אור ברסלב

יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי

מנחות

זבחים

דף ב.

[תוס' ד"ה כל] המנחות כתבו וז"ל נראה דלמנחות נמי ילפינן למצוה דבעינן לשמה משלמים מההוא היקש גופיה כמו בזבחים (מוזאת התורה). דמדרשא דר"ש דדריש בגמ' בסמוך קדש קדשים היא כחטאת וכאשם מנחת חוטא הרי היא כחטאת מנחת נדבה הרי היא כאשם לא מצינן למילף דלא עיקר דרשא היא כדאמרינן בפ"ק דזבחים [דעיקר קרא לכדר"י] בריה דר' חייא הוא דאתי בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא למה דקי"ל דזרק בשמאל פסול בכל הקדשים לא שייך למדרש כלל הך דרשא דר"י בריה דר"ח אם בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם דהא גם באשם פסול בשמאל ובזבחים מסקינן דבריו הנ"ל לר"ש אבל לדידן ע"כ הקרא לענין שלא לשמה דמנחת חוטא כחטאת ומנחת נדבה כאשם וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דהנה בת"כ פרשת צו פרק ג' איתא שם בזה"ל כחטאת מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף זו מן החולין וביום ובידו הימנית אי מה חטאת אם נשחטה שלא לשמה פסולה אף זו אם נקמצה שלא לשמה פסולה ת"ל כאשם מה אשם אם נשחט שלא לשמו כשר אף זו אם נקמצה שלא לשמה כשרה ר"ש אומר יש מהן כחטאת ויש מהן כאשם מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך אם נקמצה שלא לשמה פסולה מנחת נדבה הרי היא כאשם לפיכך אם נקמצה שלא לשמה כשרה ע"כ שם בת"כ ולפי זה איצטריך לן דרשה זו להא דמה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית וא"כ לא מבעי דלא נוכל ללמוד מחטאת לפסול בדיעבד דהא הוקשה בת"כ לאשם דאינו מעכב אלא דאפי' ללמוד מאשם דלכתחלה בעינן לשמה ג"כ לא נוכל וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה מנחת חוטא כו' וז"ל אבל קשה הא דיליף מנחת נדבה מאשם דאינו מרצה ואשם גופיה משלמים ילפינן בפ"ק דזבחים וא"כ הוי היקש מהיקש וי"ל דהך דרשא דהכא אסמכתא בעלמא כדמפרש בזבחים כו' עכ"ל וא"כ אין באפשרות ללמוד למנחה דבעינן לכתחלה לשמה וגם שלא תעלה לבעלים לשם חובה מאשם. והכא באו התוס' להוכיח דגם לר"ש דדריש דרשה זו דכחטאת וכאשם מ"מ לאו עיקר דרשא היא לדידיה דעיקר קרא אתיא לכדר"י בריה דר"ח. ועי':

דף ה:

ורבא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה נאכלין ואינה צריכה מנחת העומר אחרת להתירה שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה וכתב [רש"י ד"ה ובדבר הראוי לעבודה] כגון מנחת חטים אבל מנחת העומר של שעורים אינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר ולא משום קרבן אתיא ואי משום מנחת סוטה לאו ראויה היא דמנחת סוטה קמח ושל עומר גרש ועוד דלאו עבודה היא דלברר עון קאתיא והאי דף סלה מחשבה [במנחת קנאות משום דרחמנא קריה חטאת] עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא מנחת קנאות לא איקרי כלל חטאת (ובתוס' העתיקו מנחת חוטא וט"ס הוא וצ"ל קנאות דהא חוטא הוי מן חטין) ורק מנחת חוטא איקרי חטאת וגם בזה אין פסולו משום כך אלא משום דבחוטא וקנאות כתיב היא כמבואר לעיל (דף ד' א') ועכ"פ לומר במנחת קנאות דאיקרי חטאת תמוה עכ"ל והוא מבואר דעל מה דתנן בריש מכלתין כל המנחות שנקמצו שלא לשמן שרות חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות אמרו שם בגמרא בשלמא מנחת חוטא חטאת קריה רחמנא כו' אלא מנחת קנאות מנלן ורצו ללמוד עון עון מחטאת ודחו דכי גמרי ג"ש למותר נדבה הוא דגמרי וכי תימא אין ג"ש למחצה גלי רחמנא גבי חטאת ושחט אותה לחטאת אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה אבל כל קדשים בין לשמן בין שלא לשמן כשרים אלא מנחת חוטא ומנחת קנאות דף סולין שלא לשמן מנלן ומסיק חטאת טעמא מאי משום דכתיב ביה הוא ה"נ הכתיב בהו היא ומפורש שם שלא כדברי רש"י ז"ל הכא בפירושו ולרוב חומר הנושא אולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דבתלמודין זבחים (ז' ב') שאלו חטאת מנלן (דף סול שלא לשמו) דכתיב ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת קבלה מנלן דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת כו' אשכחן למצוה לעכב מנלן כו' עד דמסיק אלא אמר קרא זאת התורה לעולה למנחה וגו' הקישו הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן לשמה למצוה כו'. הלכך למצוה משלמים והנך קראי לעכב. וכיוצא בזה מצינו בכמה דוכתי דבעינן תרי קראי למצוה ולעכב והא דבעינן למצוה לא למדים אנו מדכתיב חטאת סתם רק מדכתיב ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת. וכן אמרו שם (ד' א') בשלמים מנלן דבעינן זביחה לשמה דאמר קרא ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים. ולא די לנו במה דקריא רחמנא שלמים לחוד וא"כ איך נלמד הכא במנחת קנאות דמעכב מדכתיב מנחת קנאות היא דעדיין קרא אחד הוא ואיך נדע מזה למצוה ולעכב ובפרט הכא במנחת קנאות לכאורה גרע טפי דלאו עבודה היא. וא"כ היכי נלמוד מצוה ולעכב מחד קרא דמנחת קנאות. ולכן פשיט לרש"י ז"ל דלא נדחי בתלמודין ג"ש דעון עון לגמרי הן למצוה והן לעכב רק נדחית דלעכב לא אתיא וכדמוכרח מדכתיב ושחט אותה לחטאת וקרא זה לדיעבד אתא וכמש"ל. אבל למצוה עדיין אתיא באמת מעין עין דהא אין ש למחצה וקרא דהיא אתיא לעיכובא (ואין זה בכלל דבל הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בג"ש דכיון דכתיב בחטאת דמעכב גם בדיעבד לפחות לכתחלה נגמר מיניה) ולכן כתב רש"י ז"ל הכא והאי דף סלה מחשבה במנחת קנאות (ר"ל דהלא היה לנו לומר דלא מעכבי אף דכתיב היא מ"מ כיון דלאו עבודה היא כלל די לנו אם נוציא מזה לכתחלה ולא בדיעבד) משום דרחמנא קרייה חטאת. ר"ל בג"ש דעין עון וממילא אייתר לן היא לעיכובא ועי':

דף ו.

בגמרא הביאו תלתא קראי לטריפה דף סולה חד ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואי מההוא לחודיה ה"א למעוטי רק היכא דלא היתה לה שעה הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם אבל היתה לה שעה הכושר אימא תתכשר כתב רחמנא כל אשר יעבור ואי כתב רחמנא כל אשר יעבור ה"א למעוטי היכא דנטרפה ואח"כ הקדישה דומיא דמעשר אבל הקדישה והדר נטרפה דבעידנא דאקדשה הוה חזיא אימא תתכשר כתב רחמנא מן הבקר. וכתבו [תוס' ד"ה כתב] רחמנא כל אשר יעבור וז"ל אע"ג דמוכח דהיכא שהיתה לה שעת הכושר לא ילפינן ממשקה ישראל אפ"ה מייתי ליה בכל דוכתא ובפ' כל האסורין (ד' כ"ט) גבי נעבד משום דע"י תלתא קראי [מסקינן דאין לחלק] עכ"ל. וכתב מרן וז"ל עי' חולין (ק"מ א') תוס' ד"ה למעוטי וצ"ע עכ"ל. והוא דשם על הא דאמר רב נחמן בר יצחק שתי צפרים חיות דכתיב בצפורי מצורע למעוטי צפורי עיר הנדחת כתבו התוס' וז"ל תימה הא נמי נפקא מדתנא דבי ר' ישמעאל דכיון שאסורין בהנאה לא קרינן ביה ממשקה ישראלי ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא היה להם שעת הכושר כדאמר בפ' קמא דמנחות (ו' א') והלכך אפילו לכפרה מותרות דאי משום הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל הרי להדיא דכתבו שם שלא כדבריהם דהכא ואולי נאמר בזה דהנה דברי התוס' דהכא מוכרחים מפרק כל האסורים שהביאו דאיתא שם מנא הני מילי (דמוקצה ונעבד מותר להדיוט) אמר רב פפא דאמר קרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואי ס"ד אסירי להדיוט ל"ל קרא לממעטינהו מגבוה ואם נאמר לחלק בין היתה לה שעת הכושר ובין לא היתה לה שעת הכושר א"כ דילמא באמת אסור להדיוט ועכ"ז בעינן קרא לגבוה דלא נימא דדוקא לא היתה לה שעת הכושר אסירי משא"כ היכא דהיתה לה שעת הכושר תשתרי וכן גם התם בחולין מוכרח כדבריהם מדברי רב נחמן בר יצחק וכמ"ש התוס' ופשוט קצת דהכא כתבו כן לרב פפא לבדו דבפ' כל האסורין אך עדיין קשה לכאורה דהלא גם רב פפא אמר התם בחולין שם דקרא דחיות אתא למעוטי צפורים שהחליפן בעבודת כוכבים וא"כ תקשי גם לדידיה הא נמי מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דהא חליפי עבודת כוכבים אסור להדיוט ואף חליפי בעלי חיים וכדאיתא להדיא במס' עבודת כוכבים (נ"ד ב') כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן אף ע"ש שאמרו המשתחוה לבע"ח לא אסרן להדיוט עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן וא"כ לא קרינן ביה ממשקה ישראל ולומר דרב פפא יחלוק על רב שמואל ב"ר יהודה משמיה דר"י רחוק הדבר אך אולי נאמר דבשלמא לרב נחמן בר יצחק דאוקמי בצפורי עיר הנדחת שפיר מוכרח לחלק בהא דמשקה ישראל בין היתה לה שעת הכושר ובין לא היתה לה דהא מה דעיר הנידחת אסור בהנאה מפורש בתורה החרם אותה ואת כל אשר בה משא"כ בחליפי עבודת כוכבים דלא כתיב בהדיא שפיר איצטריך לן קרא דחיות. דמן המותר לישראל לא נדע כ"כ דהא יש מקום לטעות דמותרים לישראל ולרב נחמן בר יצחק לא תקשה דמניין נדע לדידיה דמוקצה ונעבד מותר להדיוט כיון דהוא מחלק בין היתה לה שעת הכושר ובין לא היתה לה וכמש"ל דלדידיה נאמר דף שוט לו דמותר משום דמהיכא תיתי לאסור דהא אפי' לגבוה לא מיתסר אי לאו הני קראי וכמו שהקשו התוס' שם בפ' כל האסורין ועי"ש וכעין ראיה יש להביא לדעת רב פפא דאין לחלק בין יש לו שעת הכושר ובין אין לו מברייתא המובא בפסחים (מ"ח א') דאיתא שם ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכין מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה הטבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו כו' ולא נחתו לחלק דטבל לא היה לו שעת הכושר ומוקצה היה לו שעת הכושר ור"ל בר יצחק יאמר לך דחדא מינייהו נקט ועי':

דף כא.

אמר רב פפא הילכך דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות. וכתב [רש"י ד"ה דם חמור] וז"ל אע"פ שאינו ראוי לקרבן ואיכא למימר דלא חייבה תורה כרת אלא על דם הראוי לקרבן אלא אפילו חמור [דאין קרבן בטמאים] אפילו הכי חייב עכ"ל וכתב מרן וז"ל נראה להדיא דלאו דוקא נקרש דהא בלא נקרש הוי נמי הך חידוש דאף דאין קרבן בטמאים. ובודאי הכי הוא דאם בלא נקרש פשוט דחייב משום דם והוי כדם בהמה דעלמא מהיכי תיתי שלא לחייב בקרוש דמ"ש מבהמת חולין דחייב בקרוש אמנם תמוה לי דא"כ מאי חידש רב פפא הא מתניתין ערוכה היא ריש פרק דם שחיטה דבין טמאים בין טהורים חייבין על דמו עכ"ל ואולי נאמר בזה דבתוספתא בפ"ב דטהרות תניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה והובא תוספתא זו בשבועות (כ"ג א') בתוס' ד"ה גמר ולמדו מזה דף טור על דם הקרוש. והכא בסוגייתן תניא הקפה את הדם ואכלו חייב ולכן למען שלא ליסתרו אהדדי נחלוק לכאורה בין טהורה לטמאה דטהורה דראויה לקרבן חייב בקרוש אף דדם קרוש אינו עומד כ"כ לזריקה מ"מ חייב ובזה איירי ברייתא דהכא אבל טמאה דאינה ראויה לקרבן ונוסיף לזה שנקרש ג"כ ותרתי איתנהו בו פטור עליו ובזה איירי תוספתא דטהרות. לכן אשמעינן רב פפא דאף קרוש בטמאה מ"מ חייב אבל כל זמן דלא איתנהו ביה תרתי לגריעותא רק חדא לחוד או קרוש בטהורה או אינו קרוש בטמאה אין לו לרב פפא להשמיענו כלל ועי':

דף מז.

ת"ר כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ר"א בר"ש אומר לעולם אינו קדוש עד שישחט לשמן ויזרק דמן לשמן מאי קדוש ואינו קדוש (דקאמר רבי) אביי אמר קדוש ואינו גמור רבא אמר קדוש ואינו ניתר מאי בינייהו איכא בינייהו למיתפס פדיונו לאביי תפיס פדיונו לרבא לא תפיס פדיונו (כן הוא גירסת רש"י ז"ל בלשנא בתרא. ופירושו לאביי דאמר אינו גמור עדיין לא חלה עליו קדושת הגוף גמורה ואכתי שייך ביה פדיון אף דקדישתיה שחיטה במקצת ולא נפיק לחולין ולרבא דאמר קדוש גמור אם התפיס מעות בפדיונו אינן נתפסין) ופריך בשלמא לרבא (דאמר לרבי לאו בני פדיון נינהו דקדשינהו שחיטתן) היינו דאיכא בין רבי לר"א בר"ש (דלר' אלעזר אינו קדוש כלל קדושת הגוף אלא קדושת דמים שניקח מתרומת הלישכה ונפיק לחולין ותפס פדיונו ככל קדושת דמים) אלא לאביי (דאמר לר' נמי תפיס פדיונו וכ"ש לר"א) מאי איכא בין רבי לר"א. ע"כ בגמרא ופרש"י וכתבו [תוס' ד"ה בקונטרס גרס] בתוך הדיבור וז"ל ופירוש הקונטרס דף ירש לאביי נפדה ולרבא אינו נפדה צ"ע דתחלה פירש לראב"ש אינו קדוש כלל ונפיק לחולין לגמרי [ולבסוף פירש כ"ש] לראב"ש כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי למאי הקשו על לשון רש"י דכתב וכ"ש הא בלא"ה קשה דמאי פרכינן מאי איכא בין רבי לראב"ש הא לר' תפיס פדיונו ואינו יוצא לחולין ולראב"ש יוצא לחולין עכ"ל ואולי נאמר דלולא פירש"י ז"ל היינו יכולים לפרש דשאלת תלמודן ששאלו מאי איכא בין רבי לראב"ש הוא דבאיזו סברא פליגי ראב"ש ורבי (וכמו שמצינו כן בכמה דוכתי) דלרבי נפדין ואינם יוצאין לחולין הלא רק בשביעית מצינו שתופסת דמיה והאחרון אחרון נתפס משא"כ בהקדש לא מצינו כן ברוב המקומות רק או שלא נפדה ואם נפדה יוצא לחולין אבל השתא דף ירש רש"י ז"ל וכ"ש לראב"ש נראה להדיא דסובר דלא פליגי כלל וע"ז הקשו התוס' דהא פליגי דלראב"ש יוצא לחולין ועי':

דף סה.

ת"ר אילן יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד בהון ומתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא להתענאה בהון. וכתבו [תוס' ד"ה מריש] וז"ל כך הגירסא בכל הספרים ובסוף סדר תעניות כיצד (י"ז ב') כתובה הגירסא להיפך איתוקם תמידא דלא להתענאה איתוקם חגא דשבועיא דלא למספד [וגירסא זו נכונה כו']. וכתב מרן וז"ל תמוה לי א"כ מאי פרכינן בתענית ל"ל מתמניא לימא מתשעה ותמניא גופא אסור דה"ל יומא דאיתוקם תמידא הא מצד דאיתוקם תמידא מותר בהספד ומצד חגא דשבועיא אסור גם בהספד וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה התם פריך אמר מר מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד ל"ל עד סוף מועד לימא עד המועד ומועד גופיה יו"ט הוא ואסור א"ר פפא כדאמר רב לא נצרכה אלא לאסור יום שלפניו ה"נ לא נצרכה אלא לאסור יום שלאחריו ופריך כמאן כר"י דאמר בין לפניו בין לאחריו אסור אי הכי בכ"ט באדר נמי מאי אריא דהוי יומא דמקמי יומא דאוקים תמידא תיפוק ליה דהוי יומא דבתר עשרים ותמניא ביה כו'. ומשני רב אשי (ולגירסת רש"י רבא) דכל שלאחריו (דאיסורו משום אחר י"ט) בתענית אסור בהספד מותר וזה הואיל ומוטל בין שני ימים טובים עשאוהו כי"ט עצמו ובהספד נמי אסור ותיכף אח"ז פריך אמר מר מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד ל"ל למימר מתמניא ביה לימא מתשעה ביה ותמניא ביה אסור דה"ל יומא דאיתוקם ביה תמידא. ונאמר דגם הכא כיון דאיכא תרתי חדא דהוה ליה מקמי יומא דאיתותב ביה חגא דשבועיא וגם הוא עצמו יו"ט דאיתוקם תמידא בודאי דאסור גם בהספד דהלא לא יגרע מיום כ"ט באדר דביה לא נעשה שום נס כיומא דמועדיא רק מפני שהוא מוטל בין שני ימים טובים שהוא בתר עשרים ותמניא ביה ומקמי ריש ירחא דניסן ע"כ אסור גם בהספד וזהו שהקשו שם בגמרא ל"ל למימר מתמניא ביה איתותב חגא דשבועיא לימא מתשעה ביה. ותמניא זה הא הוי מקודם מועדא דתשעה ביה ואם דמצד זה לבדו מותר בהספד מ"מ הא ה"ל נמי מיומיא דאיתוקם ביה תמידא והוא עצמו יום מועד ותרתי איתנהו ביה ודאי דאסור גם בהספד ועי':

דף סט.

בעי רמי בר חמא פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו למאי אילימא למבטל טומאתה תנינא כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה לא צריכא דבלעה הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית מי הוה עיכול כו' או דילמא לא הוי עיכול וכתבו [תוס' ד"ה דבלע] וז"ל בתוך הדיבור [וטבעת דלא חשיב עיכול] בפ' בהמה המקשה (דף ע"א א') התם משום דאקושי טפי עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי מאי קשיא הא הוי כמו בלע כפיפה דלא בטל טומאה כיון דהוה תחלה כלי עכ"ל ואולי נאמר דכוונת התוס' הוא למה דאמרינן התם בבהמה המקשה טהרה בלועה תנינא בלע טבעת טהורה ונכנס לאוהל המת והזה ושנה וטבל והקיאה הרי היא כמה שהיתה. וא"כ ודאי דאם נטמאה אח"כ עדיין מקבלת טומאה כמה שהיתה. וע"ז שאלו התוס' דכיון דלא נטמאה כלל ולא שייך בזה ואין עולין מטומאתן כו' א"כ מדוע לא נחשבנו כמעוכל ותהוי ככלי גללים דאינן מקבלין טומאה לעולם ועי':

דף עח:

[רש"י ד"ה חוץ לחומת בית פאגי] כתב וז"ל חוץ לחומת הר הבית אבל אם היו בהר הבית קדשו כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' רש"י בב"מ (צ' א') ד"ה בית פאגי ובסנהדרין (י"ד ב') ובתוס' שם ד"ה מלמד וצ"ע עכ"ל והוא דבב"מ שם כתב רש"י וז"ל בית פאגי היקף חיצון של ירושלים שהוסיפו עליו קרוי בית פאגי עכ"ל ובסנהדרין שם כתב בית פאגי מקום לפנים מן חומת העיר ונידון כירושלים לכל דבריו עכ"ל הרי דרש"י ז"ל לא פירש באופן אחד ובתוס' שם בסנהדרין כתבו וז"ל אבל בית פאגי אע"ג דדינו כירושלים כדאמר בהשוכר את הפועלים והא בעי חומה כגון דדשו לפנים מחימת בית פאגי ובפ' התודה אמרי' השוחט את התודה ולחמה חוץ לבית פאגי ל קדש הלחם ולאו דוקא אבית פאגי אלא אפילו בירושלים אין שם מקומו כו' עכ"ל הרי דמשוו הסוגיות ומפרשי כפירוש רש"י התם. ולכאורה פשר לומר דבתוספות היקף החדש שעשו הוקף כל העיר וגם הר הבית והכא דכתב רש"י ז"ל חוץ לחומת הר הבית כו' ר"ל דאף דלא רחוק הוא כ"כ מהר הבית מ"מ תו לא קדש גם לר' יוחנן ובב"מ פירש היקף חיצון של ירושלים כו' ר"ל דבתוך ההיקף בכל מקום שדש עמה עדיין הויא לפנים מן החומה:

ובסנהדרין דף ירש מקום לפנים מן חומת העיר כו' ר"ל דאין דרך לעסוק בדברי תורה ולחלוק בדינים ברחובות העיר וכדכתיב חמוקי יריכיך ודרשו מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. ע"כ פירש דהוא מקום לפנים מחומת העיר ואין שם דריסת הרגל של רבים כ"כ. ועי':

תוכן העניינים

יד יצחק - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה