יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
חולין
דף יב.
[רש"י ד"ה פסח כו'] כתב וז"ל [אלא ודאי הלמ"מ הוא] דסמכינן ארובא אפילו היכא דאפשר א"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתא קמן בין רובא דליתיה קמן דמ"ש האי מהאי ואהא מילתא סמכינן ולא בדקינן כל י"ח טריפות כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' לקמן (דף נ' ב') ברש"י ד"ה מאי וצע"ק עכ"ל והוא דש כתב רש"י וז"ל וכיון דלא איפסק הלכתא עבדינן לחומרא וטרפינן בכל הכרס בנקב במשהו כבני מערבא ומיהו כל הנך טריפות אנן לא טרחינן למבדקי בתרייהו דכל כמה דלא מישתכחן אזלינן בתר רובא כדלפקא לן בפ"ק מהאליה המימה ומקראי טובא עכ"ל וסותר רש"י ז"ל א"ע בשני המקומות:
אך אולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דהתם כיון דאיכא מחלוקת בזה ואנן לא ידעינן איך לעשות עד שעבור זה מחמרינן לאסור כחומר שבהן מקרי כעין א"א דאז למדין אנו בודאי מהאליה תמימה ומקראי טובא הנ"ל. וכדמפורש בתלמודין כאן והא דכתב רש"י הכא דהלמ"מ הוא היינו בטריפות שברור לן בלי שום חומרא רק בדין פשיט ומ"מ לא מבדקינן בתרייהו ודאי דלזה בעינן הלכתא ועי':
דף יד.
[תוס' ד"ה ונסבין חברייא כו'] אחר שהוכיחו דבדם אע"פ שנפלט מצד אחד לצד השני אינו אסור עד שיפלוט לחוץ כתבו וז"ל [והא דאמרינן בפרק כל הבשר (קי"ג א') גבי רב ששת דמלח גרמא גרמא] תרי מ"ט לא משום דף ריש מהאי ובלע האי חדא נמי פלט מהאי גיסא ובלע האי גיסא התם פריש לגמרי לחוץ מהאי גיסא קאמר עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי כיון דדנין דבלע מהאי גיסא ולא יצא ע"י מליחה מה בכך דהוה עתה דם שלא פירש מ"מ איך מבשלין איתו דאז יהיה פריש וצ"ע עכ"ל ור"ל דא"כ ל"ל למימר דהתם פריש לגמרי לחוץ הלא אף גם דלא פריש לחוץ מ"מ אסור לבשל דאז יהיה פריש אך אולי נאמר בזה דהנה ידוע דאין מבטלין איסור לכתחלה ואם ביטלו במזיד אסור והוא ממתני' דתרומות (פרק ה' משנה ט') אבל אם אין דעתו לבטל כלל רק לשנות את הדבר לצורכו וממילא יתבטל האיסור מותר כמו שהובא בתשובת הרשב"א סימן תס"ג בשה הרא"ש ממתני' דתרומות הנ"ל וז"ל הרא"ש שהובא שם בתשובה ואע"פ שטחנן במזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוין לבטל אלא לטחון ולאכול וכדאיתא בירושלמי כו' עכ"ל וא"כ שפיר כתבו התוס' התם פריש לגמרי לחוץ דאז ודאי אסור לבשלו דהדם שיצא לחוץ על פני החתיכה אוסר הבשר ואם יסמוך שיתבטל ע"י בישול הוה מבטל איסור לכתחלה משא"כ הכא דכל זמן שהוא בפני עדיין לא נאסר כלל ורק כשיבשל יוצא הדם אינו בזה רק כמתכוין לבשל ולא לבטל דאין כאן שום איסור עדיין ואח"כ כשיוצא יתבטל בששים דהלא מצינו דעת הראשונים דהחתיכה הוי ששים נגד דם ומלח שעליו כמובא בש"ך יו"ד סימן ס"ט ס"ק ל"ה ואף לדעת החולקים ע"ז מ"מ נגד הדם עצמו מבואר גם ברמ"א שם ס"ב דיכול להיות שיש ששים נגדו בהבשר ומכ"ש הכא דכבר נמלח והוציא דם ורק נשאר מעט בודאי יש ששים בחתיכה נגדו לבד הקדרה עצמה וכיון דאיסור דמבטל לכתחלה אין כאן לכן היה מותר לבשל אי לאו דף ריש לחוץ. ועי':
דף מו:
[תוס' ד"ה כגון שקצץ לו] דלעת (לחולה בשבת אסור לבריא) כתבו וז"ל וא"ת והא חזיא לבהמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם כדמסיק בפ"ק דביצה (ו' ב') גבי אפרוח שנולד ביו"ט [וי"ל כיון דדלעת עומדת לאדם] ואינה ראויה לאדם הוי מוקצה אע"ג דחזיא לבהמה עכ"ל וכתב מרן וז"ל לפי זה למאי נדחקו לעיל (י"ד א') ד"ה מחתכין הא בפשיטות י"ל בתלושה ותליא שפיר בפלוגתת דר' יהודה ור"ש דבין השמשות היה עומד לאדם וכיון דאינו יכול לבשל בשבת הוי מוקצה וכשבא בשבת לחתכו לכלבים נעשה עתה מוכן לבהמה והוה כמו נבילה דף ליגי אי אמרינן מגו דאיתקצאי לבה"ש וצ"ע עכ"ל ור"ל דא"כ למאי נדחקו התוס' שם לאשכוחי צד רבותא בהיתר דחיתוך דלועין לפני הבהמה עי"ש ואולי נאמר בזה דהנה במתניתין דשם איתא מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן וכמו שמובא שם בתלמודין ולא נזכר לאסור חיתוך דלועין בדברי רבי יהודה משמע בפשיטות דמה דתנן סתמא מחתכין את הדלועין דברי הכל היא וע"כ לא ניחא להתוס' ז"ל לתלותה פלוגתת ר"י ור"ש אבל לפי מאי דאוקמי התוס' שם הוי לדברי הכלי ועי"ש:
דף נח:
אמר רב קטינא ת"ש [תנור שנטמא] וחלקו לשנים והן שוין שניהם טמאין לפי שא"א לצמצם הא אפשר לצמצם טהורין] אמאי טהורין זיל הכא איכא רובא כו' (וקשה לרב דאמר מחצה על מחצה כרוב בשחיטה) כתב מרן וז"ל עי' פי"ב מ"ו דכלים וצ"ע עכ"ל והוא דשם תנן ארבעה דברים ר"ג מטמא וחכמים מטהרין וחד מינייהו טבלא שנחלק לשנים ומודים חכמים לר"ג בטבלא שנחלק לשנים אחד גדול ואחד קטן שהגדול טמא והקטן טהור וא"כ מהתם מוכח להדיא דכשאפשר לצמצם טהור ולמה לא הביא ממתניתין זה. אך אולי נאמר דאי מהתם הו"א דחכמים ור"ג פליגי בזה בדבר שאפשר לצמצם דר"ג מטמא דמחצה על מחצה כרוב וחכמים מטהרין ורב יאמר לך אנא דאמרי כר"ג ולכן הביא טפי מהא דתניא תנור שחלקו לשנים והן שוין שניהן טמאין לפי שא"א לצמצם הא אפשר לצמצם טהורין ולא מצינו שום חולק ע"ז ולפי זה פשוט לפרש דהא דף ליג ר"ג התם בתנור הוא רק משום דסובר דא"א לכוין ולצמצם אבל בדבר שאפשר לצמצם גם ר"ג מודה דמותר ועי':
דף עג:
א"ר יצחק בר יוסף אר"י הכל מודים שמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול. ופריך במאי עסקינן אילימא באבר דעובר מיפלג פליגי אלא באבר דבהמה מיתה תנינא כו' שחיטה נמי תנינא נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה דברי ר' מאיר ר"ש אומר לא הוכשרו ומשני אי ההיא הו"א מאי הוכשרו אבשר (הפורש מן הבהמה) וכתבו [תוס' ד"ה אי] מההיא הו"א כו' וז"ל ולעולם שחיטה עושה ניפול הקשה ה"ר שמואל מוורדו"ן [א"כ היכי קאמר ר"ש] לא הוכשרו דמשמע דע"י בהמה הוא דלא הוכשרו אבל הכשר מועיל להן והא אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא כיון דשחיטה עושה ניפול והוי בשר מן החי ואין קרוי אוכל לר"ש כדאמר בסוף העור והרוטב (קכ"ט א') ולא מקבל טומאה כו' עכ"ל. וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא כפשוטו לא קשיא מידי דהכי משנינן דקס"ד כר"ל (דאמר מתחלה כמחלוקת דר"מ וחכמים בעוברים) כך מחלוקת באברין. דלר"מ עושה ניפול אבל ר"ש באמת סבירא ליה דאין עושה ניפול עכ"ל ואולי נאמר בזה דדחוק להתוס' ז"ל לאוקמי דר"ש פליג על ר"מ וסובר דשחיטה אין עושה ניפול דא"כ מדוע פליג רק אבשר הפור מן הבהמה והעובר. דהא הוכשרו בדמיה דקאמר ר"מ הוא אבשר וע"ז קאמר ר"ש לא הוכשרו יותר מזה ה"ל לאשמעינן דאף אבר הפורש טהור ואינו מוכשר כיון דסובר דשחיטה אין עושה ניפול וע"כ פשוט טפי להתוס' ז"ל לתרץ דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו כו' ועי':
דף עד.
יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר אמר רב יהודה אמר רב אכלו לזה (להאבר המדולדל) לוקה כו' רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר אכלו לזה אינו לוקה כו' כי אמרי אנא במיתה דעושה ניפול כו' וכתב [רש"י ד"ה כי אמרי אנא] דלוקה משום אבר מן החי במיתה עושה ניפול ואשמעינן רב [דלא משום נבלה מתרינן ביה] אלא משום אבר מן החי עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי אמאי לא בפשוטו דהאבר הוא כזית עם הגידין והעצמות דלגבי נבילה הוי חצי שיעור וכן נ"מ להושיטו לבני נח עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה בתחלה סמוך לדברי רב הובא בתלמודין הא דתניא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ושחטן שהן אסורין ופשוט לרש"י ז"ל דהא דקאמר רב יהודה אמר רב אכלו לזה לוקה על ברייתא זו קאי וכן משמע קצת פשטיות הסוגיא וא"כ לאו דוקא אאבר לחוד קאי אלא ה"ה על בשר המדולדל קאי דמאי שנא ורש"י ז"ל בפירושו לאכלו לזה דף ירש להאבר המדולדל היינו שבא לפרש על מה קאי דברי רב אבל פשוט דה"ה לבשר המדולדל ובזה אין לחלוק בין בשר מן החי ובין נבילה דתרווייהו בעינן כזית וע"כ פירש"י ז"ל דלא מתרינן משום נבילה אלא משום אבר מן החי ור"ל וה"ה משום בשר מן החי ואף אם נאמר דלא מוכרח דרב על הברייתא קאי. מ"מ ניחא לרש"י ז"ל לתפוס חומרא דשייך גם על בשר מן החי והא דהקשה מרן דנ"מ להושיטו לבני נח הנה רב יהודה אמר אכלו לזה לוקה ומשמע דהוא עצמו אכלו ואף אם נדחוק דאם אכלו הבן נח היה לוקה המושיטו לו עדיין נאמר דלא ניחא לרש"י ז"ל לאוקמי כן דסובר דאין לוקין על לאו דלפני עור וכמפורש בכ"מ פי"ב מהלכות עדות הלכה ד' עי"ש:
דף פא.
[תוס' ד"ה הנח] למחוסר זמן כתבו בסה"ד וז"ל ועוד דאמרינן בההוא פירקא דלא לקי אלאו דלא הגזול משום דניתק נעשה דוהשיב את הגזילה אשר גזל דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא בפ' המקבל (קי"א א') היינו עשק היינו גזל ולמה כתביה בשני שמות לעבור עליו בשני לאוין אלא ודאי דוקא [היכא דשני לאוין סמוכין] קאמר דלא עקר להו חד עשה עכ"ל וכתב מרן וז"ל הוא תמוה דהא לא תעשוק ולא תגזול סמוכים הם וכן הקשה בספר לוית חן על התורה פרשת קדושים ובשער המלך הלכות חמץ ומצה עכ"ל. ואולי נאמר דכוונת התוס' דבעינן דיהיו שני הלאוין סמוכין להעשה אבל בגזל העשה דוהשיב את הגזילה מוקדמת היא ורק דע"כ ניתק הוא משום דאם לא גזל מה יחזור כמו שכתב רש"י במכילתין (קמ"א א') אח"כ מצאתי כן בשעה"מ שם משם התוספות דזבחים (קי"ד א') דכתבו כן להדיא שם ד"ה אלמא עי"ש:
דף צג.
אמר רב יהודה אמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שעל הדקין וכתב [רש"י ד"ה וזהו] חלב שעל הדקין שנחלק בו ר' ישמעאל ור"ע [באלו טריפות] (מ"ט ב') עכ"ל וכתב מרן וז"ל ע"ש ברש"י ד"ה אף כל וצ"ע עכ"ל לכאורה כוונתו דשם בתלמודין הובא הא דתניא את כל החלב אשר על הקרב וגו' להביא חלב שעל גבי הדקין דברי ר' ישמעאל רע"א להביא חלב שעל גבי הקבה (וזהו שאמרו שם בתחלה דר' ישמעאל מקיל בחלב הקבה) ופריך ורמינהו את כל החלב אשר על הקרב ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף ד"ה אף כל וז"ל דהיינו חלב שעל גבי הקבה וכ"ש חלב שעל גבי הדקין). רע"א מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף (וכתב רש"י תוך ד"ה תותב וז"ל דכן הוא על הדקין בראשן אבל חלב הקבה אינו תותב כו' עכ"ל) וא"כ אדרבא ר"ע מקיל בחלב הקבה ור' ישמעאל מחמיר ומסקינן שם דכן הוא העיקר ואיפוך קמייתא וסותר רש"י ז"ל א"ע בשני המקומות דלפי פירושו דהתם כ"ע מודים בחלב שעל הדקין ואולי נאמר בזה דהא דלא נחלקו ר' ישמעאל ור"ע בחלב שעל הדקין לרש"י ז"ל זהו רק בתחלת הדקין דהתם הוי תותב קרום ונקלף אבל על כל המשך אמה אינו תותב קרום ונקלף רק הוי קרום ונקלף לבד ולכן לר' ישמעאל דמרבה גם קרום ונקלף חייב גם על המשך אמה. משא"כ לר"ע ועי':
דף צו:
אמר שמואל לא שנו (דירך שנתבשל בה גיד הנשה ויש בה בנותן טעם כל הירך אסורה) אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. ופריך איני והא"ר הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו ומשני שאני חלב דמפעפע וכתבו (שם צ"ז א') [תוס' ד"ה שאני] חלב דמפעפע וז"ל לכך אסור אפילו הראש והא דאמרי' פסחים (ע"ה ב') נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את. מקומו ותו לא היינו משום דרוטב אינו מפעפע כל כך דציר בעלמא הוא ולא שומן] עכ"ל וכתב מרן וז"ל מ"מ קשה להמקשן דף ריך והאמר ורצה להוכיח דכל צלי מפעפע תקשה ממתני' זו דנטף מרוטבו עכ"ל ואולי נאמר דדעת המקשן היה דבאמת בצלי ממש מפעפע בכולו והתם מפרש דהחרס הוה צונן ולא רותח והא דצריך נטילה הוא משום דעילאה גבר כרב דסבר כן התם בפסחים (ע"ו א') ועי"ש ולזה אינו מפעפע בכולו משא"כ בצלי ממש מפעפע בכולו ועי':
דף צז:
אר"נ גיד בששים ואין גיד מן המנין כחל בששים וכחל מן המנין כו' א"ר יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור וכתבו [תוס' ד"ה וכחל מן המנין כו'] וז"ל וא"ת ומה טעם הכחל עצמו אסור והלא כל החלב הכנוס לתוכו בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשוה לכל החתיכות כו' וי"ל לפי שמתחלת בישולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני טעם הבשר שבו ואז לא היה יכול לצאת בקריעה הילכך אף לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו תו לא לישתרי [דאפשר לסוחטו אסור] כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי להבין הא בשר הכחל לא נאסר רק החלב קיבל טעם בשר ונאסר החלב והוא בגומות ואסור לאכול הכחל מצד שאוכל ג"כ החלב ואחר גמר בישולו שיצא החלב לחוץ ממילא יהיה מותר דהא הבשר לא נאסר כלל ומה שייך לאפשר לסוחטו אסור עכ"ל ואולי נאמר דכוונת התוס' במ"ש אף לאחר שנגמר בישולו כו' תו לא לישתרי דאפשר לסוחטו אסור הוא למש"כ בסמוך וז"ל ואפי' למ"ד איפשר לסוחטו מותר הכא גזרינן שמא יאכלנו קודם שיצא כולו כו' עכ"ל וגם הכא בתחלה כוונו לזה דגזרינן דאתו למיקל באיפשר לסוחטו דכיון שבתחלה בישולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב אם נתיר עתה יבואו להקל בשאר דוכתי באיפשר לסוחטו והכא אין להם לבאר כ"כ דף שוט טפי דיש לגזור בזה וגם דסמכו אמאי שביארו תיכף בסמוך דנחתינן לגזירה. ועי':
דף ק.
תוס' ד"ה בשקדם כתבו בתוך הדיבור וז"ל ולפירושו (דרבינו אפרים דלא אמרינן בזה חתיכה נעשית נבילה) ניחא הא דאמר ביין נסך בסוף מסכת ע"ג (ע"ג ב') יין נסך שנפל לבור דאיכא למ"ד אפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף רואין ההיתר כאילו אינו ושאר מים רבים עליו ומבטלין אותו ולא אמר שיין עצמו של היתר נעשה איסור ליחשב כאילו הוא יין נסך ויצטרך מן המים כדי לבטל כל היין ומיהו י"ל דהתם מיירי כגון שלא היה שם יין נסך כדי ליתן טעם בשל היתר שבבור ולא נאסר אלא ע"י כל שהוא וכיון דלא הוי אלא משהו לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה כדף ירש לעיל אע"ג דלא דמי דלעיל לא אמרינן אלא לענין שלא האסור האחרות אבל היא עצמה נאסרה במשהו וכיון שנאסרה אסורה לעולם למאן דאמר לקמן (ק"ח א') אפשר לסוחטו אסור ומ"מ י"ל דההוא דשרי במס' עבודת כוכבים אפילו נפלו המים לבסוף יסבור אפשר לסוחטו מותר כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא מרא דהאי שמעתא בעבודת כוכבים הוא ר' יוחנן דמפורש לקמן (ק"ח א') דסובר דאפשר לסוחטו אסור עכ"ל ואולי נאמר דכונת התוספות הכא הוי רק בדבר שאיסורו מדרבנן כגון איסור משהו כדהתם בזה אמרו דיסבור אפשר לסוחטו מותר והא דאמר ר' יוחנן אפשר לסוחטו אסור היינו בדבר שנאסר בתחלה מדאורייתא ועי':
דף קיג:
אמר שמואל משום ר"א מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה [שאינו במיתה] שנא' ומתו בו כי יחללוהו פרט לזה שמחוללת ועומדת וכתב מרן וז"ל עיין יבמות (צ' א) רש"י ד"ה תרומה טמאה ובגיטין (נ"ד א') ברש"י ד"ה דאכל מיניה וצ"ע עכ"ל. עי' בגיטין שם מה שכתבנו בזה בעז"ה:
דף קיז:
[תוס' ד"ה חד למעוטי דם מנותר] וחד למעוטי מטומאה כתבו וז"ל תימא דלנותר וטומאה סגי בחד מיעוטא דילפינן מהדדי חילול חילול אף לקולא [כדמוכח בס"פ ב"ש בזבחים] (מ"ה ב') עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' קדושין (דף ג' ב') תוס' ד"ה ואשה וצ"ע עכ"ל. עי' בזבחים שם מה שכתבנו בזה בעז"ה:
דף קכ.
[תנן התם הקפה] את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב וכתב מרן וז"ל עי' שבועות (כ"ג א') תוס' ד"ה גמר וצ"ע עכ"ל עי' בשבועות שם מה שכתבנו בזה בעז"ה:
דף קכח.
[רש"י ד"ה ומהדר] הש"ס ומאי קשיא ליה לר' יוחנן דילמא אע"ג דמיקל ר' מאיר בטבול יום [שהוא טומאה דרבנן] (דאם אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו דאינו חיבור) מחמיר הוא בטומאה חמורה ואמר דאף אם אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הוי חיבור) עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא טבול יום הוא טמא דאורייתא לפסול תרומה בנגיעה. עי' סוטה (דף כ"ט) ובתוס' שם וה"ל לרש"י לומר דטבול יום קליש טומאתו וצע"ג עכ"ל ובאמת מפורש כדברי מרן גם במס' שבת (י"ד ב') דף ריך טבול יום דאורייתא הוא (לפסול את התרומה ולמה חשבו בי"ח דבר) ומשני סמי מכאן טבול יום הרי מפורש דמדאורייתא הוא ואולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דהנה הכא אמר ר"מ אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ובטבול יום (פ"ג מ"א) איתא ר"מ אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו וסותרים דבריו זא"ז וכמ"ש התוס' כאן ד"ה רמ"א ולכן נאמר דרש"י ז"ל מחלק בינייהו דר"מ דמתניתין דהתם איירי בטבול יום מטומאה דאורייתא ולכן מחמיר דאף אם אוחז בקטן אין הגדול עולה עמו מ"מ כיון דאם אוחז בגדול הקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו אבל הכא איירי בטבול יום מטומאה דרבנן ולכן מצריך דוקא אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו (ואפשר דבהמראה מקום שהראה רש"י ז"ל ד"ה ואם לאו איירי שם בנטמא בטומאה דרבנן אך נרשם בטעות יומא ודלא כמ"ש בהגהות מוהרי"ב עי"ש). והא דתנן בפרה (פי"א מ"ה) כל שלוק הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקודש ופוסל את התרומה כו' לאחר ביאתו במים מותר בכולן וא"צ הערב שמש. עי"ש בר"ש שהביא מכמה מקומות בש"ס דגם טבול יום דטומאת סופרים בעי הערב שמש ובפ"ק דטהרות מסיק הר"ש דבטומאות הנוהגות גם בחולין אף ע"פ שהן מדרבנן בעינן הערב שמש רק במעלות דעלמא שאינן נוהגות רק בקודש ובתרומה לחודייהו בזה איירי במתניתין דף רה. ולכן נאמר דכוונת רש"י ז"ל במש"כ אע"ג דמיקל ר"מ בטבול יום שהוא טומאה דרבנן. ר"ל בטבול יום שנטמא בטומאה דרבנן ולא ניחא לרש"י ז"ל לפרש בסתם טבול יום ומשום דקליש ליה טומאתו כיון דמוכרח לרש"י ז"ל מסתירת דברי ר"מ. דהכא מיירי בנטמא בטומאה דרבנן ואפשר דצ"ל מטבול יום שהוא מטומאה דרבנן. ועי':