יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
כתובות
דף ל:
[תוס' ד"ה ואי] דלא מצי לאהדורי אמאי חייב כתבו בתה"ד וז"ל וריצב"א מפרש כשיטת רש"י ופשיטא ליה להש"ס דאיירי כשתוחב ליה בע"כ (התרומה ולכן בא חיוב מיתה ותשלומין כאחד) דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואח"כ תוחב לו באצבעו או בכוש ואת"ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בית הבליעה מ"מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסין אע"ג דיכול לנתקה ולהביאה אצל [דדוקא לענין הגט] אמרינן היכא דיכול לנתקו דלא הוי גט משים דבעינן כריתות והא אגידה ביה אבל לענין זכיה אשכחן בפ"ק דב"מ (ט' א') טלית חצייה על גבי קרקע וחצייה על גבי עמוד והגביה חצייה שעל גבי קרקע דלא קני מטעם שיכולה לנתקה ולהביאה אצלו וכיון שאינו זוכה מטעם זה ה"ה דאינו מגרע זכיית האחר שהוא מינח בתוך ידו או בתוך פיו מטעם זה עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא להדיא איתא כן בב"מ (ז' א') וצלע"ג עכ"ל והוא דאיתא התם אמר רב משרשיא ש"מ האי סודרא כיון דתפיס בה שלש על שלש קרינן בה ונתן לרעהו דכמאן דף סיק דמי. ופריך מאי שנא מדרב חסדא. דאמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת ומשני התם כריתות בעינן וליכא (שהרי אגודים הם בחוט זה) הכא נתינה בעינן והא איכא הרי מפורש בהדיא חילוק זה שבין גט לזכיה ואיך א"כ חידש זה הריצב"א ודקדק כן מטלית שחציה על גבי קרקע ולחומר הנושא אולי נאמר בזה דעל מה שאמרו שם במציעא כיון דהפיס בה שלש על שלש כמאן דף סיק דמי כתב הנ"י וז"ל דוקא נקט שלש על שלש דכתיב נעלו בחליפין שהוא דבר חשוב ובציר מג' אצבעות לאו בגד הוא כדאשכחן לענין טומאה עכ"ל וא"כ כיון דלענין טומאה שיעור אוכלים בכביצה ופחות מזה לא מטמא נוכל לטעות ולחלק דדוקא אם תוחב בגרונו כביצה אז אמרינן כמאן דף סיק דמי משא"כ בחיוב מיתה דתרומה דשיעורו בכזית אפשר דלא אמרינן כמאן דף סיק דמי ואף דהכא לא כתיב נעל מ"מ הא באמת סברא זו דכמאן דף סיק דמי הוי כעין דבר חדש ואין לך בו אלא מה שאמרו חכמים בפירוש דבעינן לזה דבר חשוב לקבל טומאה ובכזית דתרומ' לא שמענו עדיין דנימא כמאן דף סיק דמי דהא אינו ראוי לטמא ולכן מדקדק הריצב"א דגם בזה אמרינן כן מטלית שחצייה על גבי עמוד כו'. ועי':
דף לג.
בגמרא עדים זוממין לאו בני התראה נינהו אמר רבא הרע ניתרי בהו אימת ניתרי בהו מעיקרא אמרי אישתליין. ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי ניתני בהו בסוף מאי דהוה הוה מתקיף לה אביי כו' עד דמסיק גם אביי דבודאי לא צריכין התראה דמי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא מתקיף לה רב סמא בריה דרב ירמיה אלא מעתה בן גרושה ובן חלוצה דלאו מכאשר זמם הוא דמתרבי ליבעי התראה ומשני [אמר קרא משפט אחד] יהיה לכם משפט השוה לכולכם וכתב מרן וז"ל עי' מכות (דף ד' ב') ברש"י ד"ה עדים זוממין לא צריכין התראה וצ"ע עכ"ל אולי כוונתו דהתם כתב רש"י וז"ל עדי' זוממין א"צ התראה בכתובות אמרינן טעמא דנתרי בהו אימת כו' עכ"ל ולמה נקט טעמא דרבא דנדחה בתלמודין אך אולי נאמר בזה דהרמב"ם ז"ל בפ' כ' מהלכות עדות הלכה ד' כתב ואין לעדים זוממין שגגה כו' עכ"ל וכתב הכ"מ דמפרש הא דאמר רבא נתרי בהו מעיקרא אמרי אישתלין היינו דשכחנו האיסור ולכן לא נתרי בהם משמע דאפילו היו שוגגים חייבים ותמה שם גם הכ"מ על הרמב"ם דלמה נקט כדעת רבא הא אביי מדחה סברתו. אך מצאנו סעד לדבריו מתלמודין דכריתות (ד' א') וסנהדרין (ס"ה א') שאמרו שם דבמגדף לא הוי עקימת שפתיו מעשה להביא קרבן משום שישנו בלב ופרש"י בכריתות וז"ל עיקר איסורו תלוי ברוע לבו אם ידע למי גידף ואח"ז פריך מהא דתניא יצאו עדים זוממין שאין מביאין קרבן משום שאין בהן מעשה והא ליתנהו בלב כו' משמע א"כ דבעדים זוממין אף דלא ידעו כלל למי הרעו חייב ולפי זה גם שוגג חייב בהן ועי' בתוס' שם כתבו וז"ל תימא מאי משני ממסית ומדיח (דגם המה נמעטו בברייתא מועשה יצאו אלו שאין בהן מעשה) ותירץ ר"נ גאון במגילת סתרים דכיון דמגדף ישנו בלב כל הני נמי הכי הוא כו' עכ"ל ולכאורה במסית ומדיח מאי הוא ישנו בלב הנאמר בהו אם לא דבעינן מזיד לפחות. משא"כ בעדים זוממין לא בעינן מזיד בהו משום דכתיב בהו על פי כר' זירא דכריתות שם שהביא מקרא דע"פ דכתיב בעדים זוממין ע"ש וא"כ לפי מסקנת תלמודין דשם יש מקום לדעת רבא דאמר אמרי אישתלין. (ושכחנו האיסור דנקט הכ"מ בדברי הר"מ. ושכחנו ההתראה דנקט רש"י ז"ל חד הוא וכמו שצידד שם הלח"מ). וע"כ בנה הרמב"ם ז"ל יסודו על תלמודין דכריתות וסנהדרין לדברינו דמשמע להדיא דגם שוגגין חייבין ולכן גם רש"י ז"ל במכות דאמרינן שם דלאו שאין בו מעשה חייב משום דגמרינן מעדים זוממין ופריך מה לעדים זוממין שאין צריכין התראה לא ניחא ליה לפרושי שהוא מטעמיה דאביי דמי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בלא התראה ואינהו בעו התראה דא"כ מדוע לא נלמד מעדים זוממין משים דאין צריכין התראה הלא הדין נותן כן משום דבעו מיקטל בלא התראה ורחמנא אמר ועשיתם לו כאשר זמם ואף דבבן גרושה וחלוצה ג"כ לא בעו התראה משום דלא פלוג רחמנא מדכתיב משפט אחד מ"מ הא גם התם הסברא נותנת כן כיון דגם המה בעו למיפסליה בלא התראה דהתם לא שייך כלל התראה אלא ניחא ליה לתפוס דברי רבא דאמרי אישתלין דמזה נלמד דגם שוגגין חייבין וכדעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל וזהו חידוש גדול וחומרא יתירא דלא מצינו כן בכל האיסורים שבתורה וע"כ לא נוכל ללמוד מעדים זוממין ומלבד כל זאת ג"כ ניחא ליה למיתפס חומרא זו הגדולה כיון דיש מקום לדעת רבא מתלמודין דכריתות וסנהדרין וכמ"ש ועי':
דף נד:
קריביה דר' יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה קמפסדה מזוני אתו לקמיה דר"י אמר להו אחילו ואמרו לאבוכון דנייחד לה ארעא למזוני וז"ל [רש"י ד"ה דנייחד לה כו'] דהוי ליה כמחלק נכסיו על פיו ונתן שאר הנכסים לבניו והוו להו משעבדי [ואין הבנות והאשה נזונית ממשעבדי] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (מ"ט ב') רש"י ד"ה מיבעיא וצ"ע עכ"ל והוא דשם א"ר אילעא אמר ר"ל באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם מתקיף לה ר' זירא גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו הוא ואשתו מיבעיא ופרש"י וז"ל ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד התם הוא דאי לאו דעביד ליה ניחא לנפשיה לא יהיב ליה מתנה אבל בנו ליכא למימר הכי עכ"ל ואיך פירש הכא גבי בנו דאין הבנות והאשה ניזונות ממשעבדי ואולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דהן אמת דמתנת בן גרוע ממתנת אחר אבל היינו כל זמן שהוא בחיים ולולא נתינתו לא זכי בהן הבן כלל אמרינן דגם עתה שנתן לו האב לא נתן לו שלא יהא לו מזונות והבן יקח הכל וישמח בהן וכ"כ היכא דלא נתן להן אביהן כלל ורק ירשו ממנו מתורת ירושה משא"כ הכא שהיה האב שכ"מ וכמו שפירש בהדיא בלשון ראשון דנייחד לה בצואת ש"מ וכן בלישנא אחרינא נקט לשון מחלק על פיו. דלא מהני בלא קנין רק בשכ"מ וכדמצינו לשין זה במתני' דבתרא (קכ"ו ב') ושם בשכ"מ איירי וכיון שכן הלא גם בלא נתינתו להם במתנה יירשו ג"כ משום ירושה א"כ מה שנותן להם במתנה הוי להעדיף כוחם ולכן הוי כמתנת בריא לאחרים וכמו שמצינו בכמה מקומות דייתור לשון הוי להעדיף כחו דהמקבל. ועי':
דף ע.
במתני' המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס יתר מכאן יוציא ויתן כתובה והקשו בגמ' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה לשעבודה כו' עד דמסיק (שם ע"ב) אב"א שהדירה כשהיא ארוסה ופריך ארוסה מי אית לה מזוני כו' ומשני שהדירה כשהיא ארוסה ונישאת ופריך נישאת [הא סברה וקיבלה] כו' וכתב מרן וז"ל עי' נדרים (מ"ז א') בר"נ ד"ה בעי רמי בר חמא בסה"ד וצ"ע עכ"ל והוא דהתם מיבעי לן אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן כו' ת"ש האומר לאשתו קונם שאני נהנה ליך לווה ובעלי חובין באין ונפרעין מ"ט בע"ח באין ונפרעין לאו משום דחילופין לאו כגידולין דמי וכתב הר"נ שם בסה"ד וז"ל ופשטינא לה מדתנן האומר לאשתו קונם שאני מהנה לך ומיירי בשהדירה כשהיא ארוסה וכיון דאכתי לא משתעבד חל נדרא ומתסרא אפי' לאחר שנשאה דמשועבד לה (ולווה ובע"ח נפרעין) והכי מוכח בהמדיר עכ"ל הרי שכתב להדיא נגד תלמודין דהכא אמרו סברה וקיבלה ואולי נאמר בדעת הר"נ ז"ל דמפרש דלא לאפסודי מזוני לגמרי אמרו הכא דסברה וקיבלה דהלא טפי מזה מצאנו לר"מ דהמקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל ולא אמרינן סברה וקיבלה ואף לר"י דחולק על ר"מ ואומר דבדבר שבממון תנאו קיים ומשום דידעה וקמחלה וכתלמודין דמציעא (נ"א ב') עדיין לא שמענו דף ליג רק בדאהני בשעת קדושין משא"כ לאחר שנתקדשה ונתחייב כל אלו איך נאמר דנתרצית למחול מזונותיה ואף שהוא בעצמו לא יתן עדיין יכולה ללוות מאחר ובע"ח יפרעו מנכסיו ולכן פשוט להר"נ ז"ל דהא שאמרו סברה וקיבלה היינו רק על הא דתנן הכא בהמדיר את אשתו עד שלשים יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה ע"ז הקשו למה יוציאנה אחר עבור השלשים יום משום דזילא בה מילתא הא סברא וקיבלה. אבל חיוב מזונותיה לא פקע בהכי דלא שייך כלל סברה וקיבלה כיון דאפשר ע"י הלואה וכדומה ועי':
דף פו.
[רש"י ד"ה פריעת ב"ח מצוה] וז"ל מצוה עליה לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק עכ"ל וכתב מרן וז"ל ולאו שלך צדק ב"מ (דף מ"ט) וצע"ק עכ"ל והוא דהתם פליגי רב ור' יוחנן דרב אמר דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה ור"י אמר יש בהן משום מחוסרי אמנה מיתיבי ר' יוסי בר' יהודה אומר מה ת"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה היה אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ולרש"י ז"ל דהכא יש לדקדק דלמה לא משני התם דזהו רק אם לוה מצוה עליו לשלם וזהו שהעלה מרן בצ"ע ואפשר עוד דדעת מרן לשאול דהא לפי תירוצו של אביי דהתם בעינן לשלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ומניין לפריעת בע"ח מצוה ואף דאביי מתרץ כן לרב אבל לר' יוחנן אין הכרח לזה מ"מ הא באמת איצטריך קרא לשלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ופריעת בע"ח מצוה מנלן ואולי נאמר בזה דף שוט להמקשה דהתם דאם נלמוד מקרא זה דהין צדק דף ריעת בע"ח מצוה מדדרשינן שיהא הן שלך צדק כו' ממילא נדע ג"כ דדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה דהא גם זה נכלל בהן שלך צדק ואיך תחלק בפשטא דקרא ולפי האמת לר' יוחנן דסובר דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה פשוט קצת דלדידיה למדין אנו שלא דבר אחד בפה ואחד בלב מקרא דמדבר שקר תרחק כמו שלמדו מקרא זה בשבועות (ל"א א') מניין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לבית דין כו' ת"ל מדבר שקר תרחק וכדומה לזה למדו עוד שם מקרא דמדבר שקר ולכן מקרא זה דהין צדק למדים אנו לר"י לדברים שיש בהן משום מחוסרי אמנה וכ"ש לפריעת בע"ח מצוה ועי':
דף קג.
ת"ר בשעת פטירתו של רבי אמר לבניו כו' הזהרו בכבוד אמכם ופריך דאורייתא היא ומשני אשת אב הואי ופריך הא נמי דאורייתא היא כו' ומשני [הני מילי מחיים] אבל לאחר מיתה לא וכתב מרן וז"ל עי' רשב"ם ב"ב (קל"א ב') ד"ה ואשה אצל בני הבעל וצ"ע עכ"ל. והוא דשם איבעיא להו אשה אצל בני הבעל מהו (אם כתב לה נכסיו מי אמרינן אפוטרופא שויה כמו דאמרינן באם על הבנים או לא) וכתב רשב"ם וז"ל ואשה אצל בני הבעל דלא הוו ליה בנים ממנה דנימא אפוטרופא שויה כדי שיכבדוה בניה שחייבין בכבודה אבל יש לו בנים מאשה אחרת אינן חייבין בכבודה כ"כ אלא מיתורא דקרא את אביך לרבות אשת האב וכל מי שאינן חייבין בכבודו אינו מקפיד אם אין מכבדין אותו כו' עכ"ל. משמע מדבריו דמ"מ מיתורא דקרא חייבין בכבודה אף לאחר מיתת האב וזהו שלא כדעת תלמודין דהכא אך אולי נאמר דהנה הרשב"ם ז"ל מתחלה כתב ואינן חייבין בכבודה כ"כ אלא מיתורא דקרא ואח"ז כתב וכל מי שאינן חייבין בכבודו ושביק לתיבת כ"כ. ולכן יש לומר דהא שכתב ואינן חייבין בכבודה כ"כ היינו גם בחייו דאב אינן חייבין רק מיתורא דקרא ולכן אינו מקפיד לאחר מיתתו דאז אינן מחוייבים כלל אפי' מדרבנן וזהו שסיים בסתם וכל מי שאינן חייבין בכבודו ר"ל שאינן חייבין כלל. משא"כ אם היו מתחייבין בחיים מדאורייתא אז היה מקפיד גם לאחר מיתתו (והא דהכניס עצמו לזה הוא משום דף שיטא להרשב"ם דלא מפני שרוצה שיקיימו בניו מצות כיבוד עשה אותה אפוטרופא אלא משום שמקפיד על כבודה עשה אותה אפוטרופא וכן מטין דבריו סוף ד"ה אשתו. ארוסה שכתב וז"ל נראה לי בנו ואשתו אשתו משום אפוטרופא ובנו משום מתנה דאדם רוצה שיכבדו בניו את אשתו אפילו אינה אמם שהן חייבין בכבודה דדרשינן את אביך לרבות אשת אביך וכ"ש זו שהיא אמם כו' עכ"ל. ולמה הביא דרשה זו והוסיף לומר כ"ש זו שהיא אמם דהלא בודאי אמם היא אלא משום דף שוט ליה דלאו משום שרוצה לזרז אותם במצות עשה אותה אפוטרופא אלא משום שהיא אשתו ורוצה בכבודה גם לאחר מיתתו לזה הביא תחלה דרשה זו דאת אביך זו אשת אביך וא"כ רואין אנו שרצון האב בזה כיון דנכלל בכבד את אביך ורק דמשום זה לבדו לא נאמר עדיין דשויה אפוטרופא וכמו שכתב הרשב"ם להדיא אחר כך דבאינו אמם אינו מקפיד האב בכבודה כיון דאינם מחוייבים כ"כ בכבודה לזה הוסיף כאן כ"ש זו שהיא אמם ועי']:
דף קיא:
א"ר חייא בר יוסף עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק"ו מחטה ומה חטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין צדיקים שנקברו בלבושיהן על אחת כמה וכמה וכתבו [תוס' ד"ה בלבושיהן] וז"ל משמע בלבושיהן שנקברו דהיינו תכריכין אבל בירושלמי דהנושא אמר רבי לבניו מיעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן משמע מיעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שלא יעמדו בתכריכין אלא [בלבושיהן מחיים] עכ"ל וכתב מרן וז"ל ובירושלמי שם אמר על ההוא דר' אמר לא כמו דבר נש אזיל הוא אתא ורבנן אמרי כמו דבר נש אזיל הוא אתא מבואר דף ליגי בזה ר' ורבנן וס"ל לרבנן דעומדין בלבושיהן שנקברו וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בכוונת התוספות דלא באו לשום מחלוקה בין הסוגיות ורק באו לתרץ אגב אורחייהו ממה שיקשה לכאורה על ר' חייא בר יוסף שחידש משמיה דנפשיה דבר שכבר אמרו ר"מ בסנהדרין (צ' ב') דאיתא שם שאלה קליאופטרא מלכתא את ר"מ אמרה ידענא דחיי שכבי דכתיב ויציצו מעיר כעשב הארץ אלא כשהן עומדים עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין אמר לה ק"ו מחטה ומה חטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין צדיקים שנקברו בלבושיהן עאכ"ו וע"כ הראו מקום התוס' ז"ל דדעת רבי בירושלמי שלא יעמדו בתכריכין ורק בלבושיהן דמחיים ולכן אשמועינן ר' חייא בר יוסף דלא כן הדבר ורק כרבנן דרבי ועי':