ"מ תפיס שפיר נ"מ זו כיון שלא שייך כלל לאשמועינן באופן אחר לר"נ. ועי']:
דף קלא:
[רשב"ם ד"ה ואשה אצל בני הבעל כו'] וז"ל אבל יש לו בנים מאשה אחרת אינן חייבין בכבודה כ"כ [אלא מיתורא דקרא] את אביך לרבות אשת האב כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' כתובות (ק"ג א') וצ"ע עכ"ל עי' שם בחדושנו מה שכתבנו בדעת הרשב"ם ז"ל בעז"ה:
דף קלה.
אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי [חוש לה] (להא דאמר רבי יצחק בר יוסף משמיה דר"י בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וכתב מרן וז"ל עי' נ"י פי"ב דיבמות (ד' ל"ח ע"ב) וצ"ע עכ"ל אולי כוונתו למה שכתב שם הנ"י על מה דתנן שם ומעשה שחלצה בינו לבינה בבית האסורין ובא מעשה לפני ר"ע והכשיר וכתב הנ"י וז"ל בינו לבינה מוקי לה בגמרא ועדים רואים אותם מבחוץ משום דאפי' מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכיוצא בזה שלהי פרק יש נוחלין בבעל שאמר גרשתי את אשתי אסיקנא זיל חוש לה ואינו נאמן אע"פ שבידו השתא לגרש וכו' עכ"ל ולכאורה הכא ביש נוחלין הוי הטעם משום שאינם מאמינין לו שגירשה ואיך הביא ראיה לדבריו שאמר דאפי' נאמן לו אין זה כלום משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ואולי נאמר בדעת הנ"י דסובר כדעת רש"י ז"ל המובא בהאחרונים דגם בגיטין בעינן שלשה כמו שמוכח מדבריו ריש סנהדרין ד"ה מיאונין שכתב וז"ל יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה יוצאה בלא גט במיאון כ"ז שלא גדלה תחתיו ובשלשה בעינן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכו' עכ"ל. משמע להדיא דבעינן בגט שלשה וכן יפורש הכא דלכן אמרו חוש לה משום דשלשה בעינן ואין כאן השלשה שיעידו בזה וכמו דהכא חוששין ולא אמרינן דאינו כלום כדמשמע לשון חוש לה לחומרא. כן גם בחליצה בינו לבינה הוה מ"מ שם חליצה פסולה וכמו שפסקו בא"ע סימן קס"ט ס"ב עי"ש. וגם דברי הנ"י דאמר אין זה כלום כו' ר"ל אין זה כלום להיות חליצה כשרה. ולכן גם זה לא תיקשי כ"כ להנ"י דאיך הביא ראיה מחוש לה דהוא מצד ספק לדבריו שאין זה כלום משום דגם בדבריו כוון דאין זה כלום להיות חליצה כשרה כמו שאמרו שם הכשירה ר"ע וודאי דלא נעלם מהנ"י פירוש דחוש לה שהביא הוא עצמו בדבריו ועי':
דף קלז.
אמר אביי מתנת שכיב מרע לא קנה אלא לאחר מיתה ופריך ומי אמר אביי הכי והא איתמר מתנת שכ"מ מאימתי קנה אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה ומשני הדר ביה אביי ההיא ופריך [ממאי דמההיא הדר ביה] דילמא מהא הדר ביה כו' וכתב מרן וז"ל עי' תוספות חולין (דף ע"ז א') ד"ה בלשון וצ"ע עכ"ל והוא דשם הובא בתלמודין הנהו גידין רכין דאתו לקמי דרבא אמר רבא למאן ניחוש לה חדא דאמר ר' יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח כו' א"ל רב פפא לרבא רשב"ל ואיסורא דאורייתא ואת אמרת למאי ניחוש לה אישתיק ופריך ואמאי אישתיק והאמר רבא הלכתא כותיה דר"ל בהני תלת ותו לא ומשני שאני הכא דהדר ליה ר' יוחנן לגביה דר"ש בן לקיש דאמר ליה אל תקנטיני בלשון יחיד אני שונה אותה וכתבו התוס' שם ד"ה בלשון וז'כו' וז"ל וא"ת וממאי דמההיא דף סח הדר ביה ודילמא מההיא דלקמן הדר ביה (ואכתי תקשי למה שתיק רבא) ותירצו וז"ל וי"ל דמסתמא הדר ביה לגבי חבריה עכ"ל וא"כ למה הקשו הכא בתלמודין וממאי דמההיא הדר ביה אביי דילמא מהא הדר ביה. הלא מסתמא הדר ביה לגבי חבריה כדבריהם שמה. אך אולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דהתם מתבאר קושיית התוס' בדברי המפרשים ז"ל ומוכרח כן ע"כ דהתוס' הקשו דנאמר דהא דאמר ליה לר"ל אל תקנטיני בלשון יחיד אני שונה אותה היינו דשנה בה בתחלה לשון יחיד דברי ר"ש ואח"כ חזר ביה ר' יוחנן מזה ולא גרס עוד במתניתין דברי ר"ש ולכן דוקא בזה דהוי דבר דדחוק טפי לומר דחזר בו ממה שגרס במשנה דברי ר"ש שפיר כתבו שם התוספות דמסתמא לגבי חבריה הדר ביה. דרק אח"כ גרס כן כשראה והתבונן בדברי החולק עליו שדבריו נכונים אבל הכא שאינו נוגע לגירסא כלל נוכל לומר ג"כ דמהא הדר ביה ק ועי':
דף קלח.
ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם וכתב [רשב"ם ד"ה אם יצא] עליו שט"ח קודם שקיבלו המעות א"נ כגון דהני מאתים זוז ושלש מאות זוז הן שדות ששוות כך וכך דמים הילכך אפילו לאחר שגבו גובה בע"ח מהן [דמקבל מתנת שכיב מרע כיורש] שויוה רבנן לקמן במי שמת ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבעל חוב עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמהני דגם במתנת בריא גובה ממנו בשט"ח וצע"ג עכ"ל ואולי נאמר בדעת הרשב"ם ז"ל דלא בא למעט מתנת בריא דודאי גם במתנת בריא כן הוא. אך הר"ש ז"ל בא להודיעך שלא נאמר כיון דאלמוה רבנן למתנתו של שכ"מ שקונה בדיבור בעלמא משום שלא הטרף דעתו עליו כמכילתין (קמ"ז ב') יהיה גם להמקבל מתנה דין בע"ח כדי שלא תטרוף עתו עליו וכמ"ש הרשב"ם להדיא לקמן (קמ"ז ב') ד"ה מודה שמואל דמתנת שכ"מ עדיף ממתנת בריא ובכמה מקומות מסתפק תלמודין בבע"ח מאוחר אם קדם וגבה מה שגבה גבה או לא ולא איפשיטא בהדיא כמובא בב"ק (ל"ג ב') וכתובות (צ' א') וע"ז כתב הר"ש דמקבל מתנת שכ"מ כיורש שויוהו רבנן לזה ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבע"ח ועי':
דף קמא:
ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי להאי דמעברת אמר רב הונא הוי מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה וכתבו [תוס' ד"ה נכסי להאי] דמעברת וז"ל בשכיב מרע איירי כו' ואע"ג דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי לא מהני מידי כיון דבבריא לא מהני אפילו ע"י קנין [אע"ג דאמר לקמן] (דף קמ"ח) שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני אע"ג דליתא בבריא אפילו בקנין דאי איתא בבריא בקנין א"כ הוי שכ"מ ובריא שוין מ"מ הכא ליתא בשכ"מ כיון דליתא בבריא בקנין דכולהו לאו בחדא מתתא מחתינהו עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (קמ"ז ב') וצע"ג עכ"ל אולי כוונתו דשם אמר רבא אר"נ שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום כו' למימרא דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע והא אמר רבא אמר ר"נ שכיב מרע שאמר תנו הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואע"ג דליתא בבריא רב פפא אמר הואיל ויורש יורשה רב אחא בריה דרב איקא אמר הלואה איתיה בבריא וכדרב הונא אמר רב כו' וא"כ הרי להדיא דבעינן גם התם דאיתיה בבריא ומה זה שאמרו התוס' הכא ואע"ג דאמר לקמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני כו' אע"ג דליתיה בבריא אך אולי נאמר דכמו דמצינו התם דכיון דאיתיה בבריא בשום צד כגון דיורש יורשה או משום דאיתא במעמד שלשתן מהני גם בנותן מתנה בכל גווני בשכ"מ. כן גם הכא מצינן למימר כיון דאיתיה בילוד איתיה נמי בעובר בשכיב מרע וע"ז אמרו אף ע"ג דאמר לקמן שכ"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואף ע"ג דליתיה בבריא אפילו בקנין דאי איתיה בבריא בקנין א"כ הוי שכ"מ ובריא שוין. ר"ל ואעפ"כ קני משום דמשכחת לה דקני בשום מקום א"כ יועיל גם הכא כיון דאיתיה בילוד. ולפי זה נאמר דהא דאמר רבא אמר ר"נ שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום כיון דליתיה בבריא ליתיה שכ"מ היינו דוקא משום דליתא בבריא בשום אופן בלשון גרוע הלזה. ואופן דיבורו וקנייתו לאו כלום הוא משא"כ הכא דקנייתו טובה היא בענינה ורק מניעתה הוא במקבל המתנה. שפיר נאמר דמהני כיון דאיתיה בבריא בילודים ודמיא לש"מ דאמר הלואתי לפלוני דאף דלא יוכל לקנות כמות שהוא בבריא מ"מ כיון דמצינו שום אופן בעולם שיוכל לקנות בבריא כגון במעמד שלשתן או דהיורש יורשה גם במתנת שכיב מרע קונה מה שאין כן יאכל פלוני פירות דקל זה שלא מהני לשון ואופן קניין זה בשום אדם ובשום מקום וע"ז כתבו התוס' דכולהו לאו בחדא מחתא מחתינהו ועי':