אור ברסלב

יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי

נדרים

כתובות

דף ג:

בגמרא בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה [כגון דאמר ככר זו אוכל] ולא אכלה עובר משום בל יחל דברו אלא בל יחל דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר אכל קם ליה בבל יאכל שתה קם ליה בבל ישתה. וכתב מרן וז"ל עי' לקמן דף ח' בהר"נ ד"ה והלא מושבע וצ"ע דהא נדר בקום ועשה לא משכחת לה דכל נדר הוא שאוסר החפץ עליו ובנדר שלא אוכל ס"ל לכמה פוסקים דהוי יד דכוונתו לאסור המאכל עליו אבל לידור לעשות מעשה לא משכחת לה עכ"ל הנה בשיטה מקובצה הגירסא כגון דאמר ככר זו עלי שהוא אסור בה משום ידות נדרים כו' עכ"ל וכן מצאתי להגאון בעל יד שאול בהגהותיו ליו"ד סימן ר"י בשם ילקוט נשא דהגירסא דאמר ככר זו עלי ע"ש וא"כ היינו איסור חפצא ועי':

דף ד.

פרכינן ובל תאחר דנזירות מהכא נפקא (מדאיתקש לנדרים) הא מהתם נפקא כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות כו' ומשני מהו דתימא חידוש הוא דחדיש רחמנא בנזיר דאם גילח על אחת משלשתן יצא לא ליעבר עליה בבל האחר (לכן הוצרכנו להיקשא) ואב"א מאי חדושיה דלא מתפיס ליה בנדר ודקשיא לך חטאת חלב (נמי לא מהפיס ליה בנדר ועכ"ז עובר בבל תאחר לא דמיא) חטאת חלב אתיא לכפרה אבל חטאת נזיר למאי אתיא וכתב [ר"נ ד"ה חטאת חלב] וז"ל וקשה בעיני אכתי תיתי קרבן נזיר במה הצד מחטאת חלב ושלמים ונראה לי דאין הכי נמי אלא כיון דלאו מגופא דקרא נפקא ליה אלא במה הצד היקשא עדיפא דכל מה הצד כל דהו פרכינן עכ"ל וכתב מרן וז"ל וקשה לי הא זהו אינו דרך לימוד דין חד מכח מה הצד אלא דף שטא דקרא דכי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות כל חטאת בכלל אלא דהיה מקום לומר מסברא להוציא מכללה חטאת נזיר כיון דקילא וכיון דמצינו בחטאת חלב ושלמים אף דקיל איתנהו בבל תאחר ממילא מהיכא תיתי לצאת מפשטא דקרא דחטאת נזיר בכלל וא"כ שרש הדין דחטאת נזיר הוא מכי דרש ידרשנו וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה הא דדרשינן מיתורא דכי דרש ידרשנו חטאות ואשמות פשוט דזהו חוב דרחמנא מטיל על האדם וידרש מן האדם להביאו ולא שהאדם חפץ בזה והא דדרשינן גם עולות ושלמים מקרא זה כבר פירשו רש"י ותוס' ז"ל בר"ה (ה' ב') דזהו דוקא עולות ראיה ושלמי חגיגה ובאמת אין הכרח מקרא זה דיכלול גם חטאת נזיר ואשמו דמי ידרוש זאת ממנו הלא כל הנודר כאילו בנה במה וכל המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן וטוב לו אם לא הכניס א"ע בזה ואף אם כבר נכשל בחטא ישוב וישאל על נדרו ונזירותו ומי הוא זה שידרשנו ממנו ואף דגם חטאת חלב אין אנו חפצין בו וטוב לנו אם לא נחטא עדיין לא דמיא כ"כ דהתם כיון דשגג וחטא ידרש רחמנא ממנו קרבנו. משא"כ בנזיר כל ימיו למשאל קאי ואף ובנזירות שמעון הצדיק אנו חפצים בו ובקרבנותיו עכ"ז הלא אנחנו ברוב נזירות נדבר ואיך נכללו בדרוש ידרשנו ורק כל זמן דלית לנו שום סברא לחלק בינו לכל חטאות ואשמות אף דלא נכלל בדרש ידרשנו מ"מ אין לו לחלק כ"כ בינייהו וע"כ הוצרכנו לסברות אלו שחידשו הכא בתלמודין ולכן שפיר כתב הר"ב ז"ל דניתי רק במה הצד. וע"ז כתב דכיון דף רכינן כל דהו טוב לנו ללומדו בהיקש. אבל בקרא דדרש ידרשנו לא נכלליה כלל וכמ"ש דמי בקש זאת מידו. ועי':

דף ד:

שם ע"ב והרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועבר עלה משום בל תאחר וכתב מרן וז"ל תמוה לי מהיכן פשוט יותר חטאת יולדת מחטאת נזיר וכמו דהיינו אומרים דחטאת נזיר אינו בבל תאחר כיון דלא מתפיס בנדר וקרא דכי ידרשנו לא איירי בכל חטאות אלא בחטאת חלב ה"נ לא היינו מוקמינן לקרא בחטאת יולדת והיינו אומרים באמת דבחטאת יולדת ליכא בל תאחר אלא לבתר דדרשה מהיקשא דבחטאת נזיר איכא בל תאחר ה"נ בחטאת יולדת וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר במה שכתבנו דחטאת נזיר לא נכלל כלל בקרא דדרש ידרשנו דמי בקש זאת מידו ואדרבה הוא הכניס עצמו בעבירה ורוצים אנו שיבטל וישאל על נזרו וכל זה הוא בחטאת נזיר משא"כ בחטאת יולדת כיון דכן הוא בריאתו של עולם ומצות פרו ורבו היא מצוה הראשונה לכן נכללת בכי דרש ידרשנו ולכן אף דלא אתיא לכפרה מ"מ פשוט הוא לתלמודין שעובר בבל תאחר דהא הוא בכלל כי דרש ידרשנו ואין לנו למעוטי בלא ההיקש רק חטאת נזיר לבדו שאינו בכלל דרש ידרשנו וגם קיל הוא מכל החטאות. ועי':

דף ו:

בעי רב פפא יש יד לקידושין או לא היכי דמי אי דא"ל לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת נמי פשיטא היינו קדושין עצמן אלא כגון דא"ל לאשה הרי את מקודשת לי ואמר לה לחברתה ואת. מי אמרינן ואת נמי ותפסי בה קדושין או דילמא ואת חזאי א"ל כו' ופריך ומי מיבעי ליה לרב פפא והא מדאמר ליה ר"פ לאביי מי סבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים מכלל דסבירא ליה לר"פ דיש יד לקידושין ומשני חדא מגו מאי דסבירא ליה לשמואל א"ל לאביי וכתב [הר"נ ד"ה מגו] וז"ל וא"ת מאי קמספקא ליה בקידושין מאי שנא מגיטין דלכ"ע יש יד כדמוכח סוגיין דלעיל דלא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח וי"ל דשאני גט כיון דאיכא מעשה [דהיינו נתינת הגט לידה] הוי טפי מיד ועיקר מוכיח מיקרי משא"כ בעיין דלחדא יהיב לה שתי פרוטות אבל לחברתה לא יהיב מידי עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי דלפי"ז מאי פרכינן מכלל דסבירא ליה לרב פפא יש יד והיינו דמשמע דמוכיחות מהני (בקידושין) כמ"ש הר"נ והא התם דיהיב לה ואיכא נתינת מעשה באמת הוי יד דעיקרו מוכיח עכ"ל הנה לכאורה יש מקום לחלק לדעת הר"נ בין מעשה דגיטין למעשה דקדושין דומה למה שמצינו בגיטין (כ"ב ב') דחרש שוטה וקטן כשרין לכתוב את הגט כשגדול עומד על גביהן דאז בני כוונה נינהו משא"כ בחליצה לא מהני אף דב"ד עומדין על גביו דשוטה וחילקו בתוס' חולין (י"ב ב') ד"ה מאן תנא וז"ל וי"ל דלגבי גט מהני דבגט מוכחא מילתא טפי דעביד לשמה כשמניחין לכתוב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה הלכך אפי' בשוטה מהני כשגדול עומד על גביו עכ"ל וכ"כ אפשר לחלק גם להר"נ ז"ל דבגט כיון שצריך דקדוקים הרבה בשמו ושמה ושם עירו ועירה לכן אף דלא אמר ודין דיהוי ליכי מנאי רק ודין דיהוי ליכי מ"מ מוכיח טפי מיקרי משא"כ בקידושין אך טפי נראה לומר דהר"נ ז"ל כיוון לענין אחר קצת דלעיל (ה' ב') ד"ה ר' יהודה בתוך הדיבור כתב הר"נ וז"ל וי"ל דדילמא שמואל ס"ל דאפי' למאן דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים גבי גיטין לא צריך ודין דבלא ודין הוי מוכיח דאין אדם מגרש אשת חבירו כו' והוסיף לומר דגם ממני לא בעינן בגירושין לדעת שמואל מטעם זה ורק בקידושין לבד אמרינן לשמואל דצריך לומר הרי את מקודשת לי משא"כ בגירושין עי"ש וא"כ למה נחית הכא הר"נ ז"ל לחדש סברא אחרת ולחלק בין קדושין לגירושין משום דבגירושין איכא מעשה כו' כמש"ל הא אפשר ליה לחלק בסברא דאין אדם מגרש כו' וכמו שחילק לעיל ואף לסברא האחרונה שבר"נ שם דגם בגט בעינן שיכתוב ממני מ"מ אין זה רק דבלא ממני הוי ידים שאין מוכיחות כדבריו שם אבל הכא דף ריך על ידים מוכיחות מ"ש דבגט מהני על זה בפשיטות הי"ל לחלק מטעם דאין אדם מגרש אשת חבירו אלא פ"כ דסבירא ליה להר"נ ז"ל דמטעם זה דאין אדם מגרש לא יקרא רק יד מוכיח ולא עיקר מוכיח וכאשר מצינו להדיא בתלמודין דתפיס זאת ליד מוכיח וכאשר הזכיר הר"נ ז"ל וכיון דמחמת סברא זו דאין אדם מגרש לא מקרי עיקר מוכיח כמו כן נאמר בפשיטות לדעת הר"נ דגם הא דנעשה מעשה בגירושין גם זה לא יעשה. לן עיקר מוכיח רק בצירוף סברא זו דאין אדם מגרש אשת חבירו והר"נ ז"ל לא כתב זאת להדיא כיון דסברא זו דאין אדם מגרש נזכר להדיא בתלמודין לעיל סמוך לזה אין לו להזכירו כ"כ. ולכן לא חשש לקושיית מרן דכל זה הוי רק בגיטין לחודיה. ולא כן בקידושין דשם בודאי לא מקרי משום זה עיקר מוכיח ועי':

דף ז.

[יש יד לצדקה] או אין יד לצדקה וכתב מרן וז"ל קשה לי הא הר"נ לעיל ד"ה בעי רב פפא כתב הא דמיבעי בקידושין אם יש יד ולא ילפינן מנדרים דדילמא נדרים חמירי דאפי' בדיבורא בעלמא חיילי משא"כ בקידושין א"כ מאי מספקא ליה הכא בצדקה הא צדקה דמיתפס בדיבור שפיר יש ללמוד מנדרים עכ"ל ואולי נאמר דהר"נ ז"ל הוצרך להמציא סברא זאת דנדרים בדיבורא בעלמא חיילי רק לענין קדושין דהוי איסור חמור דא"א משא"כ לגבי צדקה בפשיטות טפי אית לן לחלק דבנדרים איכא בל יחל ולא כן בצדקה ועי':

דף ז:

שם ע"ב א"ר חנין אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם מצויה כו' אמר רבי אבא הוה קאימנא קמיה דרב הונא שמעה להך איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה שמתה ושרא לה לאלתר באפה [ש"מ תלת] ש"מ השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ושמע מינה נידהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ושמע מינה אין בין נידוי להפרה ולא כלום וכתב מרן וז"ל קשה לי אמאי לא אמר ש"מ ד' דהא ש"מ ג"כ דאם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי עכ"ל. הנה לכאורה פשוט דתלמודין דאמר להאי ש"מ היינו מעובדא דרב הונא ובאמת מעובדא דידיה אין להוציא רק תלת ולא ארבעה אך בודאי דכוונת מרן להקשות מדוע לא כללו גם דברי ר' חנין ולומר ש"מ ד' ולא לסמוך ש"מ שלהם על עובדא זו לבדה אך אולי נאמר ע"ז דהנה לדברי ר' חנין הובא ראיה מפני שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצוייה ועניות כמיתה כו' ולכן כיון שזה דבר ברור לא צריך להזכיר כלל ש"מ דהלא גם אנו נלמוד מסברא זו הפשוטה ואין דרך להוסיף ש"מ על עיקר דברי האמורא ורק משום דמעובדא דרב חסדא נוציא עוד תרי דיני לכן כולל גם דצריך לנדותו השלישי אף דדבר מבורר הוא. ובפרט דגם ר' חנין בעצמו אמר דיניה בהדיא ולא שייך כ"כ לומר ש"מ רק בתלת אלו דמחד עובדא יצא לן כולהו. ועי':

דף כו:

[בהר"נ ד"ה ולרבא] כתב וז"ל ובפלוגתא דרבה ורבא כיון [דאיכא למימר] דהלכתא כרבה דהוא רביה דרבא ואיכא למימר דהלכתא כרבא משום דבתראה הוא נקטינן כרבה לחומרא כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' בר"נ ריש סוכה דף רל"א וצ"ע עכ"ל והוא דהתם פליגי רבה ור' זירא ורבא בטעמא דסוכה שגבוה למעלה מכ' אמה פסולה והסכים שם הר"נ דהלכה כרבא ולא כרבה דקי"ל כבתראי אע"ג דתלמידי דקמאי נינהו והכא מספקא ליה וכתב דלחומרא נקטינן אך אולי נאמר דהר"נ ז"ל התם לא בא לתפוס בודאי דהלכה כרבא מהאי טעמא דבאמת בזה נסתפקו הגאונים ומובא בהרא"ש ז"ל בפרק המדיר סי' י"ג וז"ל ומצאתי שנסתפקו הגאונים היכא דף ליגי רבה ורבא הלכתא כמאן משום דקי"ל דמאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי אם הוא אף כנגד רבה שהיה רבם או לא וזהו ספיקותיה של הר"נ הכא ג"כ. והתם כתב רק לדחו' דעת האומר שפסק שם כדעת רבה דז"ל שם איכא מאן דאמר הלכתא כרבה כו' ועוד דמסייעין דבריהם בעלי סברא זאת משום דרביה דרבא היה ודחה הר"נ וז"ל ומאי דאמרי נמי אין הלכה כתלמיד במקום הרב הני מילי כשנחלק עמו בחייו דכיון שלא קיבל רביה דבריו נדחה דברי התלמיד אבל כשנחלק עמו לאחר מיתה לא אדרבה קי"ל הלכתא כבתראי אע"ג דתלמידי דקמאי נינהו עכ"ל. ורצה בזה רק לדחות דבריהם דמטעם זה הכריחו דהלכה כרבה ודחה הוא ז"ל דהא אדרבה קיי"ל הלכתא כבתראי והיינו בשאר האמוראים והכא לפחות לגבי רבה ורבא עדיין לאו ודאי הוא שהלכה כרבה ולקולא. ואם כן שהדבר בספק ממילא קי"ל התם כרבא דהא הוא המחמיר ואינו מחלק כלל בין דף נות מגיעות לסכך ובין אינם מגיעות ובין יש בה יותר מארבע אמות ובין אין בה יתר מארבע אמות ולכן ראוי התם לנקוט כרבא ובפרט דהתם יש עוד כמה הוכחות לדעת רבא וכמו שהובא שם בהרי"ף והר"נ עי"ש אבל לא להחליט דמשום זה לבדו הלכתא כרבא ועי':

דף לא.

[בהר"נ ד"ה אמר שמואל] הלוקח כלי מן התגר ונאנס בידו חייב וז"ל אוקמינן התם בפרק הספינה דקיצי דמיה הלכך סמכה דעתיה דלוקח שאם רצה ללוקחן הרשות בידו וכיון שכן חייב באונסין דבמקח כל ההנאה ללוקח הוא ולא למוכר [והוה ליה כשואל] דמשום דכל הנאה שלו חייב באונסין עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' בהר"נ פ"ק דמס' ע"ג דף של"ג ב' וצ"ע עכ"ל והוא דשם כתב הר"נ בהא שאסרו למכור בהמה לעובד כוכבים משום איסור דנסיוני דמחמר אחריה וז"ל אבל אני אומר שאין צורך לדחוקים הללו דבנסיוני ליכא משום שביתת בהמתו כלל לפי שדרכן של בני אדם שקוצצין לבהמה דמים ואח"כ מנסין אותה אם מוצא לוקח טעות במקחו מחזירה ואם רוצה בה הרי היא ברשותו וכל כי האי גוונא רשות לוקח היא כו' ואל תטעה לומר שמתורת שאלה נגעו בה לומר שהרי הוא כשואל כל זמן שאינה מחזירה שהרי בפרק הספינה אייתינן לה גבי ההיא דשמואל דהנותן כלי לאומן ונאנס בידו חייב והני מילי דקייצי דמיה כו' ואמרינן התם דכיון דקייצי דמיה אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דאלמא שמתורת מקח נגעו בה שאם אינו עליהם אלא שואל הוה ליה כפקדון ואיתיה בעיניה דמצי מפקיד מקדיש כו' עכ"ל הרי להדיא שכתב דלא דמיא כלל לשואל והכא כתב דהוה ליה כשואל דמשום כל הנאה שלו חייב באונסין ואולי נאמר בזה דהר"נ ז"ל דקדק התם במס' ע"ג לומר ואל תטעה לומר שמתורת שאלה נגעו בה כו' כ"ז שאינה מחזירה כו' כמש"ל ולכן אפשר לומר דבאמת כ"ז שאינה מחזירה אין כאן דין שואל כלל כהוכחתו מההיא דב"ב משא"כ הכא שלא דיבר דוקא בכל זמן שאינה מחזיר אולי דעתו דאף בשעה שמחזיר' ואינו חפץ בקנינו ג"כ חייב באונסין וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל דחייב באונסין גם בשעת חזרה וכן הוא גם דעת הרשב"ם ומובא דעתם בטוח"מ סימן ר' וא"כ בזה א"א לומר שיש ביה דין לוקח כיון שכבר חזר במקחו ואינו רוצה בקנינו ואולי אם נדע באמת דחזר בו הלוקח בשעה שהקדישה המוכר שפיר חל ההקדש ובזה אין לנו הוכחה מתלמודין דב"ב דההקדש לא חל. וא"כ שפיר נקט הר"ל ז"ל הכא דהוה ליה כשואל דמשום כל הנאה שלו חייב באונסין ושואל שהחזיר שאלתו בתוך ימי השאלה אז חייב באונסין גם בשעת חזרה כמו כן הכא כיון דמתחלה קודם החזרה היה ליה דין לוקח. לכן אף שעתה חוזר במקחו עדיין נשאר עליו דינו דשואל. ועי':

דף לה.

[בהר"נ ד"ה מת או שנתנו לו במתנה הרי זה מותר] וז"ל משום דכי מת או שנתנו לו במתנה לא פרתו ולא קרדומו ולא נכסיו הן וקס"ד שהמדיר נתן למודר ואפילו הכי שרי [וקשיא לרבא דאסר] עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא רבא פשט רק מכח הוכחה דאילו ככרי עליך לאפוקי מאי וכדף ירש הר"נ לעיל וזהו שייך בככר דסתם הנאת ככר רק לאכילה וכמ"ש הרא"ש אבל הכא בפרה ובקורדום לא שייך הוכחה זו דבא לאפוקי בעוד שהפרה שלו אסור להשאיל להנות ממנה א"כ יש לומר דרבא מודה בזה דמותר בנותן מתנה וצ"ע עכ"ל והוא דלעיל (ל"ד ב') בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא ככרי עליך ונתן לו במתנה מהו ככרי א"ל כי איתא ברשותו הוא דאסור אבל כי נתנה לו מותר או דילמא עליך א"ל עילויה שוויתיה הקדש. ופשט ליה דודאי כוונתו לאוסרו עליו כהקדש ואסור ליתן לו במתנה דאל"כ ככרי עליך דאסר עליה למאי דהא כ"ז שלא יתן לו בלאו הכי לא יוכל חבירו ליטול דבר שאינו שלו והקשו בגמרא לרבא מהא דתניא אמר לו השאילני פרתך א"ל קונם עליך פרה זו אם אני קניתי אלא פרה זו או שאסר עליו כל נכסיו אם יש לו פרה אלא זו וכן אם א"ל השאילני קרדומך כו' ונמצא שיש לו בחייו אסור מת או שנתנו לו במתנה מותר וע"ז הקשה מרן דהא רבא לא אמר לעיל דאסור רק בככר דאם לא שבא לאסור אף אם יתן לו במתנה למה אמר ליה כלל ככרי עליך ולא שייך לומר דבא לאסור עליו שלא ישאילנו דהלא סתם ככר עומד רק לאכילה ולא לשום הנאה אחרת משא"כ הכא בפרה ונכסים עדיין יוכל להיות שאוסר עליו שלא ישאילנו ליהנות ממנה ולא תקשה כלל לרבא אך אולי נאמר בזה דף שוט לתלמודין דאם נאמר דגם רבא מודה במטלטלין דאם נתן לו במתנה מותר ולא אסר עליו רק לה שאילו א"כ מדוע אוסר בככר הלא גם בככר יש לומר שבא לאסור עליו שלא ישאילנו לאכילה ע"מ שיחזיר לו אחר דהא גם מטלטלין קיימי ברשות השואל לכל דבר דרק קרקע בחזקת בעלים קיימא ועכ"ז מחלקינן דשאלה לחודא אסור ומתנה מותר וכמו כן נחלק בככר ולמה אסרו רבא גם במתנה ואין לחלק ולומר דמטלטלין שאני דהדרו בעינייהו ושם בעליהן עליהן ולא כן בככר דשאלו לאכילה דא"כ גם במעות יאסרו במתנה משום דלמאי הדירו ואי להלואה הא לא הדרי בעינייהו ובאמת הלא תניא בברייתא הכא נכסי עליך ומפורש אמרו בב"ב (ק"נ ב') דזוזי איקרו נכסי ואף דעדיין יש לחלק בין נכסי דהתם לנכסי דהכא במה שכתבו התוס' שם (ס"ב א') ד"ה ואי. עכ"ז לא ניחא לתלמודין לחלק בהכי דחידוש וחילוק כזה הו"ל להברייתא לאשמעינן אלא פשוט דלכ"ע לא בא לאסור עליו רק קנין עצמיי וכדומה לזה שהוא הנאה מרובה ומה שכתב הרא"ש דסתם ככר אין בו כי אם הנאת אכילה ר"ל דאם היה ליה איזה הנאה אחרת חשובה יכולין לומר דאסרו מההיא הנאה אבל לאוסרו בשאלה לא חשיבא הנאה כ"כ דלאסור רק את זאת בככרי עליך כיון שחוזר לו כמו שהשאילו. ועי':

דף לו.

גופא אמר ר' יוחנן הכל צריכים דעת חוץ ממחוסר כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים ופריך אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו שכן אדם מביא על אשתו שוטה כר' יהודה דאמר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שהיא חייבת כו' אלמה א"ר אלעזר הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום [היכי דמי] עד דדחי ליה דאשתו שוטה לא משכחת כלל דתתחייבה בחטאת. וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא אף אילו היה במציאות כן היכי נזכר בדברי ר' יהודה שמביא על אשתו שוטה דהוא אמר רק דאיש מביא קרבן על אשתו וממילא דרשינן ומוקמינן דזאת תורת היולדת (המובא לעיל דאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים שהוא מדכתיב וזאת תורת הזב בין גדול ובין קטן וע"ז הקשה אלא מעתה זאת תורת היולדת גם שם תרבה קטנה הא אינה בת בנים ומשני דזאת תורת דהתם מרבה אשתו שוטה כר' יהודה) לרבות אשה שוטה ורבי קרא ביולדת דהיינו מחוסרי כפרה ובחלב ליכא ריבוי באמת ואינו מביא על אשתו שוטה דבעי דעת עכ"ל. ואולי נאמר בזה דף שוט להמקשה דאם מצינו באמת חטאת חלב בשוטה אן בודאי האיש מביא חטאת על אשתו השוטה ומקרא דזאת תורת דאם נאמר דקאי רק על מחוסרי כיפורים לבדו הלא מיותר הוא דכיון דמרבינן מזאת תורת הזב שיכול האב להביא על בנו קטן המחוסר כיפורים ל"ל תו זאת תורת היולדת למחוסר כיפורים דשיטה ומה לי קטן ומה לי שוטה תרווייהו לאו בני דעה נינהו ורבי רחמנא להאב ומזה נדע גם לבעל כיון שחייב עצמו בכל קרבנותיה ואם אינו ענין למחוסר כיפורים תנהו ענין לחטאת חלב שמביא על אשתו השוטה דמדה היא בתורה אך לפי מאי דמסיק דחטאת חלב אינו במציאות כלל להביא בשביל אשתו השוטה ע"כ קרא זה אתא למילתא דאתיא במה מצינו וטרח וכתב ליה קרא דהלא גם במילתא דאתא בג"ש והיקש כתב הר"נ בריש מכילתין (ג' א') ד"ה לנדור נדר דטרח וכתב ליה קרא כ"ש במילתא דאתיא במה מצינו ועי' בתוס' שבת (קל"א ב') ד"ה אי מעומר או אולי דלפי המסקנא נאמר דרחמנא אתי לרבויי שוטה דלא נימא דשוטה מיגרע גרע משום דלית ליה דעת כלל כדמצינו בשבת (קנ"ג א') במי שהחשיך לו בדרך ויש אתו קטן ושוטה דיתן כיסו לשוטה ולא לקטן משא"כ המקשה לא נחית לחלק כלל דהא בכל הש"ס נכללו קטן ושוטה כחדא ולכן פשוט ליה דדרשינן לחטאת חלב וכמ"ש ועי':

דף מא:

[בהר"נ ד"ה אלא רפואת] נפש גופו וז"ל ומתוקמא בשנכסי רופא אסורים על החולה ומשו"ה לא ירפא בהמתו וכשיש שם רופא אחר דאי לא שרי לרפאותה [דהא תנן] ומחזיר לו אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל ק"ל הא שם אין הטעם דמשום מצוה שרי ליהנות אלא משום דנותן לו את שלו ומונע רק לאחרים ליטלו והוי מבריח ארי ולא מיקרי מהנהו וזה שייך באבידה דבהשבתו אינו משביח להאבידה עצמה אלא דמונע לאחרים ליטלו אבל הכא דבהמתו חולה והוא מרפא אותה ומשביח נכסיו ועדיף ממפטם בהמתו ואסור וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר דף שוט דכוונת הר"נ הכא דהסמים נותן בעל הבהמה וכמו שכתב להדיא בד"ה אבל אומר לו. דאף ברפואת גופו בעינן שיהיו הסמים מדידיה וגם איירי מסתמא במקום שאין נותנין עליה שכר וכמו שכתב הב"י בטוי"ד סימן רכ"א ע"ש: ולכן פשוט להר"נ דכיון שאין כאן רק טרחה לחודיה שרי וכמו דטרחה זו מותרת בהחזרת אבידה משום דמיקרי מבריח ארי וכדברי מרן. גם הכא הא מבריח מה"מ ממנה ולא דמיא למפטם בהמתו דהתם מוציא עליה הוצאות מרובים ועי':

דף מז.

[בהר"נ ד"ה בעי רמי בר חמא] כתב בתה"ד וז"ל ופשטינא לה מדתנן האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך ומיירי שהדירה בעודה ארוסה וכיון דאכתי לא משתעבד לה חייל נדרא ומסתברא דאפילו לאחר שנשאה דמשועבד לה [והכי מוכח] בכתובות בפרק המדיר (דף ע') עכ"ל וכתב מרן וז"ל שם מסקינן דנשאת סברה וקיבלה וצ"ע עכ"ל עיין שם בכתובות מה שכתבנו בזה בעז"ה:

דף מט.

במתניתין הנודר מן המבושל מותר בצלי ובגמרא תניא ר' יאשיה אוסר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר [שנאמר ויבשלו את הפסח] באש כמשפט וכתב מרן וז"ל קשה לי אמאי לא מייתי ראיה מדכתיב פ' ראה גבי פסח ובשלת ואכלת וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת בדעת תלמודין דהנה שם באותה פ' כתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והקשו בספרי והלא אין הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א"כ למה נאמר צאן ובקר צאן לפסח ובקר לחגיגה ע"כ והובא גם ברש"י בחומש שם ועי' פסחים (ע' ב'). וא"כ אין להוכיח כ"כ מקרא זה דובשלת כיון דגם בחגיגה משתעי אולי על חגיגה קאי והיא באמת מבושלת לדעת חכמים כתלמודן פסחים (דף ע' א') הלילה הזה כולו צלי וא"ר חסדא זו דברי בן תימא דמשווי חגיגה לפסח אבל לחכמים מותר לבשלה ולכן הביא קרא זה דדברי הימים דמשמע להדיא דבצלי משתעי דכתיב ויבשלו את הפסח באש כמשפט והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות גו' וא"כ ע"כ דהאי ויבשלו את הפסח באש צלי הוא ונקרא בישול אחרי כותבי בעז"ה מצאתי כן בת"י ע"ש:

דף נח.

דתניא ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור (ואוסרין בכל שהן) וכל דשא"ל מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהן חכמים שיעור אמרו לו [והלא שביעית אין לה מתירין] ולא נתנו בה חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת כ"ש במינה אמר להן אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם וכתב מרן וז"ל קשה לי הא יי"נ דאין לו מתירין ואוסר במינו במשהו ומשום חמץ ליכא קושיא כ"כ די"ל דמה דגם באינו מינו במשהו לא קחשיב אבל מיין נסך קשה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה במסכת ע"ג (דף ע"ג א') אמרו שם בגמרא דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל וכן נפסק בהרמב"ם ז"ל בפט"ז מהלכות מאכלות אסורות ובטוש"ע יו"ד סימן קל"ד ולכן לא מיבעי לדעת הרמב"ן והרא"ש והטור דס"ל דגם בנפל היתר לתוך איסור אם נפל בבת אחת ויש ששים בהיתר מותר הכל בודאי יש מקום לדעת תלמודין דלא הקשו מיין נסך. דהתם רק אם נפל מעט היתר אז אסור משום דנתבטל ראשון ראשון ואין כ"כ קושיא לר"ש אלא אף לדעת הרמב"ם ז"ל שחולק ע"ז מ"מ כיון דבנפל האיסור לתוך היתר בטל לכ"ע ואינו אוסר במשהו לכן לא ניחא לתלמודין להקשות לר"ש מיי"נ. דר"ש אמר לך דלא קחשיב רק איסורים דבכל ענין אוסרים במשהו כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש ושם לא מצינו חילוקים כאלו ועי':

דף נט:

גופא א"ר חנינא תירתאה א"ר ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר ופריך למימרא דגידולי היתר מעלין את האיסור והתנן גידולי תרומה תרומה ומשני (שם ס' א') בגידולי גדולין קאמרינן הא נמי תנינא גדולי גדולין חולין ומשני הא קמ"ל אפילו בדבר שא זרעו כלה ופריך והתנן [הטבל גדוליו מותרין] בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין כו' וכתב מרן וז"ל קשה לי הא טבל ל"ש שגדוליו יהיו בטלין דהא טבל אוסר בכל שהוא והוי כמו נדרים דגדולי גדולין אסורין דאין לו ביטול והוי דבר שיש לו מתירין וה"נ בטבל וצ"ע עכ"ל והוא דלעיל (נ"ח א') חשיב ר"ש בדברים שיל"מ גם טבל וא"כ הא דמיא לנדרים דהוי דבר שיש לו מתירין ואולי נאמר בדעת תלמודין דטבל דהכא לא הוי דשיל"מ דהא קיי"ל דכלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים דבטל ולא מיקרי דבר שיש לו מתירין כיון דצריך להוציא הוצאות עליו להגעילו וכמו שכתב הטור בשם הרשב"א ביו"ד סימן קכ"ב והוא גם דעת ר"ת. וא"כ בשלמא נדרים שפיר מיקרי דשיל"מ דישאל על נדרו ויתיר לו ויהיה מותר בכל. משא"כ הכא בגידולי טבל דאם נאמר דגם גידולי גידוליו טבל הוא יהא אסור גם באכילת עראי עד שיעשר ואף ליתן לבהמתו וא"כ הא מפסיד המעשר והתרומה מכל אכילת עראי שיאכל הוא וב"ב כמה פעמים ויאכיל גם הרבה לבהמה והא דטבל מיקרי דבר שיל"מ כדברי ר"ש דלעיל (דף נח) היינו בטבל שנתערב משום דמה יפסיד אם יתן מעשר על הטבל שנתערב הא גם אם לא נתערב היה צריך ליתן מעשר על מעט הטבל וכן עתה יתרום ויעשר על מעט הזאת שנתערב. משא"כ בגידולי טבל דאיירי הכא לא מיקרי כלל דבר שיל"מ. והא דבאמת לא מצינו שום חילוק בטבל ואפילו אם צריך להוציא עליו הוצאות אינו בטל היינו מטעם דתלמודין דמס' ע"ג (דף ע"ג ב') שאמרו כהיתירו כך איסורו מה היתירו במשהו דחטה אחת פוטרת את כל הכרי כך איסורו כן. וכהתוס' שם ד"ה טבל וכל זה הוא רק בטבל בעין שנתערב משא"כ בגידולי טבל דהכא דאין לנו לאסור גידולי גידוליו רק מטעם דשיל"מ וכקושיית מרן דמדמהו לנדרים ולדעת תלמודין לא מיקרי כלל דשיל"מ וכמ"ש ולכן הקשו שפיר דכיון דבזרעו כנה מחמרינן בתרומה יותר מטבל דבטבל גדוליו מותרין ובתרומה אסור א"כ דבר שאין זרעו כלה דגם בטבל אסור גידולי גידולין כ"ש דבתרומה יאסרו גידולי גידולין ואיך יתיר אותם ר' חנינא תירתאה וכן אמרו להדיא גם בירושלמי פ"ט דתרומות עד היכן אסרו גדולי גדולין דטבל עד שלש גרנות והרביעי מותר ובתרומה עד כמה וא"ל ר' מנא עשו גורן הרביעי כגורן הראשונה מה גורן הראשונה בתרומה אסור ובטבל מותר אף גורן הרביעית בדבר שאין זרעו כלה בטבל מותר ובתרומה אסור עד הגורן החמישי ועי':

דף ס:

איבעיא להו אמר קונם יין שאני טועם יום מאי דינו כהיום (ואינו אסור אלא עד שתחשך) או כיום אחד (ואסור מעל"ע) ת"ש קונם יין שאני טועם היום אין אסור אלא עד שתחשך הא יום כיום אחד דמי ודחי אימא סיפא אמר יום אחד אסור מיום ליום הא יום כהיום דמי [אלא מהא ליכא למשמע מינה] וכתב מרן וז"ל עי' ב"מ (ל"ד א') תוס' ד"ה אלא מההיא וצ"ע עכ"ל והוא דשם א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן דהא דתנן במתניתין המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים נגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לשבע כו' נמצא הגנב משלם תשלומי כפל כו' למי שהפקדון אצלו לא שילם שילה ממש אלא כיון שאמר הריני משלם אע"פ שלא שילם. והקשו עליו מדתנן שילם ומשמע שילם אין לא שילם לא ודחי אימא סיפא נשבע ולא רצה לשלם (ואז שייך הכפל לבעל הפקדון) טעמא דלא רצה הא רצה אע"פ שלא שילם. אלא מהא ליכא למשמע מינה וכתבו התוספות שם ד"ה אלא וז"ל תימא כיון דקשיא רישא לסיפא נימא נעשה כדאמרינן בפ"ק דקדושין (ה' ב') ותיקשי לר' יוחנן ותירוצם לא שייך הכא עי"ש וא"כ תיקשי דגם הכא נימא דאם אמר יום נעשה כמו שאמר יום אחד ואסור מיום ליום אך אולי נאמר דהתם בקידושין איתא ת"ר כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי כו' הרי זו מקודשת אבל היא שנתנה ואמרה היא הריני מקודשת לך כו' אינה מקודשת. מתקיף לה ר"פ טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל היא שנתנה ואמרה היא לא הוו קידושין טעמא דנתנה היא ואמרה היא הא נתן הוא ואמרה היא הוי קידושין ומשני אלא הכי קאמר נתן הוא ואמר הוא פשיטא דהוו קדושין נתן הוא ואמרה היא נעשה כמו שנתנה היא ואמרה היא ולא הוו קדושין ואב"א נתן הוא ואמר הוא מקודשת נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן ולכן נראה לומר דהא דאמרינן באיזו מקומות בש"ס אלא מהא ליכא למשמע מינה היינו דקמספקא לן וכאב"א דקדושין ורבותינו החו' שהקשו בב"מ על ר' יוחנן הוא משום דאיך שנאמר הוי מתני' תיובתיה דאם נאמר דדוקא שילם אבל אם אמר לבד נעשה כמי שאומר איני משלם ולא מקני ליה כפילא פשיטא דקשיא לר' יוחנן אלא אף אם נאמר דקמספקא לן וכאב"א דקדושין עדיין תיקשי ליה דהא קי"ל דכל ספק ממונא מוקמינן בחזקת מרא קמא ולא מפקינן ממון מספק וא"כ הוה ליה לפסוק שהכפל לבעל הפקדון ולא להנפקד ובפרט הכא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וגם דאיכא מי יימר טובא מי יימר דמיגנבא ומי יימר דמשתכח גנב ואי משתכח גנב מי יימר דמשלם דלמא מודה ומפטר. ואינו קונה כפילא רק משום דנעשה כאומר ליה לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו א"כ בודאי דאין לנו להוציא ממון מספק ולכן שפיר הקשו התוס' ז"ל שם משא"כ הכא אין להקשות כ"כ משום שנאמר כאב"א דקדושין דקמספקא לן ועי':

דף סח.

איבעיא להו בעל מיגז גייז או מקלש קליש למאי נפקא מינה היכא דנדרה משתי זתים ושמע ארוס והיפר ואכלתן אי אמרינן מיגז גייז לקיא ואי אמרינן מקלש קליש איסורא בעלמא הוא [וכתב הר"נ ד"ה אי אמרת] וז"ל ומקשו הכא למה לי תרי זתים דנקטו הכא דהא בפרק שבועות שתים בתרא (כ"ב א') א"ר פפא דבכל שהוא בקונמות לוקה יש לומר כו' א"נ דלוקה דאמר הכא לוקה בקרבן קאמר לענין מעילה דלכ"ע [ליכא קרבן בפחות מכשיעור] ואשכחן דכוותיה כדאמרינן ב"מ (מ"ג א') ילקה בחסר וביתר הרשב"א ז"ל עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא לענין קרבן שיעורו בפרוטה מדין מעילה כדאיתא בשבועות (דף כב א') ולא תליא כלל בכזית וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בדעת הר"נ ז"ל דבפסחי' (ל"ב ב') הובא הא דתניא וחטאה בשגגה דכתי' במעילה) מעט מזיד אתא והלא דין הוא ומה שאר מצות דחייב בהן כרת פוטר את המזיד מעילה שאין בה כרת אינו דין שפוטר את המזיד ודחי לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה תאמר במעילה שחייב בהן מיתה ת"ל בשגגה פרט למזיד א"ל רב נחמן בר יצחק לר' חייא בר אבא האי תנא מעיקרא אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה וא"ל הכי קאמר לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה בפחות מכזית תאמר במעילה שחייב בהן מיתה בפחות מכזית (והיינו בשוה פרוטה אף אם הוא פחות מכזית) וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי וא"ל מאי ניחותא דרבה ורב ששת שדו בה נרגא מאן שמעת ליה הזיד במעילה במיתה רבי היא כו' ומשום דגמר חטא חטא מתרומה מה תרומה במיתה אף מעילה במיתה ומינה מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית. וכתבו התוס' שם ד"ה אף מעילה בכזית וז"ל תימא לר"י דהכא משמע דמאן דיליף חטא חטא ס"ל דמעילה בכזית כמו תרומה וכולהו אית להו ג"ש כו' ורבנן לא פליגי עליה דרבי אלא לענין מיתה משום דכתיב בו בו ולא במעילה וא"כ מאי טעמייהו דרבנן דאמרו ליה לאבא שאול דאמרי לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה אבל בתרומה עד שיהא בו כזית עכ"ל וא"כ נאמר לדעת הרשב"א והר"נ דתלמודין דהכא נקטו כדעת רבה ורב ששת דלרבי ודאי הוא דשיעורא דמעילה בכזית כמו בתרומה וכמו כן הוי גם לרבנן וכדעת התוס' דרבנן לא פליגי רק בחיוב מיתה דף טור במעילה משום דכתיב בו משא"כ בכל הדברים למדים אנו מתרומה וכמו שאמרו במעיל' בפ' הנהנה (י"ח ב') דגמרינן במעילה מחטא האמור בתרומה דהוא פוגם ונהנה ומי שפגם נהנה ובדבר שפוגם נהנה ופגימתו והנאתו כאחד ובתלוש מן הקרקע ובשליח שעשה שליחותו אף חטא האמור במעילה כל אלו בו עי"ש וא"כ גם כזית בעינן במעילה כבתרומה. ואף דאמרו ליה לא"ש חלקו בזה עכ"ז הבו דלא לוסיף עלייהו כיון דטעמייהו נעלם מאתנו וכמו שתמהו התוס' ולכן שפיר נקטו הכא שיעור דשני זתים והא שהביא מרן משבועות (כ"ב א') דלענין קרבן שיעורו בפרוטה התם רבינא אמר כן בדעת רב פפא ואולי רק לרב פפא לבדו אמר כן דרב פפא הוא הוא דמתקיף לה בפסחים שם ממאי דרבי כרבנן סבירא ליה דתרומה בכזית דילמא כא"ש סבירא ליה דתרומה שיעורו בפרוטה אבל באמת הא לא נקטינן כן להלכה בתרומה ורק דבעינן כזית וכסתמא דברייתא המובא בתלמודין וכחכמים דא"ש וכמו שנפסק בהרמב"ם ז"ל פ"י דהלכות תרומה הל' ב' וא"כ לרבי וכן לרבנן דלמדים אנו ג"ש מתרומה למעילה גם במעילה הוא בכזית ולדעת הרשב"א והר"נ נקטו תלמודין הכא כפי ההלכה וכרבה ורב ששת. ועי':

דף עב.

בגמ' על מה דאיבעי להו גירושין כשתיקה דמיא או כהקמה דמיא אמרו ת"ש אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שא שמע הבעל או שמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום ואי אמרת גירושין כשתיקה דמיא ליתני נמי או שמע וגירש ומדלא הני הכי ש"מ גירושין כהקמה דמיא ודחי אימא סיפא אבל אם שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין יכול להפר ואי אמרת גירושין כהקמה דמיא ליתני ואם שמע וגירש ומדלא קתני הכי ש"מ גירושין כשתיקה דמיא אלא מהא ליכא למשמע מינה אי רישא דוקא נסיב סיפא משום רישא ואי סיפא דוקא נסיב רישא משום סיפא וכתב [הר"נ ד"ה אי רישא] וז"ל אי סיפא דוקא דלא מצי הני בסיפא גירושין משום דכשתיקה דמיא נסיב רישא משום סיפא דלא בעי למיתנא ברישא חלא גוונא [דמצי לאפוכי להו] בסיפא עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא א"נ מתני ברישא שמע ושתק וגרשה בו ביום (דכשתיקה דמיא) הוה מצי לאפוכי בסיפא שמע ושתק וגירשה למחר וכמו דתני במיתה עכ"ל ואולי נאמר בכוונת הר"נ דמה שכתב דלא בעי למיתנא ברישא אלא גוונא דמצי לאפוכי להו בסיפא ר"ל דמצי לאפוכי ויהיה חידוש בההיפוך כיון דכל בבא דרישא רק איידי דסיפא היא בעינן לפחות שיצטרך לבבא דסיפא וא"כ איך יתהפך התנא בדבריו בבבא דסיפ' עצמה שהיא העיקרית למנקט בה דבר שאין בה שום רבותא כי אם אגב דרישא דאם גירשה ומת ביום שלאחריו אין צריך לאשמעינן דהא מילתא דף שיטא היא דמה אם שמע ולא עשה כלום אינו יכול להפר כ"ש כשהוסיף מעשה כזה. ועי':

דף עב:

[בהר"נ ד"ה ב"ד שלאחריהם] אמרו אין אשה ו אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וז"ל ומפרשינן התם טעמייהו [אי משום סמפון] כלומר שמא ימצא בה מום ונמצא מקחו מקח טעות אי משום שמא תשקה לאחיה ולאחותיה עכ"ל. וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא מבואר בסוגיא דכתובות דלכ"ע טעמא דמשנה אחרונה משום סמפון ופליגי רק בטעמא דמשנה ראשונה אי משום סמפון אי משום שמא תשקה עכ"ל ואולי נאמר דהן אמת דכדברי מרן כן הוא בכתובות שם עכ"ז הא בקדושין (דף י' ב') אמרו בתלמודין שהרי אמרו חכמים ארוסה בת ישראל אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא דאמר שמא תשקה. וכתבו התוס' שם ד"ה עד שתכנס וז"ל מדנקט עד שתכנס לחופה משמע דהיינו כמשנה אחרונה דף רק אע"פ שאינה אוכלת בהגעת זמן עד שתכנס לחופה ותימא דבפרק אע"פ פליגי אמוראי במשנה ראשונה כו' אבל במשנה אחרונה מודו כולהו דטעמא משים סמפון כו' והכא קאמר משום דעולא היינו משים שמא ימזגו כו' עכ"ל והיינו ממש כקושיית מרן על דברי הר"נ ז"ל אך תירצו שם בתוס' וז"ל והר"ר משה מנרבונ"ה מפרש דעד שתכנס לחופה הוי דוקא דקסבר אי לאו דגזרו מעיקרא משום דעולא משום סמפון לבדו לא היו מתחילין לגזור ולאסור עד שתכנס לחופה שהרי מומין לא שכיחי ורוב נשים אין להן מום אלא מאחר שהתחילו לגזור משום דעולא שגזרו בתחלה עד הגעת זמן משום שמא ימזגו האריכו הגזירה משם ואילך עד החופה משום סמפון הואיל וכבר הוצרכו לגזור עד הגעת זמן משום דעולא ולכך תלה הטעם בדעולא שהוא עיקר הגזירה עכ"ל. וכן נאמר ג"כ בכוונת הר"נ ז"ל דמה שכתב אי משום סמפון אי משים שמא תשקה היינו דתרווייהו איתנהו בה וכדברי הר"מ מנרבונ"ה. ועי':

דף עט.

בהר"נ ד"ה שהשתיקה מקיימת וז"ל נראה בעיני דילפינן לה משתיקה דיום שמעו שהיא מקיימת דטעמא מאי משום דכיון שעבר יום שמיעה ולא הפר גלי אדעתיה שהוא רוצה בקיומו של נדר אלמא כל שבלבו לקיימו סגי אלא דיהיב ליה כל ההוא יומא להפרה משום דעד דערבא שמשא לא מוכח מידי שיהא רוצה לקיים דדילמא בתר הכי מיפר לה כיון דבתר דעתיה בלחוד אזלינן [ומינה דכל שקיים בלבו] קיים לאלתר דהוה ליה כאילו עבר יום שמיעה עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא קיי"ל דאף דדברים שבלב לא הוי דברים מ"מ היכא דמוכח וגלוי לכל הוו דברי' כההיא דמברחת וכדומה א"כ מאי ראיה דבשתק כל יום השמיעה דאנו דנין דמוכח שהוא רוצה בקיומו של נדר וגלוי לנו כוונתו משום הכי הוי קיום אבל בקיים בלבו שאינו גלוי לכל הוי ככל דברים שבלב דלא מהני וצע"ג עכ"ל ואולי נאמר בדעת הר"נ דהן אמת דהשתא דכתב רחמנא דצריך להפר ביום שמעו והוא לא הפר הוי כאילו מוכח וגלוי לכל שרוצה בקיומו אבל הר"נ ז"ל בנה יסודו על תחלת דינא דרחמנא שגזרה דיותר מיום שמעו לא יוכל להפר דהטעם הוא משום דרחמנא שיער דעת הבעל כיון דשתק כ"כ מסתמא רוצה בקיומו אף דעדיין הוי דברים שבלב ואינו גלוי לכל דמי יודע וישער זאת בלעדי הבוחן לבות לבד שהוא יודע דעת האדם ובפרט דלדברים שבלב בעינן דוקא שיהיה גלוי לכל העולם ואז הוו דברים וכמו שהעלה המהרי"ט בח"ב סימן מ"ה ולפחות לכל העולם לא גלוי הדבר ולכן פשוט להר"נ דהכא די לנו רק שיהיה בלבו לקיימו וכן מצינו בנודר להביא קרבן דדי לנו אם גמר בלבו מדכתיב וכל נדיב לב עולות כמובא בשבועות (כ"ו ב'). ועי':

דף פא.

[בהר"נ ד"ה ערבוביתא] דרישא וז"ל [כשאינו מסרק] ראשו תמיד ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא מתיא ליה נידי עוירא כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' רבינו יונה פ"ב דברכות (י"א ב') ד"ה מתניתין רחץ וצע"ק עכ"ל אולי כוונתו דהתם תנן דר"ג רחץ לילה בלילה הראשון שמתה אשתו א"ל תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ א"ל איני כשאר כל האדם אסטניס אני:

וכתב הר"י וז"ל פר"ח ז"ל משום דהוה ליה סכנה ולפיכך מותר. ואין זה נכון כיון שיש בו צערא מותר כו' כדאמרינן בנדרים ערבוביתא דרישא מביא לידי עוירא פירוש מתוך האבק הנעשה בראש והמאכולת מזיק לעינים אם מתאחר לרחוץ עכ"ל וא"כ מהא דר"ג מוכח דלזה צריך לרחוץ הראש וכשמונע הרחיצה בא הערבוביתא ודלא כהר"נ שכתב דהוא משום שאינו מסרק ראשו דא"כ למה רחץ ר"ג הו"ל טפי למסרק ראשו דזהו דבר המותר לכל אבל גם למי שאינו איסטניס כדקיי"ל ביו"ד סימן ש"צ עי"ש. אך ים לומר להר"נ ז"ל דחדא מינייהו מועיל או רחיצה או שיסרק הראש והוא חדא מינייהו נקיטי והא דרחץ ר"ג ולא סרק דמותר לכ"ע ע"ז נאמר לדעת הר"נ דאולי סובר כדעת הגה"מ בשום אור זרוע דאסרינן לאבל גם לסרק ושוים המה רחיצה וסירוק הראש ולכן רחץ ר"ג דכיון שהיה איסטניס והותרה לדידיה משום צערא אין נ"מ בין רחיצה לסירוק. ועי':

תוכן העניינים

יד יצחק - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה