יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
מנחות · דף מז.
ת"ר כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ר"א בר"ש אומר לעולם אינו קדוש עד שישחט לשמן ויזרק דמן לשמן מאי קדוש ואינו קדוש (דקאמר רבי) אביי אמר קדוש ואינו גמור רבא אמר קדוש ואינו ניתר מאי בינייהו איכא בינייהו למיתפס פדיונו לאביי תפיס פדיונו לרבא לא תפיס פדיונו (כן הוא גירסת רש"י ז"ל בלשנא בתרא. ופירושו לאביי דאמר אינו גמור עדיין לא חלה עליו קדושת הגוף גמורה ואכתי שייך ביה פדיון אף דקדישתיה שחיטה במקצת ולא נפיק לחולין ולרבא דאמר קדוש גמור אם התפיס מעות בפדיונו אינן נתפסין) ופריך בשלמא לרבא (דאמר לרבי לאו בני פדיון נינהו דקדשינהו שחיטתן) היינו דאיכא בין רבי לר"א בר"ש (דלר' אלעזר אינו קדוש כלל קדושת הגוף אלא קדושת דמים שניקח מתרומת הלישכה ונפיק לחולין ותפס פדיונו ככל קדושת דמים) אלא לאביי (דאמר לר' נמי תפיס פדיונו וכ"ש לר"א) מאי איכא בין רבי לר"א. ע"כ בגמרא ופרש"י וכתבו [תוס' ד"ה בקונטרס גרס] בתוך הדיבור וז"ל ופירוש הקונטרס דף ירש לאביי נפדה ולרבא אינו נפדה צ"ע דתחלה פירש לראב"ש אינו קדוש כלל ונפיק לחולין לגמרי [ולבסוף פירש כ"ש] לראב"ש כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי למאי הקשו על לשון רש"י דכתב וכ"ש הא בלא"ה קשה דמאי פרכינן מאי איכא בין רבי לראב"ש הא לר' תפיס פדיונו ואינו יוצא לחולין ולראב"ש יוצא לחולין עכ"ל ואולי נאמר דלולא פירש"י ז"ל היינו יכולים לפרש דשאלת תלמודן ששאלו מאי איכא בין רבי לראב"ש הוא דבאיזו סברא פליגי ראב"ש ורבי (וכמו שמצינו כן בכמה דוכתי) דלרבי נפדין ואינם יוצאין לחולין הלא רק בשביעית מצינו שתופסת דמיה והאחרון אחרון נתפס משא"כ בהקדש לא מצינו כן ברוב המקומות רק או שלא נפדה ואם נפדה יוצא לחולין אבל השתא דף ירש רש"י ז"ל וכ"ש לראב"ש נראה להדיא דסובר דלא פליגי כלל וע"ז הקשו התוס' דהא פליגי דלראב"ש יוצא לחולין ועי':