אור ברסלב

יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי

יומא

ראש השנה

דף יא:

ת"ר בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין חייבת במזוזה פשיטא מהו דתימא ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמ"ל ופריך ואימא הכי נמי ומשני אמר קרא למען ירבו ימיכם וימי בניכם [הני בעי חיי] והני לא בעי חיי וכתב מרן וז"ל קשה לי דזה מספיק שלא למעט נשים אבל לענין בית השותפים לא שייך כן דהא באנו לפטור מצד דבית כזה אין בו חיוב מזיזה אבל גברי בר חיובי נינהו כשיהיה לו בית מיוחד ומ"ש בית שאולה דף טור ויכול לדור כל ימי חייו בבית שאולה בלא מזוזה ולא אמרינן ביה הני בעי חיי דמ"מ שייך אקרקפתא דגברי מצות מזוזה בבית שלו וא"כ ה"נ דילמא בית שותפים פטור דליכא חיוב אלא בבית המיוחד לו וצע"ג עכ"ל ואולי נאמר קצת בזה דבאמת עיקר דרשה זו הוי רק למעט בית הנשים אבל בית השותפים נפקא לן מקרא אחרינא דבחולין (קל"ה ב') אמרו מזוזה אע"ג דכתיב ביתך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא למען ירבו ימיכם וימי בניכם אלשון רבים לאתויי אף בית השותפים) ולא זכרו התם כלל הני בעי חיי והני לא בעי חיי ופשוט קצת דמלשון רבים לחודיה נפקא לן בית השותפים אחרי כותבי זאת מצאתי גם בתפארת ירושלים שתירץ כן ע"ש:

דף יג.

על מה דתנן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו פריך בגמ' ומי סגי ליה בתקנתא בית אמר רחמנא והא לאו ביתו היא עדיין ומשני דכניס לה ופריך א"כ הוה ליה שני בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים כו' עד דמסיק דלחדא אומר לה הרי זה גיטך ע"מ שלא תמות חברתך ולחדא אימר לה הרי זה גיטך ע"מ שלא תכנסי לבית הכנסת ופריך ודילמא לא מייתא חברתה ולא עיילא היא לבהכ"נ והוה ליה גיטא דתרווייהו גיטא וקם ליה בלא בית. אלא לחדא אמר לה הרי זה גיטך ע"מ שלא תמות חברתך ולחדא אמר לה הרי זה גיטך ע"מ שאכנס אני לבית הכנסת דאי מייתא הא קיימא הא ואי מייתא הא קיימא הא מאי איכא למימר דילמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועביד לה עבידה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי לגיטא דהא גיטא למפרע וכתבו [תוס' ד"ה אלא לחדאי דאע"ג דכבר הקשה לו] דלמא לא עיילא לבי כנישתא (וא"כ יש לנו לחשוש כזה גם על כהן גדול) הני מילי לגבי דידה שהנשים עצלניות הן אבל כהנים זריזים הן וכ"ש כהן גדול דזריז טפי ולא ישכח. ועוד גבי דידה חיישינן טפי לפי שאינה תדירה בכאן לראות אם לא תמות חברתה שתכנס היא לבהכ"נ דאטו בכפה תלי לה עכ"ל]. וכתב מרן ז"ל וזה לשינו לא זכיתי להבין הא אין אפשרות לה לילך לבית הכנסת דאזי תבטל גיטה והוי כלא גירשה כלל דהדרה החשש שמא תמות ויעשה העבודות עד שעת מיתתה בשני בתים. ואם נאמר דס"ל לתוס' דלישנא דאמרינן ולא עיילא משמוע דקאי על ודילמא ומדלא פרכינן בפשוטו דהא א"א לה למיעל לבהכ"נ ע"כ דהתנאי היה דלא תכנס לבהכ"נ היום ומחר ואי לא מייתא גיטא דחברתה גיטא והיא הולכת אחר עבודת היום לבהכ"נ ובטל גיטא אבל יקשה תירוצם לפי שאינה הדירה וכו' מה לה בידיעה מחברתה כל שהיא לא מתה ממילא חברתה מגורשת וצריכה היא לילך לבהכ"נ ומה לנו אם חברתה מחיים אם לא הא כיון דחברתה מגורשת צריכה היא לילך לבהכ"נ לבטל גיטה עכ"ל ואולי נאמר דכוונת התוס' ליישב אגב אורחייהו אף אם יעלה לפנינו למעט בחששא זו דדלמא לא עיילא לבהכ"נ והיינו שיתנה עמה הרי זה גיטך ע"מ שלא תמות חברתך ולא תכנסי לבהכ"נ דאז אם מתה חברתה אף אם לא תכנסי מ"מ לא קם ליה בלא בית ועכ"ז חיישינן עדיין דלמא לא מתה ולא תכנסי אף דחששא דלא הכנסי רחוק הוא דאם מתה חברתה לא בעינן לכניסתה (וזה מוכרח דגם תנאי כזה לא מהני דאל"כ למאי איצטריך לתנאי אחר כדמסיק תלמודן הול"ל דאתני כן) ולפי זה תקשי טפי מדוע בדידה חיישינן אף דרחוק לה שתעבור על תנאה ובדידיה לא חיישינן כלל וע"ז כתבו התוס' ז"ל דגבי דידה חיישינן טפי לפי שאינה הדירה בכאן לראות אם לא תמות חברתה שתכנס היא ור"ל דבאם מתה חברתה לא צריכה כלל לכנס לבהכ"נ וכמ"ש דכוונתם הוא שתנאו היה אם לא ץמות וגם לא תכנסי אז תיהוי גיטה גט ולא האריכו כ"כ משום דמוכח ע"כ מסוגייתן דגם באופן זה חיישינן וכדברינו. ועי':

דף טו.

רב פפא אמר לא קשיא הא רבנן הא אבא שאול (לרבנן קטורת ברישא והדר נרות כמתניתין דהכא ולאבא שאול נרות ברישא והדר קטורת כמתני' דף ייס) ופריך במאי אוקימתא למתניתין דהכא כרבנן פייס כאבא שאול אימא סיפא הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו נכנס להקטיר קטורת ולהטיב את הנרות אתאן לרבנן רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול וכתבו [תוס' ד"ה אימא סיפא ז"ל תימא לי אמאי פריך מההיא דף "ג ליפרך מההיא דף "ב גופא (היינו מציעתא) מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי והמנורה ואבא שאול סבירא ליה בפרק אמר להם הממונה גבי אביי מסדר המערכה ואליבא דא"ש דדשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד וי"ל דילמא רב פפא פליג עליה דאביי וסבירא ליה דאפילו לאבא שאול דם התמיד ברישא והדר דשון מזבח הפנימי עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי לפי זה למאי צריך לומר דאביי לא אמר כר"פ רישא וסיפא רבנן ומציעתא כא"ש לא מוקמינן הא בפשוטו לאביי לשיטתו דמסדר מערכה דא"ש ממילא ליכא לשנויי דף ייס כא"ש דהא באותה משנה עצמה קתני דזריקת דם קודם מזבח הפנימי והמנורה ולא"ש אינו כן עכ"ל ואולי נאמר קצת דלא ניחא לתלמודין לומר דאביי לא קמוקים כרב פפא מטעם זה דבאמת מהא דתנן מי שוחט מי זורק והדר מי מדשן מזבח הפנימי והמנורה אין הכרח כ"כ שכן היה סדר עבודתן. שיכול להיות דבסדר העבודה היה דשון מזבח והמנורה קודם זריקת דם התמיד ומתניתין כסדר חשיבותן קחשיב דהראשון שבו יצא הגורל שוחט והשני העומד לימינו זורק ואף שיתאחר עבודתו עכ"ז הוא חשוב טפי שיזכה סמיך למי שעלה הגורל והאנשים המוליכים האיברים דכל אחד ואחד מהם אינו עושה דבר שלם יזכו לאחרונה דהלא לפי שמסיק תלמודין לקמן (דף כ"ה ב') היה רק פייס אחד לכל העבודות הללו ושנים עשר כהנים זוכים בו כאחד ולכן שפיר חשיב להו כסדר חשיבותן ואם לא היה לנו שום דוחק בתירוצו דאביי אז היה באפשרות לתלמודין לומר דלא ניחא לאוקמי כרב פפא משום טעם זה דהכא קתני זריקה קודם הטבה. אף דלכאורה לא דחוק כ"כ לאוקמי כן. משא"כ עתה דגם לאביי דחוק טובא כדמפרשי תלמודין בטעמא דרב פפא לא אמר כאביי דאיך תנא ברישא הטבת שתי נרות והדר תני הטבת חמש נרות דקדמי ומשום זה קמוקים רב פפא כתרי תנאי אף דלא מרווח לן בודאי מ"מ בחר בתירוץ זה משום דדחיק ליה טפי תירוצו של אביי וע"כ לא ניחא לתלמודין לומר דאביי לא אמר כרב פפא משום דקתני מי זורק והדר מי מדשן. דהלא ש מקום לפרש באין דוחק כ"כ וכמ"ש ולכן תירצו משום דע"כ גם סיפא כרבנן והוי רישא וסיפא רבנן ומציעתא כא"ש וזהו דחוק טובא לדידיה. אבל רבותינו התוס' דהקשו לרב פפא מהך מתניתין דקתני זריקה ברישא ואח"כ דשון מזבח והמנורה תירצו ברווח טפי דרב פפא לא סבר כאביי ורק סבר דאפילו לא"ש דם התמיד ברישא והדר דישון מזבח הפנימי דמי יכריח לרב פפא דיסבור דוקא כאביי משא"כ לאביי לא מרווח לומר כן וכמו שכתבנו ועי':

דף יח:

[תוס' ד"ה יחודי בעלמא] כתבו בסה"ד וז"ל אבל ביסודו של אברהם בר דוד מצאתי בספר בעלי הנפש שכתב להתיר וז"ל ולי נראה אי מיתרמי לאינש אבילות ברגל שאין צריך לישן בין האנשים אע"ג דקילא ליה דלא חל עליה אבילות. [משום דבשבעת ימי המשהה אית בהו] משום אפושי שמחה לשושביניו וכל בני החופה אבל שמחת הרגל דלית בהו כי האי גוונא לא עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא גם בשבעת ימי אבילות דלית בהו אפושי שמחה אסור ביחוד כדקתני כל אותן הימים כו' עכ"ל והוא דתניא בכתובות (ד' א') הרי שהיה פתו אפויה כו' ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה כו' ונוהגין ז' ימי המשתה ואח"כ ז' ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים הרי להדיא דגם בימי אבילות דלית בהו אפושי שמחה אסור ביחוד ואולי נאמר דרבותינו התוס' לא באו רק לחלק בין תחלת קביעת השמירה שיהא הוא בין אנשים והיא בין האנשים אבל זה פשיט לדידהו דאחר עבור שבעת ימי המשתה ויבואו שבעת ימי אבילות אף דלית בהו משום אפושי שמחה מ"מ אם נאמר להסיר השמירה דנשים ואנשים שנתחייבו בזה בימי המשתה. בודאי יבואו להקל ולקלקל. כיון דעד הנה צריכין שמירה ועתה יבטלו ולכן שפיר תנא דכל אותן הימים גם אחר שעברו ימי המשתה ובאו ימי האבילות עכ"ז לא נבטל שמירתן. ובפרט דהתם גרע טפי דכבר עברו שבעת ימים (המה ז' ימי המשתה) מיום המיתה וכבר חלף ועבר חמימות האבל. משא"כ בדברי התוס' ז"ל דמת ברגל שפיר הקילו משום דלית בי אפושי שמחה ועי':

דף כז:

אמר רב אסי א"ר יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב הואיל ועבודת יום הוא מתקיף לה רבא אלא מעתה תיבעי פייס כו' ופריך למימרא דעבודת יום בעי פייס עבודת לילה לא בעי פייס כו' והרי תרומת הדשן (דעבודת לילה היא ובעי פייס) כו'. וכתבו [תוס' ד"ה למימרא] וז"ל תימא לי מאי קפריך אמאי לא משני תחלת עבודת יום היא כדמשני לעיל וי"ל דהכא אתי למימר דבעיא תרתי עבודת יום ומיתה בזר דלכאורה משמע ליה דרבא דף ריך אלא מעתה הכי קאמר אלא מעתה דקמחייבת בזר תיבעי פייס ומשמע נמי אלא מעתה דקרית ליה עבודת יום אלמא דבעינן תרווייהו לענין פייס הרי איברים ופדרים דנהי דזר חייב עליהם מ"מ עבודת לילה היא. והדר פריך מתרומת הדשן אי סבירא ליה כרב דלא מיחייב זר אעבודת סילוק אלמא אע"ג דלא מיחייב זר עלה בעי פייס וכן פרש"י למימרא דעבודת יום וחיוב מיתה בזר בעי פייס ולא נהירא מה שפירש דבדרך את"ל דסבר כרב [דהא בירושלמי יש] זר שתרם ר' יוחנן אמר חייב אלא י"ל דף ריך ללישנא קמא דלעיל דקאמר עבודת לילה היא עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי דלמאי צ"ל דף רכינן אי ר' יוחנן סבר כרב הא כפשוטו ניחא דף רכינן לרבא דס"ל דף ייס תלי בחיוב זר א"כ לרב דבהרמה אין זר חייב עליה אמאי יהי' פייס ומה בכך דר' יוחנן לא סבירא ליה כרב מ"מ קשה לרב למה היה פייס. גם תמוה לי על תירוצם לל"ק מ"מ יקשה איך אמר ר' יוחנן דזר שתרם ח"ב הא הוי עבדת לילה וצ"ע עכ"ל ואולי נאמר קצת דרבא דף ריך אלא מעתה דקמחייבת בזר והיא עבודה היום תיבעי פייס משמע דהכי מאמר דבשלמא אי לא מצינו לר"י דאית בה תרתי למעליותא אין מקים להקשות עליו דהו"א דלכן אין בה פייס משום דלר"י בעינן דוקא תרתי אבל השתא ודאי קשיא והקשה תלמודין על דעת רבא דאיך העלה אדעתך לומר לר"י דבעבודה שאין בה אלא חדא לא בעינן פייס והרי תרומת הדשן כו' אבל לא עלה כלל על דעת רבא לומר להכרח דבעינן דוקא תרתי לפייס ורק לרב סגי בחדא ולכן תרומת הדשן שהיא תחלת עבודת היום בעינן פייס לרב וסידור שני גזירי עצים לא נחשבת כלל מהעבודות היום לרב והכי מסקינן דעבודת לילה היא (ואף דכתיב וערך עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר הלא כבר כתבו התוס' לקמן (כ"ח א') ד"ה אף אנן נמי תנינא וז"ל ואילו שני גזירין לא קתני אלמא עבודת לילה נינהו ואע"ג דכתיב בבוקר בבוקר י"ל כיון דכתיב בבוקר בבוקר תרי זימני נימא תן בוקר לבוקרו של לילה עכ"ל) וגם זר שסידרן פטור לרב ולכן לא בעינן פייס לדידיה וא"כ לא תקשי לרבא ל"ל פייס בהרמה לרב ומה שהקשה מרן על תירוצם דף ריך לל"ק דמ"מ יקשה איך אמר ר"י דזר שתרם חייב הא הוי עבודת לילה. הנה קושיית מרן הוא דכיון דר"י בעצמו תלה הכא חיובו דזר שסידר שני גזירין משום דעבודת יום היא וא"כ איך אמר ר"י בירושלמי דזר שתרם חייב הא הוי עבודת לילה. אך ע"ז נאמר קצת דלעיל בתלמודין (כ"ד א') הובא פלוגתת רב ולוי דלרב רק אארבעה עבודות זר חייב עליהן היינו זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין וללוי חייב אף על תרומת הדשן. ואמרינן שם מ"ט דלוי רבי רחמנא לכל דבר המזבח וכתבו התוס' שם ד"ה ולוי וז"ל הכא לא הוה מצי למיפרך ומאי ראית לרבות עבודת סילוק ולמעוטי עבודה שאינה תמה דיש לומר דעבודה סילוק דבר המזבח הוא אבל עבודה שאינה המה אינה במזבח אבל קשה לי א"כ ליחייב אסידור מערכה נמי דהא עבודת מזבח נמי היא ומה ראית למעט אותה לרבות עבודת סילוק אלא יש לומר תרומת דשן עדיפא שקודמת לכל עכ"ל וא"כ גם לר"י נאמר דהא דמחייב התם בירושלמי תרומת הדשן בזר אף שהיא עבודת לילה היינו משום חשיבותה שקודמת לכל. והא דהוצרך הכא לטעם הואיל דעבודת יום היא זהו דוקא בסידור שני גזירי עצים דלית ליה חשיבות זה לכן הוצרך להוסיף טעמא דעבודת יום אבל לומר ג"כ דמשום טעם זה בעינן פייס לא ניחא לתלמודין בזה או משום דלדעת רבא רחוק לומר כן כיון דסובר דלפייס בעינן לר"י עבודת יום וגם זר חייב עליה פשוט להו דטעם זה לבדו לא מהני לכן מתרץ משום מעשה שהיה. או משום דטעם זה פשוט להו טפי אף אם נאמר דדי להו בסברא זו לחודיה ועי':

דף מא.

אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן כו' ת"ש מטמא מקדש עני והפריש מעות לקינו והעשיר ואח"כ אמר אלו לחטאתו ואלו לעולתו מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו (ויביא חטאת בהמה כדין עשיר) ואין מוסיף ומביא חובתו (היינו חטאת בהמה) מדמי עולתו (מפני שאין יכול לשנות מעות שקרא עליהן שם עולת העוף ליקח מהן חטאת) והא הכא דלאו שעת לקיחה ולאו שעת עשייה היא וקתני דקבע ומשני רב ששת ותסברא והאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מטמא מקדש עשיר והביא קרבן עני לא יצא וכיון דלא יצא היכי קבע (דקתני הכא בברייתא והעשיר ואחר כך אמר אלו לחטאתו ואלו לעולתו) אלא מאי אית לך למימר [שכבר אמר מעניותו] ה"נ שכבר אמר משעת הפרשה וכתב מרן וז"ל עי' חולין (ל"ב ב') וצ"ע עכ"ל. והוא דשם אמר רבא שחט הוושט ולבסוף פסק את הגרגרת נבילה היא אבל פסק ולבסוף שחט כדבר אחר גורם לה לפסל דמיא (ולא הוי רק טריפה איתיביה רב אחא בר הונא לרבא שחט את הוושט ופסק את הגרגרת פסק את הגרגרת ואח"כ שרט את הוושט נבילה אלמא דאפילו פסק ולבסוף שחט נבילה היא ומשני אימא וכבר שחט את הוושט מעיקרא. א"ל שתי תשובות בדבר חדא דהיינו קמייתא ועוד הא תנן ואח"כ ע"כ שם לש בגצ'. וא"כ איך אמרינן הכא דהא דתניא ואח"כ היינו שכבר אמר ואולי נאמר קצת דלא דמיא ואח"כ דהכא לדהתם. דהכא יש מקום לומר דלא משבש כ"כ הואח"כ זה דהא קאי שפיר על והפריש מעות לקינו ואח"כ אמר ורק דהאי והעשיר מיבעי ליה לכתוב אחר תיבת ואח"כ וגם לדעת רב חסדא דמפרש שכבר אמר משעת הפרשה עדיין לא משבש כ"כ הואח"כ זה דתוכן הדבר הוא דהפריש המעות ובהיותן בידו אמר ושייך קצת למימר ואח"כ אף דלא נתמשך זמן רב מ"מ נתמשך מעט סמוך לההפרשה. משא"כ התם דאין לנו שום פירוש כי אם לשבש טפי הואח"כ זה ולומר דאח"כ טעות סופר וצריך לומר וכבר וזה רחוק מאוד ולכן התם הקשו ועוד הא תנן ואח"כ והכא לא הקשו ועי':

דף נד.

וכל היכא דכתב שם לעולם הוא מיתיביה ומהם מן בני שמעון גו' וישבו שם עד היום הזה וכבר עלה. סנחרב מלך אשור ובלבל כל האומות שנאמר ואסיר גבולות עמים [ועתודותיהם שוסיתי תיובתא] וכתב מרן וז"ל עי' סוטה (מ"ו ב') ברש"י ד"ה ויקרא שמה וצ"ע עכ"ל. והוא דשם כתב רש"י וז"ל ויקרא שמה לוז סיפיה דקרא היא שמה עד היום הזה ומינה יליף דלא נתבלבלה ולא נחרבה כדאמרינן כל מקום שנאמר עד היום הזה לעולם ולעולמי עולמים הוא עכ"ל ואם כן דברי רש"י ז"ל כנגד מסקנת תלמודין דהכא. דדחו זה בתיובתא ואולי נאמר קצת דלכאורה יש לדקדק על תיובתא זו (שהעלו דאין לומר דעד היום הזה לעולם הוא משום דקשה ע"ז הא דכתיב בבני שמעון וישבו שם עד היום הזה וכבר עלה סנחרב ובלבל את האומות) הלא שם בסוטה אמרו תניא היא לוז שבא סנחרב ולא בילבלה בא נבוכדנצר ולא החריבה כו' וא"כ מאי קשה לתלמודין הכא אילי גם בישיבת בני שמעון לא בילבלם סנחרב אך נראה קצת לחלק בין הסוגיות דאף דבאפשרות לומר דעד היום הזה לעולם הוא כדקסלקא דעתין דהכא וכאשר נקטו גם התם בסוטה וכפרש"י הנ"ל וצדק בפירושו משום דהכי משמע רהיטת סוגיא דהתם דהכי איתא שם וילך האיש ארץ החתים ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום תניא היא לוז כו' ומשמע שפיר כפרש"י דמעד היום הזה נפקא ליה דלא נתבלבלה ולא חרבה וכדס"ד דהכא מ"מ עדיין אין זה הכרח רק היכא דמסתברא לומר כן כסוגיא דסוטה דאמר ר"מ שם כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור שנאמר ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מביא העיר כו'. לכן מפרשינן קרא זה דלעולם משמע ובאמת לא בילבלה ולא החריבה. משא"כ הכא בבני שמעון דאין לנו שום טעם לומר דלא בלבלם סנחרב דלמה יגדל שכרם מכל ישראל פשוט הדבר דעד היום הזה לאו דוקא הוא ולכן הכא דאמר עולא שאל ר' מתיא בן חרש את רשב"י ברומי וכי מאחר שר"א מלמדנו פעם ראשונה ושנייה דארון גלה לבבל ראשונה הא דאמרן ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה' שניה מאי היא דכתיב ויצא מבת ציון כל הדרה כל חדרה. אתה מאי אתה אומר אמר לו שאני אומר ארון במקומו נגנז שנאמר ויאריכו הבדים גו' ויהיו שם עד היום הזה ע"ז דחה שפיר דאיך מחמת זה תכריח כ"כ עד שאין אתה פונה לראיית שני הכתובים האלה שגלה לבבל הלא גם בבני שמעון שהלכו להר שעיר כתיב עד היום הזה הגם התם תאמר דבא סנחריב ולא בלבלם.. הלא פשטיות הדבר נראה דלא גדל כחם מכל עם ה' ולמה ינוחו בהשקט ובטח עד עולם אלא פשוט דעד היום הזה לא מוכרח כ"כ דלעולם הוא היכא דקראי סותרים הדבר או הסברא עיקרתו. משא"כ התם בסוטה דקראי לא יתנגדו לזה והסברא מסייעתן. פשיט לפרש דעד היום הזה לעולם הוא ומשים גודל היכות דלויה לכן לא בלבלם סנחריב ורש"י ז"ל רמז שם לס"ד דהכא משום דרק הכא נדחו מטעם הנ"ל משא"כ התם נקט רש"י ז"ל לדבר פשוט דלעולם הוא וכמו שכתבנו ועי':

שם [תוס' ד"ה כרובים דצורתא] נשאלתי על אותן שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה עושים אם לאו והשבתי נ"ל דודאי לא יפה עושים שמתוך שמסתכלים בצורות אלו אין מכוונין לבם לאביהם שבשמים מיהו אין כאן אימור דלא תעשה לך פסלי דהא מסקינן בפרק כל הצלמים שאני ר"ג דאחרים עשו לו ואפילו חשדא ליכא בציורים שהם מיני צבעים בעלמא ואין בהם ממשות כלל כו' [ונראה לי דאפילו ישראל מותר] לצור צורות במיני צבעים ואין בזה משום לא תעשה לך פסל דלא אסור אלא פרצוף גמור כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי דלפי דסברי תחלה דלישראל אסור לציירן. אף ע"י אחרים ליתסר דאמירה לעובד כוכבים שבות ועי' תוס' ר"ה (כ"ד ב') ד"ה שאני ר"ג דאחרים עשו לו דתירצו במקום מצוה שאני והכא דלא שייך כן ליתסר עכ"ל אך לכאורה אפשר לומר דגם כוונת תוס' דהכא אם העובד כוכבים עושה מעצמו למכור אח"כ לישראל כגון בדף וס וכדומה ולא שהישראל אומר לו לעשות ודבריהם הוו אי שייך חשדא ואי אסור להשהות ועי':

דף סה:

אמרוה רבנן קמיה דאביי גזירה משום חטאת שמתו בעליה (הא דתניא פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם כולן ימותו דברי ר' יהודה הוא משום גזירה) וכתבו [תוס' ד"ה גזירה] וז"ל דילמא מייתי אחד מן הכהנים [דאפילו את"ל דמקופיא מכפרי] ראוי לגזור בפר כשמת אחד מן הכהנים משום חטאת שמתו בעליה אבל מה שפרש"י דלמא מיית כהן גדול לא נהירא לי דזהו דבר הנראה לעינים ואפשר לעמוד עליו אי מיית או לא אבל משום חד מכל הכהנים איכא למיחש שפיר דאי אפשר לידע שפיר אי מיית חד מינייהו או לא עכ"ל וכ' מרן משמע דאי מקיבעא ניחא. וק"ל הא כהן אחד שמת הוי רק מתו מקצת בעליה. גם מ"ש דא"א לידע קשה לי הא בשעת הקרבה מדינא לא חיישינן לכך דשמא מת לא חיישינן וכדף רכינן לעיל (דף נ"ה) גבי קיני שופרות עכ"ל מה שכתב מרן לראשונה הוא דמדכתבו התוס' דאפי' את"ל דמקופיא מכפרי ראוי לגזור בפר משום חטאת שמתו בעליה משמע דאי מקיבעא מכפרי הוי ניחא בלא גזירה. וע"ז הקשה דהלא הוי רק מתו מקצת בעליה וא"כ עדיין צריך לגזירה אך אולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דאם מקיבעא מכפרי הוי כחטאת השותפים כתלמודין לעיל (נ' א') דעל מה דף ליגי ר"א ור' שמעון על ר' יהודה וס"ל דירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת הציבור מתה אמרו שם בגמרא דלא תימא שאין חטאת ציבור מתה אלא אימא שאין חטאת השותפים מתה:

ובחטאת השותפים סובר ר"י דלמיתה אזלא כדמוכח בהדיא בהוריות (ו' א') ע"ש ולכן לא בעינן כלל לגזירה ועי' רש"י שם ד"ה רי"א כו' שכתב וז"ל דהכי ס"ל דאפילו חטאת ציבור מתה עכ"ל והתוס' ז"ל כאן לא ניחא להו כדבריו דהתם דהא הכא בסוגייתן אמרינן שהוא משום גזירה ובפרט דא"כ מאי פריך שעיר מאי איכא למימר. הא גם הוא הוי חטאת הציבור ולכן פשוט להו לחלק בין פר לשעיר דבפר דשותפים נינהו אהרן ואחיו הכהנים שפיר אמר ר' יהודה דימות כשהפריש אחר תחתיו. דאם מקיבעא מיכפרי הא מת אחד מן השותפים ממש. ואם מקופיא ראוי לגזור משום חטאת שמתו בעליה משא"כ בשעיר. ומה שכתב מרן לאחרונה דהא שמא מת לא חיישינן וכדלעיל גבי קיני שופרות אולי נאמר לחלק קצת דהתם גבי קינין דבכל חד וחד שהקריב אין כאן רק ספק שמא מת בעל המעות הללו. באמת למיתה דחד לא חיישינן כלל משא"כ הכא דשותפין נינהו אהרן וכל אחיו הכהנים ודבר זה גלוי לכל באין ספק דבמשך הזמן ודאי מת אחד מן הכהנים שפיר חיישינן לזה ולכן למיתה אזלא ועי':

דף עב.

אמר רב יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודילמא הכי קאמר רחמנא נעביד ליה שפה כי היכי דלא נקרע ומשני [מי כתיב שלא יקרע]. וכתב מרן וז"ל בספר קרבן חגיגה סימן ס"ח הקשה הא אמרינן בסנהדרין (כ"א א') בקרא דלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו דה"ק ל ירבה לו נשים משום שלא יסור ולא מקשינן מי כתיב שלא יסור עכ"ל הנה ספר ק"ח איננו אתי אך אולי נאמר קצת בזה דהנה בפסחים (כ"ד ב') אמרינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא ולכן התם דדרשינן מולא יסור שאסור לר"י דוקא באם מסירות את לבו אין לנו לפרוך מי כתיב שלא יסור. דאלא מאי נאמר דלאו זה אינו טעם לקרא הקודם רק הוא לאו לחודיה. הא כבר כתיב (דברים ה') ושמרתם לעשות גו' לא תסורו ימין ושמאל וא"כ איך נוקמיה בלאו יתירי. לכן טפי אית לן למימר דהוי טעמא דלא ירבה משא"כ הכא שפיר אמרו דלית לן למימר דהאי ולא יקרע הוי טעמא לשפה יהיה לפיו דא"כ שלא יקרע הו"ל למיכתב. דהכא לא אתינן ללאוי יתירא כלל ועי':

דף עח:

[תוס' ד"ה הקיטע] יוצא בקב שלו דברי ר"מ כתבו בסה"ד וז"ל [וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד] דטעמא דר' יוסי (דאמר אביי ביבמות (ק"ג ע"א) דלדידיה אם חלצה באנפליא סל בגד חליצתה פסולה) משום דילמא מיפסק. מאי קא משני אביי התם מדסיפא רבנן (היינו ר' יוסי) רישא (דקב הקיטע חליצתו פסולה) נמי רבנן ורישא במחופה עור אמאי שרי אפי' מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסק וי"ל במחופה עור דקאמר היינו מבפנים שמתוך כך הוא מתקצר ומתיישב למדת רגלו אי נמי ע"י שהוא מחופה הוא יכול לכופלו ולקושרו כדי שיעמוד בחוזק סביב רגלו עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' רש"א וקשה לי דמה הועילו בתירוצם דמ"מ איך אמר אביי התם מדסיפא רבנן הא גם לרבנן לא בעי עור ובקיטע הטעם רק דמשלף וע"כ בבגד הטעם דאינו מגין וממילא אתיא אפי' כר"מ ודינא דבגד לא תליא כלל בדר"מ ורבנן אע"כ דאביי ס"ל דף ליגי אי הוי מנעל ולטעמיה אזיל דמשני בשמעתין דאית ביה כתיתין וצ"ע גם ק"ל על התוס' דלמסקנא גם לר' יוסי אנפלאות בגד פסול הוא רק משום דבעי מידי דמגין א"כ איך אמרינן ביבמות גבי סנדל שתפרה בפשתן פסול הא הוי מגין ועי' בתוס' יבמות שם וצ"ע עכ"ל. הנה מה שהראה מרן לרש"א בזה הוא דהרש"א ז"ל ביאר דמה שכתבו התוס' כיון דמעיקרא ס"ד ר"ל לאביי דאמר שם מדסיפא רבנן רישא נמי רבנן ע"ש. אך אולי נאמר קצת במה שהקשה מרן לראשונה דהתוס' ז"ל לא באו לחדש דלאביי הוי טעמא דר"י רק משום דילמא מיפסק לחודיה ודלא כמו שכתבו מתחלה דטעמו של ר' יוסי הוא משום דבעינן עור. רק באמת לא חזרו ממה שכתבו מתחלה לדעת המקשן דף וסל משום דבעינן עור וכן הוא גם לאביי והא דכתבו הכא בדבריהם דטעמא דר"י משום דילמא מיפסק ר"ל כיון דהכא הכריח רבא לאביי דהא דר"י אוסר לצאת בו בשבת הוא משום דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות מסתמא קיבל אביי דבריו ולכן ניחא להו לומר דדברי אביי דהתם אזלא למסקנת תלמודין דהכא דהחשש של ר' יוסי דאוסר לצאת בשבת היינו אף כשהוא עור דמ"מ חיישינן דלמא משתמיט וע"ז הקשו אמאי שרי אפילו מחופה ובמה שהקשה מרן לאחרונה ורמז לדברי התו' דיבמות הוא דשם (ק"ב ב') כתבו בד"ה סנדל התפור בפשתן וז"ל רב דסובר אין חולצין בו ס"ל כרבנן דף ליגי עליה דר"מ כו' דבעינן תחש אבל ר"מ לא מצריך אלא מידי דמגין. וא"כ הלא טעמא דר' יוסי משום דבעינן עור. אך אולי נאמר דהנה בתלמודין שם (ק"ב ב') איתא בלשון זה סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו ופרש"י בלשון ראשון שתפר בתוכו בגד פשתן ואפשר לאמר לדעה ר"י שבתוס' דהכא דהוא מפרש כפרש"י בלשון זה וטעם הפסול לדידיה הוי משום סנדל שעל גבי סנדל וראיית תלמודין מואנעלך הוא דאם הוא תחש יהיה כולו תחש ולא סנדל של תחש על גבי פשתן והא דלא אמרינן תחש דוקא כבר הקשה תלמודין ומשני משום נעל נעל ריבה והא דהקשו אי נעל נעל ריבה אפילו כל מילי נמי יפורש לדעת ר"י דכל מילי היינו גם אם יהיו אחד על גבי חבירו והתוס' דשם שכתבו ד"ה סנדל דרב סבירא ליה כרבנן דר"מ כו' כמש"ל לאו לדעת הר"י דהכא אמרו ובפרט דגם הכא לא החליטו כ"כ הדבר ורק כתבו דמצי למיהוי טעמא דר' יוסי משום דילמא מיפסיק ור"ל דהא יש מקום לפרש התם כפרש"י ועי':

דף פ:

דאמר רב פפא הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא ופריך ומי אמר ר"פ הכי והכתיב ולא תטמאו בהם ונטמתם בם וא"ר פפא מכאן שטומאת גויה דאורייתא וכתב [רש"י ד"ה ולא תטמאו] בהם וז"ל גבי אכילה כתיב כו' ולא תטמאו בהם לא זו היא אזהרת טומאה שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא דכתיב אמור אל הכהנים וגו' כהנים מוזהרים [ואין ישראל מוזהרין] כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא גם כהנים אין מוזהרין בפרשת אמור רק בטמא מת ולא בשרץ עכ"ל הנה לכאורה גם דברי רש"י ז"ל סובלים פירוש זה דמה שכתב שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא דכתיב אמור אל הכהנים גו' ר"ל דסיפא דקרא ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו וא"כ הלא גם בטומאת מת רק כהנים נזהרו ולא ישראל וא"כ איך יבוא קרא זה דלא תיטמאו בהם דבישראל נאמר לאזהרת לאו לטומאת שרץ. ועי':

דף פב:

[תוס' ד"ה מה רוצח] כתבו בתה"ד וז"ל וא"ת הא דקאמר במס' ע"ג פ' ר' ישמעאל (נ"ד א') גבי נעבד באונס דאסור דמפרש כגון שאנסוהו עובדי כוכבים והשתחווה לבהמה דידיה ופריך עלה אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ומאי קושי הא קרא בקרקע עולם דוקא איירי אבל עושה מעשה חייב למסור עצמו ומשתחווה לעבודת כוכבים עושה מעשה הוא כו'. ותירצו בתירוצם השני וז"ל [ועוד יש לומר דמשמע ליה לענין מיתת ב"ד דאין חילוק] בין עביד מעשה ללא עביד מעשה דהא אשה ברצון חייבת אע"ג דהויא קרקע עולם וכשפטר התם אונס ממיתת ב"ד כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר לא שנא עביד מעשה ול"ש לא עביד מעשה עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דמה בכך דלדין מיתה אין חילוק הא מ"מ מכח דלא עבדה מעשה הדין דמותרת ותעבור ולא תיהרג. אם עשתה בהיתר וברשות ב"ד פשיטא דאינו חייב מיתה ואיהו דיהרג ואל יעבור ר"ל דאם עבר ח"מ. ובאמת גם גבי דידה אילו היה הדין דתיהרג ואל תעבור היתה ח"מ אף דלא עבדה מעשה אבל טעם פטור דידה כיון דכך הדין תעבור ואל תיהרג ועשתה בהיתר עכ"ל ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דיסוד דבריהם בתירוץ זה בנוי על דבריהם הקודמים דכתבו בתירוצם הראשון וז"ל וי"ל דהכי פירושו אונס רחמנא פטריה ממיתה וכיון דף טריה ממיתת ב"ד אע"ג דמיחייב למסור עצמו לא חשיב נעבד ליאסר בהך עבודה ושפיר יליף מהאי קרא דף טור ממיתה באונס אפי' בעושה מעשה אע"ג דנערה לא עבדה מידי דהא איתקש בהאי קרא נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור בעשיית מעשה אף נערה יהרוג הבועל או תיהרג היא בעשיית מעשה ובהאי קאמר קרא ולנערה שבעשיית מעשה עבדה בדיעבד מחמת אונס לא העשה דבר וה"ה משתחווה לעבודת כוכבים כדי שלא יהרגוהו איכא למילף מיניה לפוטרו בדיעבד אפילו בעשיית מעשה כו' עכ"ל. ועל יסוד זה סמכו גם בהועוד י"ל דכיון דאונס רחמנא פטריה לכן אע"ג דמיחייב לימסור עצמו לא חשיב נעבד ליאסר ורק דבתחלה למדו דאונס פטור ממיתה אפילו בעושה מעשה משום דנערה המאורסה איתקש לרוצח ואח"ז כתבו דמשמע ליה דלענין מיתת ב"ד אין חילוק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה משום דהא אשה ברצון חייבת אע"ג דלא עבדה מעשה דהא קרקע עולם היא. וממילא גם כשפטר מחמת אונס בכל גוונא פטור בין עביד מעשה ובין לא עביד ולכן אף דמחוייב למסור עצמו מ"מ אף דלא מסר עצמו לא נאסר הבהמה מזה כדבריהם הקודמים. ופשטיות דברי התוס' נוטים לכאורה לזה באין דוחק ועי':

דף פג.

מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל כו' טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה היכא דאפשר בחולין דכ"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה ופריך אפשר בחולין פשיטא ומשני לא צריכא בשבת ופריך בשבת נמי [פשיטא טלטול מדרבנן] הוא כו' וכתב מרן וז"ל וכן הוא יבמות (צ"ג א') וצע"ג עכ"ל. אם כוונת מרן להקשות דהא רבה הוא האומר בפסחים (מ"ז ב') (על מה ששאלו אביי) מוקצה דאורייתא הוא (וא"ל אין דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו) ואזהרתיה מהכא לא תעשה כל מלאכה ואף דאביי דחי ליה שם מ"מ רבה במקומו עומד וכן כתב רש"י ז"ל ריש מסכ' ביצה (ב' ב') דרבה דאסר בהכנה שאינה בידים ממש אזיל לטעמיה. דאמר רבה בפסחים מאי דכתיב והכינו כו' ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא עכ"ל אולי נאמר בזה דאף אם הוא דאורייתא היינו דוקא במוקצה חמורה אבל בטבל הרי אמרו במס' שבת (מ"ג (מ"ג א') טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ואף דלכתחלה אסור לטלטלו כדתנן בריש מפנין (קכ"ו ב') דאין מטלטלין את הטבל מ"מ כיון דלענין ביטול כלי מהיכנו מוכן הוא אצל שבת לכן אין בזה רק איסור דרבנן אף לרבה ואין ביה איסור דאורייתא ומשום דשאר טלטול מוקצה הוי איסור חמור לכן נקטו תלמודין הכא בקושייתם פשיטא טלטול מדרבנן הוא אף דהא דאין מגביהין תרומות ומעשרות הוא משום דמתקן וכמו דאיתא בתלמודין שבת (קמ"ב א') מ"מ נקטו דבר החמור יותר דעכ"ז הא הוי רק איסור דרבנן לענין טבל וכמש"ל ולכן גם אם כוונת מרן למה נקטו איסור טלטול ולא איסור תיקון. עדיין לא יקשה כ"כ לדברי תלמודין אלו ועי':

דף פה.

נענה ר"ע ואמר מעם מזבחי תקחנו למות מעם מזבחי ולא מעל מזבחי וכתב [רש"י ד"ה ולא מעל מזבחי אם התחיל בעבודה] אין מפסיק לבוא לידון אלא משלים עבודתו עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' ברש"י מכות (י"ב א') ד"ה טעה יואב וצ"ע עכ"ל אולי כוונתו דשם כתב רש"י על הא דאמר רב יהודה אמר רב שתי טעיות טעה יואב באותה שעה דכתיב וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו כו' וכתב רש"י וז"ל טעה בדרשה דמעם מזבחי תקחנו ולא מעל מזבחי וכסבור דהיינו מעל מזבחי עכ"ל ומשמע דאם היה על גגו נקלט והכא פרש"י דבעינן כהן ועבודה בידו ואולי נאמר קצת דהתם אחר דברי רב יהודה אמר רב הוסיף אביי לומר דבהא נמי טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר היה. ולכאורה גם דרשת אביי הוא מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ומפרש דבעינן דוקא עוסק בעבודה עתה ולכן הכא מפרש רש"י לפי מסקנת דברי אביו והתם דקאי בדברי רב יהודה אמר רב הקודמין לדברי אביי שפיר מפרש שם כפירושו ועי':

תוכן העניינים

יד יצחק - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה