יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
נדה
דף ג.
בגמרא (על מה דף ליגי ר"ש ורבנן במקוה שנמדד ונמצא חסר דרבנן סברי כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר"ה ובין ברה"י טמאות ר' שמעון אומר ברה"ר טהורות ברה"י תולין) אמרו שם ואיבעית אימא היינו טעמא דר"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה מה תחלת טומאה ספק נגע ספק לא נגע ברה"ר טהור אף סוף טומאה ספק טבל ספק לא טבל ברה"ר טהור ורבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי מספק לא מחתינן ליה לטומאה הכא גברא בחזקת טומאה קאי מספק לא מפקינן ליה מטומאתו. וכתבו [תוס' ד"ה גמר] סוף טומאה מתחלת טומאה וז"ל תימא דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקת טהרה [וי"ל דגמר מתחלת טומאה] היכא דליכא חזקת טהרה [כגון ההיא דתנוק] דף ' בתרא דקדושין (פ' א') דאיכא רוב תינוקות מטפחין כנגד חזקת העיסה ואינו רוב גמור והוי פלגא כנגד החזקה ואילו היה בה דעת לשאול מן התורה היה ברה"י טמא גמור וברה"ר טהור גמור דגמרינן מסוטה כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי לעמוד בסוד רבותינו דאטו מתניתין דעיסה מפורש בקרא הוא ונקשה גם עלה היכי ילפינן מתחלת טומאה היכי דיש לה חזקה טהרה עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' דמתחלה אמרו הכא בתלמודין דשניהם (רבנן ור"ש דף ליגי במקוה שנמצא חסר) לא למדוה אלא מסוטה רבנן סברי כי סוטה מה סוטה ספק היא ועשאוה כודאי הכא נמי ספק ועשאוה כודאי ופריך אי מסוטה אימא כי סוטה מה סוטה ברה"ר טהור הכא נמי ברה"ר טהור כו' ור"ש סבר כי סוטה מה סוטה ברה"ר טהור הכי נמי ברה"ר טהור כו' ואב"א היינו טעמא דר"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה כו' וכתב רש"י וז"ל ד"ה ואב"א אי מסוטה גמרי רבנן הוה להו למימר ברה"ר טהור אלא לא מסוטה מצינן למגמר דתחלת טומאה איתקש לסוטה סוף טומאה לא איתקש וא"כ מאי טעמא דר"ש דמטהר ברה"ר גמר סוף טומאה דהיינו טבילה מתחלת מגע הטומאה עכ"ל ומפורש להדיא בדברי רש"י ז"ל דתחלת טומאה ודאי איתקש לסוטה לד"ה אלא דסוף טומאה לא מצינו ללמוד מסוטה דסוף טומאה לא איתקש רק למדין סוף טומאה מתחלת טומאה ולכן נאמר דגם רבותינו התוס' נחתו לפרש כפרש"י וגם לאב"א זה שפיר למדים אנו תחלת טומאה לטהר אף היכא דלית ליה חזקת טהרה מסוטה וכמ"ש התוס' לעיל (ב' א') בד"ה והלל דר"ש מטהר בר"ה אף היכא דלית ליה חזקת טהרה דגמרינן מסוטה דלית לה חזקת טהרה דכיון שקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה ומ"מ טהורה בר"ה עי"ש והא שכתבו התוס' דגמר מתחלת טומאה היכא דליכא חזקת טהרה כגון ההיא דתינוק כו' היינו רק למצוא אופן טומאה כזה. כיון דבעינן למגמר סוף טומאה מתחלת טומאה ולא לגמור סוף טומאה מסוטה אבל עיקר הדבר דלא בעינן חזקה התם בתנוק בתחלת הטומאה מסוטה גמיר וכדברינו. והא דמסיימי התוס' ורבנן התם איכא חזקת טהרה פי' כנגד רוב טיפוח והוי ספק כו' אבל הכא גברא בחזקת טומאה והוי תרתי לריעותא והוי ודאי עכ"ל. האמת נקטו דהתם מודו רק הכא גרע טפי אבל גם אם לא יודו שם לא תקשי כ"כ ועי':
דף ד.
קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית בית זו וטלטלוה בזויה אחרת ונמצא שרץ בזוית אחרת חזקיה סבר לא מחזקינן טומאה ממקום למקום [ורבי יוחנן סבר מחזקינן]. וכתב מרן וז"ל עי' טהרות (פ"ט מ"ט) נמצא בגג המעטן טהור וצ"ע עכ"ל והוא דשם איירי מתני' במעלה זתים מן המעטן לגג ונמצא שרץ אח"כ בזתים שעל הגג ותנן דהמעטן היינו זתים שבמעטן טהורין ולא אמרינן עם הזתים הובאו והיו במעטן. הרי להדיא דלא מחזיקינן ממקום למקום. אך אולי נאמר בזה דהמ"א באו"ח סי' תס"ז סקכ"ה כתב דאין מחזיקין איסור ממקום למקום והביא ראיה מהא דחזקיה דהכא והקשו האחרונים ז"ל דהלא הרמב"ם ז"ל פסק בפי"ז מהלכות אבות הטומאות הל' ב' כדר' יוחנן דהכא דמחזקינן ותירצו דדוקא בתרומה החמירו לתלות ולא בחולין וא"כ גם ממתני' דטהרות לא תקשי לר' יוחנן דהתם הא לא איירי בתרומה ולכן לא מחזיקינן אבל בתרומה שפיר מחזקינן ועי':
דף ז.
והתנן אשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה וקוצה הימנה חלתה [ומניחתה בכפישה] או באנחותה ומקפת וקורא לה שם וכתב מרן ז"ל עיין לקמן (ע"א ב') במתני' דלא קתני להא וצ"ע עכ"ל והוא דשם במתני' איתא ומודים שהיא אוכלת במעשר וקוצה לה חלה ומקפת וקורא לה שם ולא זכרו כלל דמניחתה בכפישה ואף דבאמת מפרש רש"י ז"ל דמניחתה בכלי וכן הרע"ב מ"מ מדוע לא נשנה בהדיא במתניתין אך אולי נאמר דלא איצטריך לתנא דידן לאשמעינן בהדיא ומנחתה בכפישה רק הכא בטבילת יום. דהתם בסוף מכלתין איירו ביושבת על דם טוהר כדמפורש שם במתני' בראשונה היו אומרים היושבת על דם טהור כו' ומודים שהיא אוכלת במעשר וקוצה לה חלה ומקפת וקורא לה שם ולכן ממילא נדע דמניחתה בכלי אף שאינו מפורש במתני' דהלא היא טבולת יום מטומאה דאורייתא ואיך תגע בחלה משא"כ מתניתין דטבול יום המובא הכא בסוגייתן דהתם סתמא תנן האשה שהיא טבולת יום וא"כ הוי בכלל זה גם טבולת יום דרבנן דהלא גם בטומאה דרבנן מצינן בכמה מקומות דבעינן הערב שמש כמובא בר"ש ז"ל פי"א דף רה ובתוי"ט שם עי"ש והובא גם לעיל בחדושינו למסכת חולין דף קכ"ח עי"ש וכיון דסתמא תנן ע"כ אם לא אשמעינן דבעינן שתינח בכפישה ואנחותה ה"א דבטבולת יום מטומאה דרבנן לא צריכה להניח משום דקילא לה טומאתה דהא יש בטומאה דרבנן דא צריכין כלל הערב שמש לכן אשמעינן להדיא תנא דידן דבכל טבולת יום שבעולם צריכה לאנוחי בכלי בכפישה או באנחותה. ועי':
דף ח:
ה"ר הרי שהיתה בחזקת מעוברת וראתה דם [ואח"כ הפילה] רוח או כל דבר שאינו של קיימא הרי היא בחזקתה ודייה שעתה ואע"ג שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר הרינו חלנו כמו ילדנו רוח וכתב מרן ח"ל עיין לקמן (ט' ב') רש"י ד"ה הרי היא ככל הנשים כו' וכי תימא תיגלי מילתא למפרע כו' וצ"ע עכ"ל אולי כוונתו דהתם על מה דתנו רבנן זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל"ע ומפקידה לפקידה כתב רש"י ד"ה הרי היא ככל הנשים הנ"ל וז"ל דכיון דעשתה כך ג' פעמים אין זה סילק דמים אלא שינוי וסת וכי תימא תיגלי מילתא למפרע שאף בראשונה מתוך דמים מצויים בה ראתה ונטמא טהרות למפרע. לא אחמור רבנן כולי האי במעל"ע עכ"ל הרי אף דברור לן עתה שלא היתה מסולקת דמים רק שינוי וסת מ"מ לא מטמאינן למפרע ולמה א"כ בעינן הכא בהפילה רוח זכר לדבר דהוי לידה. הלא גם אם אינו לידה מ"מ לא מחזקינן כלל למפרע ולא אמרינן תיגלי מילתא למפרע. ואולי נאמר בזה דטעם זה דלא אחמור רבנן כולי האי במעל"ע לא אהני לן רק התם דמטעם חזקה דאשתני אתינן עלה. דעתה דהיא איתחזיק לן ברואה שלש פעמים אחר שלשה עונות היה לנו לדון ולומר דגם מקודם היה שינוי וסת אבל הא לא ברור לנו כ"כ דכן הוא דדילמא מקרה הוא דקרה לה. וע"ז כתב רש"י דלא אחמור רבנן כוליה האי משא"כ הכא אם נימא דאין זה לידה א"כ נראה לעין כל דמה דחשבנו אותה למעוברת עד היום טעות הוא בידינו דהלא עתה חזינן דלא היתה מעוברת כלל ולכן באמת אי לאו דאמרינן דגם זה הריון הוא הוה אסרינן לה למפרע ועי':
דף ט.
בעא מיניה ר' ירמיה מרבי זירא ראתה ואח"כ הוכר עוברה מהו כיון דבעידנא דחזאי לא הוכר עוברה מטמיא או דילמא כיון דסמיך לה חזאי לא מטמיא א"ל מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה [בעידנא דחזאי אין ראשה] כבד עלה ואין איבריה כבדין עליה וכתב מרן וז"ל קשה לי דאף בחזאי אחר שהוכר עוברה אמאי לא מטמאה מעל"ע דאיך שייך לומר דדמיה מסולקין הא אנן חיישינן דהדם בא מעל"ע מקודם ובההיא שעתא עדיין לא היתה בחזקת מסולקת וא"כ אדרבה כיון דעתה היא מסולקת רגלים לדבר יותר דהדם בא מאתמול כשלא היתה מסולקת עכ"ל ואולי נאמר בדעת תלמודין דהן אמת אם לא היה שים מופת אתר דמעוברת הויא מסולקת דמים רק מהא דאיבריה כבדין עליה כשבאה להכרת העובר ודאי דהוה אמרינן אף דהשתא הוכר עוברה וראשיה ואבריה כבדים עליה מ"מ מטמאה מעל"ע למפרע דהא לא היתה עדיין בחזקת מסולקת וכמ"ש מרן. אבל באמת הא סתם עונת וסת הויא לשלשים יום ורוב הנשים רואות בכל חודש ובאשה זו כבר עברו עליה קרוב לשלשה חדשים דלא ראתה דהא הכרח העובר הוא לשלשה חדשים וכמו דאיתא לעיל (ח' ב') בתלמודין סומכוס אומר משום ר"מ הכרת העובר הוי לג' חדשים. ודעת ר"י הובא בב"י סוף סימן קפ"ט דבעינן דוקא שתפסוק מדם וגם יעברו עליה ג' עונות ובפחות מזה אף דהוכר עוברה אינו כלום וא"כ הלא יש לנו מופת חזק דמסולקת דמיה כיון דכבר עברו עליה שלש פונות בלא דם וגם לדעת הרשב"א המובא שם דכשהוכר עוברה לא בעינן שלש עונות מ"מ הלא מעט זמן יתמעט ממשך שלשה חדשים א"כ ודאי הויא בחזקה מסולקת דמים ואף בראתה ואח"כ הוכר עוברה קמסתפק ר' ירמיה לטהרה רק דר' זירא פשיט ליה דכיון דעדיין לא ניכר העובר ואין ראשה ואיבריה כבידין עליה לא מקילינן בזה. ואולי הוא מטעם דילמא אתי לאיחלופי מ"מ די לנו חומרא זו להיכא דראתה אח"כ אבל לא נחמיר כ"כ להיכא דהוכר עוברה ואח"כ ראתה דהלא הופסק מעיינה זה קרוב לשלשה חדשים וודאי הויא בחזקת מסולקת עד השתא רק השתא היא דאיתרעה וכיון דאין מקום לגזירה לכן מטהרינן אותה לכ"ע ועי':
דף יז.
ת"ש ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים כו' ובודקין מטותיהן במילא פרהבא מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל אין בודקין את המטה אלא בפקולין או בצמר נקי ורך אמר רב היינו דכי הואי התם בערבי שבתות הוו אמרי מאן בעי פקולי בנהמא ולא ידענא מאי קאמרי וכתב [רש"י ד"ה פקולין קוטון] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עיין מגילה (י"ז ב') ברש"י ד"ה הפקולי ועי' בערוך ערך פקל וצע"ג עכ"ל והוא דשם ברש"י כתב וז"ל הפקולי י"א שמשתכר בצמר גפן שנקרא פקולא עכ"ל ובערוך שם כתב וז"ל פקל (נדה י"ז) מאן בעי פקולין דנהמא פי' פקולין פשתן נקי כלומר מי רוצה לקנות פקולין לצורך בדיקת תשמיש כו' עכ"ל. והנה לרש"י ז"ל לא תקשי לכאורה כ"כ מהא דלא פירש באופן אחד דאולי היינו הך רק דמרן ז"ל הראה מקום גם לרש"י התם כדמצינו לו בכמה מקומות ואולי עיקר כוונתו בהצע"ג רק להקשות על הערוך דהכא איתא להדיא תנא דבי מנשה אין בודקין את המטה לא בעד אדום כו' ולא בפשתן אלא בפקולין או בצמר נקי ורך וא"כ איך כתב הערוך דף קולין הוא פשתן נקי. אך אולי נאמר בדעת הערוך דמפרש לדברי תנא דבי מנשה דאין בודקין לא בפשתן היינו בפשתן שאינו נקי והא דמסיים תנא דבי מנשה אלא בפקולין או בצמר נקי ורך. היינו דסתם פקולין הוא פשתן נקי ולכן ראוי לבדיקה והכא בתלמודין פריך רק על רבא דהוא אמר דבודקין בשחקי דכיתנא בסתמא ונכלל בזה גם מפשתן שאינו נקי וע"ז משני לחלוק בין כיתנא ובין מנא כיתנא או בין חדתי ובין עתיקי אבל בפשתן נקי בודקין שפיר וכדעת הערוך. ועי':
דף יח.
דתניא המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה. וכתב [רש"י ד"ה אמו טמאה לידה] וז"ל ותשב חומר זכר לימי טוהר וחומר נקיבה לענין טומאה דמחזקינן לה בלידה ודאית [ליתן לה ימי טומאה וימי טהרה כו'] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עיין לקמן (כ"ח א' וצ"ע עכ"ל והוא דאיתא שם רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרווייהו אין נותנין לה ימי טוהר מ"ט אימא הרחיקה לידתה הרי להדיא שלא כדברי רש"י ז"ל ואולי נאמר בזה דהנה לקמן (כ"ט א') תנן תשב לזכר ולנקבה ולנדה דחוששין גם דילמא לא הוי לידה כלל וא"כ מדוע חדשו ר"ח ורבה בר רב הונא טעמא דדילמא הרחיקה לידתה ולא אמרו בפשיטות דחיישינן גם לנדה אלא ודאי דף שוט להו מדאמרו בברייתא ואין חוששין שמא מגוף אטום באו. משמע דהוי ודאי לידה ואין כאן שום ספק נדה ומטעם דהולכין אנחנו בתר רובא ועי' תוס' הכא ד"ה המפלת ולכן לולא חשש זה דדילמא הרחיקה לידתה ודאי דאית לה ימי טוהר ממש. ע"כ הכא דנחתו למצוא שלשה מקומות דהלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאוה כודאי נמנה גם ברייתא זו ביניהם דגם הכא כולד ודאי הוא אי לאו מחששה דהרחיקה. ורש"י ז"ל הכא לא נקט כן להלכה רק בפירוש הברייתא לחוד דמוכרח ע"כ דמדינא נותנין לה גם ימי טוהר ועי':
דף לה.
בגמ' על מה דבעי רב יוסף לעיל (ל"ד ב') ראייה ראשונה של מצירע מהו שתטמא משא מקום זיבה מעיין הוא ומטמא או דילמא לאו מעיין הוא אמר אביי מאי תבעי ליה והא הוא דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וכיון דנפקא לה מהתם אייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעיונותיו נקבה לרבות מצורעת למעינותיה ואקשיה רחמנא מצורע לזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף ראייה ראשונה של מצורע מטמא במשא וכתבו [תוס' ד"ה אף] ראייה ראשונה של מצורע מטמא במשא וז"ל [תימא א"כ לעיל] מנליה לאוקמיה קרא בדם טהרה של מצורעת הא איצטריך קרא לכדהכא עכ"ל. וכתב מרן וז"ל וכן תמה הר"נ והניחה בתמיה ואני לא אדע מקום לקושיא זו הא י"ל דהכי אמר אביי דזהו ודאי הדין דמטמא דאף אם לאו מעיין הוא א"א לומר דאינו מטמא דהא אקשיה רחמנא מצורע לזב גמור וא"כ מוכח עכ"פ דמטמא ובאמת יהיה מוכח מדס"ל לב"ה דלזכר אייתר (לדרשא) מוכח דמקום זיבה מעיין הוא ולא צריך קרא עכ"ל ואולי נאמר דכוונת התוס' לשאול על ב"ה בעצמם דאיך נפקא להו מלזכר באם אינו ענין לרבות לדם טהרה של מצורעת דלמא ייתור קרא זה אתא להקיש מצורע לזב גמור דמה זב גמור מטמא במשא אף ראייה ראשונה של מצורע מטמא במשא וללמדינו דמקום זיבה מעיין הוא כיון דבאמת יש להסתפק בזה. ועי':
דף לה:
איתמר רב אמר מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו ולוי אמר שני מעיינות הן נסתם הטמא נפתח הטהור נסתם הטהור נפתח הטמא כו' (ושם ל"ו א') אמרו בתלמודין ת"ש ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה וימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה כיצד הפסיקה שתים בימי עיבורה ואחת בימי מניקותה שתים בימי מניקותה ואחת בימי עיבורה אחת ומחצה בימי עיבורה ואחת ומחצה בימי. מניקותה עולין לה לג' עונות בשלמא לרב דאמר מעיין אחד הוא מש"ה בעי הפסק שלש עונות אלא ללוי דאמר שני מעיינות הן למה לי הפסק שלש עונות (אפילו אי חזיא לאחר שבועים הא לאו ממעיין טמא אתי ויעלו לה להשלמת שלש עונות דהוי כאילו דם מחוטמה אתא) במשהו סגי (שתפסוק אחר ימי לידה משהו דנימא נסתם הטמא) ומשני הכי קאמר [צריכה שתפסוק משהו] כדי שיעלו לה לשלש עונות וכתב מרן וז"ל הך משהו אינו מובן לכאורה דהא ע"כ בלא ראתה כל ימי לידה דאם לא כן הך ראייה גופא הוי הפסק בתוך שלשה עונות דדוקא בלידה (עצמה) אמרינן לעיל דם לידה לחוד היינו מה דיוצא על ידי פתיחת הקבר דלידה אבל זה שרואה בתוך ימי הלידה כיון דממעיין טמא אתי פשיטא דמפסיק דלא גרע מדם טוהר עכ"ל ואולי נאמר דגם כוונת תלמודין הוא שתפסוק משהו מדם הלידה ממש ואיירי כשנתמשך סתימת מעיינה עד עבור ימי טומאתה. וכל זמן שלא נסתם מעיינה עדיין הוי דם לידה. והכא איירי במדלפת דאפשר שיתמשך זמן כזה וכמו שאמרו לעיל בתלמודין (י' ב') דמדלפת הרי היא כשופעת. ועי':
דף מג.
אמר ר"ל קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא מ"ט דחמר קרא כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים זהו הסיטו של זב כו' ואפקיה רחמנא בלשון נגיעה למימרא דהסיט ונגיעה כידיו מה התם מאבראי אף הכא מאבראי וכתב [רש"י ד"ה לא שטף במים מילתא אחריתי היא למילף [לנט"י לאכילה] מהכא כו' עכ"ל וכ' מרן על מש"כ למילף לנט"י לאכילה וז"ל חולין (ק"ו א' ועי' בתוס' שם ד"ה מצוה ועי' רש"י קדושין (כ"ה א') ד"ה לענין טומאה וצ"ע עכ"ל והוא דבחולין שם איתא אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה כו' מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דכתיב כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור הא טבילה בעי אלא ה"ק ואחר שלא שטף טמא וכתבו, התוס' ד"ה מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך וז"ל פי' דאסמיך ליה אקרא דלאו דרשה גמורה היא דעיקר קרא אתא לכדדרשינן בנדה (מ"ג א') מה ידיו מאבראי עכ"ל ורש"י בקדושין שם על הא דאמר עולא הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ כו' כתב בד"ה לענין טומאה הנ"ל וז"ל דקי"ל מגע בית הסתרים אינו מטמא ונפקא לן במס' נדה מכל אשר יגע בו הזב וגו' הא שטף טהור בתמיה הא טבילה בעי אלא כל אשר יגע בו הזב בדבר שהוא גלוי כידיו והזב לא שטף עדיין כל גופו במים שלא טבל מזובו וכבס בגדיו עכ"ל ולכאורה כוונת מרן בהצ"ע הוא דממש"כ רש"י הכא לא שטף במים אתא למילף לנטילת ידים מאכילה משמע דדרשה גמורה היא כיון דאין לנו לפרש קרא באופן אחר ומחולין שם מוכח להדיא דאינה רק אסמכתא וכמו שאמר ר"א בן ערך מכאן סמכו חכמים כו' וכמ"ש התוס' וא"כ ע"כ דף שטיות הכתוב לאו להכי אתא רק כמ"ש רש"י בקדושין שם דקרא על זב גופיה קאי דלא שטף כל גופו במים ולמה א"כ לא פי' הכא כפירושו בקדושין ואולי נאמר בזה דלכאורה פשוט דלדרשא דר"א בן ערך צריך איזה שינוי או יתור בקרא דאל"כ אין כאן על מה לסמוך ג"כ. ולפי זה אם נפרש האי וידיו דקרא דאתא ללמדינו דבעינן מה ידיו בגלוי והאי לא שטף במים היינו הזב לחודיה אין מקום בקרא לדרשת ר"א בן ערך ולכן התם בקדושין דעולא אמר דבריו בדעת רבי ורבנן נקט טפי כפי פשטיות הכתוב דלא שטף על זב קאי דמי יכריח אותנו דרבי ורבנן סברי כר"א בן ערך אבל הכא דר"ל משמיה דנפשיה אמר דהאי וידיו בעינן למה ידיו בגלוי ניחא ליה לרש"י ז"ל לנקוט דקרא דלא שטף אתא לדרשא דר"א דדחוק לומר דר"ל יחלוק על דרשא דר"א בן ערך. ועי':
דף מח:
ת"ר כל הנבדקות נבדקות עפ"י נשים כו' ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן שאין משיאין ספיקות עפ"י נשים כו' ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ כו' ושאלו בגמרא ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל האי מאן קתני לה אב"א ר' יהודה וחתוך הפרק (דקאמר אין הנשים בודקות אותן היינו להקל אבל להחמיר נאמנת). וכתבו [תוס' ד"ה אב"א] בתוך הדיבור וז"ל וא"ת ונאמנת לומר קטנה היא שלא תחלוץ דקתני מאי אהני נאמנת הלא אפילו אמרו יש שערות אינה נאמנת כדקתני סיפא אינה נאמנת לומר גדולה היא שתחלוץ וי"ל [דנאמנת לומר שאותן שערות] היו קודם הפרק דאי לאו האשה הוה אמינא אחר הפרק באו וחלצה כדף רישית לעיל עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא בזה מיתרצא גם קושייתם הראשונה (שהקשו בתחילת הדיבור וז"ל וא"ת ומאי קאמר דנאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן הא בלאו הכי לא ממאנת ואפילו אמרה קטנה היא אינה נאמנת כדקתני סיפא אבל אינה נאמנת לומר קטנה היא ותמאן) וכפשוטו דבאמה בלאו חזקה דרבא ממאנת והכל מיירי בחד ענין דכמו דלענין חליצה במה דאמרינן נאמנת לומר קטנה שלא תחלוץ היינו בבדקו ומצאו שתי שערות נאמנת שהם שומא שלא תחלוץ וההיא דאינה נאמנה שתחלוץ היינו דלא נבדקה ע"י אנשים אינה נאמנת לומר שהביאה ב' שערות שתחלוץ. וה"נ מפרשא ההיא דמיאון והכל בחד גוונא דהיינו בבדקו ומצאו שתי שערות והן אומרות שהם שומא נאמנות לחומרא שלא תחלוץ וא"נ לומר שתמאן והיכי דלא בדקו אותה והן אומרות שהביאה שתי שערות נאמנות לחומרא שלא תמאן אבל לא להקל שתחלוץ ומרווח שמעתא טובא עכ"ל ואולי נאמר בדעה התוס' ז"ל דטפי ניחא להו ליישב על קושייתם הראשונה דנאמנת לומר גדולה היא שלא תמאן היינו אף אם בדקו אנשים אחר בדיקתה ולא מצאו שערות אפ"ה לא תמאן ואי לאו נשים הוה ממאנת שפיר כו' דבזה מתוקמא טפי בחדא גווני לשון הברייתא שאמרו נאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ דכל בבא זו איירי היכא דבדקו אנשים אחר בדיקת האשה ומצאו שלא כדבריה מ"מ נאמנת לומר גדולה היא שהיו בה שערות ומה שלא מצאו האנשים הוא משום דנשרו ובחליצה נאמנת לומר שהשערות שנמצאו היו מקודם הזמן ושומא נינהו וא"כ מיירי רישא דברייתא זו הכל בנבדק אחר כך ע"י האנשים ומכל מקום נאמנת והא שסיימו בברייתא אבל א נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ דאיירי בלא נבדקה הלא מפורש בברייתא ואינה נאמנת וזהו היכא דלא נבדקה דאם נבדקה מאי צריך להאמינה הלא לא מפיה אנו חיין רק על העדים סמכינן מה שאין כן לפי מה שכתב מרן הוי רישא בעצמה נחלקת לשנים דמה שאמרו כיצד נאמנת לומר גדולה היא שלא המאן איירי שלא נבדקה ע"י אנשים אח"כ ומ"ש קטנה היא שלא תחלוץ איירי בנבדקה דאל"כ פשיטא וזה דחוק טפי. ועי':
דף נג.
[רש"י ד"ה בה"ש דרבי יהודה] בבמה מדליקין הכסיף העליון ולא הכסיף התחתון [ושיעורו חצי מיל] כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל וכן נקיט רש"י ברכות (דף ב' ע"ב) ד"ה והלא כהנים. וקשה לי הא בשבת איתא דלר"י בין השמשות תרי תילתי או ג' ריבעי מיל וצ"ע עכ"ל עיין בברכות שם מה שכתבנו בזה בעז"ה:
דף נו.
[רש"י ד"ה טומאת רקב]. מלא תרווד ממנו [מטמא במגע] ומשא ואוהל עכ"ל וכתב מרן וז"ל עיין פ"ב מ"ב דאהלות ובהרע"ב שם. ועי' בהרע"ב פ"ד מ"ה דטהרות וצ"ע עכ"ל והוא דבאהלות שם תנן מלא תרווד רקב שגבלו במים אינו חיבור לטומאה וכתב הרע"ב וז"ל אינו חיבור לטומאה ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו וכן לענין מגע עכ"ל וא"כ איך פרש"י הכא דמטמא במגע ובמשא ובאהל הלא לפחות לדבר אחד אינו חבור כדתנן בהדיא אינו חיבור לטומאה ומה שדקדק עוד מהרע"ב פ"ד מ"ה דטהרות הוא דשם על מה דתנן על ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס ועל ספק עפר הבא מארץ העובדי כוכבים כתב הרע"ב וז"ל דכל עפר הבא מארץ העובדי כוכבים מספקינן ליה ברקב של מת ושני אלה ארץ העמים ובית הפרס גזרו בהם שיהיו מטמאים במגע ובמשא כו' עכ"ל ולכאורה לפי דברי הרע"ב דלעיל דרקב אינו מטמא במגע א"כ למה גזרו על ארץ רעמים שיטמא במגע ובמשא משום גזירה דרקב כיון דרקב בעצמה אינו מטמא במגע. ואולי נאמר בזה דכונת רש"י הכא הוא רק לר' יוסי דעל דברי ר' יוסי דמתניתין דהכא דאמר בשר המת יבש ואי יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה טהור אמר שמואל טהור מלטמא בכזית אבל מטמא טומאת רקב ותניא נמי הכי ר' יוסי אומר בשר המת שיבש ואין יכול לשרות ולחזור כמות שהיה טהור מלטמא בכזית אבל טמא טומאת רקב. וע"ז פרש"י כן. ור' יוסי אמר בהדיא בחולין (קכ"ה ב') מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאוהל עי"ש. ומה שהקשה מרן בדברי הרע"ב אולי נאמר דכיון דעפר ארץ עובדי כוכבים בעודם בחוץ לארץ יש חשש מת ממש בהם והנוגע בהם יש ביה גם טומאת מאהיל ממש לבד הנגיעה וגרעי מרקב לחודיה. לכן אף דכשנעקרו ממקומן אין בהן חשש מאהיל כ"כ. מכל מקום לא אפקעינהו רבנן לפחות מטומאת מגע ועי':
נשלם ספר יד יצחק חדושים על כל הששה סדרים:
בעזר אל עליון המאיר בחסדו לארץ ולדרים:
יד יצחק על אחרית דבר:
הוא חדוש אחד מחדושי ח"ו הרב הגאון הצדיק כו' מוהר"מ מישל לוריא ואלה ד"ק בקיצור לשון וענין יען לא הספיק הגליון:
הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה א' כתב וז"ל האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים היא שלמים וולדה עולה אם לכך נתכוון (מתחלה) דבריו קיימים ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אע"פ שחזר בו בתוך כדי דיבור הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפי' בתוך כדי דיבור עכ"ל. ויש לתמוה על זה מסיגיא ערוכה במסכת ב"ק (פ"ג א') דף ריך הגמרא שם וסבר ר' יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ ר' יוסי אומר אם לכך נתכוון מתחלה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין כו' עד דמשני תרי כדי דיבור הוו כו' כי לית ליה לר"י בכדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי דנפיש כדי שאילת הרב לתלמיד אית ליה הרי להדיא דמשוו קדשים לשאר מילי וכבר הרגיש זה בעל מ"ל ועי"ש מה שכתב בזה:
אמנם לענ"ד נראה ליישב קושיא זו ע"פ מה שנקדים לבאר סוגיית תלמודין שם בפרק מרובה ממה שיש לדקדק בה. והוא [א] דף ריך תלמודין שם וסבר ר' יוסי תוך כדי דיבור כדיבור דמי והא תנן כו' ולכאורה מה ענין קושיא זו לדברי המתרץ דכ"ש למאי דבעי למימר מעיקרא דכ"ע סברי תוך כ"ד כדיבור דמי קשה כן וכבר הרגישו בזה גם האחרונים ז"ל [ב] בלשון תלמודין דנקטו בלשונם אמרי אי תוך כדי דיבור כדיבור דמי דכ"ע למפרע הוא נפסל ויש לדקדק דהלא לא תלוי זה בזה וכמו דסלקא דעתין בתחלה דאף דרבנן סברי ג"כ תוך כדי דיבור כדיבור דמי מ"מ סברי מכאן ולהבא נפסל ורק עיקר דחיית תלמודין הוי דלא כדסלקא אדעתין דכ"ע סברי תכדכ"ד ופליגי בלמפרע ומכאן ולהבא רק דף ליגי בתכ"ד והכי הו"ל לתלמודין למימר לא דכ"ע למפרע הוא נפסל ופליגי בתוך כדי דיבור כשיטת. תלמודין בכל דוכתא [ג] באיזה סברא פליגי סלקא דעתין דתלמודין דקאמרי לימא כתנאי עם התרצן דדחי ליה ואמר דכ"ע למפרע נפסל כו' [ד] הא דקאמרי תלמודין אמרי אי תוך כדי דיבור כדיבור דמי דכ"ע למפרע הוא נפסל לכאורה אין זה רק לאביי אבל לרבא מההכרח לאוקמי פלוגתייהו כדסלקא אדעתין מתחלה דף ליגי אי למפרע הוא נפסל או מכאן ולהבא הוא נפסל וא"כ הו"ל לתלמודין למימר לרבא ודאי תנאי היא אבל לאביי מצינו למימר דכ"ע סברי למפרע הוא נפסל כשיטת תלמודין בכל דוכתא [ה] בדברי התוס' שם (ע"ב ב') ד"ה אין לך בו כתבו בתה"ד וז"ל אבל קשה דלרב חסדא דאמר בחזקת הבתים כו' והתם בעי למימר דרבא כרב חסדא כו' ועי"ל דלרב חסדא נמי הוי חידוש מה שנפסלין ודאי והאי דחשיב להו סהדי שקרא כו' אינו אלא מספיקא כו' עכ"ל ולכאורה תקשי לפי זה כיון דגם רבא מודה לאביי דהעדות שקודם ההזמה הוה כמוכחשת והוו ספק פסולין א"כ איך קאמרי תלמודין לקמן (ע"ג א') דרבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל וכיון דמההיא שעתא קא מיתזמי אטביחה דקא מיתזמי איתזום אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום עי"ש. הא אמרינן דרק מכאן ולהבא:
נפסלו בודאי אבל ספק פסולין הוו למפרע גם לרבא והוי כמוכחשין מתחלה ואיך אמרי רבנן דהוא משלם כפל הלא אין יכולין להוציא ממון מספק: וליישב כל אלה נאמר בעז"ה דהנה בשיטה מקובצת הקשו על הא דקאמרי תלמודין סברוה דכ"ע תכ"ד כדיבור דמי רק דרבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל וז"ל וא"ת כי נימא נמי מכאן ולהבא הוא נפסל נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וי"ל דלא דמי דודאי אי אמרינן למפרע הוא נפסל שהפסול והביטול הוא משעה שהעידו העדות אז שייך למימר עדות שבטלה מקצתה כו' אבל כי אמר מכאן ולהבא הוא נפסל לא שייך למימר עדות שבטלה מקצתה דהא אין הביטול והפסול משעת העדות ורק משעת הזמה ואילך הילכך אההיא עדותן דקא איתזום איתזום ואמאי דלא איתזום לא איתזום עכ"ל שם בש"מ וכן משמע גם מרש"י ז"ל שהרגיש גם הוא בזה שכתב הכא בד"ה אגניבה דלא איתזום לא איתזום וז"ל ואע"ג דבהדדי אסהידו ליה הא לא אתחיל פסולייהו מההיא שעתא דנימא אע"ג דבאחד בשבת לא איתזום מיהו שעת עדות שעת פסלות היתה עכ"ל אבל עדיין הדבר צריך באור דמה בכך שהפסול מתחיל משעת הזמה מ"מ כיון דעכ"פ עדות של הטביחה בטל למפרע שהרי הוזמו עליה וכיון שתכ"ד כדיבור דמי ועדות הטביחה נאמר בתכ"ד של עדות הגניבה נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והרי הא דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אינו מחמת הסברא רק גזירת הכתוב הוא וכמש"כ הראב"ד ז"ל וז"ל שכל עדות שבטל מקצתה מחמת פיסול קורבה בטלה כולה ולא פלגינן דיבורא דהא לא פליגי בהו רחמנא דאמר מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה אלמא לא פלגינן עדותן והא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משום עצמו רשע היינו דוקא כשמעיד על עצמו שאין זה עדדות כלל כו' עכ"ל:
הרי להדיא דמדמי כת אחת שהעידו שני דברים ולאחד מההדברים נמצא פסול לשלש עדים שנמצא אחד מהם קא"פ וא"כ גם הכא אף דס"ל לרבא דמכאן ולהבא הוא נפסל מ"מ כיון דבהדדי אסהידו על שני הדברים ובתכ"ד הל"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לכן נראה לחלק בזה ולומר דדוקא בענין אחד אמרינן אם בטלה מקצת עדות בטלה כולה אבל בשני ענינים לא אמרינן בטלה מקצתה בטלה כולה לדעת הס"ד והוא כמו שמסיק תלמודין בבתרא שם (ל"א ב') ורבא אמר לך עד כאן לא קאמר רב הונא אלא לעדות אחרת אבל לאותו עדות לא ולכן גבי עדות דטביחה ועדות דגניבה שהם שני דברים וכמ"ש התוספות לעיל (ע"ב ב') ד"ה רבא אמר ע"כ עדותן קיימת אם מכאן ולהבא הוא נפסל אבל אי אמרת דלמפרע הוא נפסל אמרינן כיון דמשעה שהעידו על עדותן דטביחה והוזמו ע"ז רשע היה באותה שעה גם על הגניבה שהעידו בתכ"ד אמרינן דרשע היה באותה שעה כיון דתכ"ד כדיבור דמי ולא כן אי מכאן ולהבא הוא נפסל הא לא היה רשע מעיקרא וגם הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות עדות ה"ז מחלק כן שכתב וז"ל הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה ורחוקים מן השני הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת אבל אם כתב בשטר אחד כו' עכ"ל עי"ש דמחלק אם היה בענין אחד אם לאו ואע"ג שהם פסולים מתחלה ועי' גם בהרשב"א ז"ל בחדושיו למכות סוף פ' כיצד שהוכיח כן מהרמב"ם ז"ל שדבר זה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה תלוי אם הם ענין אחד או הם עניינים מחולקים וכל זה הוא לדעת הרמב"ם אבל מדברי שאר פוסקים לא משמע כן. רק הא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה תלוי אם הוא בגופין מחולקין או לאו וכן הכריח הריטב"א ז"ל וכן משמע בהמרדכי במס' גיטין דתלוי בגופין מחולקין וכן הוא שיטת הרא"ש סוף מכות וכ"כ התוס' בסנהדרין (דף מ') ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע וז"ל בתה"ד לרבא מחלקינן בין גוף אחד לשני גופים כו' עכ"ל ועיקר יסודן הוא על מה דאיתא בתלמודין דבתרא פרק יש נוחלין (קל"ד ב') דבתרי גופא פלגינן בחד גופא לא פלגינן:
ובזה יש ליישב סוגיית תלמודין דהא דסלקא אדעתין הכא דכ"ע סברי תכ"ד כדיבור דמי רק דרבנן סברי דמכאן ולהבא הוא נפסל ולכן משלם תשלומי כפל כשהוזמו על הטביחה אף דקיי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מ"מ כיון דעדות דגניבה ודטביחה אינם מענין אחד רק ענינים מחולקים המה לכן אינם בכלל מה דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמו דעל מה שאמר רבא בבתרא והא עדות מוכחשת היא מסיק תלמודן שם לחלק בין אותה עדות לעדות אחרת. ובאותה עדות אף דמכאן ולהבא הוא נפסל, מ"מ אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמש"ל אבל אח"כ דחה תלמודן הכא סברא זאת וסברי במסקנא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אינו תלוי בענין אחד ושני ענינים רק תלוי אם המה שני גופים מחולקים או גוף אחד. ולפי זה בעדות דגניבה וטביחה דהוו בחד גופא אמרינן בהו לכ"ע עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (ומיושב קושיא ג'). וזהו שאמרו אמרי אי תכ"ד כדיבור דמי דכ"ע למפרע הוא נפסל ר"ל דלא כדקס"ד דמחלקינן בין ענין אחד ובין שני ענינים רק תלוי בגוף אחד ושני גופים (ומיושב קושיא ב'). וגם רבא דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל גם הוא מודה דאם תוך כדי דיבור כדיבור דמי נפסל הוא למפרע כיון דהעדות הוא בגוף אחד ה"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (ומיושב קושיא ד'). ולכן פריך דוקא השתא וסבר ר' יוסי תכ"ד כדיבור דמי משום דמתחלה לא הו"ל לפרוך דר' יוסי אדר' יוסי כיון דלס"ד מחלקינן בעדות שבטלה מקצתה בין ענין אחד ובין שני עניני ובהקדש כיון דקיי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי והוא אמר מתחלה הרי זו תמורת עולה הוי כמי שמסרה לעולה ואח"כ כשאמר הרי זו תמורת שלמים הוי כענין שני ובשני ענינים לא אמרינן תכ"ד כדיבור דמי לדעת הס"ד. ורק פריך למאן דדחי זאת וס"ל דבין ענין אחד ובין שני ענינים לא מחלקינן רק מחלקינן בין גוף אחד ובין שני גופים א"כ תקשי מתמורת עולה ותמורת שלמים דהוי ג"כ חד גופא ומ"מ לא אמרינן תכ"ד כדיבור דמי (ומיושב קושיא א') ולפ"ז ניחא לן סוגיית תלמודין וגם דברי התוס' ד"ה אין לך הנ"ל ניחא ג"כ דהא דאמרינן הכא בהס"ד אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום ומפקינן מיניה ממונא הוא כמסקנא דהתם בב"ב דמחלקינן בין ענין אחד ובין שני ענינים וכמש"ל והתוס' לא כתבו כן רק לס"ד דב"ב דרבא ס"ל כרב חסדא (ומיושב קושיא ה'):
ובזה יוצא לאור גם דעת הרמב"ם בעז"ה דהוא ס"ל דבעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא מחלקינן בין גוף אחד ושני גופים רק מחלקינן בין ענין אחד ובין שני ענינים וכמש"ל. ועיקר וסודו הוא על מסקנת תלמודין דב"ב א"כ בהקדש דהוו כשני ענינים ומסברא הנ"ל לא אמרינן בהו תכ"ד כדיבור דמי ולפי מסקנא דהתם דכוותיה נקיט הרמב"ם ז"ל להלכה לא הוצרכו כלל למימר תרי תכ"ד הוו ורק בכל גווני אמרינן בהו תכ"ד לאו כדיבור דמי ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דאין חזרה בהקדש אפילו בתוך כדי דיבור וזה ברור בעז"ה ודו"ק:
ההשמטות והתיקונים יבואו ביתר החלקים כשנזכה להוציאם לאור בעזר שדי העונה לקוראיו ממעמקים:
סוף הספר