יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
בבא מציעא
דף לד.
[תוס' ד"ה אלא מהא] כו' וז"ל תימא כין דקשיא רישא לסיפא נימא נעשה היינו נעשה כאומר איני משלם) כדאמרינן בפ"ק דקידושין (ה' ב') ותקשה לר' יוחנן דאמר אע"ג דלא שילם כיון שאמר הריני משלם מקני ליה כפילא ותירצו [וי"ל דשילם נקט] לאביי דף ' הגוזל קמא לאורויי דאם נשבע ושילם דאין הכפל שלו כו'. וכתב מרן וז"ל עי' נדרים (ס' ב') וצ"ע עכ"ל והוא דשם איבעיא להו אמר קונם יין שאני טועם יום מהו ורצו לפשוט ממתניתין דשם ודחי אלא מהא ליכא למשמע מיניה וקשה דנימא ג"כ נעשה ותירוצם דהכא לא שייך שם. ועי' מש"כ שם בזה בעז"ה:
דף מח.
[תוס' ד"ה והא בעי] לממשך תספורת כתבו וז"ל מכאן אור"ת דהסופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו אין יכולין שוב לחזור בהם וא"ת מ"ש מפועל דיכול לחזור בו [וי"ל דף ועל דוקא] דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן עכ"ל. וכתב מרן וז"ל קצת קשה הא להדיא מחלקין:
הכי לקמן (ע"ז ב') עכ"ל והוא דאיתא שם אמר רב הלכה כרבי דוסא דאמר יד החוזר על התחתונה ופריך ומי אמר רב הכי והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום וכי תימא שאני ליה לר' דוסא בין שכירות לקבלנות כו' עד דמסיק דרב סבר כוותיה בחדא היינו בקבלן ופליג עליה בשכיר. ואולי נאמר דרבותינו התוס' לא באו ללמדנו עצם החילוק שבין פועל לקבלן רק באו להסביר טעם הדבר מדוע ישתנה פועל מקבלן דהוא משום דכתיב כי עבדי הם ולא עבדים עבדים ואין זה אלא בפועל. וכמו שכתב גם רש"י ז"ל לקמן שם ד"ה שאני ליה. לטעם זה עי"ש:
דף מט.
רב אמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ור"י אמר ש בהם משום מחוסרי אמנה וכתב מרן וז"ל עיין בר"ש פרק י' משנה ט' דשביעית וצ"ע עכ"ל והוא דעל מה דתנן במתניתין שם וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו כתב הר"ש וז"ל הא שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו לאו משום דאיכא איסור דאמרינן בפרק הזהב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ובפרק קמא דקידוש] גבי גר אשכחן בהדיא דאם החזיר אין רוח חכמים נוחה ללא והתם ליכא איסור אלא אין חכמים מחזיקים לו טובה שלא הצריכוהו לכך עכ"ל ולמה תפס בפשיטות בדבריו דלא כר' יוחנן דהכא דהלא ר"י אמר דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ורב ור' יוחנן הלכה כר"י ואיך כתב סתם דאמרינן בפ' הזהב דברים אין בהם משוה מחוסרי אמנה אך אולי נאמר דכונת הר"ש ז"ל להוכיח פירושו דאין הכוונה במה שאמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו דאיכא איסור בזה דאם נאמר כן תקשה לרב דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה אלא ודאי דאין כן פירושו וכמו שהביא עוד ראיה מפ"ק דקידושין ואין להקשות על פירוש הר"ש דא"כ איך יפרנס ר"י מתניתין דשם דמשמע דרק אין רוח חכמים נוחה הימנו אבל איסורא אין בו וכמו שהוכיח הר"ש גם מקידושין דמלבד דאין הכרח כ"כ לזה דאולי באמת יפרש ר' יוחנן דתרי משמעות יש בו והר"ש בא רק להוכיח דאין מוכרח לפרש דאיסור יש בו יותר יש לנו לומר להר"ש ז"ל דבאמת פשט דאין רוח חכמים לא הוי משום איסורא אליבא דד"ה וכמו שנראה מפשטיות הר"ש ז"ל. אלא דר יוחנן יפרש מתניתין במתנה מרובה דגם לדידיה אין בו משום מחוסרי אמנה ובזה הוי רק אין רוח חכמים נוחה הימנו אבל במתנה מועטת יש בו גם משום מחוסרי אמנה. ועי':
דף סה.
אמר אביי האי מאן דמסיק זוזא דריביתא בחבריה וקא אזלי חטי ארבעה גריוי בזוזא בשוקא ויהב ליה איהו חמשה כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן מיניה אידך אוזלי הוא דקא מוזיל גביה רבא אמר [חמשה מפקינן מיניה] דמעיקרא בתורת ריביתא אתאי לידיה וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (ס"א ב') תוס' ד"ה רבא אמר וצ"ע עכ"ל. והוא דשם כתבו התוס' דרבא דמשני והביא ראיה קראי לדברי ר' יוחנן דריבית קצוצה אינה יוצאה בדינין בודאי סבר כוותיה דרבי יוחנן ומה יענו בדברי רבא אלו הנה מזה אין כאן קושיא כ"כ די"ל כמו שכתבו האחרונים ז"ל דרבא אליבא דאביי קאזיל דסבר שיוצאה בדיינין ומפקינן מיניה רק ארבעה זוזי וע"ז אמר רבא דלדידך הוה לן להוציא חמשה. אבל טפי יקשה לן מדברי רבא בעצמו דאמר רבא לקמן האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחבריה ואגר ליה חצר דמתגרא בעשרה ואוגריה נהליה בתריסר כי מפקינן מיניה תריסר מפקין מיניה דהתם רבא אליבא דידיה קאמר ובזה לא תירצו האחרונים כלל רק העלו בצ"ע אך עי' מה שכתבנו ליישב זאת בחידושינו בח"א ד' ט"ז בעז"ה:
דף עא.
בברייתא [אין הגר נקנה בעבד עברי] ואין אשה וגר קונין עבד עברי וכתב מרן וז"ל עיין ב"ב (דף י"ג) ברשב"ם ד"ה ה"ג ובתוס' שם ד"ה כופין וצ"ע עכ"ל והוא דהרשב"ם כתב שם וז"ל שאני הכא דאגיד איכא גיד ליכא העבד יכול לקנות אבל אינו אומר קנה חלקי שאין עבד עברי נמכר אלא לשש (שהוא חצי עבד וחצי בן חורין) עכ"ל ולכאורה הוא נגד תלמודין דהכא שאמרו שאין גר נקנה בעבד עברי והלא גם ח"ע וחב"ח ודאי דכגר נחשב דמלבד שאין לנו מקום לחלוק בינו לגר מוכרח כן מטעמא דתלמודין שהוא משום דבעינן ושב אל משפחתו וליכא וטעם זה הוי גם במשוחרר. ולמה א"כ כתב הר"ש ז"ל שאין עבד עברי נמכר אלא לשש הלא גם לשש לא נמכר כלל והתוס' שם ד"ה כופין הקשו בתוך הדבור וז"ל וא"ת אמאי כופין את רבו להוציאו לחירות ימכור עצמו לעבד עברי כו' עד ואור"י דאין זה הקנה דאסור למכור עצמו לעבד עברי כדאמרינן בפ"ק דקדושין אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים וגו' עכ"ל גם לדידהו יש להקשות כן דהלא גם אם נמכר אין מכירתו מכירה כלל כברייתא זו אך אולי נאמר דהר"ש ז"ל בא ליישב דליכא דינא דגוד או איגוד אף לדעת המכילתא המובא בהגהות מיי' ריש הלכות עבדים ובכ"מ שם בשם ספר המצות גדול דבין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא גר נקנה בעבד עברי עי"ש וע"ז תירץ הר"ש דאף אם נמכר ונקנה היינו רק לשש שנים וכן נאמר גם להתוס' ז"ל דהקשו לדעת המכילתא זו למה אחרו ב"ש וחזרו ב"ה להורות כדבריהם דכופין את רבו הלא אית תקנתא שימכור עצמו בע"ע וע"ז תירצו דיש איסור בדבר לכל אף לישראל גמור ועי':