יד יצחק - ב· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
גיטין
דף ג.
בגמרא דף ריך ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי הרי מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא כו' ומשני בדין הוא דקיום שטרות דעלמא נמי לא ליבעי תרי מדר"ל דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצרכו והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן ופריך הא קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת לה הרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה וכתבו [תוס' ד"ה האי] קולא הוא וז"ל בריש האשה רבה (פ"ח א') גבי מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה (דסמכינן על עד אחד שאמר מת בעלה שתנשא) ופריך לא לחמיר ולא ליקל ומשני משום עיגונא אקילו בה רבנן התם [לא שייך למיפרך] האי קולא חומרא הוא דאי מצרכת לה תרי ובא בעלה מותרת לחזור ליה כדאמרינן התם והשתא בחד תצא מזה ומזה כו' עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים כיון דסמכינן על סברא דדייקא דבעלה מת ממילא לא שייך שיבוא ולא אתי לידי חומרא ושאני הכא דאף דסמכינן דהשליח אומר אמת מ"מ שמא יבוא הבעל ויערער בשקר עכ"ל ואולי נאמר בזה דהנה כתבו התוס' במס' בכורות (כ' א') סוף ד"ה ואב"א דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכיוצא בזה מצינו בתלמודין שבועות (מ"ו ב') דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכן כתב הרא"ש ז"ל בפרק איזהו נשך גבי הלויני ודור בחצירי דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן עי"ש. ומשום דכל אדם יש לו חזקה כשרות. וא"כ כיון דדבר רשע הוא להוציא לעז על הגט בשקר ובפרט לאסור אשה על בעלה אם תנשא ולעשות בניה ממזרים דהוי כדיני נפשות לכמה דברים וכמו שכתב המחבר בשו"ע אה"ע סימן י"א ס"ד דבעינן דרישה וחקירה אם באו עדים בא"א שזינתה לאסרה על בעלה כמו בדיני נפשות ורמ"א ז"ל הוסיף שם שאין לקבל העדות שלא בפניה ושלא בפני בעלה ועי' בב"ש שם ובנוב"י מ"ק חלק א"ע סימן ע"ב בארוכה וא"כ הא הוי כעין חזקה דודאי לא יבוא הבעל ויערער על שקר ולאסרה על חנם ומ"מ שאלו הכא בתלמודין האי קולא הוא חומרא הוא וחששו לחששה זו הרחוקה וע"כ משום דף שוט להו דבמקום שדרשו טובת העיגון היה להם לחשוש אף בדבר שרחוק מאוד מהפסד ואין להם רק לתקן דבר שא"א לבוא לה רעה בשום אופן בעולם וא"כ גם התם הא אפשר שיבוא לה רעה אף דדייקא וע"ז תירצו דהתם טובתה הוא שנאמין לע"א ולא נחשוש כלל משום דזמנין שלא ראה אלא אחד שהיה מכיר בבעלה ואפילו היה שם הרבה מי יביאם לכאן אבל כאן יכול לשלח הגט בשנים. ועי':
דף ג:
שם ע"ב וכי תימא לעולם ר"א היא וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה מדאורייתא מדרבנן בעי [והא שלשה גיטין פסולין] דרבנן ולא בעי ר"א חתימה לשמה דתנן שלשה גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו שלשה גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר רא"א אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וכתב [רש"י ד"ה ואם ניסת] הולד כשר וז"ל אלמא ה"ק גופיה לא פסיל אלא מדרבנן [ומדף ליג ר"א עליה] ש"מ אפילו לכתחלה מכשיר עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא י"ל כפשוטו דף ליג על הת"ק דתולה דוקא שהוא כתב ידו אבל דכתב סופר ואין עליו עדים אפילו בדיעבד פסול בזה הוסיף ר"א דאע"פ שאינו כתב ידו ואין עליו עדים כשר בנתן לה לפני עדים ואלולי דברי רש"י היה אפשר לפרש דכיון דת"ק קורא שם פסול במה דף סול לכתחלה לא הוה ליה לר"א למנקט כשר במה דף סול לכתחלה והול"ל דהולד כשר עכ"ל ואולי נאמר בזה דרש"י ז"ל לא ניחא ליה לפרש דמוכרח שר"א מכשיר לכתחלה מהא דנקט לשון כשר דהלא הא דאמר ר"א וגובה מנכסים משועבדים מפרש רש"י בל"א וכן הוא העיקר לדעת התוס' דקאי על שטרי מלוה ולכן לא ניחא לר"א לנקוט דהולד כשר כהוכחת מרן דהא בשטרי מלוה לא שייך זה כלל ומש"ה תפס בסתם לשין כשר דשייך בשטרות דמלוה כיון דגם עלייהו קאי וע"כ מפרש רש"י דהוכחת תלמודין הוא מדף ליג עליה ר"א ואולי תוכן כוונתו מדמסיים ר"א בסוף דבריו דאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם משמע טפי דלא מצרכינן כלל חתימה לשמה אף לא לכתחלה ומה שחשש מרן דילמא לא פליג ר"א רק על הא דמצריך ת"ק כתב ידו אבל בכתב סופר אף בדיעבד פסול ור"א מכשיר ע"ז נאמר דרש"י ז"ל לא חשש לזה דא"כ למה נקט ר"א אע"פ שאין עליו עדים דאין זה עיקר החידוש טפי הוה ליה לומר אע"פ שאינו כתב ידו דזהו העיקר שבא לפלוג ולחדש ועי':
דף ה.
ת"ש דבעי מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם או א"צ. א"ל אין צריכין ומה אילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מיהמני לרבא ניחא (דכיון שהביאוהו שנים הם מצויין לקיימו) לרבה קשיא ומשני הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו (בני מדינת הים דבעינן לשמה) א"ה חד נמי ומשני שמא יחזור הדבר לקלקולו אי הכי תרי נמי ומשני בי תרי דמייתי גיטא מלתא דלא שכיחא היא ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן וכתבו [תוס' ד"ה בי תרי כו'] וז"ל ולקמן בפ' שני (ט"ז ב') איכא למ"ד דשנים צריכין לומר אפילו אחר שלמדו דלא חשיב ליה מלתא דלא שכיחא ולמאי דחשיב ליה מלתא דלא שכיחא הא דקתני בפ"ב (ט"ו א') ושנים אומרים בפנינו נחתם דדייק מיניה רבה דידענו לא מהני אע"ג דמסתמא איירו אחר שלמדו [מ"מ נקט בפנינו נחתם משום דקודם שלמדו] הוה בפנינו דוקא עכ"ל וכתב מרן וז"ל לא זכיתי להבין דהא ל"צ לומר כלל ואיך שייך וב' אומרים ובאמת הא מבואר בסוגיא דש דלישנא קמא סבר דמתניתין מיירי דוקא בלא אתיוה בי תרי דבאתיוה בי הרי לא צריך לאמירה כלל אי כרבא אי כרבה דבי תרי לא שכיח ואידך לישני מוקי ביוצא מבי תרי דס"ל דלרבה גם בכה"ג צ"ל בפ"נ וא"כ למ"ד בשמעתין דאתיוה בבי תרי ל"צ לומר ע"כ דמתניתין דהתם מיירי בלא אתיוה דבי תרי וכלשנא קמא דשם וממילא בפנינו דוקא וצלע"ג עכ"ל. ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דאף דתרי הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרינן שמא יחזור הדבר לקלקולו ולכן לא בעינן שיאמר בפנינו נכתב ובפ"נ מ"מ הא. רבה מודה לרבא דחיישינן גם לשמא יבוא הבעל ויערער ולא יהיו עדים מצויין לקיימו ולכן גם בשנים שהביאו הגט בעינן שיאמרו לפחות שהבעל שלחם וכמו שכתבו התוס' לעיל (ב' ב') ד"ה דאתיוהו בי תרי וז"ל פי' הקונטרס למ"ד לפי שאין עדים מצויין לקיימו אלו יקיימוהו וקשה דאטו בכיפא תלו להו שיהיו מזומנין לקיימו כשיבוא הבעל ויערער כו' ומפרש ריב"א דאתיוה בי תרי ואמרי שהבעל שלחם דתו לא מהימן לומר לא שלחתים כו' עכ"ל הרי להדיא דבעינן שיאמרו דהבעל שלחם וא"כ הא דקשה למרן דהא ל"צ לומר כלל ואיך שייך וב' אומרים לא קשיא כ"כ להתוס' ז"ל דלדידהו שייך ושנים אומרים דהא צריכין לומר דהבעל שלחם רק דל"צ לומר בפנינו נחתם וע"ז כתבו התוס' דמ"מ נקט בפנינו נחתם משום דקודם שלמדו הוה בפנינו דוקא. וא"כ גם מה שהוסיף מרן לומר דבאמת מבואר בסוגיא דשם דבאתיוה בי תרי לא צריך לאמירה כלל דאי כרבא אי כרבה בבי תרי לא שכיח אינו מבואר כן להתוס' ז"ל דלדידהו ודאי צריכין לומר לכ"ע דהבעל שלחם. ולכן גם מה שמסיק מרן בסוף דבריו דלמ"ד בשמעתין דאתיוה בי תרי ל"צ לומר ע"כ דמתניתין דהתם מיירי בלא אתיוה בי תרי כו' לרבותינו התוס' ז"ל אין הכרח כ"כ וכמו שכתבנו ועי':
שם ת"ש המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ אם נתקיים בחותמיו כשר ואם לאו פסול הוי לא הוצרכו לומר בפ"נ ובפ"נ להחמיר עליה אלא להקל עליה לרבא ניחא לרבה קשיא ומשני הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו והאמרת גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו ומשני כשניסת וכתבו [תוס' ד"ה כשניסת] וז"ל וא"ת וליחשביה בהדי ג' גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר וי"ל דבג' גיטין תצא והכא לא תצא וא"ת להאי לישנא דבפ"ב דאית ליה לר' יוחנן שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו בפנינו נכתב כו' משמע דקסבר לפי שאין בקיאין לשמה היכי משני הך ברייתא דהכא דאי משני כשניסת א"כ ליחשביה בהדי ג' גיטין דהא ר"י אית ליה בפ"ט דבג' גיטין נמי לא תצא [ואין לומר דלא תני אלא פסול התלוי בגט עצמו דהא אמרינן בפ"ט] מנינא דסיפא למעוטי נתנו לה ולא אמר בפני נכתב יוציא והולד ממזר עכ"ל וכתב מרן וז"ל יסוד זה דמה דאינו ראוי לחשבו לא שייך לומר דממעט אותו כן הוא בתוספות נדה (י"ח ב') ד"ה הא אר"י. ועי' יבמות (ג' ב') וצ"ע עכ"ל [אולי כוונתו דבנדה שם א"ר יוחנן בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי ופריך עליו האיכא יותר משלשה מקומות ומשני טומאה דאשה קאמרינן טומאה דעלמא לא קאמרינן ואח"כ שאלו ג' מקומות דנקט למעוטי מאי אילימא למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדיה (ר"ל כנגדו) והא אמרה ר"י חדא זמנא דתנן תינוק הנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שדרכו של תינוק לטפח כו' וא"ר יוחנן אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה וכתבו התוס' ד"ה האמר ר' יוחנן וז"ל תימא אפילו לא אמר היכי מצינן למעוטי הא טומאת אשה דוקא קאמר עכ"ל והוא כעין דבריהם דהכא. וע"ז הקשה מרן מיבמות דהכי איתא שם במתניתין דריש המס' חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם כו' הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם ושאלו שם בגמ' (ג' א') מנינא דרישא למעוטי מאי ומנינא דסיפא למעוטי מאי ומשני למעוטי דרב ורב אסי (דרב אמר צרת סוטה אסורה ור"א אמר צרת איילונית אסורה ואשמעינן מתניתין דלא כדבריהם) ופריך לרב ורב אסי למעוטי מאי ומשני חדא למעוטי צרת ממאנת וחדא למעוטי צרת מחזיר גרושתו כו' ופריך לרב ורב אסי ליתנינהו (לצרת סוטה וצרת אילונית) ומשני לפי שאינן בצרת צרה ופרש"י וז"ל דכל הנך דמתניתין שייך למתני הלכה צרתה ונשאת לאתיו השני כו' שהרי אינה ערוה אלא לזה כו' ואם ייבם אפילו את הצרה ולו אשה אחרת ומת ונפלו לפני זה פטורה אף הנכרית מפני שהיא צרת צרתה של בתה אבל בסוטה ואילונית ליכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני דהא על כל האחין היא אסורה כו' עכ"ל וא"כ כיון דמתניתין לא תנן רק היכא דאיתא בצרת צרה איך אמרו מתחילה דלרב ורב אסי למעוטי אתא צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו הלא גם אלו אינן בצרת צרה ואיך ימעט להו מתניתין הא לא איירי רק היכא דאיתא בצרת צרה] אך אולי נאמר לחלק בזה דהנה בנדה שם שייך שפיר דין זה דהלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי גם בשאר איסורים וכדמצינו להדיא רק דאמרינן דר"י לא רצה לדבר בשאר איסורים רק בטומאת אשה לבדה ולכן שפיר אמרו התוס' דכיון דר"י לא איירי רק בטומאת אשה ואמר בשלשה מקומות משמע ודאי דמצינו עוד מקומות בטומאת אשה עצמה דלא הלכו אחר הרוב לעשותו כודאי ואיך נאמר דאתא למעט עיסה שביד התינוק. וכ"כ הכא דהתנא חשיב רק ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ובאמת דין זה ממש שייך גם בהמביא גט ולא אמר בפ"נ ובפ"נ ורק דלר"י נאמר דאין רצון התנא רק לדבר בפסולים התלוים בגט עצמו א"כ ע"כ דגם מנין שלו הוי למעוטי פסולים דבגט עצמו ובאמת דלא כן הדבר כמו שאמרו בפ"ט מנינא דסיפא למעוטי כו' ושפיר כתבו התוס' משא"כ התנא דיבמות הוא בא לאשמעינן הדין דערוה אינה מתייבמת ופוטרת צרתה וצרת צרתה והא דלא חשיב צרת סוטה ואיילונית משום דדינו לא שייך כלל בהו דאינן בצרת צרה וכיון דמחמת זה לבדו לא חשיב צרת סוטה ואילונית ולא משום דהתנא בחר לנפשיה לדבר בזה ולהניח מלדבר בחבירו לכן שייך שפיר לומר דאף דהתנא לא נקט צרת סוטה ואילונית מ"מ אתא למעוטי צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו בדרך לימודו דדוקא אלו חמש עשרה נשים שייך בהו כל הדין דף וטרות ופוטרות צרותיהן משא"כ כל הנשים זולת אלו לא משכחת בהו כל דינין אלו דיש מהן שאינן נפטרין מן החליצה ומן היבום ויש מהן דלא שייך בהו דיפטרו לצרות צרותיהן. כן היא תמצית כוונת התנא לדעת תלמודין דיבמות ולא תקשי לדעת התוס' ועי':
שם בתוס' על קושיתם הנ"ל לר' יוחנן כתבו בתירוצם וז"ל [א"נ יאמר דהך דרבה ורבא תנאי היא] ותנא דמתני' סבר כרבא כדבעינן נמי למימר בפ' שני (ט"ז ב') לר' יוחנן עכ"ל וכתב מרן וז"ל תמוה לי הא גם למסקנא דשם דף ליגי ביחזור הדבר לקלקולו ניחא די"ל דר' יוחנן לא סבירא ליה לאוקימתא דכשניסת ומוקי לברייתא דהכא כר' יהודה דלא חייש ליחזור לקלקולו וצע"ג עכ"ל והוא דהכי איתא שם לישנא אחרינא אמרי לה א"ר שמואל בר יהודה א"ר יוחנן אפילו גט יוצא מתחת יד שניהם פסול כו' א"ל אביי אלא מעתה סיפא דקתני שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ור' יהודה מכשיר אפילו גט יוצא מתחת יד שניהם פסלי רבנן א"ל אין במאי קמיפלגי מר סבר לפי שאין בקיאין לשמה ומר סבר לפי שאין עדים מצויין לקיימו לימא דרבה ורבא תנאי היא ומשני לא רבא מתרץ כלשנא קמא ורבה אמר לך דכ"ע בעינן לשמה והב"ע לאחר שלמדו ובגזירה שמא יחזור הדבר לקילקולו קמיפלגי דמר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן אך אולי נאמר בדעת התוס' דלא חשבי לה למסקנא אליבא דר' יוחנן דלוקמי הכא כאוקימתת מרן דסברי דהתם לא אוקמינן כן בתלמודין רק לרבה לחודיה דלדידיה שפיר קמוקים דכ"ע סברי כדעתו דבעינן לשמה ופליגי ביחזור הדבר לקלקולו. משא"כ לר' יוחנן בלישנא אחרינא הנ"ל דאף אם נוקים דף ליגי בשמא יחזור הדבר לקלקולו מ"מ לא מצינו לאוקמי דברי ר' יוחנן ככ"ע דהוא פוסל בשיוצא מיד שניהם ור' יהודה מכשיר. א"כ למה נוקמי לר' יוחנן דף ליגי רבנן ור"י בשמא יחזור הדבר לקלקולו דהוי פלוגתא בלא טעם למה מר חושש לשמא יחזור ומר אינו חושש. וטפי ניחא להתוס' ז"ל לאוקמי לר' יוחנן דף ליגי תנאי בפלוגתת רבה ורבא ור' יוחנן סובר כרבנן דר' יהודה וכן סוברת גם מתניתין דג' גיטין דהטעם משים דבעינן לשמה וברייתא זו דהמביא גט סוברת כר' יהודה. ולכן לא הזכירו לאוקימתת המסקנא שכתב מרן ועי':
דף כא.
ואמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו כו' אמר אביי מכדי חצר מהיכן איתרבי מידה מה ידה דאיתא בין מדעתה בין בע"כ אף חצירה דאיתא בין מדעתה ובין בע"כ והא מתנה מדעתה איתא בע"כ ליתא מתקיף לה רב שימי בר אשי והא שליחות לקבלה דמדעתה איתא בע"כ ליתא וקא הוי שליח ואביי אטו שליחות מידה איתרבאי מושלח ושלחה איתרבאי ואב"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ. וכתבו [תוס' ד"ה ואיבעית אימא] וז"ל משמע שרוצה לומר דאפילו איתרבאי שליחות מידה ניחא כיון דאשכחן שליחות בע"כ ע"י אב אע"ג דשאר שליחות לא הוי אלא מדעתה חשיב שפיר דומיא דידה ותימא דחצר מתנה נמי אע"ג דליתא בע"כ ניהוי דומיא דידה כיון דאשכחן חצר בע"כ כגון חצר שהיה לה קודם לכן דתנן בהזורק דמגורשת ואומר רבינו יצחק דחצירה דמקודם לכן לא הוי בע"כ כמו שיחות דאב [דיכולה להפקירו ולא תתגרש עוד על ידו אבל שליחות דאב אי אפשר לה לעכב בשום עניין שלא יקבל גט בע"כ עכ"ל וכתב מקן וז"ל קשה לי הא מ"מ משכחת בחצר דקטנה שהיא בע"כ דאינה יכולה להפקירו עכ"ל ואולי נאמר דאביי לא מצא בע"כ רק בשליחות אבל בחצר דקטנה לא חשיב ליה בע"כ כיון דאינה בת דעת כלל ורצונה לא מיקרי רצון ונגד רצונה לא מקרי בע"כ ותלמודין דאמרו שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ הא כבר הוסיפו התוס' בדבריהם וז"ל ואפילו בע"כ של אב מתגרשת כשנותן לו בע"כ כו' ונאמר א"כ דמשום זה קרו ליה בע"כ משא"כ בחצירה דלא שייך כן. ואפשר עוד דכוונת תלמודין אינו לקטנה ממש דאיך נקרא כ"כ שליחות הא דאב מקבל גט לבתו קטנה הלא בהדיא תנן לקמן (ס"ה א') קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה לפיכך אם רצה הבעל לחזור יחזור שאין קטן עושה שליח אלא לנערה כיוונו. וכן מטין קצת דברי התוס' ד"ה שכן בתחלת הדיבור שהביאו ראיה לדבריהם מפ"ב דקדושין ושם בנערה איירי וגם לבסוף כתבו ועוד אמרינן התם נערה מהו שתעשה שליח כו' עי"ש. ובנערה, הוי כעין שליחות ממש ונערה תוכל להפקיר ג"כ. ועי':
דף לח.
אמתיה דרבי אבא בר זוטרא אישתבאי פרקה ההוא תרמודאי לשום איתתא שלחו ליה לדידיה אי יאות עבדת [שדר ליה גיטא דחירותא] וכתב מרן וז"ל קשה לי הא כיון דלא היה כח ביד ב"ד להוציאה מהעו"ג אין כח ביד הבעלים להקדישו ולהפקירו דאף אם עבדא כמקרקעי הוא הא בגזל קרקע אם אינו יכול להוציאו בדיינין אינו יכול להקדיש כדאיתא בפ"ק דמציעא גבי מסותא וא"כ היאך יכול לשחררו ועי' עכ"ל הנה לכאורה י"ל דהא דבעינן שיכול להוציאו בדיינין היינו רק שיהיה לו ראיה בדבר ועפ"י הדין יכול להוציאו אף דמחמת אלמותו דהמחזיק אינו יכול להוציא וכלשון רש"י ז"ל במציעא (דף ז' א') ד"ה שאינו יכול להוציאו בדיינין כו' והאי נמי דאין יכול להוציאו שאין לו ראיה בדבר כו' עכ"ל וכן מטין קצת דברי הטור והמחבר בחו"ה סי' שנ"ד דרק בעדים תלוי אם יש לו עדים בדבר ואף דאין הכרח כ"כ מדבריהם עכ"ז פשוט קצת דאין לחלק בין תקיף ואלים ובין ציית דין ולא מצאנו להראשונים ז"ל שום חילוק בזה ורק כיון דע"פ הדין ברשותיה הוא יכול להפקיר ולהקדיש דעבידי בעלי זרוע דנפלי ובטלי ועי':
דף מ:
במתניתין עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין אח רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו ובגמרא מי שחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא כו' אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין וכותב עבד שטר על דמיו וכתב (רש"י ד"ה ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו] עכ"ל וכתב מרן וז"ל קשה לי הא קי"ל דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא דלהרבה פוסקים פגום לכהונה ולמאי נקט רש"י בניו ולא כפשוטו דיוציא לעז עליו שפסול לבוא קהל דהוא עבד ומאי אולמא דבניו ממנו עכ"ל ואולי נאמר דניחא לרש"י לפרש הכי דכיון דמצרכינן לעבד שיכתוב שטר על דמיו ולפעמים לא ניחא לעבד בזה וחפץ יותר בהלעז מליתן הדמים דאין כל הדעות שוות ובפרט דלפעמים עולה לסך גדול וכבר אמר רבא בבתרא (מ"ט ב') והובא בכמה מקומות דכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים (שעשו להנאתי) שומעין לו ולכן נקט טפי משום שנוציא לעז על בניו וחסרון שלא יוכל להמנות הוא עד כמה דורות וודאי דלא נאמר בזה לשמוע מה דאמר אי אפשי כיון דלאו להנאתו בלבד תיקנו אלא ועי':
דף מה.
אלא אמר ר' אחי בר יאשיה המי לא תסגיר עבד אל אדונו אשר ינצל אליך מעם אדוניו בעבד שברח מחוץ לארץ הכתוב מדבר הניא אידך לא הסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר היכי דמי אמר רב נחמן בר יצחק דכתב ליה הכי לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. רב חסדא ערק ליה עבדא לבי כותאי שלח להו אדרוהו נהלי שלחו ליה לא תסגיר עבד אל אדוניו שלח להו ההוא בעבד שברח מחו"ל לארץ וכדר' אחי בר יאשיה. ופריך [ומאי שנא דשלח להו] כדרבי אחי בר יאשיה ולא כרבי ומשני משום דמשמע להו קרא (פשטיה דקרא הכי משמע להו טפי). וכתב מרן וז"ל קשה לי הא י"ל דסבירא ליה כפי ההלכה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"א לפרש הקרא כדדרש רבי עכ"ל והוא משום דלרבי מוכח דסבר כר"מ דאדם מקנה דשלב"ל כתלמודן יבמות (צ"ג ג') המובא הכא בפרש"י עי"ש. ואולי נאמר בזה דבקדושין (ס"ג א') בתוס' ד"ה כגון הקשו דלרבי דסבר כר"מ למה צריך לכתוב להעבד מעכשיו (כאוקימתת ר"נ בר יצחק הנ"ל) ותירצו בשם הר"מ וז"ל דלהכי נקט מעכשיו גבי שדה ועבד דאי לא נקט מעכשיו ה"א דאתיא אפי' כרבנן וצריך לעשות קנין אחר השיחרור וא"ת כיון דלא חל הקנין אמאי הזהיר הכתוב שלא להסגיר עבד אל אדוניו הא לא שיחרר ליה ומשני מ"מ כשפודהו שליחותיה קא עבדינן דניחא ליה דניקו בהימנותא כו' עכ"ל וע"כ צוה הכתוב והזהיר דלא תסגיר. וא"כ שפיר הקשו תלמודין הכא דאף דלא סבר כר"מ דאדם מקנה דשלב"ל עדיין היה לשלוח להו כרבי. ואף דהעבד אינו קונה את עצמו כעת מ"מ אזהר דלא תסגיר משום דניחא ליה דליקו בהימנותא. ועי':
דף נא.
דאיתמר מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים כו' וכתב [רש"י ד"ה ונטלה] עישור נכסים שזה משפט הבנות [בשעת בגרות] או נשואין ליטול עישור נכסים בהכנסת פרנסת נדונייתן לבד מה שניזונו מזונות עד אותה שעה עכ"ל. וכתב מרן וז"ל זה צ"ע מאוד עכ"ל אם כוונת מרן דהלא לא מצינו שתטול עישור נכסים בעת בגרות רק בעת נשואין אולי נאמר לדעת רש"י ז"ל דמצינו דגם בוגרת זמנה הוא ליטול עישור נכסים מהא שאמרו בכתובות (ס"ח ב') בברייתא הבנות בין בגרו עד שלא נישאו ובין נישאו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן ולא איבדו פרנסתן דברי רבי רשב"א אומר אף איבדו פרנסתן והאי איבדו פרנסתן. היינו עישור נכסים וכפרש"י משום דקסבר לא תיקון לה נדוניא אלא היכא דמינסבא בקטנות או בנערות אבל בגרה איסתלקא לה מההיא ביתא לגמרי ופשוט א"כ דלרשב"א ודאי דאז זמנה הוא ליטול העישור נכסים דהא אחר כך איבדה אותם ואף לרבי דהלכתא כוותיה מ"מ אמרינן שם דצריכה למחות שאינה מוותרת להן כלל וא"כ מסתמא דגם לדידיה הוי אז הזמן ליטול את העישור ועי':
דף נד.
אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין שילם חולין טמאין מהו אמר סומכוס משום ר"מ בשוגג תשלומין תשלומין במזיד אין תשלומיו תשלומין כו' והוינן בה במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין תבוא עליו ברכה דאכל מיניה מידי דלא קחזי ליה בימי טומאתו וקמשלם ליה מידי דחזי ליה בימי טומאתו. וכתב [רש"י ד"ה דאכל מיניה] תרומה טמאה [דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ואפילו היא טמאה] עכ"ל וכתב מרן וז"ל עי' חולין (קי"ג) וצ"ע עכ"ל והוא דשם איתא להדיא אמר שמואל משום ר"א מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה כאינה במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזה שמחוללת ועומדת ואולי נאמר דכוונת רש"י ז"ל לאם נטמא הגוף ואח"כ נטמאה התרומה ובזה כבר כתבו התוס' בחולין (ק"א א') ד"ה בנטמא הגוף ובסנהדרין (פ"ג ב') ד"ה פרט לזו. דחייב מיתה וכמו שאמרו גבי קודש בחולין שם וע"ש. ור"ל במה שכתב ואפילו היא טמאה דהא נטמאה עתה בנגיעתו. ועי':
דף נט.
דתנן במתני' הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ובעי אביי מתנתו מאי רב יימר אמר אין מתנתו מתנה מר בר רב אשי אמר מתנתו מתנה אפכוה ושדרוה לקמיה דרב מרדכי וכ' [רש"י ד"ה אפכוה] בני הישיבה טעו והפכו דברים דמר לדמר עכ"ל וכתב מרן וז"ל עיין קדושין (מ"ד ב') רש"י ד"ה אפכוה וצע"ק ואח"כ ראיתי שעמד בזה בתשובה באר שבע סימן י"א עכ"ל. והוא דשם איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון אם מיאון למה גט אמרו ליה הא מר עוקבא ובי דיניה בכפרי אפכוה ושדרוה לקמיה דרב ופרש"י אפכוה ושדרוה לקמיה דרב בשם קרנא צריכה גט ומיאון ובשם שמואל דברים בגו ושדרוה לקמיה דרב לידע אם יודה לדברי שמואל שהיה חלוק על הדבר ומשום דרב אוהבו של שמואל היה אפכוה אולי יודה לדברי קרנא שאמרו בשם שמואל עכ"ל ולמה לא פירש בשני המקומות בחדא גווני ואולי נאמר בדעת רש"י ז"ל דהכא לא ניחא ליה לפרש דבכוונה אפכוה כפירושו התם דבשלמא התם אפכוה בכוונה לידע דעתו של רב דכבר אמרו בתלמודין בכורות (מ"ט ב') דהלכה כרב באיסורי וכמו שיפסוק רב כן יקום להלכה אבל הכא הא קיי"ל דהלכתא כמר בר רב אשי בכל הש"ס בר ממיפך שבועה ואודיתא וכמו שכתב רש"י ז"ל להדיא בחולין (ע"ו א') ופשוט דקים להו כן מחכמי הש"ס וא"כ למה יהפכו בכוונה הלא בכל גווני הוי הלכתא כמר בר רב אשי ולכן ניחא טפי לרש"י ז"ל לפרש שטעו התלמידים בזה והפכו דברים דמר לדמר. ואולי משום דלא ידעו בבירור איך הוא דעתו דמר בר רב אשי ע"כ שדרוה לקמיה דרב מרדכי לידע כמאן ס"ל משא"כ התם למה לנו לומר שטעו הא יש מקום לומר שאפכוה כמש"ל ועי':
דף צ.
במתני' ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה כו' ובה"א אפילו הקדיחה תבשילו. ובגמרא הניא אמרו ב"ה לב"ש והלא כבר נאמר דבר אמרו להם ב"ש והלא כבר נאמר ערות אמרו להם ב"ה אם נאמר ערות ולא נאמר דבר הייתי אומר משום ערוה תצא משום דבר לא תצא לכך נאמר דבר ואילו נאמר דבר ולא נאמר ערות הייתי אומר משום דבר תנשא לאחר ומשום ערוה לא תנשא לאחר לכך נאמר ערות וב"ש האי דבר מאי עבדי ליה נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים וכתבו [תוס' ד"ה מה להלן] וז"ל בירושלמי פריך דאמאי איצטריך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק ליה דבלאו הכי אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ומשני לעבור עליו בלאו] עכ"ל (כצ"ל וכן הגיה הגאון מהר"י וכ"ה בירושלמי וכ' מרן וז"ל קשה לי היאך חל איסור מחזיר גרושתו על איסור סוטה בלא כולל ומוסיף ולומר דהוי גזירת הכתוב מנ"ל זה הא י"ל דצריך קרא להיכא דבאו עדי הזמה והזימו לעדי הטומאה וצ"ע ועי' רשב"א בתשובה סימן תקנ"ז וצלע"ג עכ"ל. והוא דשם בתשובה כתב הרשב"א וז"ל שאלת על אודות דברי ראובן שראה דברים מראים באשתו שזינתה אם תיקן בזה רבינו גרשון ז"ל שלא יגרשנה תשובה איברא כל כהאי גוונא ח"ו שלא יתקן הרב ז"ל שלא יגרשנה כו' ועוד מסתברא לי דשמעינן לה מדב"ש דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ואע"ג דיליף לה בגמרא בגזירה שוה כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר כו' מה להלן בעדים אף כאן בעדים נראה דלא בעדים ממש קאמר דאם כן למה הוצרך הכתוב לומר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה והרי אסורה היא לו וחייב לגרשה לכתחלה כו' אלא הכי קאמרי ב"ש כל זמן שמצא בה דברים מכוערים בשני עדים מצוה לגרשה ולהוציא רשעה מתוך ביתו עכ"ל וזה תמוה דהלא איצטריך לן קרא דלא יוכל לעבור עליו בלאו כהירושלמי המובא בתוס' הנ"ל ולדברי מרן איצטריך להיכא שבאו עדים והזימום לעדי הטומאה. או לאם עבר וגירשה למאי דמסקינן הכא בתלמודין דמאי דעביד עביד ואולי נאמר בדעת התוס' ז"ל דלכאורה יש להקשות עוד מלבד קושיית מרן לב"ש דבעינן שימצא בה ערוה א"כ למאי איצטריך לאסור גרושה לכהן הא זונה היא וכבר נאסר זונה לחודה והוי א"כ בכלל זונה ולאוקמי באם עבר וגירש הא לא ניחא להירושלמי לאוקמי בדאי עביד איסורא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו הכא וז"ל ירושלמי אמר רבי שילא איש כפר תמרתא קרייה מקשים על דב"ש לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה מהיכן קיימין אם לאוסרה עליו כבר היא אסורה לו אא"כ אנן קיימין דיתן עליו בל"ת. ולפום מאי דאסיקנא בגמרין הכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגרשה מאי דעביד עביד נראה דלא צריכה לאוקומי בלאו ועשה אלא דאם עבר וגרשה תהא אסורה לחזור לו ומיהו לא מיחוור דבדאי לא משתעי קרא עכ"ל וא"כ למה לן קרא לאסור גרושה לכהן אך פשוט קצת לומר דקרא אתא להוסיף לאו בגרושה ואף דאין איסור חל על איסור ואף איסור לאו אאיסור עשה לא חל וכמו שכתבו התוס' במס' שבועות (כ"ג ב') ד"ה דמוקי והביאו ראיה מתלמודין דחולין עי"ש. מ"מ הכא באיסור סוטה לכהונה לא מצינו באיסורייהו עשה ול"ת מפורש בקרא ורק הא דף סולה לכהונה למדין אנו לר' ישמעאל מק"ו ולר' עקיבא מיתורא דוי"ו ונטמאה כתלמודין דסוטה (כ"ט א') וכבר כתבו התוס' בשבועות שם דכל היכא דלא מפורש העשה והלאו בקרא ורק שהוא איסור לחודה לא שייך בזה אין איסור חל על איסור דהא גם חצי שיעור דאסור מן התורה דאיירו שם בתוספות נפקא לן מכל דכתיב כל חלב ועי' ביומא (ע"ד א') תוס' ד"ה כיון ועכ"ז איסור חל על איסור וכ"כ הכא לא שייך אין איסור חל על איסורי ולכן שפיר איצטריך לן קרא דגרושה לא יקחו בכהנים שהוא לעבור בלאו וכיון דאתינן לזה לא תקשי לן כ"כ גם על הירושלמי איך חל איסור דלא יוכל על איסור סוטה בלא כולל ומוסיף כקושית מרן. דהא גם בבעל לא כתיב רק ונטמאה ולכן שפיר חל לאו דלא יוכל ואף דבתלמודין דיבמות (י"א ב') אמרו דסוטה טומאה כתיב בה כעריות הא כבר כתבו התוס' שם (ג' ב') ד"ה לפי וז"ל ועוד אור"י דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל במחזיר גרושתו) הוי כעריות דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה וגו' והא דף ריך לקמן נבעלה טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה דמשמע דמהאי לחודה דריש טומאה כתיב בה כעריות מצית למימר דלמאי דמשני למיקם עלה בלאו לא סגי בההוא דונסתרה והיא נטמאה עכ"ל הרי דאיצטריך לן לקרא דלא יוכל ומבלעדי זה לא דמי לעריות ולכן שפיר חל איסור זה אאיסור סוטה ואדרבא להירושלמי לא ניחא לאוקמי כדברי מרן דאיצטריך קרא להיכא דבאו עדי הזמה והזימו לעדי הטומאה דסברי דבזה הוי גיטה בטל למפרע כיון דהיה טעות בגירושין דהא בלא זה אסור לגרשה ורק דע"פ העדים גרשה וכיון ששקר העידו בטל הגט למפרע ולמה לא יוכל בעלה להחזירה הא הוי כא"א שנאנסה שמותרת לבעלה ואונס לאו דוקא הוא דגם שוגגת מותרת כדמוכח להדיא ממתני' דיבמות (ל"ג ב') עי"ש. וכל זה אם נפרש דקושיית הירושלמי הוא לפי פשטיות הסוגיא דבעינן לב"ש עדים ממש שנטמאה אבל הרשב"א ז"ל בתשובה שם דהחליט דלאו דוקא הוא עדי זנות ורק דאיירי בעדי כיעור כמובא בלשונו ועיקר יסודו הוא על דברי הירושלמי בפ"ק דסוטה ה"א תני משום ב"ש אין לי אלא היוצאה משום ערוה מנין היוצאה וראשה פרוע וציציה מפורמין וזרועותיה חלוצות ת"ל כי מצא בה ערות דבר וא"ר מני קיימתיה בעדים דאם יש עדי כיעור חובה עליו לגרשה ואסור לקיימה ואם אין לו עדים צריך לקנאות לה כדי לברר ע"כ שם בירושלמי ולכן מפרש הרשב"א ז"ל דגם קושייתם בסוף גיטין שהביאו התוס' והביא גם הוא בחדושיו לאו דאיירו בעדים ממש ורק איירי בעדי כיעור אך כיון דרחמנא אסרה עליו לקיימה אם יש עדי כיעור וצריך לגרשה אם כן קרא דלא יוכל למה לי וזהו שהקשו כמש"ל בדברי הרשב"א קרייה מקשים על דב"ש כו' מהיכן קיימין אם לאוסרה עליו כבר היא אסורה לו כו' ור"ל כיון דרחמנא הצריך לגרשה ממילא אסורה עליו ול"ל קרא שלא יחזירנה ותירצו לעבור בלאו ואולי גם בכוונת התוס' נוכל להעמיס כן והא דכתבו כיון שיש עדים אפשר לא לעדי זנות כיוונו רק לעדי כיעור ולא ביארו כ"כ כיון דהביאו קושיית הירושלמי ובירושלמי מוכח דבעדי כיעור די לב"ש לכן לא האריכו כ"כ. ואף דהסברנו דגם אם בעדי זנות ממש מיירי יש מקום לקרא דלא יוכל מ"מ אולי לא ניחא להירושלמי והרשב"א דקאי בשיטתייהו בדעת התוס' דשבועות הנ"ל דהיכא שאינו מפורש העשה או הל"ת חל איסור על איסור או דהכא גרע טפי משום דטומאה כתיב בה כעריות ולא נחתי לחלק בזה כמש"ל אבל אם נפרש בדברי התוס' דבעדים ממש איירי שפיר נאמר לחלק בזה ולא קשה לדבריהם מהא דחל איסור דמחזיר גרושתו וכמ"ש ועי':