אור ברסלב

יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי

זבחים

הוריות

דף י.

ואימא דבר הבא בנדר ובנדבה לייתי ולא לירצי אשם ארצויי נמי לירצי. אמר אביי אשם דמירצי לא מצית אמרת ק"ו מעולה ומה עולה שאינה מכפרה אינה מרצה אשם שמכפר אינו דין שאינו מרצה מה לעולה שכן כליל שלמים יוכיחו [מה לשלמים שכן טעונין נסכין] ותנופת חזה ושוק עולה תוכיח וחזר הדין כו' ופריך מה להצד השוה שבהן שכן ישנו בציבור וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא גם עולה צריכה נסכים ואי דעולת עוף יוכיח א"כ איך פרכינן עלה מה לעולה שישנה בציבור הא עולת עוף אינה בציבור ואי דשם עולה איתא בציבור הכי נמי נימא דשם עולה טעונה נסכים וצריך עיון עכ"ל ואולי נאמר בדעת תלמודין דבאמת לא אמרינן שם עולה תוכיח לכלול גם עולת העוף ורק איירו בעולת בהמה לבדה ובעולת בהמה בעצמה מצינו שאינה טעונה נסכים והוא בעולת גר בשעה שמתגייר דצריך להביא קן אחד מתורים או מבני יונה או עולת בהמה כמבואר בתלמודין כריתות (ח' ט') וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א ממחוסרי כפרה ה"ד וז"ל שקרבנו של גר עולת בהמה או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה עכ"ל ושם בתלמודין בכריתות למד זה רבי מדכתיב ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם אף הם לא יכנסו אלא במילה וטבילה והרצאת דם וכיון דלמדים אנו מקבלת התורה ממילא לא בעינן נסכים דהתם לא מצינו קרא שמצריך נסכים ור' ישמעאל סבירא ליה לקמן (קי"א א') דלא קרבו כלל נסכים במדבר ואף לר"ע הלא אין זה רק לאחר מתן תורה דנצטוו על נסכים משא"כ התם דהוי קודם קבלת התורה ואין לומר דון מינה דצריך עולה ואוקי באתרה דצריך גם נסכים כיון דכל העולות טעונין נסכים דהא אמר רב פפא במנחות (ס"ב ב') דרבי ורבנן סברי דון מינה ומינה ואף דהתוס' שם כתבו דלא אמר רב פפא כן רק קודם ששמעה לההיא דסוף כל התדיר דמסקינן שם דרבי סבר דון מינה ואוקי באתרא דרב פפא אמר התם בהדיא אי תניא תניא. מ"מ מתלמודין דף סחים (ל"ג) דזכרו התוס' שם משמע דגם דעת רבה כן הוא דרבי סבר דון מינה ומינה דאמרינן שם אליביה דרבי דגמר חטא חטא מתרומה מה תרומה במיתה אף מעילה במיתה ומינה מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית ואף דלדברי התוס' שם ד"ה ומינה עדיין אין הכרח כ"כ מ"מ אין' הכרח גם להיפך ובפרט הכא דכתיב להדיא ככם כאבותיכם אפשר דהכל מודין דדון מינה ומינה דבהדיא פירש לך הכתוב שיהיו שוין כאחד ואולי נאמר עוד דבדבר שלמדין מקודם מתן תורה לא אמרינן דון מינה ואוקי באתרה ועי':

דף י:

שם ע"ב תוס' ד"ה הגה"ה כו' ואין לחוש אי קאי קרא אהילכתא כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' נזיר (ס"א ב') תוס' ד"ה ואימא וצע"ק עכ"ל עיין שם בנזיר מה שכתבנו בזה בעז"ה:

דף יד.

א"ר יוסי בר חנינא מודה היה ר"ש לפסול (את הקרבן במחשבת חוץ לזמנו) מקל וחומר ומה שלא לשמן שהוכשרו בשלמים פסול בחטאת חוץ לזמנו שפוסל בשלמים אינו דין שיפסול בחטאת. וכתבו [תוס' ד"ה ומה שלא לשמן כו'] וז"ל תימא מה לשלא לשמן שכן נוהג בד' עבודות תאמר בחוץ לזמנו כאינו נוהג אלא בזריקה כו' וי"ל דאי הוה פריך הכי הוה עביד ק"ו משינוי בעלים דהוי כפיגול בזריקה ומיהו קשה מה לשינוי בעלים שכן פוסל בזביחה בפסח [או בזריקה לחודיה] וי"ל דשלא לשמן יוכיח וילפינן במה הצד משנוי קודש ושנוי בעלים עכ"ל. וכתב מרן וז"ל היינו דבשינוי בעלים פוסל בזורק לשם אחרים אבל בפיגול אינו פוסל אלא במחשב ע"מ לאכול או להקטיר למחר אבל לא בזורק בשביל מחר. אבל קשה דמה תירצו דשלא לשמן יוכיח הא בשלא לשמן ג"כ הכי הוא דף וסל בזורק לשם עולה וא"כ פרכינן מה להנך שפוסלים בזריקה לחודיה. אח"ז מצאתי שעמד בזה בצ"ק ותירוצו אינו מובן עי"ש עכ"ל ואולי נאמר דמש"כ התוס' דשינוי בעלים פוסל בזריקה לחודיה ר"ל דמה שמעורב בעבודות דקודם זריקה שום מחשבה אחרת לא מפקיע מכל מה דאיתא בשינוי בעלים כמו שמפקיע מכרת דאיתא בחוץ לזמנו דהתם גם אם חישב בזריקה מחשבת חוץ לזמנו מ"מ אם חשב בתחלה בשחיטה או בקבלה והולכה מחשבה אחרת מפקעת מידי פיגול משא"כ בשינוי בעלים אך אם היה פסול דשינוי בעלים פוסלת בכל הד' עבודות אז לא היה נחשב לחומרא מה דלא חיישינן למחשבה אחרת דהדין נותן כן כיון דכל חדא עבודה נחשבת בפני עצמה ואינו תולה בחבירו אבל השתא דלא פסלה רק בזריקה כמחשבת חוץ לזמנו ועכ"ז לא חיישינן למחשבה אחרת זה נחשב לחומרא וע"ז אמרו שלא לשמן יוכיח דהתם לא מצינו חומרא זו וכמ"ש ועי':

דף לג.

[תוס' ד"ה סמיכת] אשם מצורע לאו דאורייתא כתבו בתוך הדיבור וז"ל והא דתנן בפרק כל המנחות באות רש"א כו' אשם מצורע טעון סמיכה ותנופה חי ואין בו תנופה שחוט לאו משום שתהא סמיכה דאורייתא רק מדרבנן היא) והא דף ריך בגמרא ויהא אשם מצורע טעון תנופה שחוט מק"ו ומה זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין תנופה שחוט כו' [לא שייך למפרך מה לשלמי יחיד שכן טעונין סמיכה [מדאורייתא כיון דמתנופה אתנופה עביד ק"ו ומיהו קשה דף ריך התם ויהיו שלמי ציבור טעונין סמיכה מק"ו ומה שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין סמיכה כו' אמאי לא קאמר אשם מצורע יוכיח שטעון תנופה חיים ואין טעון סמיכה כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא בזה י"ל שלמי ציבור יוכיחו דאין טעונין סמיכה ומ"מ טעונין תנופה שחוט גם מ"ש אח"כ ומיהו קשה כו' אמאי לא קאמר אשם מצורע יוכיח הא י"ל מה לאשם מצורע דאין טעון תנופה שחוט משא"כ שלמי ציבור דטעונים תנופה שחוט וגם הא יש למנקט הק"ו הכי מה שלמי יחיד דלא טעונין תנופה רק פעם אחד צריך סמיכה שלמי צבור דטעונין ב"פ תנופה לכ"ש דטעונים סמיכה וליכא יוכיח כלל מאשם מצורע דהא התם לא טעון תנופה שתי פעמים עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דבתלמודין חולין (קט"ז א') אמרו דחדא מחדא קולא וחומרא פרכינן כל דהו לא פרכינן חדא מתרתי אפילו כל דהו פרכינן ולכן אם נעשה יוכיח משלמי ציבור שאין טעונים סמיכה וטעונים תנופה ע"ז נפרוך פרכא כל דהו דמה להצד השוה שבהן שכן שלמים נינהו. דומה למה דף ריך התם בחולין מה להצד השוה שבהן כן גדולי קרקע אף שאין בזה שים חומרא ומה שהקשה מרן על התוס' ז"ל (שהקשו אמאי לא קאמר התם אשם מצורע יוכיח כו') הא יש לומר מה לאשם מצורע (דע"כ לא בעי סמיכה) משום דאין טעין תנופה שחוט משא"כ שלמי ציבור דטעונים תנופה שחוט אולי נאמר ע"ז דף שוט להו להתוס' ז"ל דבתנופת השחוטים אין בזה חומרא כ"כ להוכיח על סמיכה דהלא גם בדבר שאינם בע"ח כלל ולית בהו סמיכה מ"מ בעינן תנופה כגון בעומר דכתיב והניף את העומר ובביכורים בעינן שתי תנופות כדתנן בפרק ג' דבכורים מ"ו ועי"ש בתוי"ט וכן כל המנחות טעונין תנופה ועכ"ז אין בהם סמיכה כלל ולכן מתנופה דלאחר שחיטה לא נרבה סמיכה ובזה יתורץ קצת לדעת התוס' גם מה שהוסיף מרן דיש למנקט הק"ו הכי מה שלמי יחיד דלא טעונין תנופה רק פעם אחד צריך סמיכה שלמי צבור דטעונין ב"פ תנופה לכ"ש דטעונים סמיכה כו' דחומר שני פעמים תנופה דנקט היינו עוד תנופה אחר שחיטה ומתנופה זאת לא נוכל ללמוד כלל וכמש"ל ועי':

דף לה.

[תוס' ד"ה פיגל בזבח] כו' ויש דוחקים כאן לפרש דהא דף יגל

בשליל לא נתפגל הזבח משום דדרשינן בתו"כ בפ' צו גבי נותר הזבח פרט לשליל ולשליא [וע"כ שייך נותר בשליל] כדאיתא בתמורה בפרק כיצד מערימין גבי שליל שבחטאת דאין נאכל אלא ליום ולילה הילכך אם אינו ענין לנותר תנהו ענין למחשבת נותר כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא להדיא קתני בברייתא דשמעתין ואין חייבין עליהן משום נותר. והרמב"ם פסק דחייב משום נותר ומצאתי במרכבת המשנה דתירץ דס"ל להרמב"ם דבמה דאמר רבא אף אנן נמי תנינא וכו' הא שליל ושליא חייבין ה"ה דחייב משים נותר וטמא. ומוכח דמתניתין פליג אברייתא אבל התוס' בשמעתין ד"ה הא שליל כתבו דלא פליגי כלום גם אם נימא כך למאי הוצרך לדחוק ברייתא דת"כ הא יש לומר דהך ברייתא סברא כתנא דברייתא דסוגיין דאין חייבין משום נותר וגם פשטא דדברי תוס' משמע דא"א לומר כלל דליכא חיוב בנותר ולא הזכירו כלל מברייתא דסוגיין וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' דודאי לא יפלא מהם דבר שמבואר בסוגייתן לקמן ע"ב רק דמחלקי בין כרת ובין איסורא וכמו שכתב הרמב"ם פי"ח מהל' פסולי המוקדשין הלכה כ"ב וז"ל זבח שנתפגל או שנותר לאחר זמנו ואכל ממנו מן העור או מן המרק כו' אינו חייב כרת וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר אינו חייב כרת אבל היו מכין אותו מכת מרדות עכ"ל והמ"ל שם הלכה ח' מסתפק עוד דהא שכתב דרק מכין אותו מכת מרדות הוא דוקא בטמא אבל באכל נותר מאלו חייב מלקות ארבעים ולא סגי ליה במכת מרדות משום פסולי המוקדשין שהוא מוזהר בו מלא תאכל כל תועבה עי"ש. וא"כ שפיר כתבו התוס' והביאו ראיה דע"כ שייך איסור נותר בשליל מתמורה ולא זכרו לסוגייתן משום דבסוגייתן מיירי לענין כרת כמו שאמרו בהדיא ואין חייבין עליהן משום נותר אבל בתמורה איירי רק באיסורא לחודיה וכמו שאמרו שם דאין נאכל אלא ליום ולילה וע"ז דקדקו התוס' ז"ל מהתו"כ דשם משמע דלא שייך כלל גם לא איסור נותר בשליל כיון דנתמעט שאינו בכלל זבח לכן חילקו בין אם פיגל בזבח ובין אם פיגל בשליל דכיון דרק מחשבה לבדה היה בשליל אזי אין כאן אף איסורא בעלמא וכיוצא בזה כתב גם הרמב"ם פרק י"ד מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ח' וז"ל וכן אם חישב לאכול או להקטיר מן העור ומן העצמות והגידין והמרק או האלל וכיוצא בהם בין במחשבת זמן בין במחשבת מקום הזבח כשר עכ"ל הרי להדיא דבנותר ממש מחלקינן דאף דאין כרת באילו מ"מ לוקה מכת מרדות או מלקות ארבעים וכמש"ל ובמחשבה הזבח כשר ממש ועי':

דף מה:

[תוס' ד"ה אבל העצים כו'] כתבו בסה"ד ש וזה אין להקשות למ"ד אין איסור חל על איסור במוקדשים א"כ [למה לי קרא בדם למעוטי מנותר וטמא] דיש לומר דאיצטריך לאם הביא שתי שערות אח"כ דהוי כבת אחת כדף רישנא עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא התוס' כתבו כמה פעמים דדם שבישלו אינו עובר עי' חולין (ק"ט א') א"כ צריך קרא לבישל הדם דף קע איסור דם דמ"מ אינו חייב משום נותר וטמא עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה מה שכתב מרן בשם התוס' הוא מימרא דר' חנינא אמר זעירא במנחות (כ"א א') ושם לא הביא שום ראיה מקרא לזה ורק ברש"י שם ד"ה שבישלו מבואר הטעם משום דנפיק מתורת דם. וא"כ לא איצטריך לן כ"כ קרא לזה למעוטי דכמו דיודעין אנו שאינו כלל דם לחייב משום אוכל דם כ"כ נודע דאין חייבין עליו משום נותר וטמא דהאם נאמר כשיוצא מתורת דם נכנסו לתורת בשר ועי':

דף מו.

ותלתא קראי בדם ל"ל חד למעוטי ממעילה וחד מנותר וחד מטומאה וכתבו [תוס' ד"ה חד] למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה וז"ל תימא לנותר וטומאה סגי ליה בחד מיעוט דילפינן מהדדי חילול חילול ואף לקולא] כדלעיל גבי קדשי עובדי כוכבים (דממעטינן קדשי עו"ג מנותר לעיל (מ"ה א') חילול חילול מטומאה) כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' קדושין (ג' א') תוס' ד"ה ואשה וצ"ע עכ"ל והוא דשם בסוף הדיבור כתבו וז"ל דכה"ג אמרינן בפרק כל הבשר תלתא קראי כתיבי בדם חד לאפוקי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד מטומאה ובפ' ב"ש יליף נותר חילול חילול מטומאה וא"כ אמאי צריכי תרי קראי חד לנותר וחד לטומאה אלא לאו שום דלא נאמר גז"ש לחילול חילול אלא להחמיר עכ"ל הרי להדיא דכתבו שם היפך מדבריהם דהכא וגם נגד תלמודין שהביאו הכא. ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דהכא נחתו ליישב אליבא דר"ש דהוא איירי במתני' ומשמע להדיא דמודה דבדם אין, בו משום נותר וטמא ולעיל (מ"ה א') סובר קדשי עו"ג אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא ולמדין חילול חילול מטומאה אף להקל וא"כ תרי קראי בטומאה ונותר ל"ל לדידיה ולכן לר"ש מוכרחים לתרץ כתירוצם דהכא אף דלא מרווח כ"כ אבל לר' יוסי דחולק במתנ' ומחייב בקדשי עו"ג וקיי"ל כוותיה כמו שאמרו בעירובין (מ"ו ב') ר"ש ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וכן למאי דגרסינן במשנה ר"מ במקום ר"ש מ"מ גם ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי כתלמודין דעירובין שם דר' יוסי נימוקו עמו לדידיה יש לומר טפי דחילול חילול למדים אנו להחמיר ולא להקל וכמו שכתבו התוספות בקידושין שם ועי':

דף נז:

תוס' [ד"ה היינו דכתיב] כתבו בתיך הדיבור וז"ל [משום דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש] כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (נ' א') תוס' ד"ה אמר וצ"ע עכ"ל אם כוונת מרן דהתם דחו התוס' דמכאן אין ראיה דדבר הלמד בג"ש בקדשים חוזר ומלמד בהיקש שכתבו שם וז"ל וי"ל דתרומת מעשר דהתם חולין הוא כדקאמר הכא מעשר דגן חולין הוא כו' עכ"ל אולי נאמר דהלא הכא כתבו התוס' א"נ משום דתרומת מעשר חולין הוא וא"כ אפשר דבתירוץ הראשון דהכא כוונו רק לרבינא דסובר התם דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש. ולמר זוטרא דהתם באמת אינו מוכרח מהכא משום דתרומת מעשר חולין הוא וכמ"ש גם הכא בא"נ והא"נ זה הוי לדעת מר זוטרא. ועי':

דף נח:

[תוס' ד"ה הא מני] ר"י הגלילי היא כו' וא"ת דמשמע הכא דמאן דלית ליה כוליה מזבח בצפון קאי הוי כיור בין אוהל מועד ובין המזבח ובתוספתא פ"ק דכלים איתא נכנסים בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים וחכ"א אין נכנסין [ושמא סבר לה] כר"מ דאמר נכנסין עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא ר' יוסי ס"ל בשמעתין דכולה מזבח בצפון ואפ"ה ס"ל במתני' ספ"א דכלים דאין נכנסין שלא רחוץ בין אולם ולמזבח וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' דף לוגתת ר"מ וחכמים בתוספתא הא הוי רק אם נכנסין בין האולם ולמזבח ממש משא"כ בלאו בין ממש רק משוך כלפי צפון נגד בין האולם דמקרי בסוגיין בבין האולם לא שמענו להו דף ליגי בזה וזהו שהקשו רק למאן דלית ליה דכוליה מזבח בצפון קאי והכיור היה נתון בנתים ממש א"כ איך נכנסין שם לרחוץ ידיהם ורגליהם מן הכיור הא קודם רחיצה אין רשאין ליכנס שם כלל משא"כ למאן דסובר כוליה מזבח בצפון קאי וא"כ היה הכיור משוך ועומד רק בבין האולם ולמזבח ולא בין ממש שפיר יכולים כנוס לרחוץ ידיהם ורגליהם מן הכיור ולא תקשה לר"י. ועי':

דף סא.

[תוס' ד"ה קודם] שיעמידו המשכן (כשרים קדשים שנשחטו) כתבו וז"ל פרש"י לאו דוקא קודם כו' [וגם אין לומר דקודם שפירקו] המשכן כלל שחטו וזרקו את הדם ואחרי כן פירקוהו ושינו הסדר בשעת חנייה והעמידו המזבח וקלעי החצר תחלה וקאמר בשמעתא דקודם שיעמידו קרשי המשכן יאכלו קדשי קדשים דהלא מיד שפירקוהו [נפסלו ביוצא הקדשי קדשים] כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא גם בקדשים קלים כה"ג פסול מאכילה כיון דבשעת סילוק מסעות הוי פגם מזבח ואדחי מאכילה ואינו חוזר ונראה כמ"ש תוס' בדיבור הסמוך ד"ה לאחר ובד"ה אע"פ עכ"ל. ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דאף דס"ל כן לההלכה עכ"ז עדיין לא יוכרח בזה לדחות גירסת תלמודין דקודם שיעמידו לוים את המשכן (דדחוק טפי לומר דלאו דוקא הוא). דאף דר' ירמיה לעיל (ס' ב') מדמה פגימת המזבח וסילוק משעות להדדי. מ"מ הא רבינא דהכא מדחי דברי ר' ירמיה כמו שאמר אידי ואידי בקדשים קלים כו' ואב"א הא והא בקדשי קדשים ומאי בשני מקומות קודם שיעמידו לוים את המשכן ולאחר שיפרקו לוים את המשכן ולכן אין לדחות פשטיות גירסא זו ופירושה משום דגם בקדשים קלים מפסלו מפגימת המזבח דאולי אינו כן דסובר דלאו כפגם נחשב ולכן הקשו התוס' מהא דמיפסלי ביוצא לכ"ע. ועי':

דף סג:

תוס' [ד"ה מה חטאת] כתבו בסוף הדיבור וז"ל [ור"ת גריס מה חטאת טעונה ימין אף מנחה כן כו'] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לעיל (כ"ד ב') יד יד לקמיצה וצ"ע עכ"ל והוא דאמר רבא שם דעל בהן ידו דכתיב במצורע עשיר דקרא יתירא הוא אתא למגמר בג"ש דיד יד דבעינן בקמיצה שתהא בימין ואיך נלמוד הכא לדעת ר"ת מחטאת דמה חטאת טעונה ימין אך אולי נאמר בכוונת ר"ת דלא על קמיצה עצמה קאי דזה בודאי ידעינן מיד יד דכתיב וימלא כפו ממנה וכפרש"י התם דזהו הוי קמיצה ממש והכא בהלכת הקומץ והקטרתו קאי דגם לזה בעינן ימין כחטאת דכל עבודתו בימין כידוע. ועי':

דף ע.

אלא אמר רבא התורה אמרה יבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב יבוא איסור טריפה ויחול על איסור חלב וכתבו [תוס' ד"ה יבוא] איסור נבילה ויחול על איסור חלב וז"ל תימא [למאן דאית ליה איסור מוסיף] ל"ל קראי כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי מה מוסיף יש בנבילה על חלב דהוא רק כולל ואי דנאסר לגבוה הא בבהמה בעלת מום דלא חזי לגבות הוי רק כולל עכ"ל ואולי נאמר דאיסור מוסיף הוי כשנתנבלה דהא כשיכניס אותה לפנים יתחייב כרת על הכנסתו וכסתמא דתלמודין סוף עירובין (ק"ד ב') דהמכניס שרץ עצמו למקדש חייב ועי"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות ביאת מקדש הט"ז. וא"כ מוסיף ממש הוי כשנתנבלה וכמו דמקרי מוסיף בבהמה תמימה משום דנאסרה לגבוה להקריב. כן גם זה אתוסף איסור על המכניסו. ועי':

שם ור"מ (דאמר עוף שחיטתו מטהרת טריפתו) האי טריפה מאי עביד ליה כו' חד למעוטי שחיטה שהיא לפנים וחד למעוטי עוף טמא וכתבו [תוס' ד"ה וחד] למעוטי עיף טמא וז"ל הא דלא נפקא ליה לר"מ מהיכא דנפקא ליה לרבי יהודה משום [דר"מ לטעמיה] דאית ליה איסור חל על איסור עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא מצינו רק לר"מ בברייתות דס"ל איסור כולל ומוסיף ואיסור ב"א משא"כ בנבילה על עוף טמא עכ"ל ואולי נאמר דגם כוונת התוס' הוי לאיסור בת אחת וכמש"כ לעיל (מ"ה ב') ד"ה אבל דמשכחת לה איסור טומאה ומעילה בבת אחת כגון שהביא שתי שערות אח"כ כדאשכחן ביבמות (ל"ג א'). וכמו שמובא בחדושנו לעיל שם. ועי':

דף עח.

אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז [וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא] כו' וכתב מרן וז"ל קשה לי למה שכתבו תוס' חולין (צ"ט) בשם הר"י דאורליינו"ש דאף אם טעם כעיקר דאורייתא מ"מ לא לקי דהוי רק עשה וא"כ הכא דמיירי לענין מלקות שפיר אמרינן דבטל ולא נשאר רק עשה דטעם כעיקר עכ"ל ור"ל דאם כן איך מוכח מדברי ר"ל דלא הוי מדאורייתא ואולי נאמר בזה דטעם דהר"י דאורליינו"ש הוא משים דטעם כעיקר למדין אנו מגיעולי מדין והתם ליכא אלא עשה דתעבירו באש וא"כ אין זה רק היכא דאינו אלא טעם לבד אבל הכא דאיכא גם ממשות האיסור ונכלל בזה גם כדי אכילת פרס וכמו שפירש"י הכא הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה כזית מזה וכזית מזה ונתן לתוך פיו פטור ממלקות ואפילו התרו בו עכ"ל לא דמיא כלל לגיעולי מדין ואי הוי דאורייתא בודאי היו לוקין ע"ז גם להר"י דאורליינו"ש. ועי': שם [תוס' ד"ה מתיב רבא כו'] וז"ל תימא דלא מקשי ליה [מכל התורה כולה דקי"ל טעם כעיקר] עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה. לי דמהיכן הו"מ להקשות ולהוכיח דטע"כ דאורייתא דלמא באמת הוי רק דרבנן וכן ס"ל לרש"י באמת לזה פריך מהא דיוצא ידי חובת מצה דמוכח דהוא דאורייתא עכ"ל ולפי מש"כ לעיל אולי נאמר דכוונת התוספות לכזית בכדי אכילת פרס דגם זה נכלל בטכ"ע. ובכזית בכדי אכילת פרס פשוט בפסחים ומ"ד ב') ובנזיר (ל"ו ב') דהוי דאורייתא לכ"ע דאמרו שם וכזית בכא"פ דאורייתא הוא א"ל אין ועי"ש:

שם [תוס' ד"ה אלא] כו' וז"ל ואין להקשות אהך דשמעתין מהא דאמר בערבי פסחים (קט"ו א') לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדי הדדי דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא דהתם [חוזק המרירות הוא] דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עיין בתוס' פסחים שם ד"ה אלא מברך. אתי מצה דרשות ומבטל למרור וצע"ק עכ"ל והוא דעל מה שאמרו שם בתלמודין דהשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל צה ומרור בהדי הדדי בלא ברכה כתבו התוספות שם וז"ל ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהיה כורכן אח"כ אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן עכ"ל הרי להדיא דגם צה שאין בה חוזק מרירות מ"מ מבטל למרור אך אולי נאמר דכיון דכל חיוב מרור בזה"ז הוא מדרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וחששו מאוד לביטולו דלמא אתי לזלזולי ביה כמו שאמרו בכמה מקומות ומהם ריש מסכת ביצה משא"כ בדאורייתא לא גזרו כ"כ. ועי':

דף פט:

איבעיא להו דם חטאת ואיברי עולה איזה מהן קודם כו' ת"ש דם חטאת קודם לדם עולה לדם עולה הוא דקדים לאיברי עולה לא קדים ודחי אדרבה מסיפא איברי עולה קודמין לאימורי חטאת לאימורי חטאת הוא דקדים לדם חטאת לא קדים אלא [מהא ליכא למשמע מינה] וכתב מרן וז"ל תמוה לי דילמא שניהם שוים דיכול להקדים למי שירצה ואין הדיוקים סותרים אהדדי וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר אף דיכול להיות כן דלא סתרי אהדדי מ"מ כיון דמצינו בהרבה מקומות בש"ס דרישא דוקא וסיפא אגב גררא נסבא וכן להיפך א"כ אין להוכיח מזה בבירור דשניהם שוים דאולי רישא דוקא או סיפא דוקא ועי':

דף צט.

[תוספות ד"ה מדבר המטמאני] כתבו וז"ל לכך נראה לפרש דמשכחת לה (טומאה דטמא בה לקודש אבל לא לתרומה) במעת לעת שבנדה דאמרינן פ"ק דנדה [לקודש אבל לא לתרומה] כו' עכ"ל. וכתב מרן וז"ל עדיין יקשה למ"ד התם בין לקודש בין לתרומה עכ"ל לכאורה פשוט קצת דלא להקשות כוין מרן דהא תיכף לזה כתבו התוס' וז"ל א"נ בבגדי תרומה דמדרס לקודש כו' עכ"ל ומי יכריח לנו דתירוצם הראשין הוי לכ"ע כיון דזכרו להא דף "ק דנדה ושם איתא גם מ"ד החולק. ולדידיה מתוקמא כא"נ רק דמרן ז"ל נחית לאשמעינן דעדיין יקשה למ"ד השני וע"כ מוכרחים אנחנו גם לא"נ שבתוס' ועי':

דף קד:

בעי ר' ירמיה לינה מהו שתועיל בפרים הנשרפים ובשעירים הנשרפים כו' ת"ש דתני לוי שאירע בהן פסול ביציאתן מאי לאו לינה ודחי [לא פסול טומאה ופסול יציאה]. וכתב מרן וז"ל הא דנקיט פסול יציאה דלמ"ד טומאה הותרה בציבור לא שייך טומאה וקשה לי דאיך נפרש מה דאמר לוי נפסל אחר זריקה שריפתו בעזרה מה פסול משכחת לה אם אין בו פסיל לינה ולא נשאר רק פסול יוצא וממילא הוי נפסל ביציאתו דשריפתו בבירה עכ"ל. ואולי נאמר דהפסול היה בלינת האימורין ללוי ולכן ישרפו בעזרה דכל בעיית ר' ירמיה לא הוי רק בלינת הבשר אבל בלינת האימורים לא מבעיא ליה דודאי פסול כמו שמוכרח להדיא מהא דף שט ליה מפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלין בהם משהוקדשו נשחטו הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה מאי לאו לינת בשר ודחי לא לינת אימורים וכמ"ש רש"י דבמידי דהקטרה ודאי פסיל לינה עכ"ל ועי':

דף קה.

בעא מיניה רבי אבא בר שמואל מרבי חייא ב"א נבלת עוף טהור לר"מ (דאמר כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ראויה לטומאה וגם בחיים מטמאה) מהו שיטמא בכזית. דמחתא לארעא לא תבעי לך (דלא מטמאה בודאי שמא לא תכנס לבית הבליעה ולא יגיע לטומאה חמורה) דנקיט בפומיה לא תבעי לך (דמטמאה בודאי דהא הגיע לטומאה חמורה) כי תיבעי לך דנקיט ליה בידיה מחוסר קריבה כמחוסר מעשה דמי או לא בתר דבעיא הדר פשטה מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי איתיביה שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וזה אחד מהן צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה מאי לאו ר' מאיר היא (וקתני כביצה אין כזית לא):

וכתב רש"י ד"ה צריכה מחשבה להצטרף פחות מכזית] ממנה להשלים פחות מכביצה אוכלין לקבל טומאת אוכלין במגע עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי אמאי לא פי' כפשוטו דצריך מחשבה דעל ידי זה יש לו טומאת עצמו לטמא אוכלין ומשקין כיון דסופו לטמא טומאה חמורה ובנדה באמת לא כתב רש"י כן עכ"ל ואולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דעל מה דאיתיביה הכא מאי לאו ר' מאיר היא ודחי לא רבנן היא פריך והא קתני רישא צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר ומאן שמעת ליה האי סברא ר"מ כו' ותמוה לכאורה דהא אמרינן הכא לעיל דגם רבנן מודים לזה וכמו שהקשה הגאון מוהרי"פ ומרן ז"ל וע"כ מפרש רש"י ז"ל דצריכה מחשבה דקתני היינו לענין צירוף וכשיצטרף לא צריכה הכשר ואין זה רק לר"מ דלא בעינן דבר שראוי לטומאה לדידיה מצטרף אף דליכא כביצה משא"כ לרבנן לא שמענו קולא גדולה כזו. ומ"מ שפיר איתביה דלר"מ לפחות בעינן שיצטרף ויהיה ביחד כביצה ולא שיטמא גם בכזית. והא דף שוט להו כ"ז לתלמודין הוא משום דהכא סתמא תנן צריכה מחשבה ולא תני צריכה מחשבה בכפרים דוקא כדתנן (בפ"ג מ"ג דעוקצין) ומשמע דגם בכרכים איירי ובכרכים הלא לא בעינן מחשבה להחשב אוכל כדתנן בהדיא שם בעוקצין ולכן פשוט לתלמודין הכא דהאי צריכה מחשבה היינו להצטרף לפחות מכביצה אוכלין. ועי':

דף קה:

שם ע"ב בגמ' על מה שאמרו ומאן שמעת ליה וכו' ר"מ (כמו שהובא לעיל) כתב מרן וז"ל יש לעיין הא מסקינן לעיל דגם לרבנן ס"ל כתנא דבי ר"י ורק בשעיר המשתלח לא כיון דלא חזי בעלמא לקבל טומאה עכ"ל כבר מבואר במ"ש לעיל בעז"ה:

תוכן העניינים

יד יצחק - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה