אור ברסלב

יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי

יבמות

חגיגה

דף ג.

[רש"י ד"ה ה"א מיחלץ חלצה כו'] קמ"ל מתניתין הואיל ופטרה הבת מזיקת ייבום פטורה מן החליצה דכל העולה לזיקת ייבום עולה לזיקת חליצה וכל כאין עולה לזיקת ייבום פטורה מן החליצה [וכל היכא דאמרין] חולצת ולא מתייבמת משום ספיקא הוא עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (דף כ') וצע"ק עכ"ל הנה מהא דתנן שם איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת אין לשאול כ"כ על רש"י ז"ל הא באיסור מצוה לאו משום ספיקא אתינן עלה. וכן במצות קדושה אין בה גדר ספק דאפשר לומר בדעת רש"י ז"ל דר"ל דהיכא דאנו יודעים בודאי דאינה עולה ליבום אז באמת אינו עולה גם לחליצה והא דתתחייב בחליצה אף דאין עולה לייבום זהו רק אם הא דאסור בייבום הוא משום ספיקא אבל היכא שהותרה בודאי בייבום כגון באיסור מצוה דמדאורייתא בת ייבום היא אז בודאי מיחלץ חלצה אף דרבנן גזרו דלא לייבם וכן באיסור קדושה דמדאורייתא בת ייבום היא דאתי עשה ודחי ל"ת רק משום דגזרו ביאה שנייה אטו ביאה ראשונה כדאסיק רבא לכן אסור לייבומי שפיר חולצת ואף דהדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי אלא דגם מדאורייתא אינה ראויה לייבום מדר"ל דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את ל"ת והכא נמי אפשר בחליצה דמיקיים עשה ול"ת. מ"מ לא תיקשי מזה לרש"י ז"ל חדא דהא אידחי זה בתלמודין בתיובתא מהא דתניא ואם בעלו קנו ועוד דהכא לא שייך לומר דכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה דהא אם אמרת שלא יהא בה דין חליצה א"כ באמת תעלה לייבום דהא עשה דוחה ל"ת. וא"כ זה אינו בכלל דעל שאינו עולה. אבל עדיין יקשה לרש"י מאלמנה לכ"ג מן הנשואין דהתם איכא עשה ול"ת כמפורש בתלמודין שם. וכ"כ מחייבי עשה דאין עשה דוחה עשה וא"כ מדאורייתא אינו עולה לייבום ועכ"ז תנן בהו שחולצין וע"כ שהוא כפירוש התוס' שם ד"ה גזירה דהמה חולצין משום דנפקא לן מיבמתו יתירא דאע"ג דאין עולין לייבום עולין לחליצה וא"כ איך החליט רש"י דכל היכא דאמרינן חולצת ולא מתייבמת משום ספיקא הוא וזהו שקשה למרן לכאורה אך אולי נאמר דרש"י ז"ל רק בחייבי כריתות לחודייהו ידבר דמה דאשכחן בהו חליצה בלא יבום הוא רק משום ספיקא דבדידהו דרשינן אם לא יחפוץ האיש לקחת הא חפץ מייבם כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה משא"כ בחייבי לאוין כגון אלמנה לכה"ג וחייבי עשה בדידהו דרשינן יבמתו יתירה דאף שאין עולין לייבום עולין לחליצה וכן מפורש גם בהרשב"א ז"ל בתחלת פרק כיצד וז"ל והשתא דדחי רבא הא דרב גידל אמר רב כו' הני דרשי דרב גידל דדריש יבמתו יש לך יבמה שעולה לחליצה ואינו עולה לייבום מוקמינן לה לחייבי לאוין שיש עמהם עשה כו' ואם לא יחפוץ בחייבי כריתות עכ"ל וכן המה גם דברי רש"י ז"ל. ועי':

שם מנינא דרישא (דתנן חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן) למעוטי מאי ומנינא דסיפא (דתנן הרי אלו פוטרות כו') למעוטי מאי למעוטי דרב ורב אסי (דרב אמר צרת סוטה אסורה ור"א אמר צרת איילונית אסורה) ופריך לרב ור"א למעוטי מאי ומשני חדא למעוטי צרת ממאנת וחדא למעוטי צרת מחזיר גרושתו וכתב [רש"י ד"ה צרת ממאנה] בתוך הדיבור וז"ל ומתניתין אשמעינן דאע"ג דאם דאסרה עליה לא מיפטרה מחליצה דהך איסורא מדרבנן הוא [כדאיתא בפרקין] גזירה משום צרת בתו ממאנת עכ"ל וכתב מרן וז"ל כדאיתא בפרקין (דף י"ב) וצ"ע עכ"ל ובד"ה מחזיר גרושתו] כתב רש"י וז"ל אחיו שגירש אחת משתי נשיו ונשאת לאחר ועבר והחזירה לאחר מיתת בעלה ומת בלא בנים [שתיהן אסורות להתייבם] כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן דף י"ב) וצ"ע עכ"ל אם כוונת מרן להקשות על פרש"י דאיך יפרנס מתניתין אליבא דר' יוחנן דהתם דאמרינן שם כי אתא רבין אר"י אחת צרת ממאנת ואחת צרת אילונית ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות. וא"כ לדידיה הני תרתי מיעוטא דמתניתין ל"ל וע"כ דלר' יוחנן נפרש דמיעוטא דמתניתין אתו לאשמעינן דהני צרות מותרין לכתחלה לייבמיהן וא"כ מדוע לא פירש גם רש"י כן הכא אולי נאמר ע"ז דאף דלר"י מוכרחים לומר כן וכמו שפרש"י התם בשם בה"ג מ"מ ניחא לרש"י הכא לפרושי דלמעוטי בא דלא מיפטרא מחליצה ולא למעוטי דמותרין לגמרי לייבמיהן אף דף שטא דמתניתין משמע דממעטה לגמרי דאלו פוטרות מן החליצה ומן הייבום ויש לך אחרת שאינה פוטרת לא מן החליצה ולא מייבום וכדברי ר' יוחנן משום דרש"י ז"ל נחית הכא לפרושי גם למאן דאסר צרת ממאנת והיינו מר עוקבא אמר שמואל שם וכן למאן דבעי לאסור צרת מחזיר גרושתו והא דסובר ר' יוחנן דכל השלשה מותרין ובמתניתין לא מצינו רק שני מיעוטים אפשר לומר דבמחזיר גרושתו אית לן קרא דטומאה כתיב בה וכן באילונית כתיב אשר תלד פרט לאילונית ולכן בעינן שני מיעוטי למעוטינהו משא"כ בצרת ממאנת לא צריך מיעוטא כלל לר"י. ועי':

דף טז:

[תד"ה אמוראי כו'] כתבו וז"ל ומיהו ע"כ צ"ל (דמאן דסבר אין מקבלים גרים מן התרמוד) דלית ליה הלכה כסתם משנה דהא קסבר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וסתם מתניתין דהאומר סברה [דהולד כשר דלר"ע] דוקא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הוא דהוי ממזר מעובד כוכבים ועבד כדמוכח בפרק עשרה יוחסין (ע"ה ב') ומתניתין דהאומר סוברת דקידושין תופסת בחייבי לאוין כו' עכ"ל. וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (דף מ"ד ודף ע') וצע"ג עכ"ל. לכאורה כוונתו דשם (מ"ד ב') אמרינן אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן הכל מודים בעבד ועובד כוכבים הבא על בת ישראל שהולד ממזר וא"כ איך אמרי התוס' דרק לר"ע הולד ממזר וכן לקמן (ע' א') א"ל ר"ל לר"י מתניתין דקתני עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כמאן כר"ע אפי' תימא רבנן בעובד כוכבים ועבד מודו דכי אתא רב דימי א"ר יצחק בר אבדימי משום רבינו עובד כוכבים ועבד שבא על בת ישראל הולד ממזר הרי להדיא שלא כדברי התוס' אך אולי נאמר לדעת התוס' דהתם (מ"ד ב') פרכינן מאן הכל מודים שמעון התימני כו' מיתיבי עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ר"ש בן יהודה אומר אין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת (ופרש"י והא האי תנא כשמעון התימני ס"ל וקתני בעובד כוכבים ועבד דאין ממזר) אלא אמר רב יוסף מאן הכל מודים רבי דכי אתא רב דימי אמר רב יצחק בר אבדימי משי רבינו עובד כוכבים ועבד שבא על בת ישראל הולד ממזר. וכמו שמובא גם לעיל ואח"ז דחי לה תלמודין א"ל אביי מאי חזית דסמכת אדרב דימי סמוך אדרבין דכי אתא רבין אמר ר' נתן ור' יהודה הנשיא מורו בה להתירא ומאן רבי יהודה הנשיא רבי הוא וא"כ לדעת רבין עדיין לא מצאנו בתנאי מאן דסובר דעובד כוכבים ועבד שבאו על בת ישראל הולד ממזר בלעדי ר"ע וכדברי התוס' וגם לקמן (ע' א') לא זכרו בתלמודין תיבת א"ל רק בר"ל ולא בדר' יוחנן אלא אמרו בסתמא אפי' תימא רבנן דכי אתא רב דימי כו'. וממילא לרבין דאמר דרבי לא אמר כן פשיט קצת דרק לר"ע לבדו הוי ממזר ולא למתניתין דהאומר ועי':

שם [בתוס' ד"ה עובד כוכבים שקידש] בזמן הזה כתבו בתה"ד וז"ל ורב אסי סבר כר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר מעובד כוכבים ועבד [והוא הדין הבא על שפחה] ועובדת כוכבים כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (ס"ט ב') במתניתין וצע"ג עכ"ל והוא דשם במתניתין איתא להדיא דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ומ"מ תנן שם בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן הרי זה עבד ולא ממזר הרי להדיא שלא כדברי התוס'. אך אולי נאמר בדעתם דרב אסי סובר כדעת רבב"ח אר"י הכל מודים בעובד כוכבים ועבד שבא על בת ישראל הולד ממזר (גם מאן דף ליג על ר"ע) ומתניתין דלקמן (ס"ט ב') סברא כמאן דף ליג על ר"ע ולכן מחלקת בינייהו וסוברת דרק עובד כוכבים ועבד שבא על בת ישראל הולד ממזר משא"כ ישראל הבא על שפחה ועובדת כוכבים דאין הולד ממזר ורק עבד והטעם לחלק בינייהו הוא כדמצינו לקמן (כ"ג א') וקידושין (ס"ח ב') דאמר ר' יוחנן משום רשב"י דמדאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי אנו למדין דבנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה ובשפחה אנו למדין דבנה כמותה מדכתיב האשה וילדיה ומדקדק רבינא מזה דבן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך. ודקדקו תלמודין בקידושין וכן ביבמות שם (לפי גירסת התוס' שתיקנו הגירסא) נימא קסבר רבינא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר הרי להדיא דאף דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר מ"מ ישראל שבא על השפחה ועובדת כוכבים הולד כמיתה וכל זה דייקינן מקרא דכי תסיר וזהו גם דעת מתניתין דסוף אלמנה שהביא מרן אבל לפי דעת ר"ע דסובר דמכל חייבי לאוין הולד ממזר בודאי ישוו ישראל שבא על השפחה שיש בה לאו לעובד כוכבים ועבד שבא על בת ישראל והא דדמיא עובד כוכבים לעבד כבר מפורש בתוס' בסוגייתן ד"ה קסבר וכ"כ גם עובד כוכבים דמיא לשפחה ועי':

דף כ:

אלא אמר רבא (הא דתנן אלמנה לכה"ג חולצת מתייבמת ולא חלקו בין מן הארוסין ובין מן הנשואין ולא אמרינן מן האירוסין יבוא עשה וידחה ל"ת) [גזירה ביאה ראשונה] (דמקיים עשה דיבמה יבוא עליה אטו ביאה שניה. וכתב מרן וז"ל ע לקמן (פ"ד א') רש"י ד"ה והא כולה פירקין וצ"ע עכ"ל והוא דשם כתב רש"י ז"ל והא כוליה פרקין עשה דייבום ול"ת דאיסור הוא דרמי אהדדי ולא אתי עשה דייבום ודחי ללאו דאיסורא כגון ממזרת לישראל או ממזר לישראלית וכן חללה לכהן ומ"ט דנפקא לן בפ"ב מועלתה יבמתו השערה עכ"ל והלא הכא נדחה טעמא דרב גידל שלמד מיבמתו ואמר רבא דהטעם הוא משום גזירה ואולי נאמר בזה דהנה הכא הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי (דבביאה ראשונה שריא לכתחלה אי לאו משום גזירה אטו ביאה שניה דודאי אפי' ביאה ראשונה אסירא) דאמר ר"ל כל מקום שאתה מיצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את ל"ת הכא נמי אפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת ואפשר לומר דיסוד דברי ריש לקיש הוא משום דדריש יבמתו יתירה דיש לך יבמה שעולה לחליצה ואינו עולה ליבום ומפרש ר"ל הטעם דלכן אינו עולה לייבום משום דאפשר בחליצה דמקיים תרתי עשה ול"ת ומזה למד לכל דוכתא דכל היכא שאתה יכול לקיים שניהם לא יבא עשה וידחה ל"ת ולכן מפרש רש"י התם דנפקא לן מיבמתו והוא לפי מסקנת רבא דהכא ואף דעל מסקנת רבא זו הקשו בתלמודין מהא דתניא ואם בעלו קנו אלמא מדאורייתא רמיא קמיה לייבום. עדיין נאמר בזה דהתוס' ז"ל הכא ד"ה מיתיבי כתבו וז"ל תימא דרבא גופיה מותיב מהך ברייתא והשתא איתותב מינה עכ"ל והוא דעל מה דאמר רב גידל אמר רב בתחלת סוגייתן הטעם דאיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת משום דכתיב ועלתה יבמתו השערה שאין ת"ל יבמתו לומר דיש לך יבמה אחת שעולה לחליצה ואינו עולה לייבום ומאי נינהו חייבי לאוין מתיב רבא מברייתא זו דאם בעלו קנו ואי ס"ד דחייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו וא"כ איך איתותב רבא מברייתא זו שהביא בעצמו אך אמרנו ליישב קצת דעת רבא דהנה אהא דאמר ר"ל דכל מקום שאתה רוצה כו' רצו בתלמודין לקמן (כ"א א') להקשות גם עליו מברייתא זו דאם בעלו קנו אך תירצו אמר לך ר"ל כי אמינא אנא היכי דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא ובאמת מילתא דר"ל לקטו בכמה מקומות בש"ס להלכה פסוקה ומהם במס' שבת (קל"ג א') ונזיר (מ"א א') וע"כ הוא כמו שתירצו לר"ל אבל לכאורה זה אינו רק לרבנן דאמרי מצות ייבום קודמת למצות חליצה ולכן חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא אבל לאבא שאול דאמר מצות חליצה קודמת לא יעלה כ"כ תירוץ זה ולכן פשוט קצת לומר דברייתא זו דאם בעלו קנו אתיא כרבנן אבל לאבא שאול אם הוא מסכים לדעה ר"ל דכל היכא שאתה מיצא כו' לדידיה גם אם בעלו לא קנו ולכן לרב גידל א"ר דלא נחית לסברא זו דר"ל שפיר פריך ליה רבא מברייתא זו דכמאן מוקמת לה משא"כ רבא דנחית לסברת ר"ל משום דהכא מיקיימי עשה ול"ת לא תיקשי כ"כ מברייתא זו דאמר לך רבא אנא דאמרי לאבא שאול ולדידיה גם אם בעלו לא קנו וברייתא זו אתיא כרבנן וחליצה במקום מצוה לאו ייבום הוא לדידהו ותלמודין דף ריך והעלו בתיובתא הוא משום דלרבנן לא אתיא טעם זה אבל רבא לנפשיה לא חשש כ"כ לקושיא זו ומיושב קצת תמיהת התוס'. בזה יתורץ לן קצת גם דברי רש"י ז"ל דאליבא דאבא שאול וכדנקטו בסתמא דמתניתין דבכורות (י"ג א') וכן תני בר קפרא במכילתין (ק"ט א') דלעולם ידבק אדם בחליצה וכן רבא בעצמו תפיס כדעתו וכדמסיק בסיף דבריו כמ"של. יש מקום לפירושו דלקמן שהוא משום יבמתו יתירה וכאשר הסברנו לעיל ועי':

דף מג.

[רש"י ד"ה מקום שמותר] לכבס תוך ל' יום של אבל דאבל אין חסור בתכבוסת אלא ז' ימים דכל שלשים יום לגיהוץ תנא בפרק ואלו מגלחין (כ"ג א') [אבל כיבוס לא] כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' מ"ק (י"ט א') ברש"י ד"ה שמונה ימים וצ"ע עכ"ל והוא דשם כתב רש"י וז"ל הקובר את מתו שמונה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים דהואיל והתחיל יום אחר מן השלשים א"ל לשמור כלים לאחר הרגל דין שלשים אלא מותר לאלתר בתכבוסת בגיהוץ ותספורת עכ"ל הרי להדיא דכל שלשים אסור בתכבוסת אך אולי נאמר בזה דבאמת כדברי רש"י דשם הוא במסכת שמחות פ"ז דאיתא שם שמונה ימים קודם לרגל אם רצה לכבס ולספר הרשות בידו כו' הרי להדיא דשלשים אסורים בתכבוסת אך מ"מ כבר כתבו התוס' במ"ק (כ"ג א') ד"ה כל דההוא כיבוס היינו גיהוץ ע"ש וכ"כ נאמר לרש"י ז"ל בשם דר"ל בכיבוס דגיהוץ ולכן נקט בלשונו כיבוס ביחד עם גיהוץ ואולי דתכבוסת דהתם היינו תכבוסת דא"י דהוי כגיהוץ שלנו וכמ"ש התוס' שם בשם מורו ע"ש:

תוכן העניינים

יד יצחק - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה