אור ברסלב
יד יצחק - ב בבא קמא

יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי

בבא קמא

קידושין

דף ג.

גמרא אמר מר ושלח זו הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור הא לאו הכי במאי מוקמית לה אי קרן כתיב אי שן כתיב ומשני איצטריך ס"ד אמינא אידי ואידי אשן והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא וכתב רש"י ד"ה אידי ואידי] ושלח ובער תרווייהו אשן ושלח אתא לחיובי היכא דלא כליא קרנא כו' ובער היינו היכא דמכליא קרנא כו' [ואי קשיא] היכי מצי למימר אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא והא דלא מכליא לכתוב חד להיכא דלא מכליא וכ"ש היכא דמכליא כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל וכן הקשה תוס' וקשה לי הא בפשוטו ניחא דושלח לחוד לא מצי למכתב דלא היינו יודעין אי איירי משן אי מרגל מש"ה כתיב לאורויי דמיירי משן וכן בהא דאמרינן ס"ד אידי ואידי ארגל לא מצי לכתוב ובער לחוד דלא היינו יודעין במאי מיירי לזה כתב ושלח דמיירי מרגל וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה לקמן (ה' ב') מבואר דאם כתב רחמנא בור עם אחד משאר אבות נזיקין אתיא כולהו במה הצד לבד מקרן ומבואר שם ברש"י ד"ה וכולהו דה"ה אם נכתב קרן וחד מרגל ופן ואדם נמי נגמור חדא מחבריה רק דלא נדע בור משום דאין דרכו לילך ולהזיק ואש משום דאין בו רוח חיים עי"ש. והא דכתיב באמת שן ורגל הוא לפוטרן ברה"ר וא"כ שפיר הקשו רש"י ותוס' דלכתוב היכא דלא מכליא קרנא היינו ושלח וממילא נדע היכא דמכליא דמאי אמרת שלא נדע אם הוא שן ואם הוא רגל הא מ"מ כיון דכתיב קרן ושן או קרן ורגל ממילא נדע חדא מחבריה במה הצד ואם דלאשמעינן דף טור בר"ה גם זה נדע ממילא דאף דקרן חייב בר"ה מ"מ הלא לא הוא לבדו המלמד רק עם חדא משן ורגל דף טור בר"ה ואין לך לחיובי רק חיוב שישנו בשני המלמדים וזה פשוט בסברא ומצינו כעין זה בתוס' שם ד"ה אש לפטור בו את הטמון עי"ש. והא דבאמת כתב רחמנא תרתי ושלח ובער היינו משום דאי כתיב חדא הוה אמינא או דוקא מכליא קרנא או דוקא שלח שלוחי. ועיקר שאלת תלמודין ששאלו טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור הא לאו הכי במאי מוקמית לה לאו על קראי דמשלחי רגל וכאשר יבער קאי דהא קראי לאו להכי אתא ורק על התנא שאלו דלא ידע דשן ורגל הוו אבות רק מקראי אלו הא גם בלא זה במאי מוקמית לה כו' ומשני דה"א אידי ואידי אשן כו' וע"ז הקשה רש"י דאיך, נטעה בזה א"כ לכתוב ושלח להיכא דלא מכליא וכ"ש מכליא ולא ניחא לרש"י לתרץ דלא נדע אם הוא שן ואם הוא רגל ומשום זה כתיב ובער לאשמעינן שהוא שן. דמאי איכפת אם הוא שן ואם הוא רגל הלא תרווייהו מיחייבי וכמש"ל ואיך יכתוב רחמנא קראי יתירא ללמדנו מי הוא האב ומי הוא התולדה. וא"כ עדיין מיתורא דקרא נדע גם רגל ולכן כתב רש"י ז"ל דנטעה בדין שנאמר דוקא אם מכליא קרנא חייב והתוס' ז"ל תירצו דנטעה לומר דוקא דשלח שלוחי ומשום זה כתיב תרתי אבל תרווייהו שן נינהו ורגל תולדה הוא לכן בעינן קרא דמשלחי רגל וממילא אמרינן דגם רגל אב הוא ועיקרי דינין דשן ורגל ילפינן חד מחבריה ואף דעצם קרא זה דמשלחי רגל לאו להכי אתא מ"מ אגב אורחיה יליף התנא דושלח רגל הוא דרק גילוי מילתא בעלמא הוא והא דאמרינן לקמן בסמוך אי לאו קרא יתירא ה"א או הא או הא או רגל דהזיקו מצוי או שן דיש הנאה להזיקו הלא השיבו תיכף מכדי שקולין הן ויבואו שניהם דהי מינייהו מפקת ורק דרך משא ומתן קאמרי ולא דעד השתא נקטו כן לפשיטות ועי':

דף יג.

אמר רבי אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן ופריך פשיטא אימורין לגבוה סלקי ומשני לא צריכא לגובה מבשרן כנגד אימורים שאינו גובה אלא חצי דמי בשרו לבדו אע"ג דלא הוי חצי דמי נזקו ודמי חצי אימורין לא ישתלם מדמי חצי האחר של בשר) ופריך אליבא דמאן אי אליבא דרבנן [פשיטא הא אמרי] כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלמא מהאי (לקמן בשור שנגח את הפרה בשור שדחף את חבירו לבור וכתב מרן וז"ל עי' קמן (נ"ג ב') תוס' ד"ה הא כרבנן וצ"ע עכ"ל לכאורה כוונתו דעל הא שאמרו שם בגמרא שור חולין ושור פסולי המוקדשין שנגחו אביי אמר משלם חצי נזק רבינא אמר משלם רביע נזק הא והא בתם הא כרבנן (דאמרי כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי משלם רביע נזק) והא כר"נ (דאמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי משלם חצי נזק) כתבו התוס' וז"ל שם בתוך הדיבור ולרבנן הא קמ"ל דלא תימא דוקא בשור ובור אמרינן הכי דכי ליכא לאשתלומי מבור לא משתלם משור דהיינו משום דבור עושה עיקר המעשה ואיהו קטל בהבליה לכך לא נטיל חיוביה על השיר אע"ג דליכא לאשתלומי מיניה אבל בשור ושור שאין בזה עיקר ההיזק יותר מזה ה"א דאפילו לרבנן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי קמ"ל כו' עכ"ל וא"כ איך פריך הכא פשיטא כו' הא טובא אשמעינן לדבריהם הנ"ל אך אולי נאמר לחלק בזה דהתם בשור ובור נוכל לומר האי כולי הזיקא קעביד והאי כולי הזיקא קעביד דגם בלא בור השור לבדו דחפו והרגו וכמו כן בשור ושור נוכל לומר האי כולי הזיקא קעביד והאי כולי הזיקא קעביד דגם אחד לבדו יוכל להרגו ולכן שפיר כתבו התוס' התם דאף לרבנן דאמרו דהיכא דלא נוכל להשתלם מבור לא משתלם כולה מהשור אף דגם השור כולי הזיקא קעביד מ"מ נאמר דאין זה רק בשור ובור דהבור עושה עיקר המעשה. אבל בשני שוורים תעלה אדעתין לומר דהכל ישלם בעל השור דחולין כיון דגם הוא כולי הזיקא קעביד:

משא"כ הכא פשוט לתלמודין דלא נוכל לגבות כל ההיזק מבשר אף דאימורין לגבוה סלקי מ"מ הלא הבשר בלא האימורין לא יוכלו להזיק וכ"כ אימורין בלא בשר ולכן פריך שפיר פשיטא וע"ז השיבו דה"א ה"מ בתרי גופיה אבל בחד גופא מצי אמר ליה מכל היכא דבעינא משתלמנא. ועי':

דף טו.

גמרא (פריך על מאן דאמר פלגא נזקא קנסא) ת"ש מה בין תם למועד שהתם משלם חצי נזק מגופו ומועד משלם נזק שלם מן העלייה ואם איתא ניתני למי הא תם אינו משלם ע"פ עצמו ומועד משלם ע"פ עצמו ומשני תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר חצי כופר (דתם אינו משלם אפי' חצי כופר ומיעד משלם כופר שלם) ודחי אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר וכתבו [תוס' ד"ה אי משום חצי כופר] לאו שיורא הוא פי' דליקשי למ"ד פלגא נזקא ממונא מאי שייר דהאי שייר דלא שייר אלא חצי כופר דהא מני ר' יוסי הגלילי הוא ולא שייר כלום דכה"ג איתא פרק ג' מינין (ל"ח ב') [ובפ' החליל (נ"ד ב')] עכ"ל וכתב מרן וז"ל וע"ש ובתוס' ד"ה אי משים וצ"ע עכ"ל והוא דשם איתא כי אתא ר' אחא בר חנינא מדרומא כו' הוא תני לה והוא אמר לה לומר שתוקעין על כל מוסף ומוסף תנן ע"ש שבתוך החג היו שם מ"ח (תקיעות) ואם איתא ליתני שבת שבתוך החג משכחת לה חמשין וחד כו' עד דמשני תני ושייר מאי שייר דהאי שייר שייר ערב הפסח (דנשחט בשלש כתות ולכל כת תוקעין תשעה תקיעות) ודחי אי משים ערב הפסח לאו שיורא הוא דהא מני ר' יהודה היא דאמר מימיהם של כת שלישית לא הגיעו לואהבתי כו' וכתבו התוס' שם ד"ה אי משום ערב הפסח וז"ל תימא וכי יעמידנה כר' יהודה כדי שיקשה לו וכי האי גוונא איכא בנזיר פ' ג' מינין אי משום בל יחל לאו שיורא הוא וכן בב"ק ספ"ק ובכתובות פ' אלו נערות אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא ובההוא ניחא טפי דאיצטריך ליה למימר הכי כדי שלא תקשה למ"ד פלגא נזקא ממונא דשייר חצי כופר מאי שייר דהאי שייר עכ"ל. וא"כ מאי זה שאמרו דכה"ג איתא כו' בפ' החליל אדרבה מהתם קשה טובא אך אולי נאמר בזה דהתוס' ז"ל הכא בדיבור זה דקדקו דהיכן מצינו כן לר' יוסי הגלילי דסובר דתם משלם חצי כופר דבאמת אינו מפורש בשום ברייתא ועי"ש ולכן נאמר דהתוס' ז"ל הכא משוי סוגיא דהכא וסוגיא דנזיר (דבדידהו איכא לפרש שבאו לתת טעם שלא יקשה למ"ד דף ליג על פלגא נזקא קנסא ולמ"ד דף ליג על מכל אשר יצא דנזיר) לסוגיא דסוכה אף דהתם אין לפרש כן. משום דהתם אפשר להקשות דודאי אין זה שיור כיון דר' יהודה פליג וסובר דבערב הפסח לא היה שם תקיעות יתירות א"כ איך ישייריה התנא קמא. דבכל כיוצא בזה דמצינו להדיא דעת החולק לא היה ליה להת"ק להשמיט דעתיה דהא יש מקום לטעות דסובר כר' יהודה וכיוצא בזה משא"כ הכא ע"כ מוכרחים לפרש דאין זה רק לתרץ למ"ד פלגא נזקא ממונא. דעל מאן דאמר פלגא נזקא קנסא לא מצינו להקשות עליו דאיך ישייר דבר שר' יוסי הגלילי פליג דהלא לא מצינו בהדיא דעת ר' יוסי הגלילי החולק ע"ז ומה שכתבו דכה"ג איכא כו' ובפ' החליל לא באו לומר דגם התם יתפרש כהכא. ורק הראו מקום דכן הוא סוגיית הש"ס בכמה מקומות ובכל מקום מאי דאית לנו לתרוצי ביה מתרצינן. וזה לא תקשי כ"כ מהא דכתבו הכא לפשיטות מה דהעלו התם בתימא דזהו ימצא במקומות רבות בש"ס דהתוס' ז"ל פשוט להו במקום זה מאי שהעלו בתימא במ"א ורק דמעצם הסוגיא יקשה לדבריהם ולפי מש"כ יש מקום לדבריהם ועי':

דף ל:

על מה דתנן שם ע"א המוציא את תבנו וקשו לרה"ר לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקן וכל הקודם בהן זכה. אמר רב זכה בין בגופן ובין בשבחן וזעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן ופריך ע"ז עד דמסיק אמר רב נחמן בר יצחק [גלל קרמית] דבר שיש בו שבח קנסו גופו משום שבחו דבר שאין בו שבח לא קנסו. וכתב מרן וז"ל קשה לי לס"ד דלא ס"ל לחלק בזה הו"ל למיפרך ממתניתין דלעיל (י"ט ב') אכלה מן הרחבה משלמת מה שנהנית הא הפירות הן הפקר עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה לעיל (כ"א א') פליגי רב ושמואל במקצה מקום מרשותו לרה"ר והניח שם פירות ואכלתן בהמה של חבירו דרב סבר פטורה ושמואל סבר חייבת ואמרינן שם לימא בבור ברשותו קמיפלגי רב דאמר פטור קסבר בור ברשותו חייב ומשום הכי פטורה הך בהמה דזה ששטח שם פירותיו הוה ליה כמו בור שאם הוחלקה בהן בהמה חייב שהרי הפקיר רשותו הלכך לא היה לו לעשות כן וקי"ל בהמניח את הכד כל המקלקלין ברה"ר שהזיקו חייבין לשלם וכל המחזיק בהן זכה) ושמואל דאמר חייב קסבר בור ברשותו פטור (הלכך בהמה שאכלתן חייבת שהרי ברשות עשה) ודחי אמר לך רב בעלמא בור ברשותו פטור כו' ושמואל אמר לך בעלמא בור ברשותו חייב (וא"כ הוו הפירות הפקר וכמש"ל) ושאני הכא דבשלמא בור איכא למימר לאו אדעתיה אלא פירות מי איכא למימר לאו אדעתיה. ע"כ שם בגמרא ופרש"י ולפי זה נאמר דף שוט היה לתלמודין דיכול לתרוצי ליה דלכן משלמת מה שנהנית במניח פירות ברה"ר ואינו הפקר משים דמזה אפשר להשתמר ולא ברי כ"כ ההיזק כמו בור וזבל דמחלקת עצמה בהן ואינו נראה כל כך וכמו שאמרו שם לשמואל וגם התוס' ז"ל שם לא השיגו על פרש"י בזה רק במה שתלה הטעם בכורה בור (להרש"ל) ומה שסובר דגם כשהוזקה בהן פטור (להרש"א) ועי"ש:

שם על דברי רב נחמן בר יצחק דאמר דבר שאין בו שבח לא קנסו כתב מרן וז"ל עי' לעיל (כ"א ב') תוס' ד"ה דרב סבר וצע"ג עכ"ל אולי כוונתו להא שכתבו התוס' שם בשם ר"י (לפרש פלוגתת רב ושמואל הנ"ל דף ליגי במקצה מקום דרב סבר פטורה ושמואל חייבת דאוקמי בתלמודין שם דף ליגי בבור ברשותו) וז"ל ונראה לר"י לפרש דרב סבר בור ברשותו חייב דכשהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ונפל בו שור לא מצי א"ל תורך ברשותי מאי בעי דאין אדם יכול לצמצם כ"כ ברה"ר שלא יכנס ברשות אחרים ולפיכך לא היה לו לקרב בורו ממש לרה"ר והא נמי פטורה שלא היה לו לקרב פירותיו ממש לרה"ר כו' עכ"ל ולכאורה תקשי כיון שהחליטו מתחלה בתוך הדיבור שם דרב איירי כעין מתניתין דלא הניחו לאשבוחי א"כ למה פטור במקצה מקום הלא ר"נ בר יצחק מסיק הכא אליבא דרב דבאין בו שבח לא קנסו אך אם זהו קושיית מרן נאמר לדעת התוס' ז"ל דלכאורה גם בלא דברי ר"נ בר יצחק דהכא יש להקשות לההוס' ז"ל דאיך יפרנסו דברי רב שלא יסתרו להמתניתין דאכלה מן הרחבה כיון שהחליטו בדבריהם דרב ומתניתין בחדא גווני איירי וא"כ למה במתניתין תנן דמשלמת מה שנהנית ורב פוטרה מלשלם אלא נאמר להתוס' ז"ל דיפרשו דרב פוטר מלשלם מה שהזיקה אבל מה שנהנית משלמת ממילא ניחא להו גם דברי רב נחמן בר יצחק דאמר לרב דכל היכא שאין בו שבח לא קנסו ולא הוו הפקר ועי':

דף לא:

[רש"י ד"ה ראשון ודאי פושע הוא] כו' וקסבר רבא דרבנן לא פליגי עליה [דר"מ בנתקל פושע הוא] כדאוקי לעיל אביי דבתרתי פליגי אלא באפקיר נזקיו הוא דף ליגי אבל נתקל מעצמו פושע הוא לדברי הכל עכ"ל. וכתב מרן וז"ל קשה לי הא רבא אמר בפ"ו דבבא מציעא האי כי דיניה והאי כי דיניה הרי דס"ל דלר' יהודה נתקל לאו פושע הוא מדף טר בש"ח ועי' לעיל (כ"ח ב') תוס' ד"ה אמר רבה וצע"ג עכ"ל והוא דשם במציעא במתניתין פליגי ת"ק ור"א במעביר חבית ממקום למקום ושברה ובגמרא שם ת"ר המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש"ח ובין ש"ש ישבע ר' יהודה אומר ש"ח ישבע נושא שכר ישלם כו' ואוקי ר"א בן פדת פלוגתייהו דר"מ סבר נתקל לאו פושע הוא ולכן גם ש"ש ישבע ור' יהודה סבר ש"ח ישבע נושא שכר ישלם האי כי דיניה והאי כי דיניה כו' (דודאי נתקל לאו פושע הוא ונושא שכר ישלם דאי נמי לא הוי פושע דיניה לשלם) ופריך שם בשלמא ש"ח משתבע דלא פשע בה אלא ש"ש אמאי משתבע כי לא פשע נמי שלומי בעי ואפי' ש"ח נמי התינח במקום מדרון שלא במקום מדרון מי מצי משתבע דלא פשע כו' ורבי חייא ב"א אמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים שאם אי, אתה אומר כן אין לך אדם המעביר חבית לחבירו ממקום למקום היכי משתבע (לר"ח ב"א אליבא דר"מ הא ודאי פושע הוא) אמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה ואתא ר' יהודה למימר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם האי כדיניה והאי כדיניה (דנתקל לאו פושע הוא) כו' הרי להדיא דלדעת רבא נתקל לאו פושע הוא לר' יהודה אך אולי נאמר דרש"י ז"ל מפרש דהא דמסיק שם בתלמודין ואהא ר' יהודה למימר שימר חנם ישבע כו' האי כדיניה והאי כדיניה לאו מדברי רבא הוא רק המה מדברי ר"ח בר אבא דמסיק מילתיה דר' יוחנן וכמו דמתחלה מסיק כעין זה גם ר"א בן פדת בדבריו. ורבא לא הסביר כי אם היכי משתבע לר"ח ב"א ולא יותר ורבא לדעתיה קמוקים פלוגתת ר"מ ור' יהודה דהתם כמו שכתבו התוס' (דלעיל כ"ח ד"ה אמר רבה שציין מרן) אליבא דרבה וז"ל וי"ל דקסבר רבה כי היכי דאמרינן התם לר"מ שבועה זו תקנת חכמים היא בש"ש הכי נמי לר' יהודה תקנת חכמים היא בש"ח אלא דקסבר ר' יהודה דבשומר שכר לא רצו חכמים להקל עכ"ל וכ"כ נאמר לרבא ג"כ ולומר דכיון דרבא מבאר שבועה זו אליבא דר"ח בר אבא מסתמא סבר ליה כוותיה. לא יוכרח כ"כ לרש"י ז"ל דהא גם לרבא דסובר דלכ"ע נתקל פושע הוא לדברי רש"י מ"מ הא צריך לאוקמי דשבועה זו דקמשתבע היינו דשלא בכוונה שברתיה. ולכן שפיר אוקמי התם כן אף דלא סבר באמת כאוקימתת ר"ח בר אבא והא דלא פליג בהדיא על אוקימתא זו ולוקים כדעתיה. זה לא יקשה לן כ"כ דהלא גם רבה חולק על אוקימתא זו וכמ"ש התוס' ועכ"ז לא נזכר שם משום דנכלל קצת באוקימתא הנ"ל (ועי' תוס' עירובין (ל"ו ב') ד"ה לא ס"ד ולדברינו אצטריך דברי רבא גם לדעת עצמו) ואפשר להוסיף עוד דהתם רק במקום מדרון אמרו דנתקל לאו פושע הוא משא"כ הכא אולי איירי שלא במקום מדרון ולכן ודאי הוי פושע לרבא אליבא דכ"ע לדעת רש"י ז"ל והא דף שיט להו התם דשלא במקום מדרון פושע הוא היינו לפי המסקנא דהכא לפרש"י ז"ל ועי':

דף לג:

[תוס' ד"ה איכא בינייהו דלר"י אין קדוש] כו' וז"ל וא"ת דבפרק נערה תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואמאי הא משעת פתוי זכה בה האב אלמא משמע דבקנס לא זכי עד שעת העמדה בדין והכא סבר ר"ע דזכי משעת הנזק וכן במרובה משמע כו' דהוה אמרינן דסומא עינו והפיל שינו דיוצא בעינו ושינו אלמא לא זכי אלא עד שיעמוד בדין כו' ועוד דר"ע אית ליה בהשולח (מ"ב א') דיוצא בשן ועין צריך גט שחרור והתם אמר דמ"ד צריך גט שיחרור [קסבר שיוצא בשינו ועינו כו'] עכ"ל. וכתב מרן וז"ל תמוה לי דהתם לא שייך לומר דמשוחרר למפרע כיון דבלא גט שחרור אין יוצא לחירות ואין זה דמיון לדהכא וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בזה דהתם איתא בכולן (בכל הכ"ד ראשי איברים) עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר"ש כו' ר"ט אומר אינו צריך ר"ע אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועין שהתורה זיכתה לו ודברי ר"ע בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא והקשו התוס' בקידושין (כ"ד ב') וז"ל וא"ת ומה בכך הואיל ומדרש חכמים הוא והלא כמה גופי תורה תלוין שאינם באים אלא מכח דרשא לכן נראה לר"ת דגט זה אינו אלא מדרבנן דחיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה לפי שאין המדרש ידוע לעולם לכך תיקנו גט שחרור עכ"ל וכן כתבו גם בגיטין שם משמו ולכן נאמר להתוספות ז"ל דסברי דגם לר"ע הא דצריך גט שחרור הוא ג"כ מתקנת חכמים ומטעם הנ"ל ורק דלדידיה לא חלקו חכמים בזה אבל מדאורייתא הוי משוחרר תיכף. ואף דבתלמודין בקדושין שם אמרו מ"ט דר' שמעין (דאמר צריך גט שחרור) יליף שילוח שילוח מאשה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר ור"מ (דאמר אין צריך גט שחרור) אי כתב חפשי לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב לחפשי ישלחנו הוה ליה חפשי מעיקרא מ"מ לא ניחא להתוספות ז"ל לומר דגם טעמיה דר"ע הוא מג"ש דשילוח שילוח כדרבי שמעון. דהא מצינו לר"ע דסבר בב"ק (ו' ב') דלא אתי ג"ש ועקר לקרא וכ"כ הכא לא אתא ג"ש דשילוח שילוח ועקר לקרא דלחפשי דמעיקרא משמע. וא"כ שפיר הקשו התוס' לר"ע בזה דגם בלא גט שחרור יצא לחירות ועי' מה שכתבנו בזה בחידושינו בח"א דף ע' ב' עי"ש:

וגם לישנא דבכולם עבד יוצא לחירות וצריך גט שיחרור משמע קצת שיוצא תיכף ורק דצריך גט שיחרור אח"כ. וכן מטין להדיא דעת הרמב"ם ז"ל דף סק בפרק ה' מהלכות עבדים ה"ד דבכולם יוצא לחירות וצריך גט שיחרור וכדברי הרי"ף ז"ל שלא כדעת המכריעים ובפרק י"א מהלכות נזקי ממון ה"א כתב וז"ל וכל המעוכב גט שחרור אין לו קנס הואיל ואין לו אדון שהרי יצא לחירות הרי מפורש בהדיא דאע"ג דמעוכב גט שחרור מ"מ פטור מקנס משום דאין לו אדון ולכן גם להתוס' ז"ל נאמר כן דף שוט להם דעיכוב גט שחרור אין גורם לן שנאמר שאינו יוצא לחירות כלל ועי' במ"מ פי"א מהלכות נזקי ממון שם ה"א ובכ"מ פ"ה מהלכות עבדים שם הי"ד. ועי':

דף מב:

ובנזקין לא אמר ר"ע (דנזקי אשה ליורשיה הוי ואין הבעל יורשה) והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותן ליורשיה כו' ומשני אמר רבה בגרושה וכן אמר רב נחמן בגרושה אמרי גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות וכתב מרן וז"ל קשה לי דהא בלא זה תקשי על הרישא דאין הבעל נותן ליורשיו דתפלוג היא בדמי ולדות דמ"ש אלמנה מגרושה לענין זה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה הא קי"ל דאלמנה הנזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן וכמתניתין כתובות (צ"ה ב') וכן פסקו הרמב"ם וטוש"ע אה"ע סימן צ"ה ס"א ורק מציאתה לעצמה משום דמה שתיקנו לבעל הוא רק משום איבה וכאן תהוי להו איבה. ופירות נכסיה לעצמה כיון שאין חייבין בפדיונה וזה פשוט דהא דהבעל זוכה בדמי ולדות לא הוי מטעם איבה ורק משום דלהכי קיימא ולכן פשוט לתלמודין דבדמי ולדות ודאי דירשו היורשים מאביהם ולמה יגרע ירושת דמי הולדות מכל דבר דהיורשים קיימי במקום אביהם ועי' לקמן (מ"ט א') תוספות ד"ה אטו ולדות צררי נינהו וז"ל ביורשים לא פליג רב חסדא ומודה הוא דזכו (בדמי ולדות) דהא בכתובות בפרק נערה (מ"ג א') איצטריך קרא למעוטי שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו והכא ליכא מיעוט כו' עכ"ל ולכן פשוט לתלמודין הכא דיורשים קיימי במקום אביהם אף דבעינן בעל האשה מ"מ הא כתיב תחת אבותיך יהיו בניך. ועי' ב"ב (קנ"ט א'). וע"כ לא הקשו רק מגרושה ועי':

דף מח:

שמואל אמר הא מני (מה דתנן אם היה אביו או בנו לתוך הבור והכניס אחר שורו שלא ברשות לחצירו ונפל לתוך הבור והרג לאבי בעל החצר או לבנו דמשלם את הכופר אף דתם הוא) ריה"ג היא דאמר תם משלם חצי כופר עולא אמר ריה"ג דאמר כרבי טרפון דאמר קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם [הכא נמי כופר שלם משלם]. וכתב מרן וז"ל קשה לי הא להדיא אמר ר"ט דכופר ברשות ניזק הם משלם נזק שלם עכ"ל והוא דבתלמודין לעיל (כ"ו א') איתא הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו לבעל הבית ומת השור בסקילה ובעליו בין תם ובין מועד משלם כופר שלם דברי ר' טרפון אך אולי נאמר בזה דהנה פשטיות המשנה דלא נזכר בה כלל מדין מיתת השור משמע דהשור פטור מסקילה ומ"מ משלם את הכופר וכן ניחא לומר לר' יוחנן דלעיל (מ"ג ב') דרבינן מאם כופר דמשלם כופר אף שלא בכונה [ואגב אורחין נבאר גם הא דאיבעיא להו בתלמודין (כ"ו ע"א) רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שתשלם כופר מי אמרינן מידי דהוה אקרן קרן כיון דעביד תרי תלתא זימני אורחיה הוא ומשלם כופר ה"נ ל"ש או דילמא קרן כוונתו להזיק האי אין כוונתו להזיק וכתבו התוס' שם ד"ה או דילמא קרן כונתו להזיק וז"ל תימא מאי מספקא ליה פשיטא דקרן חמירא מהאי טעמא כו' ועוד היכי בעי למילף מקרן שכן חייבת ברה"ר עכ"ל ולכאורה קושייתם זה נשאר לפי המסקנא ג"כ דהלא באמת מחייבינן ברגל ברשות הניזק וודאי דהוא משום דלמדין אנו מקרן אך אולי נאמר דכונת תלמודין שמסתפקין בעצם הדין אם קרן דוקא בכונה חייב כופר ושלא בכונה לא או דילמא אף שלא בכונה וזה שאמרו מי אמרינן מידי דהוה אקרן קרן כיון דעביד תרי תלתא זימנא אורחיה הוא ומשלם כופר ה"נ ל"ש או דילמא קרן כוונתו להזיק האי אין כונתו להזיק ואף דהיה יכול לפשוט ליה מפלוגתת דרבה ור' יוחנן דרבה פיטר מכופר שלא בכונה ור"י מחייב מ"מ לא ניחא לתלמודין לפשוט רק ממשנה או ברייתא ודומה למה שמצינו בנדרים (ל"ה ב') דמסתפק תלמודין שם כהנים שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו ורצה לפשוט שם ודחי ליה וכתב הר"נ שם ד"ה איבעיא להו וז"ל אע"ג דבפרק קמא דקידושין אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו דאי סלקא דעתך שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינו למיעבד ואינהו עבדי אפ"ה בעי הכא למיפשטה ממתניתין או מברייתא וכן כתב עוד הר"נ ז"ל בשם הרשב"א לקמן (ע"ב א') ד"ה ולענין הלכה בהא דאיבעיא להו בתלמודין גירושין כשתיקה דמיא או כהקמה דמיין והעלו שם בלא פשיטות כלל ועכ"ז סובר הרשב"א דאיפשטא מהא דשמואל דלעיל מיניה התם. וכתב וז"ל וכי תימא א"כ אמאי לא פשטינן בעיין ממימריה דשמואל איכא למימר דממתני' או ממתניתא בעי למפשטה ולא ממימרא דאמוראי עכ"ל וכן כתבו התוס' בכמה מקומות ומהם במסכת קידושין (כ"ג ע"ב) ד"ה דאמר רב הונא וז"ל תימא דמשמע הכא דף שיטא ליה ובמסכת נדרים פרק אין בין המודר בעי הני כהנים שלוחי דרחמנא הוו או שלוחי דידן ולא איפשיטא ואמאי לא מייתי התם הך מילתא דרב הונא בריה דרב יהושע למפשטא וי"ל דאורחיה דגמרא הוה בכמה דוכתי דלא מיפשטא אלא ממשנה או מברייתא אע"ג דמצי למיפשט מדברי אמוראי עכ"ל וא"כ הדברים ק"ו דמה התם שעלה בבעיא מ"מ לא הביא דברי אמוראי כ"ש הכא דף שיט מברייתא וא"כ מתורץ קצת מה שהקשו התוס' לראשונה ומה שהקשו עוד דהיכי בעי למילף מקרן שחייבת ברה"ר אולי נאמר דכיון שלא בכונה הוא מה לי קרן ומה לי שן ורגל הלא בעיטה שעושה הנזק ברגל ומ"מ הוי תולדה דקרן משום דכונתה להזיק כי קרן ואין הזיקן מצוי כמו שמבואר להדיא בתלמודין ריש מכילתן (ב' ב') דשאלו רביצה ובעיטה תולדה דרגל הוא (ולמה נחשבו עם תולדות קרן) ומשני לא רגל הזיקו מצוי הני אין הזיקן מצוי והא דנחשבו בתולדות קרן פרש"י שם משום דכוונתן להזיק כקרן ואין הנאה להזיקן ואין הזיקן מצוי ותדיר עי"ש. הרי להדיא דלא אזלינן בתר האבר דעושה בו את הנזק רק על ענין המזיק וא"כ כיון דמחייבינן כופר שלא בכונה כלל א"כ יצאו מכלל קרן דחייב ברה"ר דהיינו דוקא אם כוונתו להזיק משא"כ הכא דחייביה רחמנא גם בלא כוונה. ממילא נרבה גם רגל ושן. ורק אדם ובור נתמעט מדכתיב עליו ועל רבה לא תיקשי כ"כ מהכא דרבה יאמר לך דזה הוי רק דברי ר' טרפון לבדו ולאו דברי הכל הוא דהלא באמת לקמן (מ"א) פליגי רבא ואביי ברגל שדרסה על גבי תינוק דלרבא לא משלם כופר. וכתבו התוס' הכא ד"ה אלמא איכא כופר ברגל וז"ל בתוך הדיבור דרבא אליבא דההוא תנא איירי ולא משום דסבר רבא הכי עכ"ל. וכיון דאשכחן תנא דסבר הכי אליבא דרבא נה רבה יאמר לך דאנא דאמרי אליבא דההוא תנא ולא הוכיחו תלמודין הכא דאיכא כופר ברגל אלא אליבא דר' יוחנן דמחייב בכופר כלא בכונה משא"כ לרבה. ואולי רבא דהתם אליבא דרבה רבו אמר כן אף דאותיב ליה אין הכרח דף ליגי ועי"ש. ומ"מ קיי"ל הלכה כרבי יוחנן וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל מדמסיק תלמודין כן התם בסתמא דאיכא כופר ברגל]. ולכן נאמר דעולא סובר דיש כופר ברגל וגם בקרן שלא בכונה וע"כ לא ניחא ליה לאוקמי הכא דהא מני ר' טרפון הוא דמחייב בתם ברשות ניזק כופר שלם מהא דאמר לעיל הכניס שורו לחצר בע"ה שלא ברשות ונגחו לבעל הבית ומת השור בסקילה ובעליו בין תם ובין מועד משלם נזק שלם דהלא התם בכונה הוא כדאמר בהדיא השור בסקילה אבל הכא במתניתין דלא זכרו ממיתת השור משמע אף היכא דף טור השור מסקילה מ"מ משלם כופר לכן נקט טפי לר' יוסי הגלילי דבדבריו לא נזכר כלל דאיירי בכונה ומסתמא מחייב בכל גווני אף שלא בכונה ועי' בתוס' לעיל (ט"ו א') ד"ה הא מני דזכרו ג"כ דר' יוסי הגלילי לא סבר כרבה דף טור שלא בכונה ואף לפי תירוצם השני עדיין בטח נוכל לומר דלריה"ג גם בשלא בכונה חייב דסתמא אמר משא"כ ר' טרפון מיירי להדיא בכוונה לכן ניחא טפי למינקט דר' יוסי הגלילי ועי':

דף ס.

גמרא ורבי יהודה [או מיבעי ליה לחלק]. וכתב מרן וז"ל עי' חולין (פ"ו ב') תוספת ד"ה לחלק וצ"ע עכ"ל והוא דשם אמר ד' יהודה השוחט חיה ועופות יכסה תחלה את החיה ואח"כ ישחוט את העוף שנאמר חיה או עוף ורבנן אמרי האי או מיבעי ליה לחלק ור"י לחלק מדמו נפקא וכתבו התוס' שם וז"ל ואע"ג דבפ' אותו ואת בנו מספקא ליה לר"י אי חוששין לזרע האב או לא ומאן דסבירא ליה חוששין לזרע האב סבירא ליה דלחלק לא צריך קרא כדר' יונתן ואייתר לו קרא דאותו לומר דחוששין לזרע האב) הכא דאיצטריך לחלק היינו משום דשמא אין חוששין עכ"ל. וכיון דר"י מספקא ליה אי בעינן או לחלק אי לא א"כ איך מחייב ר"י הכא אטמון משום דקמה לרבות כל בעלי קומה ופשיטא להו בכאן דאו מבעי ליה לחלק אך אולי נאמר בדעת התוס' דהתם דמפרשי הא דאמרו הכא בתלמודין בפשיטות דבעינן או לחלק לר"י אין זה כי אם למאי דסבירא לן להלכה דאין חוששין וא"כ ממילא אית לן דמבעי או לחלק אבל להוכיח דר"י ס"ל דבעינן דוקא לחלק לא מוכרח לן מהכא. דהלא התוס' ז"ל הכא ד"ה לרבות כל בעלי קומה הביאו פירוש הירושלמי דמרבינן מקמה רק אילנות לחודייהו ולא כל בעלי חיים כפרש"י וא"כ עדיין יש לומר דלר' יהודה ס"ל דהאי או מיבעי ליה לרבות אף בע"ח דאי מקמה לא ידעינן רק דבר המחובר ומיתורא דאו נרבה גם בע"ח ולרבנן הוי הכל בכלל. או דף ליגי ע"ז ועי':

דף עח:

ת"ר וכו' והשותפים שגנבו פטורים והתניא שותפין שגנבו חייבים כו' עד אלא אמר רב נחמן כאן בשותף שטבח לדעת חבירו כאן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו וכתב רש"י ד"ה שותף שטבח שלא לדעת חבירו פטור דליכא וטבחו כולו בחיובא דבההוא פלגא דחבריה לא נעשה שליח והוה ליה כטובח ומוכר אחר הגנב דף טור ועל חלקו נמי פטור הואיל וליכא כולה בחיובא [ואף ע"ג דאמרן לעיל] חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר ה"מ היכי שגנב בהמת השותפין וטבחו ואח"כ הודה לאחד מהם על חלקו דבשעה טביחה הואי כולו בחיובא וכו' עכ"ל. וכתב מרן וז"ל עי' רש"י לקמן (ק"ו ב') ד"ה בשותף שטבח וצ"ע עכ"ל. והוא דשם כתב רש"י וז"ל שותפין שגנבו וטבחו האחד שלא מדעת חבירו אמרינן בפרק מרובה (ע"ח ב') שפטור מארבעה וחמשה דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר כו' עכ"ל וסותר א"ע בשני המקומות דהכא תפס רש"י לפשיטות דחמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר. והתם כתב דחמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר אך אולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דהכא הא ר"נ מחלק כן. ור"נ בעצמו מסיק לעיל (ע"ב א') דחמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר ולדידיה שפיר כתב רש"י ואף ע"ג דאמרן לעיל חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר משא"כ לקמן (ק"ו ב') דאמר שם רחב"א א"ר יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואיתיביה התם מהא דתנן היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם תשלומי כפל והא הכא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וקתני משלם תשלומי כפל אבל לא תשלומי ארבעה וחמשה ודחי לא הכא במאי עסקינן כגון שאכלו נבילה ופריך ולישני ליה דאכלו טריפה כר"מ כו' ודחי ולטעמיך לישני בשותף שטבח שלא מדעת חבירו וע"ז כתב רש"י דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר כמובא לעיל (והוסיף עוד לומר וז"ל והכא לא קרינא וטבחו כולו בחיובא דעל החצי של חבירו הוה טובח ומוכר אחר הגנב דף טור כו' עכ"ל). וא"כ רחב"א היה יכול לתרץ דשותף שטבח שלא מדעת חבירו פטור דחמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר דמי יכריח לנו דרחב"א סובר דוקא כר"נ דחמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר ועכ"ז סיים רש"י דוהכא לא קרינן וטבחו כולו בחיובא והוי כמו עוד טעם אחר לדעתינו. ועי':

דף פז.

במתניתין החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת. ובתלמודין (פ"ח א') אמרו מ"ט דר' יהודה אמר קרא כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה. ורבנן אחיו הוא במצות וכתב מרן וז"ל עי' רש"י סוטה ומ"א א') ד"ה אחינו אתה וצע"ק עכ"ל והוא דעל מה שאמרו שם במתניתין באגריפס המלך כשהגיע לקרא דלא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו אל תתירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה כתב רש"י אחינו אתה שאמו מישראל עכ"ל ולא הזכיר דרשת חכמים שהוא אחינו במצות אך אולי נאמר דשם אין די לנו במה שהוא אחינו במצות דהלא גם גר אחינו במצות הוא ואעפ"כ אין ממנין אותו לשום מינוי שררה כתלמודין דיבמות (מ"ה ב') רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל ואע"ג דאמר מר כל משימות שאתה מסים אל יהו אלא מקרב אחיך האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ובעינן דוקא דאמו מישראל ע"כ מפרש רש"י התם דאחינו אתה היינו שאמו מישראל דכיון דזלגו עיניו דמעות מקרא דלא תוכל לתת עליך גו' והשיבו לו אחינו אתה בודאי היה תשובתם שראוי למינוי הוא ומה שיש לדקדק לפרש"י מתלמודין דיבמות הנ"ל כבר השיגו התוס' ביבמות שם ד"ה כיון. ועי':

תוכן העניינים

יד יצחק - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה