יד יצחק - א· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
יד יצחק דרוש שנים עשר
מסכת חגיגה (ד' ב') ר' אמי כי מטא להאי קרא בכי יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה אמר כולי האי ואולי ר' אמי כי הוי מטי להאי קרא בכי בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה' אמר כולי האי ואולי רב יוסף כי מטי להאי קרא בכי שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף אמר כולי האי ואולי ויש להתבונן בזה כיון דהמה ענוי הארץ ויבקשו עוד צדק וענוה מדוע לא יחננו ויסתרו ואם כל אלו לא יועיל מה יועיל. כן יתר דברי המתעוררים צריכים באור. ומדוע התעורר כ"א בזה ולא בקרא דחבירו ונבאר קצת מהם:
נקדי' להבין דבריהם במנחו' (פ"ז) כתיב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים [היינו מלאכים כרש"א ז"ל] כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירי' את ה' אל דמי לכם.
מאי אמרי אמר רבה בר רב שילא אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד ר"נ אמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס ולכאורה יש להבין מדוע לא ימאנו אחד בפסוק חבירו הלא תרווייהו פסוקי דגאולה נינהו ובמאי פליגי והנראה לומר קצת דידוע דעל תרי דברים לא מבקשין היינו אכפנא ואמותנא רק מבקשין אכפנא וממילא יתרווח מותנא דאין הקב"ה יהב מזונא כ"א לחיים וכתלמודן דתענית. וכ"כ הכא נאמר דרבה בר רב שילא אולי סבר דבנין ירושלים וקיבוץ ישראל תרי מילי נינהו כדאשכחן כזה בברכות (מ"ט) דאמר רב ששת שם פתח ברחם על ישראל חותם במושיע ישראל פתח ברחם על ירושלים חותם בבונה ירושלי' ולכן דעת רבה בר רב שילא הכא דאינם מתפללי' רק על ציון ור"נ אזיל לשיטתיה דאמר שם אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים משום שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס אימתי בונה ירושלים ה' בזמן שנדחי ישראל יכנס וכיון דחדא מילתא היא לכן אמר רב נחמן גופיה הכא האי קרא הנ"ל ובזה נבוא להבין ג"כ מדרש (תנחומא פ' נח) דאיתא שם א"ר שמואל בר נחמני מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות ואם יאמר לך אדם שכבר נתקבצו הגליות ולא נבנית ירושלים אל תאמין למה שכך כתיב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס וכו' ע"כ ולכאורה סותרים הדברים דמתחילה אמר שיכנסו הגליות תחילה ואח"כ אמר להיפך אבל בדברינו יונח קצת וזהו יאמר ר' שמואל ב"נ דמסורת וקבלה היא בידינו שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות. אבל לא תאמר דזמן רב תחילה יתקבצו הגליות דגלוי היה הדבר לפני החכמים דעדיפי מנביאים דיבוא עת אשר יתקבצו יחידים מארבע כנפו' הארץ ואולי תאמר דהקבוץ גליות דכתיב בדברי הנביאים אין הכוונה על כל העם הנמצאים בחוץ לארץ ורק גם קיבוץ יחידים נקרא קיבוץ גליות לזה אמר ואם יאמר לך אדם שכבר נתקבצו הגליות כבר דייקא וכנ"ל אל תאמין למה שכך כתיב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס היינו בעת שיכנס נדחיו תיכף אחר זה יהא הבנין וכדברינו דחדא מילתא היא אך באיזה זכות נזכה לבנין ירושלים בקרוב מצינו בתלמודן סוף יומא שאמרו גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה דכתיב ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה' וקרוב הדבר באמת דאין לנו גדול מתשובה דהלא היא מהדברים שנבראו קודם לעולם. כמאמרם במקום שנהגו ובכמה מקומות וכל הנביאים מדברים בגודל מעלת התשובה. ובזכותה לא לבד שלנפשנו נטיב אלא גם עם שכינת עוזנו אם ישראל ואולי זהו מליצת ר' לוי דאמר ביומא (פ"ו) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד היינו בכל העולמות כולם עד כסא כבודו יתברך והוא הוא עיקר הצער והגדול' שבהתעוררות להתעורר נא על גלות השכינה וחלול שם קדשו יתברך וכמו שכתוב תנו כבוד לה' אלהיכם ולזה התעורר רב הונא ונתן בבכי קולו והוא המתחיל הראשון לבכות בחגיגה ד' ר"ה כי מטא להאי קרא בכי יראה יראה עבד שרבו מצפה לראותו היינו להשפיע עליו שפע הטוב ממרומים דזה הוא מאחד הטעמים הנראים שהוצרכו לעלות רגל לראות פני השכינה לקבל שמה שפע הטוב והתקשרות לבוראנו יתברך ומזה יגדל ויחזק כבוד שמו יתברך לעיני כל העמים דכל אפסי הארץ הניחו נכסיהן ובתיהם ועלו להתדבק בשכינת עוזנו יתרחק ממנו כדכתיב כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי וכידוע דבפשענו שולחה אמנו ואיך ננחם. ולזה התעורר ר"ה בבכי והועמד בתלמודן ראשונה כי זה באמת הגדול שבבכיות.
ובזה יתפרש קצת דברי ירמי' בקינות מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים ירצה דמתחילה אמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב רק הכל בידי האדם ולפיהן ישיב גמולו וא"כ מה יתאונן אדם חי לתלות הרע בהבורא חלילה דלא כן הדבר רק גבר על חטאיו ולכן קראו בכאן גבר לומר דבידו להתגבר על יצרו ובל יאמר דגם זה עשה ה' לנו את היצר הרע. לזה אמר גבר על חטאיו דייקא לזה נחפשה דרכינו ונחקורה דחיפוש הוא נגד עבירות שעשה בפועל ממש ומעבירות החמורים אך דשכח מעשיו לזה אמר נחפשה כדכתיב ויחפש בגדול החל ונחקורה נגד עבירות הקטנות שאדם דש בעקביו ולזה צריך חקירה דאם יחקור בהם יבין גודל הרעה המונח בעקבותם כמו שאמרו על כמה עבירות ומהם כי המתגאה כאילו עובד עבודת כוכבים וכאילו כופר בעיקר ובא על העריות וכן בלשה"ר בסוטה (ה') וכאשר הובא בדרוש העשירי ע"ש וכמוהו בשאר עבירות הנראים קלים והמה חמורים וזה צריך חקירה בהשכל ואז יבינם. ונשובה עד ה' היינו דעיקר התשובה יהי' רק לשמו יתברך וזהו עד ה' אך הלא ידוע דלתשובה צריך עוד צדקה ותפלה ואז יהפוך הגזירה לטוב ואז תנחם שכינת עוזנו וכמו שיסד הפייטן ותשובה ותפלה וצדקה. לזה אמר עוד. נשא לבבנו. היא ההפלה וכמו שאמרו בתחילת תענית איזוהי עבודה שהיא בלב זו תפלה אל כפים. כאומר ונשים עצמנו אל כפים היא צדקה ובכל זה יהי' רק מטרת בקשתנו אל אל בשמים ואולי דלכן התעורר רב הונא בזה ולא יתר האמוראים הנ"ל דלטעמי' אזיל דסבר בשבועות (ט"ז) דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא וא"כ הלא שכינת עוזנו מרחפת על בניה במקום החרב והשמם והעובדי כוכבים עולים על מקום קדשנו ותפארתנו ואנחנו עם קדוש נתרחקנו ממקום קדשנו ובל ירצה ויראה עליתנו לרגל אף כי המקום עדיין בקדושתו ומה גדלה צער האם על הבנים כמובן. לכן התעורר הוא יתר משאר הבוכים שמה ועוד התעורר שם ובכי כשהגיע לקרא דוזבחת שלמים ואכלת שם עבד שרבו מצפה לאכול על שולחנו יתרחק ממנו דכתיב למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' והיינו משום דלדעתו נוכל להקריב קרבן הפסח וכמוהו קרבנות ציבור הבאים בטומאה אף כי אנחנו טמאי מתים ועיין בח"ס חלק יו"ד דרק משום קפדנותו של המושל שמה נחדלנו מזה] וכבר ידוע דהקרבנות המה מהשלשה דברים שעליהן העולם עומד והיא עבודה. וכן אמרו במגילה (ל"א) דאם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וגו' הן הנה הקרבנות וא"כ הלא זה העמוד נחסר בידינו אבל הורה וגמילות חסדים עדיין המה בידינו כידוע כן התעורר מאוד גם על הקרבנות הוא לבדו ובכי עבד שרבו מצפה לאכול על שולחנו וכו' אבל יתר חביריו לא התעוררו עליהם דמפיהם לא יצאה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקלע"ל. וכן בענין הקרבנות אולי סברי כר"א ור' אסי במגילה שם ובתענית דסברי דעסיקת בענין הקרבנות המה כמו הקרבנות עצמן ע"ש.
והתעורר על שלמים דהן הנה הבאים שלא על חטא והשלמים עושים שלום כידוע מדרשתם ז"ל והן הנה שיוכלו להתרבות מאוד כל איש כנדבת לבו ור"א התעורר בבכי כי מטי להאי קרא ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו ומה תוכחה על בשר ודם כך תוכחה של הקב"ה עאכ"ו. הרצון דידוע דמלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא כמו שאמרו סוף ברכות והלא ידוע דקודם שעושין הדין מתחילה צריך להודיע חטאו וכן הוא בסנה' (מ"ב) וכרוז היה יוצא לפניו פלוני ופלוני יוצא לסקול על שעבר עבירה פלונית כל מי שיודע לו זכות יבוא ויעיד וודאי יש הרבה עבירות דדמי' לאדם שיש לו תשובה הגונה ממניעת המצות כמו מה"ת דפוטר עצמו מצד טרדתו. והלא ת"ת כנגד כולם וכן מתפלה בכוונה נכונה גם על זה יאמר תשובה הנ"ל דרעיונותיו יטרדוהו וכדומה במצות הצדקה יאמר דדחקו גורם לו וכן נמצא בכל פרט ופרט וזהו מליצת מיכה הנביא דשאלו עם ה' להנביא במה אקדם לה' ושאלתם הראשונה אכף לאלהי מרום כאומר האם אתענה עד שאכוף כאגמון ראשי בודאי לא ירצה ה' בזה ובזה יפטור עצמו מן התענית דהוא נגד התשובה או מת"ת דידוע דהתורה מתשת כחו של אדם ולכן אמרו לאלהי מרום וזהו מרמז על התורה דכתיב עלית למרום שבית שבי ונגד העבודה [דהן הנה שני העמודים שעליהם העולם עומד אמרו האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה כאומר מנין אקח את כל אלה ועוד. הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן כאומר ואם תאמר שאקח מכ"מ אף כי קשה עליך עכ"ז הלא על חיונת ב"ב תמצא ולמה לא תמצא לאלהיך לזה השיב הירצה ה' קרבן כזה שאקח מהמעט אשר הם ממש חשיב עלי בעניי כאלפי אילים בכמה אלפים וכרבבות נחלי שמן ונגד הגמילות חסדים הוא עמוד השלישי אומר. האתן בכורי כלומר האם אתן להעני ואמנע מבכורי. הלא זה פשעי דבעצמו יחשוב שעון הוא לו אם יתן לעני ברוב דוחקו. פרי בטני כאומר אם אתן לעני ומפני זה אמנע מפרי בטני [והאתן גם ע"ז קאי] חטאת נפשי ובתירוצים כהמה יחדלו רוב בני האדם ממצות רבות וסברי שבלקחו אותם ליום הדין ימצאו חבילות תשובות לכן כאשר בא ר"א למקום הזה בכה דכמה גדלה הטעות הזה אצל האדם אשר לא כן דהלא באמת ידוע הוא דאינו שכיח שעשרה בני אדם כאחד ובעמידה אחת יעשו עבירה ובפרט אם הם צדיקים ואם הם עושים בודאי למצוה יחשב בעיניהם כמו שהי' הענין במכירת יוסף דבאמת למצוה ולתשלום גמול לעושי רע נחשב בעיניהם ועכ"ז טעו. ובא וראה כי נבהלו מפניו וא"כ כ"ש ומה הוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקב"ה עאכ"ו. כאומר איך טעו בני האדם בזה אשר ע"ז יסוב רוב פשעיהם וחטאיהם. ומהאריכו' קצרנו מביאור יתר הבוכים ורק יבואר עוד הבכיו' השלשה המוקדמים תחילת דברינו. דר"א התעורר בבכי שהגיע למה שכתוב בקינות ישב בדד וידום כי נטל עליו. יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה אמר כולי האי ואולי. הענין דידוע מאמריהם ז"ל יסורין ממרקין עונותיו של אדם וכן אמרו ביומ' (פ"ו) בד' חלוקי כפרה שהי' ר' ישמעאל דורש דעבר על עשה ושב מוחלין לו ול"ת צריך ליוהכ"פ ועדיין לא הוצרך ליסורים ואם עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויה"כ תולין ויסורין ממרקין וא"כ כיון דגם יסורי' אינם ממרקין בודאי יש לבכות הרבה בכי דבודאי חילול השם איכא בינינו חלילה אשר על זה אין כח בתשובה לתלות ולא ביוהכ"פ לכפר ולא ביסורין למרק רק עד אם תמותון חלילה והן הנה עם עונשי גיהנם כמו שמפורש במפרשים והוא הוא דבר הרביעי ולכן ודאי דעון חילול השם הוא בידינו וע"ז ודאי יש לבכות הרבה בכי כיון דשלט בנו העון הגדול הלזה ואיך ננחם. ועוד בכי כי מטי להאי קרא בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה' אמר כולי האי ואולי. הנראה בזה דהלא בפסוק הקודם כתיב עוד [והובא בע"י] בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה וגו' ובאמת תמוה האולי בזה אך הנראה דידוע מאמר ר"ש בר נחמני א"ר יונתן הנ"ל בב"ק (ס') אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצויין לה ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה שנאמר ונאכל גדיש ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש שנאכל גדיש כבר ע"כ והא דקרי לצדיקים גדיש בפשיטות הוא דידוע דכל העולם לא ניזון אלא בשביל הצדיקי' כברכות (י"ז) כל העולם כולו לא ניזון אלא בשביל חנינא בני וקוצים המה הרשעים אך מדוע יהיה כדבר הזה דישלוט הרעה בצדיק תחילה הוא לעורר אנשי העולם שישובו אל ה' ממעשיהם הרעים והן הנה דברי הנביא [ישעיה ס"ד] פגעת את שש ועושה צדק הוא הצדיק ששש בדבר אלהינו ועושה צדק. כדי בדרכיך היינו ללכת בדרכיך. יזכרוך בניך וצעק הנביא בשם ה' דבני דורו אמרו דמיתת הצדיקים הוא להתכפר עליהם כמ"ק (כ"ח) מה פרה אדומה ובגדי כהונה מכפרי' אף מיתת הצדיקים מכפר וזהו אמרו עוד בפסוק זה הן אהה קצפת ונחטא היינו דלא שבנו מדרכינו רק עדיין אנחנו בחטאינו מפני מה דהם אומרים בהם היינו במיתתם. עולם ונושע לעולם יושעו דיכפר עליהם וכנ"ל [והוי"ו דונושע הוא כמו וי"ו דואיה וענה]. אך באמ' טעו הרבה דבלתי תשוב' אינו מכפר כלל וע"ז יאמר הנביא בשם ה' לכן. ונהי כטמא כלנו. כלומר דלא נדמה כלל מיתת הצדיקים לפרה אדומה אם הוא בלי תשובה ולכן כטמא דלא הוזה עליהם אנחנו. והשנית דלמדים מבגדי כהונה הלא וכבגד עדים כל צדקותינו שרצינו ליצא לצדק בדין מצד דמיתת הצדיקים כבגדי הונ' הוא וכיון דלא שבנו הלא להיפך כבגד עדי' כל צדקותינו. לכן ונבל כעלה כולנו הוא רמז לצרות הבית המקדש וכדומה לרוב צרות שמצאם בארצם ונגד הגלות שהוא קשה מרעב ומחרב הנרמזו בעלה אמר ועונינו כרוח ישאנו וכיוצא בזה מצינו עוד דמיתת הצדיקים מרמזים באמת על רוב צרות העתידים לבוא וכדכתיב באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק וכן הודיעונו חז"ל בשבת (ק"ו) אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחין אחד מבני חבורה שמת ידאגו כל החבורה כולה וכתלמודן דב"ק הנ"ל והוא כוונת רבותינו בעלי המדרש דאמרו במדרש איכה מצינו שקשה סילוקן של צדיקים יותר ממאה קללות חסר שתים שבמשנה תורה דהתם כתיב והפלא ה' את מכותך ובחורבן בהמ"ק כתיב ותרד פלאים אבל במיתת צדיקים כתיב הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ומה כתיב אחריו ואבדה חכמת חכמיו כו' ותמהו ע"ז המבארי' ונאמר דכוונת' דהלא א"כ אחר מיתת הצדיקי' יבוא עוד רע חלילה וזהו קשיו דהוא מרמז על הצרות העתידים לבוא ובחורבן בהמ"ק הלא אדרבה כלה ה' את חמתו ושפך על העצים והאבנים וכדרשתם ז"ל על מזמור לאסף קינה לאסף מיבעי' לי' וכמו כן ביסורין ובתוכחות הלא אדרבה ממרקין עונותיו של אדם וכארבע חילוקי כפרה שהי' ר' ישמעאל דורש והכא אדרבה הוא הכנה לצרה ח"ו לבד גודל הצרה בעצמה. ואמרו (בבראשי' רבה פצ"א) כד דמך ר' סימון בר זביד עאל ר' אלעא ופתח עלוהי וכו' ארבעה דברים הן תשמישי עולם וכולם אם אבדו יש להן חליפין ואלו הן כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה ת"ח שמת אין אנו מוצאין תמורתו ע"כ והנראה קצת דהא דהמשילו הת"ח לארבעה הללו הוא דידוע מדת ישראל עם ה' המה ביישנים רחמנים ומשום רחמנותם המה ג"כ גומלי חסדים דזה הוא מצד רחמנות כמובן ולזה נדמה הצדיק לכסף דמרמז נגד הבושה כי יקרו הוא מצד חומרו ומראהו הצח והלבן. והבושה נרמז בלובן כהלבנת פנים ולזה הלא הצדיק גדול ערכו מצד זה וכאמרם ז"ל (בנדרים כ' ויבמות ע"ט) מי שיש לו בושת פנים בידוע שעמדו אבותיו על הר סיני ולא במהרה הוא חוטא והזהב בטבעו הוא רך יותר מכל המתכיות ולכן אין מעמיד לאבן הטוב המרוצף לתוכו וכידוע וגם לזה נדמה הצדיק מרחמנוהו שהוא הוא רך הטבעי באמת. אך לא בכל המקומות ראוי להשתמש באלו המדו' היינו הבושה והרחמנות. והלא אמר יהודה בן תימא באבות (פ"ה) הוי עז כנמר:
וזהו היפך הבושה וכרבינו הטור שהקדים זאת המדה משום דמכמה מצות ימנע האדם מפני הבושה. ודבר קשה הוא דאף דהיא היא מדה גבוהה אבל לא במקום שנוגע למצות בוראנו יתעלה וע"ז מרמז לפי דרכנו הנחושת וכדמצינו שאמר הנביא מצחך נחושה הרי דהיפך הבושה נרמז בנחושת. כן גם הרחמנות לא בכל מקום טוב להתנהג במדה זו ובוא וראה בשאול בחיר ה' ברחמנותו על אגג מה עלתה בו וכידוע [ואולי ע"ד מליצה זו אמרו תחילת חלק גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות וכו' היינו דלשם ה' הנרמז בשתי אותיות שהמה אל נקמות ה' והוא שתחילתו רצון ה' וסופו רצון ה' היא גדולה וכנ"ל]. ומדה זו נדמה לברזל שקשה בטבע וכמו שאמר ג"כ הנביא ברזל ערפך. ולכן נדמה הצדיק לארבעה אלו דמכלכל דבריו במשפט במקום שצריך לבושה ולרחמנות הן הנה רוב המקומות מתנהג כן וזה נרמז בכסף וזהב וכדברינו. ובמקום שמהצורך להמנע מבושת ורחמנות גם הוא ימנע וזה נרמז בברזל ונחושת וכנ"ל ולכן אמרו דאלו הארבעה דברים אם אבדו יש להן חליפין אבל ת"ח שמת אין אנו מוצאין תמורתו ואף שאמר ביום שמת ר"ע נולד ר"מ. עכ"ז עד שיתגדל הת"ח השני אין חליפין. ואולי על מליצה זו אמרו ז"ל סוף המוכר את הספינה אמר רב אותו היום שמת אברהם אבינו עמדו כל גדולי הדור ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברניטה והוא דהנה כאשר נתבונן בענין הספינה נמצא בודאי עוד חכמים בעולם כמנהיגה וכל הספינות יוכיחו שגם המה הולכים בים וא"כ לכאורה לא נדאג כ"כ באבדן הקברניטה. דהלא ימצאו עוד חכמים כמוהו ואם לא עתה ימצאו למחר. ועכ"ז הלא אוי לה לספינה דהלא אמת הדבר דמצד יקרותו אין כ"כ להיות לה דוי אבל הלא עתה היא וכל אנשי' מסוכנים המה דאין להם מי שינהגם וא"כ אוי על נפשותם. אבל במיתת מנהיג העולם הוא להיפך דסכנת אנשי' אין כאן דהלא ילכו בטח ביבשה אבל רוב דאגה ויגון על יקרותו של המנהיג החכם הלזה דהוא לבדו יכול לנהוג כל העולם דבא וראה כמה וכמה אלפים ינהגו את העולם ואף דהעולם לא יחרב אם ינהגו אותה אלפים אנשים עכ"ז כל ראש לחלי וכל לבב דוי על החכם הלזה אשר בכחו ובחכמתו ינהג את כל העולם כולו וחבל על אבדן חכם יקר כזה ולא דמי חלוקי הדעות המנהיגים כמנהיג אחד וכידוע. אבל על אברה' אבינו תרי יללות נמצאו חדא דידעו דצדיק וחכם ומנהיג את כל העולם כולו לא ימצאו ולכן אמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו מנהיג אחד לכל העולם ואולי יאמר האומר דרבים ישלימו הדבר לכן הוסיפו עוד לומר ואוי לה לספינה שאבדה קברניטה דלא כן הדבר ורק דעתה מסוכנת היא הספינה לטבוע וכ"כ הכא דקרוב חלילה לאבד את העולם בחטאיהם ורק אברהם אבינו הדריכם בדרך האמת:
ובכלל דברינו נבוא להבין דברי ירמי' הנביא בשם ה' (ירמי' ט') כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקומות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה ותמהרנה ותשנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים. כי קול נהי נשמע מציון איך שודדנו בשנו מאד כי עזבנו ארץ כי השליכו משכנותינו כי שמענה נשים דבר ה' ותקח אזנכם דבר פיו ולמדנה בנתיכם נהי ואשה רעותה קינה כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות ויש להתעורר הרבה בדברי הנביא אך אנחנו נעורר רק מהו ההתבוננות ומה מהצורך להחכמות. וכל הדברים נכפלו במלות שונות וצריך ביאור רב ונאמר דענין ההתבוננות הוא דמרעה הלזו יצמח חלילה עוד רעה רבה מזה וזהו אמרו התבוננו היינו בהרעה העתידה לבוא וקראו למקוננות שהמה מצוים ואין לשלח אחריה' מרחוק. ותבואינה היינו דבזה ההתעוררו' ימהרו מאוד דיש רוב סכנה בהמשכו אף מעט זמן אך באולי לא יעוררו כ"כ המקוננות דהמה יעוררו רק על הרעה אשר היא עתה בשלימות אבל הרעה הלזה עיקרה במה שיבוא חלילה לכן ואל החכמות שהם יסברו הענין בחכמתן ובקינותן שלחו ותבואינה ותמהרנה טעם המהירה כנ"ל כי רוב סכנה בהמשכתה. ותשנה עלינו נהי. אך איזה נהי דתרתי איתנהו בה חדא על הצרה שבא כבר עלינו וזהו ותרדנה עינינו דמעה. ועוד ירמזו בנהי שתבוא ח"ו דעפעפינו יזלו היינו להבא. מים. וביאר דבריו מהו המהירות שצוה. ומה הן הנה הדמעה שנרד עתה ועוד יזלו מים הוא ראשונה הצרה שבאתה. כי קול נהי נשמע מציון איך שודדנו בושנו מאוד כי עזבנו ארץ היינו ישראל בכללה ובפרט כי השליכו משכנותינו היינו בית קדשנו ותפארתנו ולזה אין צריך לחכמות רק למקוננות דיעירו נהי וגם סכנתו לא ירבה עוד כיון דנחרב בית קדשנו לא יחרב עוד אך הענין השני לזה צריך החכמות כנ"ל לכן מסר להנשים החכמות דבר ה' כדי שידעו לעורר בכיה והרבה תאניה לעורר הלבבות לתשובה וזהו אמרו.
כי שמענה נשים דבר ה' אך לפעמים נשמע רק באוזן אחד נכנס ובאוזן השני יוצא לכן אמר ותקח אזנכם. שתי האזנים יקחו. דבר פיו ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה. והחילוק הוא כמתניתין מ"ק (כ"ח) דקינה אחת מדברת וכולן עונים אחרי' וכו' ועל מה ינהו ויקוננו והחכמות יודיעו הוא שזה שעלה מות ושלט בהצדיקים והגבוהים וזהו כי עלה מות בחלונינו היינו הצדיקים שמהם יבוא אורה לעולם כשם שיבוא האור לחלון וגם זה כי בא בארמנותינו היינו המגינים על הדור כארמון המגין על האדם או על בעלי צדקה יאמר אשר ברוב צדקתם שנותנים לעניים מגינים עליהם כארמון. היא לא סיבה עצמית כענין חורבן בית המקדש רק היא סיבה אשר יבוא. להכרית עולל מחוץ בחורים מרחובות היינו דחלילה נאבד עוללינו ובחורינו אך לפחות אם נודע לנו דבעולם שנבוא יהיה לנו מקום מוכן לטוב לנו כל הימים אזי הי' באולי מקום לומר דאין לירא כ"כ מהמות דהלא בין כך ובין כך נמות אם לא היום הלא יבוא עתנו. אבל באמת מי יודע מה הוכן לנו ולכן הלא עדיין הצורך לנו חיינו אולי נוכל נכה בו בהיצה"ר. ואולי בזה יתפרש לנו דברי רבעהמ"ד בבראשית רבה (פ' צו) ויקרבו ימי ישראל למות כתיב כי גר אנכי עמך וגו', כי גרים אנחנו לפניך כצל ימינו על הארץ ואין מקוה והלואי כצלו של כותל או של אילן אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף דכתיב כצל עובר ואין מקוה אין מי שיקוה שלא ימות הכל יודעים ואומרים בפיהן שהן מתים אברהם אמר ואנכי הולך ערירי יצחק אמר ואברככה לפני ה' לפני מותי וכו' ע"כ ויש להבין מהו הלואי שאמרו רבותינו ואף דבאמת משך הכותל או האילן ימשך יותר לפעמים מחיי האדם עכ"ז הלא ימינו יותר מצלו של עוף הפורח כידוע ואיך המשילו לעוף הפורח וודאי כוונו ז"ל בדבריהם לענין מה ואולי נאמר דידוע דאם ילך צלו של כותל עכ"ז הלא הכותל אינו הולך עמו רק נשאר על עמדו וכן בצלו של אילן אבל בצלו של עוף הפורח בשעה שהוא עף הלא יעוף צלו עם העוף ומדמה הכתוב ימינו כצל ולפחות אם נדמינו לצלו של כותל הלא אם שימינו יעופו עכ"ז נפשנו ונשמתנו יעמדו על עמדם כהכותל רק הימים יעברו ויגוזו. לזה כוונו רבותינו הלואי כצלו של כותל או של אילן דלפחות נפשנו ונשמתנו יעמדו דבאמת אמרו בשבת (קנ"ב) תניא רא"א נשמתן של צדיקים גנוזה תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך כו' על גופן של רשעים הוא אומר אין שלום אמר ה' לרשעים ועל נשמתן הוא אומר ואת נפש אויביך. ועל דא ודאי אוי ואבוי יש לזעוק ולזה באו רבעה"מ כדי שלא יאמר אדם כנ"ל מאי נפקא לי אם היום אמות או למחר דהלא כתיב כצל ימינו לזה אמרו הלואי כצלו של כותל אבל כיון דאיננו כן רק כצלו של עוף בודאי כדאי החיים כדי להכין מה לעוה"ב. וזה שבאו לומר דהכל צריכי' לידע ולומר שהן מתים ולהצטער ע"ז ויראו ויכינו לנפשם מה והביאו ראיה דאברהם אמר ואנכי הולך ערירי והצטער על הדבר שהוא ימות בלא בנים ולא קיים מצות פריה ורביה וכן יצחק אמר לעשו ואברככה לפני ה' לפני מותי והכוונה היה בודאי לברכו ברוחנים דהלא לצדיק כמותו חלילה שיהיה תכלית ברכתו דברים הגשמיי' ורק דהדברי' הגשמיים המה יביאנו שיוכל לעבוד ה' בכל לבבו כאשר כבר דברו בו הראשונים בענין ברכות שבתורה דבאו על הגשמי' וכדומה וכוונת יצחק ג"כ לזה כדי שיהיה ברא מזכה אבא והיה ירא מאימת הדין וכנ"ל. ולכן כל חיי האדם מהראוי שיזכור לו בכל עת מאוד ענין הפרדתו דאינו יודע מה ימצא לפניו וכדי להתגבר במצות יזכור מיתתו וימצא טרף לביתו הנצחי וכאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה נצחו מוטב וכו' ואם לאו יזכור לו יום המיתה וכמו שאמר ר' אליעזר לתלמידיו שבת (קנ"ג) שוב יום אחד לפני מיתתך ושאלו תלמידיו את ר"א וכי אדם יודע איזה יום ימות אמר להו וכ"ש ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר וכו':
ובזה יבוא לעוה"ב בימים שלמים חף א' מהם לא יחסר אבל היום שאינו בתשוב' חסר הואי ובזה יש לפרש קצת ד' רבעהמ"ד (בראשי' רבה פנ"ח) יודע ה' ימי תמימים כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים דמה קשה לרבותינו ומה הונח להם אך הוא כנ"ל דקשה להם וכי אין הקב"ה יודע רק ימי תמימים ולא ימי שאינם תמימי' לכן מפרשי ז"ל לומר דהכוונה דיודע ה' שהם כולם תמימים דכשם שהן תמימין ואין בהם חטא ועון כלל לכן כך שנותם תמימי' משא"כ הבלתי תמימים אין ימיהם תמימים דכמה ימים לא יחשבו בחשבון כלל וכידוע וכיון דכל ימי הצדיק כולם שוים לטובה לכן קשה להקב"ה הפרדת' וכמו שביקש דוד מהקב"ה המובא (בשב' ל"א) אמות בערב שבת והשיב לו כי טוב יום בחצריך מאלף. בלתי אם ידחק מלכות הבא אחריו וכמו שביקש עוד אמות בא' בשבת א"ל כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגע בחבירתה אפילו כמלא נימא והיינו דכתיב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ודרשו רבותינו ז"ל בדברים רבה (פ"ט) וז"ל רבנן אמרי קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים מניין שנאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו תדע לך כך היה צריך לומר למשה הנה אתה מת ולא אמר כך אלא הניח אותו ותלה המיתה בימים מנין ממה שקרינו בענין הן קרבו ימיך למות והכוונה באולי דכתיב קרא את יהושע והלא מוכח מזה דמשום דהגיע מלכות יהושע לכן קרבו ימיך למות אבל בלתי זה היה קשה לפני הקב"ה מיתתו של משה ולכן מכלל דברינו הללו שפיר אתא האולי שאמר צפניה הנביא דרשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו הוא הדין שהוא אחד ממקיימי העולם בקשו צדק זהו ג"כ מעמודי העולם וכפ"ק דאבות בקשו ענוה היא המדה הגבוהה והנשאה שבכל המדות וכמו שאמרו בעבודת כוכבים (כ') והובא לעיל בדברינו דברי ר' פנחס בן יאיר דענוה גדולה מכולם אולי תסתרו ביום אף ה' הוא כנ"ל דאין פורענות מתחיל חלילה אלא מהצדיקים תחילה ובדברינו הנ"ל מיושב קצת דבמדרש איכה הנ"ל שהבאנו לעיל אמרו דקש' סילוקן של צדיקים יותר ממאה קללות ומחורבן ביה המקדש כדכתיב הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וכנ"ל. ובתלמודן ר"ה (י"ח) אמרו ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו עיין שם שדרשו מקרא ובדברינו אולי נאמר בדקדוק רבותינו בעלי המדרש שכתבו סילוקן של צדיקים ובתלמודן אמרו מיתתן. א"כ אולי הכוונה דאם הצדיק נסתלק היינו קודם זמנו הוא קשה יותר מחורבן בית המקדש דהלא מיתת הצדיק ירמז על עוד צרות ר"ל וכנ"ל. אבל מיתתן של צדיקים היינו דמתו אף בזמנן קשים כחורבן בהמ"ק דנעדר שפע הקדושה והטהרה מעם ה' כידוע. ואף דבאמת מיתת גדליה היה ע"י הריגה אולי כיון דאיננה מיד ה' לא ירמז על עוד שפיכת דם. ואף דבאמת בהריגתו נכבה קרן ישראל עכ"ז הכתוב דמדמה לן מיתת צדיקים לחורבן בית המקדש לא על הנהרגים והמתים קודם זמנם דבאמת מיתתן קשה יותר מחורבן רק אף אם מתו בזמנן עכ"ז קשה כחורבן בהמ"ק וכנ"ל והבכיה של רב אסי דבכי כי מטא להאי קרא שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' צבאות אמר כולי האי נבאר בקוצר דבתלמודן ר"ה (י"ז ב') הובא ברייתא דאם שב בינתים היינו בעשרת ימי תשובה מוחלין לו לא שב בינתים אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו וזהו ביחיד אבל בציבור מוחלין להם וכל זה בגז"ד שאין עמו שבועה אבל אם יש אתו שבועה אין מוחלין להן וזהו האולי. אבל על דא ודאי יש לבכות דיש עת שאין תרופה למחלת עם ה' והיינו אם היה הגז"ד בשבועה ויש להאריך מאוד בכל זה אך לא עת האסף כאן האל הטוב יהפוך הבכי והאבל למחול ויקוים בנו נבואת הנביא [ישעיה ס"ה] וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה. לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו וגו' והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע וגו':
נשלם חלק ראשון מספר יד יצחק הודות לאל הנותן לנו דת אש וחק: כבר הוקדם ראשית דברינו שיבוא בסוף חדושינו שו"ת אחת מחותני זקני הרב המאוה"ג מפורסם:
לצדיק וגאון ותפארת מו"ה משה מישל לוריא אב"ד דקראקינאווי זלה"ה. ובחרנו בזה משום:
דלא ארכו כ"כ הדברים. ואלו ד"ק:
שאלה אשה אחת שמת בעלה בלא בנים וידוע שהיה לו אח ושמו גרשון שנלקח לאנשי חיל לעבודת המלך ומאותו העיר לא נלקח איש לאנשי חיל ששמו גרשון אלא זה ואח"כ העידה אשה אחת ששמעה מפי אחד מאנשי חיל יהודי שאמר שראה שאותו האיש גרשון מאותו העיר היה חולה ואח"כ שמע מאנשי חיל יהודי שמת ושהיה בעת קבורתו. מאי דינא דהא איתתא ושאלה זו נשאל מק"ק בירז מהרב מו"ה שרגא נ"י:
תשובה עיקרא דהא מילתא הוי בידן מרבים וגדולים בתשובותיהם שהתירו ע"א ביבמה אפילו בעד מפי עד ומדברי הרא"ש ז"ל נראה שדעתו להחמיר וכבר הובא באה"ע סי' קנ"ה. כי הב"י קבע להלכה שע"א נאמן. והרמ"א הביא דעת הרא"ש דאינו נאמן מחמת דלא איפשטא האיבעי' והגם שאין אני כדאי להכריע כי הלא הדברים ערוכים וסדורים בכמה שו"ת ופוסקי' אמנם כבר אמרו רבינו ז"ל מקום הניחו אבותיו כו' ואקדים מאמר דיבמות (דף צ"ג) בעו מיניה דרב ששת ע"א ביבמה מהו כו' וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל כתב הרב אלפס ז"ל דפשיט רב ששת דמהימן ורבא נמי פשיט דע"א נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש וקאמרי רבוותא אע"ג דדחי להא דרב ששת ולהא דרבא הני דחיותא לאו דסמכי נינהו אלא קי"ל דע"א נאמן ביבמה לעלמא כדפשיט רבא ור"ש וכן הילכתא ונראה לי דברי תימא איך פסקו להקל ע"כ דחיי' דרבא טובה וחזקה היא דחיישינן שמא תעיד שקר במזיד משום דסניא לי' כ"ש שתסמוך על דבר העד ולא דייקא ע"ש דמסיק בסוף דבריו לכך קשה הדבר להקל עכ"ל הרא"ש ז"ל:
והנה רוב ראשונים ואחרונים הסכימו להקל כדעת הרי"ף.
ז"ל ואם אמנם אין הכרעתי הכרעה אך תורה היא כו' לכן אמרתי להאריך קצת בסיעתא דשמיא ה' יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות א"ס:
לענ"ד נ"ל דהך מחלוק' דהגאוני' והרא"ש ז"ל תליא בשיטת רש"י בשמעתין ותו' ז"ל דרש"י מפרש אהא דקאמ' רבא לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש פירש"י לאיסור כרת התרת לו מת בעליך תנשא. וע"ז כתבו התוס' דאין נראה לר"י דהתם ליכא טעמא למימר דלא תידוק כי הכא דסניא לי' לכך פר"י לאיסור כרת התרת דע"א נאמן לומר מת בעלך שתתיבם ולא אמרינן דלא דייקא משום דמרחמא ליה לאיסור לאו כ"ש דלא אמרינן דלא דייקא משום דסניא ליה עכ"ל התוספות:
והנראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל דס"ל דהא דפשיט רבא דעד אחד נאמן מק"ו כו' היינו עיקר טעמא דע"א נאמן משום דמלתא דעבידי לגלויי לא משקר וה"נ לא משקר ולהכי יש לסמוך אדיוקא זוטא כי הכא דלא דייקא כולי האי משום דסניא ליה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל סוף הלכות גירושין דעיקר הטעם דע"א נאמן באשה בעלמא משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקר ולפ"ז שפיר כתב רש"י ז"ל דהא דקאמר רבא לאיסור כרת התרת היינו לומר מת בעלך תנשא ולא קשה כלל קושית התוספו' דהתם ליכא טעמא למימר דלא תידוק כי הכא דסניא ליה:
כיון דעיקר הטעם הוא משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקר וסגי הכא אף בדיוקא זוטא אף דסניא ליה אבל התוספות ס"ל דהא דפשיט רבא דע"א נאמן באשה עיקר הטעם הוא משום דדייקא ומינסבא וכמו דאיתא בתוס' נזיר (דף מ"ג ע"ב) ד"ה והאי מת מצוה הוא כו' ע"ש ולפ"ז שפיר מקשה לרש"י ז"ל הכא האיך מצינו למימר דרבא דקאמר לאיסור כרת התרת היינו לומ' מת בעליך תנשא. כיון דהתם ליכא טעמא דמרחמא ליה ולא טעמא דסניא ליה וודאי איכא התם דיוקא רבה משא"כ הכא דאיכא למימר סניא ליה וליכא אלא דיוקא זוטא. לכך פר"י לאיסור כרת התרת דע"א נאמן לומר מת בעליך תתיבם ולא אמרינן דמרחמא לי' וליכא אלא דיוקא זוטא כן ה"נ אף די"ל דסניא ליה וליכא אלא דיוקא זוטא מ"מ מהימן דלרבא ס"ל דלא כבעל האיבעיא לחלק בין מרחמא ליה ובין דסניא ליה אלא שניהם שוים. כן הוא שיטת רש"י ז"ל ותוספות ז"ל ובזה מחולקים הרי"ף והרא"ש ז"ל בשיטתייהו דרש"י ותוספות דהרי"ף ז"ל ס"ל כשיטת רש"י ז"ל דהאי דפשט רבא דע"א נאמן עיקר הטעם הוא משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקר ולפ"ז ליכא קושית הרא"ש ז"ל מ"ש ודברי תימא הן איך פסקו להקל דע"כ דחיי' דרבא טובה וחזקה דחיישינן שמא תעיד שקר במזיד משום דסניא ליה כ"ש שתסמוך אדברי העד ולא דייקא. כיון דעיקר הטעם הוא דאנן סמכינן על העד משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקר ולכך לא חיישי' להא דאיהי סני' לי' וליכא אלא דיוקא זוטא דלא על הדיוק לבד סמכינן. מה שאין כן היא עצמה אינה נאמנת מטעם דמילתא דעבידי לגלויי לא משקר משום דהיא בעלת דבר דודאי היא גרע מע"א וע"א עדיף מינה כדאיתא בגמרא שם א"ד הא ודאי לא תיבעי לך דאפילו איהי נמי מהימנא כן הוא שיטת הרי"ף ז"ל לכן פוסק דע"א נאמן ביבמה כפשיטותא דרבא אבל הרא"ש ז"ל ס"ל כשיטת התוספו' דפשיטותא דרבא דע"א נאמן עיקר טעמא הוא משום דהיא דייקא ומינסבא לזאת מקשה שפיר דדחיי' דרבא טובה וחזקה היא דחיישינן שמא העיד שקר במזיד משום דסניא ליה וכ"ש שתסמוך אדברי העד ולא דייקא. כיון דעיקר הטעם הוא משום דיוקא בעי דיוקא רבה ומשום דסניא ליה ליכא אלא דיוקא זוטא:
אכן לכאורה אף לשיטת הרי"ף ז"ל דפוסק דע"א נאמן ביבמה מצ"ל היינו דוקא בעד הראשון שאומר שהוא ראה שמת אבל בעד מפי עד יכול להיו' דגם הרי"ף מודה דאינו נאמן כיון דעיקר הטעם דע"א נאמן הוא משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקר וזה לא שייך אלא בעד הראשון שחושש שמא יבוא אותו שהעיד עלי' שמת וימצא שקרן בדבר אבל בעד מפי עד לא חייש העד השני שמא ימצא שקרן דיכול להשמט ולומר שעד הראשון הטעה אותי דבשלמא בעד מפי עד במת בעלה איכא שם דיוקא רבה אבל הכא בע"א ביבמה דסניא ליה ליכא אלא דיוקא זוטא וגם טעמא דמילתא דעבידא לגלויי לא משקר לא שייך כאן כ"כ בעד מפי עד ויכול להיו' דגם הרי"ף מודה דע"א אינו נאמן וכן איתא בנו"ב חלק א' באה"ע סי' כ"ז שכתב דבעד מפי עד אף שיתודע הדבר שהוא חי מ"מ כיון שלא יתודע שקרא ויכול להשמט ולומר שהעד הראשון כזב לו והוא הגיד אמת בהא מדאורייתא לא הוי הימן רק משום תקנת עגונות עכ"ל:
אבל באמת כיון דהרמב"ם ז"ל פוסק דעד מפי עד נאמן ביבמה והרמב"ם ז"ל בעצמו כ' בסוף הלכות גירושין דעיקר טעמא דע"א נאמן הוא משום דמילתא דעבידי לגלויי שקר כמו שהבאנו לעיל.
אע"כ צ"ל דהגם דעיקר טעמא דע"א נאמן הוא משום דמילתא דע"ל לא משקר ובעד מפי עד לא שייך זה כ"כ מ"מ כיון דיש סניף לזה דאיהי דייק' ומינסבא ירא העד לשקר כמו דאמרינן בבכורות (דף ל"ז) אע"ג דלא אמרינן מילתא דע"ל לא משקר לפי הדחייה מ"מ כיון דאית ליה תובע מירתת כן ה"נ כיון דהיא דייקא מקרי אית לי' תובע ומירתת. והגם שהדיוק הוא דיוקא זוטא מחמת דסני' ליה מ"מ מירתת. וליכא לאקשויי דהתם בבכורות צריך הכהן לומר איש פלוני ישראל נתן לי במומו לשיט' הטור ז"ל וכן גבי מעשר צריך דוקא שיאמר מאיש פלוני קניתי. והכא בעד מפי עד די אף שלא הזכיר שם העד. וכמו שפסק הרמ"א סי' י"ז סעי' ה' דאפילו לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע כשר אין זה קושי' דהתם תועלת הוא לכהן בהטלת מום בבכור וחשוד הוא בדבר וכן גבי מעשרות אם יאמר שקנה ממי שאינו נאמן יהיה מחויב להחזיר המעות שנתן לו וחשוד הוא בדבר לכן צריכין דווקא שיאמר מאיש פלוני משא"כ הכא שאין להעד שום תועלת בזה ואינו חשוד בדבר. ודמי להא דפסק ביו"ד סי' קי"ט סע' י"ט דהאומ' למי שחשוד לאכול גבינה של עובדי כוכבים קנה לי גבינה אז דווקא צ"ל שקנה מאיש פלוני מומחה אבל כשהביא לו מנחה בשם אחד מן המומחים נאמן שאינו חשוד להחליף הרי דבמקום שאין תועלת בדבריו נאמן אף שאין אומר מאיש פלוני. וכן איתא במהר"ם אלשקר שכתב בשם ר' שמעון דוראן בסי' קי"ג וז"ל דודאי עד מעיד דאורייתא הוא אבל עד המעיד מפי עד אחר דהשתא ליתא להך מילתא דעבידי לגלויי לא משקר דאפילו יבוא אותו שאמר עליו מת יכול לאישתמוטי ולומר כך שמעתי מפי פלוני ואפילו יכחישנו אותו פלוני יוכל להכחישו ולומר מפיך שמעתי ובזה אינו נאמן אלא מדרבנן הרי דאף דעד מפי עד הוי לי' השמטה מעליא אפ"ה נאמן מדרבנן בצירוף הטעם דיוק האשה כמ"ש מהר"ם אלשקר בעצמו בתחילה שם וע"ש:
אמנם קשה על שיטת הרא"ש ז"ל דבכאן בע"ח ביבמה כתב דאיבעי' לא איפשטא ולכן כתב שקשה הדבר להקל ולקמן בהאיבעי' דע"א במלחמ' פסק הרא"ש ז"ל אחד אומר מת וקברתיו דנאמן ודייק מהא דאמרינן לקמן האי גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשבישתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא. וע"כ הוא מטעם דמילתא דעבידי לגלויי לא משקר דליכא למימר משום דייקא כיון דהיא לא אמרה קברתיו אלא העד אמר קברתיו ודאי היא סומכת על העד מחמת דתליא בדדמי כיון דיש רגלים לדבר אע"כ הטעם דהתם דנאמן באומ' קברתיו הוא משו' דמילת' דעבידי לגלויי לא משקר משא"כ כשלא אמר קברתיו דלא שייך למימר מילתא דעבידי לגלויי לא משקר ותרוייהו אמרי בדדמי כפי' רש"י ז"ל שם ולפ"ז כיון דאיפשטא האיבעי' לענין ע"א במלחמה הוא הדין לענין ע"א ביבמה אלא דבע"א בקטטה כתב הרמב"ם ז"ל דלא איפשטא כיון שהוחזקה שקרנית שהיא משקרת חיישינן שמא שכרה אותו העד כמו דאיתא ברמב"ם בפי"ג שם וכן איתא בכסף משנה שם דהני תלתא איבעי' כיון דאיפשיט חדא דאמרינן מילתא דעבידי לגלויי לא משקר איפשטא גם הך איבעי'. א"כ קשה על הרא"ש אמאי כתב בכאן בע"א ביבמה דלא איפשיט האיבעיא וקשה הדבר להקל:
והנראה לענ"ד לומר שהרא"ש ז"ל והרי"ף ז"ל אזלי ג"כ הכא בשיטתייהו כל אחד בשיטתו כפי מה שפירשו האיבעי' לקמן בע"א במלחמה דהרי"ף ז"ל כתב גבי איבעי' דע"א במלחמה וז"ל ול איפשיט בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרקין דלקמן גבי האי גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא ה"ה לע"א במלחמה באומר מת וקברתיו ואי לא קמסהדי הכי אפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכ"ש ע"א או אשה דחיישינן דילמא אאומדן דעתייהו קמסהדי וכן הילכתא עכ"ל הרי"ף וע"ז כתב הרא"ש ז"ל וז"ל מ"ש הרב אלפס דתרי סהדי מסהדין באומדנא לא משמע כן בגמרא מדקאמר והא מים כמלחמה דמי ומאה נשים כע"א דמי כו' ומפרש בס' קרבן נתנאל דמחולקים הרי"ף והרא"ש בפרושא דהאיבעי' דע"א במלחמה דהרי"ף מפרש דהאיבעי' הוא דווקא באומר קברתיו דבלא קברתיו אפילו בשני עדים לא מהני והרא"ש מפרש האיבעי' דווקא בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא ליה דנאמן כדמוכח מההיא דדגלת וכתב הקרבן נתנאל דלדינא ליכא נפקותא בע"א במלחמה דאי במת סתמא לרי"ף נמי אינו נאמן ואי במת וקברתיו גם להרא"ש ע"א נאמן ואינן מחולקים אלא אולם כ"ז יישבנו שהרמב"ם בעצמו אינו סותר דבריו בפתיחה ובחיבורו הגדול אבל מתלמודן לא משמע כן מדקאמרי שם הא קמ"ל טעמא דדיה שעתה אבל מעל"ע מטה נמי מטמאה ומשמע דעיקר הלימוד קאי על דיוקא דמעל"ע דמטה מטמאה ולהרמב"ם ז"ל איירי גופא דמתניתין בעצם במעל"ע ולא הל"ל רק בקיצור דקמ"ל דמעל"ע שבנדה עושה משכב ומושב גם בעסוקה בטהרת חולין כיון דאיירי הך בבא במעל"ע שבנדה ואולי הי' לפניו גירסא קצרה בתלמודן כנ"ל ורק כי לא ראיתי שום דברי קדמון שיעור בגירסא קצרה אמרתי דבאמת שיטת תלמודן הוא כפירוש התוס' ורש"י ז"ל כנ"ל ורק הרמב"ם דמאן בפירוש זה משום דס"ל דהך תלמודן דחקו אותם אליבא דחד דלא כהילכתא אבל לפי הלכה א"ש כפשוטא כאשר פירש הוא דעיר הלימוד לגופא דמעל"ע ולא לדיוק' ואבאר שדבר זה תלוי באשלי רברבי:
ונקדים מה דאיתא בירושלמי סוף פרק קמא דנדה וז"ל מתניתא פליגי על ר' הושעיא (דס"ל מקום שבעלה בחטאת טהרותיו תלויות ובמשנה נקיט) פרשה וראתה היא טמאה וכולן טהורות (ומשמע אפילו פירשה מיד טהרותיו טהורות) ומתניתא פליגי על בר פדא (דס"ל כל שבעלה פטר מקרבן טהרותיו טהורות) ור"י אמר אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה ובעי בדיקה לטמא התרומה אע"ג דשהה זמן כל שבעלה פטר מקרבן מ"מ טמאה התרומה ור' מני משני תפתור באשה שאין לה וסת או דחכמים פליגי על ר"י עכ"ל ע"ש ודברי הירושלמי הוא פלא (א) אמאי לא פריך שני המשניות אהדדי דבמשנה פרשה וראתה ס"ל דטהרותיו טהורות אע"ג שפרשה מיד בתוך שיעור כל שבעלה באשם תלוי ור"י ס"ל בודקין אף בשעת עברתן ומטמאה התרומה אע"ג דשהה יותר לדעת המקשן מירושלמי (ב) אמאי לא פריך תלמודן בבבלי קושי' זו לד"ר הושעיא ור' פדא בנדה (ד"ס ע"ב) וקושי' תלמודן בבבלי דלמה נקיט מטה לא מזכיר בירושלמי וצריכין להבין במאי מחולק הירושלמי ותלמודן בפירכתם מה שהשמיט זה פריך זה ובמה שפריך זה השמיט זה (ג) באמת מאי משני ממתניתין דפרשה וראתה דלכאורה גם הירושלמי שביק בקושי' כמ"ש הפ"מ שם. דהתירוץ מהירושלמי דמתניתין איירי באין לה וסת מיושב במה דסבירא ליה לר"י דבודקין אף בעת עברתן מלאכול התרומה ואמוראי איירי ביש לה וסת להכי ס"ל לבר פדא כל שבעלה פטור מקרבן טהרותיו טהורות משא"כ אידך קושי' מפרשה וראתה אזדי' בתקפו ע"ש:
וע"כ נראה לי דיש ליישב בב' פנים דלא יהי קשה מפרשה וראתה. אופן א' כמו שכתב הפ"מ דמתניתין דפרשה וראתה איירי באשה שיש לה וסת ובזה טהרותיו טהורות אפילו פירשה מיד משא"כ אמוראי איירי באשה שאין לה וסת להכי ס"ל לר' הושעיא דטהרותיו תלויות ע"ש אבל לפ"ז נהי' מוכרחין לאמר דאמוראי איירי בחולין ואף בחולין טהרותיו טמאות כל שבעלה בחטאת אליבא דבר פדא דאמר כל שבעלה בחטאת טהרותיו טמאות מחמת אידך קושי' שהקשה התוס' בנדה (ד"ס ע"ב) ד"ה בעלה פטור וכו' ול"ל טומאת מעל"ע ותירץ שני תירוצים א' דאיירי אמוראי באשה שיש לה וסת אי נמי בחולין ע"ש וא"כ כיון דמוכרחין ליישב לר' הושעיא דס"ל כל שבעלה באשם תלוי דתלויות דאיירי באין לה וסת כמו שכתב הפ"מ. א"כ ע"כ ליכא למימר כתירוץ ראשון מהתוס' דאמוראי איירי ביש לה וסת מחמת אידך קושי' דבר פדא ל"ל. וע"כ מוכרחים לאמר כאידך תירוצם של התוס' דבחולין איירי לפ"ז מוכרחין לאמר דאף בחולין ס"ל לבר פדא דכל שבעלה בחטאת טהרותיו טמאות ואמנם כ"ז לפירוש התוס' דהך כיצד דיה שעתה ושם בפרשה וראתה באותה בבא איירי באשה שיש לה וסת וקאי על רישא דמתניתין יש לפרש כן אבל לפירוש הרמב"ם ז"ל דהך בבא איירי באין לה וסת א"כ הדרן קושיות הירושלמי לדוכתי מפרשה וראתה דל"ל דאמוראי איירי באשה שאין לה ווסת דהא מתניתין איירי ג"כ ע"ד זה וע"כ כאופן ב' מוכרחים אנו לאמר שיטת הרמב"ם דהך עסוקה בטהרות איירי בחולין וי"ל דבחולין אף בתוך שיעור מעט טהרותיו טהורות משא"כ אמוראי איירי בתרומה וקדשים. ואי משום אידך הקושי' למ"ד טהרותיו טהורות וכי לית לו מעל"ע. ליכא למימר כתירוץ התוס' דבחולין איירי אלא דאמוראי איירי ביש לה וסת והתוס' והרמב"ם ז"ל מחולקים בשני התירוצים שכתבו התוס' דלהרמב"ם העיקר כתירוץ התוס' דאמוראי איירי באשה שיש לה ווסת ובתרומה וקדשים דווקא. ובתוס' ס"ל לעיקר כתירוץ האחרון דבחולין איירי ולפ"ז מיושב קושי' א' דבלא רב הושעיא ובר פדא לא קשה מתניתין אהדדי דיש לאמר דפרשה וראתה איירי ביש לה וסת כשיטת התוס' ומתניתין דר"י איירי באין לה וסת אבל על אמוראי פריך דהא על כרחך גם המה איירי ביש לה וסת מחמת אידך הקושי' וכי ל"ל לבר פדא טומאת מעל"ע והי' סובר המקשן כתירוץ התוס' דאיירי אמוראי ביש לה וסת. והדר הירושלמי תפתר באין לה וסת ר"ל דקאי על שני קושיות הנ"ל. הן פירכא הראשונה דמקשה על ר' הושעיא מפרשה וראתה. והן מה שהקשה על בר פדא מר"י מעברתן מלאכול בתרומה דכיון דפירשה וראתה איירי באין לה וסת ור"ל כפי' הרמב"ם ז"ל דהך כיצד דיה שעתה קאי על אין לה וסת וא"כ ע"כ איירי בחולין א"כ ל"ק אמאי טהרותיו טהורות דבחולין לא גזרי אף בפירשה וראתה מיד כנ"ל ודלא כפי' הפ"מ דלא קאי הך תירוץ רק על קושי' ב'. לכן ל"ק מר"י דס"ל אף עברתן מלאכול בתרומה דהא באין לה וסת מטמא למפרע:
(ובזה יש לפרש מה דאמרו בירושלמי שם סלקית כו' ואפילו כו' דמסתפקא להירושלמי אי כפירוש הרמב"ם ודמתניתין איירי במעל"ע או להיפך] אולם תלמודן בבבלי אזיל בשני הסברות מהירושלמי פירוש הרמב"ם ז"ל בהיפך.
חדא דס"ל דאמוראי ודאי איירי אף בחולין ואף בחולין טמאות. והך כיצד דיה שעתה ע"כ איירי באשה שיש לה וסת. וא"כ ל"ק מפרשה וראתה דטהרותיו טהורות דאמוראי ס"ל באין לה וסת ולפום כן ל"ק ג"כ אידך קושי' מר"י דס"ל אף בעברתן מלאכול בתרומה דמזה המקום דמוכח סברא זו דבחולין איירי אמוראי. מזה המקום ג"כ מוכח דס"ל לתלמודן בבבלי דאין מקום לקושיות הירושלמי מר"י מעברתן מלאכול בתרומה והיינו דתלמודן אזיל לשיטתו שם (דף ו' ע"א) דפריך לרב הונא דס"ל מעל"ע שבנדה לקודש אבל לא לתרומה מר"י דאמר אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה כו' ומשני דבדקה עצמה כשיעור וסת ופירש"י ז"ל דאף חולין נמי מיטמא ע"כ ולפי"ז מוכח כמו דבתרומה דלא גזרו במעל"ע מ"מ כשיעור וסח גזרו כן בחולין. א"כ ע"כ הך כיצד דיה שעתה כו' ופירשה וראתה כו' לא איירי בחולין ובאשה שאין לה ווסת דא"כ יהיה קשה מפירשה וראתה על מ"ד טהרותיו תלויות ואמאי נקט במתניתין דטהורות. ועכצ"ל משום דהך כיצד דיה שעתה קאי על אשה שיש לה וסת כפי' הפ"מ וע"כ לפי שיטה זו לא מקשה על מ"ד דתלויות מפירשה וראתה ולכן מיושב ג"כ דלא קמקשה מר"י דס"ל אף בשעת עברתה על מ"ד דכל שבעלה פטור מקרבן טהרותיו טהורות דכיון דאיירי ע"כ דבדקה עצמה כשעור וסת א"כ איירי הך שיעור דכל שבעלה פטור אלא בענין דכל שבעלה בחטאת כו'. וע"ש בתוס' ד"ה כשבדקה כו'. ולפ"ז מיושב דתלמודן פריך למה נקיט מטה ונדחק לשנות דבא ללמדנו הדיוק הא מעל"ע. ולא קאמר לגופא כפי' הרמב"ם ז"ל דע"כ איירי לשטתו הך כיצד באשה שיש לה ווסת וכנ"ל כמ"ש הפ"מ כנ"ל כאופן א' משא"כ הירושלמי לשיטתו דמוכח דאיירי באין לה וסת א"כ ל"ק כלל למה נקיט מטה דבא ללמדנו לגופא כפי' הרמב"ם ז"ל כנ"ל וע"כ משמיט קושי' זו ממטה וא"ש ג"כ הרמב"ם ז"ל דאחז שיטת הירושלמי ולא שיטת תלמודן בבבלי. משום דעיקר הוכחת תלמודן דבדק כשיעור ווסת אשר משם יהיה מוכח דבחולין ג"כ אמרו תולין ומטמאין אינו אלא ללישנא דר"ה דבתרומה לא טימא במעל"ע אבל לאידך לשנא דס"ל דאף בתרומה טימא במעל"ע א"כ הך עברתן מלאכול בתרומה א"ש אף באשה שאין דיה שעתה דמטמא מעל"ע א"כ אפ"ל דלעולם בכשיעור וסת ל"ג אפילו בחולין. וא"כ א"ש שיטת פי' המשנה אליבא דהילכתא דמעל"ע הוא בין לקדשים ובין לתרומה כמ"ש הרמב"ם בהל' משכב ומושב פ"ג ה"ט ע"ש משא"כ תלמודן רוצה ג"כ לשנות אפיל לאידך לישנא וע"כ נגרר הרמב"ם לפרש כן ודוק היטיב:
ההשמטות והתיקונים יבואו אי"ה בחלק השני. כשנזכה להוציא לאור:
סוף הספר