אור ברסלב
יד יצחק - ב גיטין › דף צ.

יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי

גיטין · דף צ.

דף נט.

במתני' ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה כו' ובה"א אפילו הקדיחה תבשילו. ובגמרא הניא אמרו ב"ה לב"ש והלא כבר נאמר דבר אמרו להם ב"ש והלא כבר נאמר ערות אמרו להם ב"ה אם נאמר ערות ולא נאמר דבר הייתי אומר משום ערוה תצא משום דבר לא תצא לכך נאמר דבר ואילו נאמר דבר ולא נאמר ערות הייתי אומר משום דבר תנשא לאחר ומשום ערוה לא תנשא לאחר לכך נאמר ערות וב"ש האי דבר מאי עבדי ליה נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים וכתבו [תוס' ד"ה מה להלן] וז"ל בירושלמי פריך דאמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק ליה דבלאו הכי אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ומשני לעבור עליו בלאו] עכ"ל (כצ"ל וכן הגיה הגאון מהר"י וכ"ה בירושלמי וכ' מרן וז"ל קשה לי היאך חל איסור מחזיר גרושתו על איסור סוטה בלא כולל ומוסיף ולומר דהוי גזירת הכתוב מנ"ל זה הא י"ל דצריך קרא להיכא דבאו עדי הזמה והזימו לעדי הטומאה וצ"ע ועי' רשב"א בתשובה סימן תקנ"ז וצלע"ג עכ"ל. והוא דשם בתשובה כתב הרשב"א וז"ל שאלת על אודות דברי ראובן שראה דברים מראים באשתו שזינתה אם תיקן בזה רבינו גרשון ז"ל שלא יגרשנה תשובה איברא כל כהאי גוונא ח"ו שלא יתקן הרב ז"ל שלא יגרשנה כו' ועוד מסתברא לי דשמעינן לה מדב"ש דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ואע"ג דיליף לה בגמרא בגזירה שוה כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר כו' מה להלן בעדים אף כאן בעדים נראה דלא בעדים ממש קאמר דאם כן למה הוצרך הכתוב לומר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה והרי אסורה היא לו וחייב לגרשה לכתחלה כו' אלא הכי קאמרי ב"ש כל זמן שמצא בה דברים מכוערים בשני עדים מצוה לגרשה ולהוציא רשעה מתוך ביתו עכ"ל וזה תמוה דהלא איצטריך לן קרא דלא יוכל לעבור עליו בלאו כהירושלמי המובא בתוס' הנ"ל ולדברי מרן איצטריך להיכא שבאו עדים והזימום לעדי הטומאה. או לאם עבר וגירשה למאי דמסקינן הכא בתלמודין דמאי דעביד עביד ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דלכאורה יש להקשות עוד מלבד קושיית מרן לב"ש דבעינן שימצא בה ערוה א"כ למאי איצטריך לאסור גרושה לכהן הא זונה היא וכבר נאסר זונה לחודה והוי א"כ בכלל זונה ולאוקמי באם עבר וגירש הא לא ניחא להירושלמי לאוקמי בדאי עביד איסורא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו הכא וז"ל ירושלמי אמר רבי שילא איש כפר תמרתא קרייה מקשים על דב"ש לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה מהיכן קיימין אם לאוסרה עליו כבר היא אסורה לו אא"כ אנן קיימין דיתן עליו בל"ת. ולפום מאי דאסיקנא בגמרין הכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגרשה מאי דעביד עביד נראה דלא צריכה לאוקומי בלאו ועשה אלא דאם עבר וגרשה תהא אסורה לחזור לו ומיהו לא מיחוור דבדאי לא משתעי קרא עכ"ל וא"כ למה לן קרא לאסור גרושה לכהן אך פשוט קצת לומר דקרא אתא להוסיף לאו בגרושה ואף דאין איסור חל על איסור ואף איסור לאו אאיסור עשה לא חל וכמו שכתבו התוס' במס' שבועות (כ"ג ב') ד"ה דמוקי והביאו ראיה מתלמודין דחולין עי"ש. מ"מ הכא באיסור סוטה לכהונה לא מצינו באיסורייהו עשה ול"ת מפורש בקרא ורק הא דף סולה לכהונה למדין אנו לר' ישמעאל מק"ו ולר' עקיבא מיתורא דוי"ו ונטמאה כתלמודין דסוטה (כ"ט א') וכבר כתבו התוס' בשבועות שם דכל היכא דלא מפורש העשה והלאו בקרא ורק שהוא איסור לחודה לא שייך בזה אין איסור חל על איסור דהא גם חצי שיעור דאסור מן התורה דאיירו שם בתוספות נפקא לן מכל דכתיב כל חלב ועי' ביומא (ע"ד א') תוס' ד"ה כיון ועכ"ז איסור חל על איסור וכ"כ הכא לא שייך אין איסור חל על איסורי ולכן שפיר איצטריך לן קרא דגרושה לא יקחו בכהנים שהוא לעבור בלאו וכיון דאתינן לזה לא תקשי לן כ"כ גם על הירושלמי איך חל איסור דלא יוכל על איסור סוטה בלא כולל ומוסיף כקושית מרן. דהא גם בבעל לא כתיב רק ונטמאה ולכן שפיר חל לאו דלא יוכל ואף דבתלמודין דיבמות (י"א ב') אמרו דסוטה טומאה כתיב בה כעריות הא כבר כתבו התוס' שם (ג' ב') ד"ה לפי וז"ל ועוד אור"י דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל במחזיר גרושתו) הוי כעריות דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה וגו' והא דף ריך לקמן נבעלה טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה דמשמע דמהאי לחודה דריש טומאה כתיב בה כעריות מצית למימר דלמאי דמשני למיקם עלה בלאו לא סגי בההוא דונסתרה והיא נטמאה עכ"ל הרי דאיצטריך לן לקרא דלא יוכל ומבלעדי זה לא דמי לעריות ולכן שפיר חל איסור זה אאיסור סוטה ואדרבא להירושלמי לא ניחא לאוקמי כדברי מרן דאיצטריך קרא להיכא דבאו עדי הזמה והזימו לעדי הטומאה דסברי דבזה הוי גיטה בטל למפרע כיון דהיה טעות בגירושין דהא בלא זה אסור לגרשה ורק דע"פ העדים גרשה וכיון ששקר העידו בטל הגט למפרע ולמה לא יוכל בעלה להחזירה הא הוי כא"א שנאנסה שמותרת לבעלה ואונס לאו דוקא הוא דגם שוגגת מותרת כדמוכח להדיא ממתני' דיבמות (ל"ג ב') עי"ש. וכל זה אם נפרש דקושיית הירושלמי הוא לפי פשטיות הסוגיא דבעינן לב"ש עדים ממש שנטמאה אבל הרשב"א ז"ל בתשובה שם דהחליט דלאו דוקא הוא עדי זנות ורק דאיירי בעדי כיעור כמובא בלשונו ועיקר יסודו הוא על דברי הירושלמי בפ"ק דסוטה ה"א תני משום ב"ש אין לי אלא היוצאה משום ערוה מנין היוצאה וראשה פרוע וציציה מפורמין וזרועותיה חלוצות ת"ל כי מצא בה ערות דבר וא"ר מני קיימתיה בעדים דאם יש עדי כיעור חובה עליו לגרשה ואסור לקיימה ואם אין לו עדים צריך לקנאות לה כדי לברר ע"כ שם בירושלמי ולכן מפרש הרשב"א ז"ל דגם קושייתם בסוף גיטין שהביאו התוס' והביא גם הוא בחדושיו לאו דאיירו בעדים ממש ורק איירי בעדי כיעור אך כיון דרחמנא אסרה עליו לקיימה אם יש עדי כיעור וצריך לגרשה אם כן קרא דלא יוכל למה לי וזהו שהקשו כמש"ל בדברי הרשב"א קרייה מקשים על דב"ש כו' מהיכן קיימין אם לאוסרה עליו כבר היא אסורה לו כו' ור"ל כיון דרחמנא הצריך לגרשה ממילא אסורה עליו ול"ל קרא שלא יחזירנה ותירצו לעבור בלאו ואולי גם בכוונת התוס' נוכל להעמיס כן והא דכתבו כיון שיש עדים אפשר לא לעדי זנות כיוונו רק לעדי כיעור ולא ביארו כ"כ כיון דהביאו קושיית הירושלמי ובירושלמי מוכח דבעדי כיעור די לב"ש לכן לא האריכו כ"כ. ואף דהסברנו דגם אם בעדי זנות ממש מיירי יש מקום לקרא דלא יוכל מ"מ אולי לא ניחא להירושלמי והרשב"א דקאי בשיטתייהו בדעת התוס' דשבועות הנ"ל דהיכא שאינו מפורש העשה או הל"ת חל איסור על איסור או דהכא גרע טפי משום דטומאה כתיב בה כעריות ולא נחתי לחלק בזה כמש"ל אבל אם נפרש בדברי התוס' דבעדים ממש איירי שפיר נאמר לחלק בזה ולא קשה לדבריהם מהא דחל איסור דמחזיר גרושתו וכמ"ש ועי':

תוכן העניינים

יד יצחק - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה