יד יצחק - א· רבי יצחק צבי הכהן ארונובסקי
יד יצחק דרוש שני
בדרוש הזה יבואר מעלת אדון הנביאים שזכה למדריגה היותר גבוהה מכל האדם. וענין הכבדת לב פרעה. וגודל מעלת הענוה הגדולה מכל המדות. ויתבארו הסימנים ששלחו מתם על בן עוה"ב המובא בסנה' (פ"ח ב') ופלוגת' חז"ל אם בוראנו יתעלה שוכן את דכאאו דכא עמו המובא במס' סוטה (ה' א'). ודרשת חז"ל על פסוק דותתצב אחותו מרחוק המובא שם (יא א') וענין כשעלה משה למרום מצא להקב"ה שיושב וקושר כתרים וכו' המובא במנחות (כ"ט ב'). ועוד איזן מקראות ומדרשי חז"ל:
מדרש (שמות רבה פי"ג) ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה הה"ד כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניה' שאל אבנימוס הגרדי את רז"ל אמר להם הארץ היאך נבראת תחילה אמרו לו אין אדם בקי בדברים אלו אלא לך אצל אבא יוסף הבנאי הלך ומצאו שהוא עומד על הקרויא אמר לו שאלה יש לי לשאל אותך אמר ליה איני יכול לירד מפני שאני שכיר יום אלא שאל מה תבקש א"ל היאך נבראת הארץ תחילה אמר ליה נטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרק על המים ונעשה ארץ וצרורות קטנים שהיו בעפר נעשו הרים וגבעות שנאמר בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו וברור הוא הדבר באזני בני אדם שנאמר כובד אבן ונטל החול מהו כובד אבן מי שהוא רואה את ההרים ואת הגבעות אינו אומר היאך ברא הקב"ה את אלו. מהו ונטל החול אלא החול שהמים נתון עליו מלמעלה והוא נתון מלמטה והוא נושא אותם אמר הקב"ה יקרה היא בעיני ב"א ורואין כאילו יגיעה היא לפני ואינה יגיעה שנאמר לא ייעף ולא ייגע במה אני יגע במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטנים שנאמר הוגעתם את ה' בדבריכם הוי וכעס אויל כבד משניהם ע"כ. וצריך באור רב דברי קדשם:
נעתיק לדבר מקודם במד' הענוה אם אמרנו נבוא לבאר גודל הענוה הלא רבות ימצאו ומשה רע"ה נצטייר ונשבח בתורה בענוה שנאמר [במדבר י"ב] והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה וכתיב לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו' כי אתם המעט ודרשו חז"ל (חולין פרק כיסוי הדם) אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם נתתי גדולה לאברהם וכו' וכתיב ומתחת זרועות עולם ודרשו שם אין העולם מתקיים אלא על מי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר ומתחת זרועות עולם ואמר דוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני ואמר עוד ואנכי תולעת ולא איש (ובסנהדרין פ"ח ב') אמרו איזהו בן העוה"ב שלחו מתם ענוותן. ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק וגריס באוריי' תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשי':
ובעמדינו בזה נבין קצת השלשה סימני' שנתנו לענין דלכאו' הכל אחד והנרא' לומר קצת בזה דידוע דיש שלשה עניני ענוה האחד אף דהשיג בעצמו דהוא מנושא מבני גילו באיזה ענין ודבר מה עכ"ז כל גדלותו להבל בעינו ואינו נחשב לו כלל יען כי רק עניני אלהינו הוא תכליתו וכל הכבוד ועניני עוה"ז וכדומה הכל הבל ורעות רוח בדעתו ולא באלה חפץ לבבו. והשני כי משיג באמת כי קצרה ידו בעבודת ה' ורחוק הוא מהתכלית הרחק רב ואיך יתגאה אך אשר גם לחבירו יאמיד לזה וכמוהו כן חבירו וא"כ אף כי בעיניו שפל נגד ה' וגם נגד חבירו אינו בגדר בעל גאוה אבל שפלות נגד חבירו לא ימצא ג"כ אצלו ואף אשר מאילו שני הענוים טוב מהם הוא החלק הראשון עכ"ז מאמת גם זה הראשון רחוק הוא דהלא אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו' וזה אמרו ע"ע רבותינו האמוראים קדושי עליון א"כ אנחנו בדורותינו אלה כאין וכאפס אנחנו ואם נחשוב חובותינו נגד בוראנו יתברך אז אין בכחנו לשלם אף אפס קצהו כידוע והלא רחוק מאוד מאתנו להיות כל דביקותנו בכל עת לה' לבדו ותמיד ילכדנו יצה"ר ברשתו עד שנרחיק גם מענוה כזה. לכן גם באלה לא בחר ה' ואין ענוה כזה רק לצדיקים גדולים ומפורסמים והאמת אתם ואין לחוש ג"כ לצדיקים כאלו אבל לנו ולבנינו בודאי אין די לנו ענוה מחלק הראשון לבדו וכנ"ל וכ"ש בהחלק השני לא ירצה ה' אף דיבין ערכו ופחיזותו עכ"ז כיון דגם לחבירו יעריך כזה הלא כמעט יצא שכרו בהפסידו ורק בהשלישי בחר שיעריך לחבירו שטוב ויפה ממנו וכאשר כתב רבינו הרמב"ן באגרתו לבנו דאם פלוני עשיר אזי עליו לכבדו וכמוהו אם חכם ואם להיפך אזי אתה מזיד והוא שוגג עי"ש ולכן שלחו מהם איזהו בן העולם הבא ענוותן. הוא החלק הראשון שכל עניני העולם הוא להבל ולריק בעיניו. אך לא די בזה לבד רק דג"כ שפל ברך היינו חלק השני הנ"ל דהוא שפל בעיניו ומכיר ערכו. ואך באיזה אופן דלחבירו מחשיב בעיניו ולא דמעריך חבירו לערכו והוא שייף עייל שייף נפיק. דמנהיג עצמו בענוה רבה ככופף קומתו לפני כל האדם. ומזה יוצא עוד תכלית טוב וגריס באורייתא תדירא כיון דעניני העולם להבל בעיניו כחלק הראשון. ועם כל לימודו מ"מ אינו מחזיק טיבותא לנפשי' דכיון שמכיר פחיתות ערכו נגד אלהינו ואף נגד חבירו א"כ בודאי לא יחזיק טיבותא גם אם ירבה לימודו. וע"ד זה אמרו בכיסוי הדם אמר ר' יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם מאי אומנותו של אדם בעונם הזה יעשה עצמו כאלם [כוונתו דאופן הענוה הוא כחלק השני ומצורף לזה ענין השלישי הנ"ל היינו דיעשה עצמו כאלם דהוא בעל החסרון מכל החסרונות שנמצאים באדם כאמרם החובל בב"ק (פ"ה ב') חרשו נותן לו דמי כולו ופירש"י שם חרשו אין ראוי לכלום וכיון דעושה עצמו לאלם ולבעל חסרון בודאי כל בני האדם מדברים המה דאם כל האדם אינם מדברי' מה חסרון באלמותו כיון דכן כל האדם ויעשה עצמו כאלם דווקא עצמו ולא לחבירו ג"כ יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון באולי כוונתם דכיון דישים את עצמו כאפס וכאין ימנע עצמו מן הדין במקום שהדור צריך לו ע"ז אמר ר"י צדק תדברון וכאמרם בעבודת כוכבים (י"ט) ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה והיינו כשהדור צריך לו וכחוה"מ סימן י' ואמרם עוד יכול יגיס דעתו היינו דאף אם יוכל לעשות פשרה עכ"ז לא יזדקק כ"כ דווקא לפשרה אמר דלא כן רק מישרים תשפטו בני אדם ואין לך ישר כפשרה (ועיין סמ"ע שם סי' י' סק"ט דפירש כוונת המחבר במה שכתוב וכל המונע עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא והוא המשנה דאבות. פירש הסמ"ע דכוונתו דאף אם הדור צריך לו עכ"ז יראה בכל האפשרות לעשות פשרה ולא לעסוק בדין כו' ע"ש]. וכירושלמי המובא בתוספות דלית חכים לעשות דין בדורותינו. ואמרו (בסוטה ה') בא וראה כמה גדולים נמוכי רוח לפני הקב"ה שבזמן שבהמ"ק קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם שנאמר זבחי אלהי' רוח נשברה אך לכאורה קשה קרא ראשו לסופו דבתחילה אומר זבחי אלהים רוח נשברה ולבסוף מסיק לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (ועיין בדרוש רביעי מה שכתבנו בזה] אך לפי דברינו הנ"ל יש ליישבו קצת בדרך זה דרוח הוא היוצא מהאדם ולחוץ כענין הרוח והוא חלק הענוה המתבאר דמחשב עצמו פחות מחביריו וזה הנראה לחוץ ולכל נראה אבל אם ענין ענוותו הוא רק דבקרב לבו מכיר ויודע חסרונו וגם לחבירו יעריך בערך זה וזהו לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה אבל אין זה השפלות האמתי ואמר ישעיה הנביא כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום קדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח ואמרו ע"ז בסוטה שם רב הונא ורב חסדא חד אמר אני את דכא וחד אמר אתי דכא. ופירש"י ז"ל אתי דכא אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו שכון את דכא אני את דכא אני מרכין את שכינתי אצלו] ומסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה עכ"ל תלמודן. ולכאורה אינו מובן מאי נפקא לן מינה אם הקב"ה שוכן את דכא היינו דמשפיל עצמו לעניו או דמגביה את העניו אליו הלא זה וזה אחת היא כי קרוב הוא לאלהינו יתברך ואולי נאמר בכוונתם דיחלוקו בזה דהכתוב הלזה המלמדנו דרך ענוה אם ההתקשרות לאלהיו זהו הענוה השלימה ולזה נוטה דעת האומר אתי דכה ולזה אמר ישעיה הנביא כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וגו' מרום וקדוש אשכון ואת דכא הכוונה דשם דכא וכנ"ל ודעת השני דאין כן הענוה השלימה רק דיהיה שפל ונבזה בעיניו בהבנתו ובחשבונו שקצרה ידו בעבודת בוראנו יתברך ולזה אמר אני את דכא היינו בשכר שהוא דכא לכן אנכי עמו אבל לא באלה בחר אל להיות כל עניני ענותנותו רק משום דחשק באלהותו כאשר ביארנו לעיל דיש בזה קצת חסרון בעת מהעתים. ואף דבאמת בקרא כתיב ג"כ ושפל רוח עכ"ז לדעת הראשונה רק בעניו בחר האל דהוא התכלית הגדול ושפל רוח על סיפא דקרא קאי דעליו משגיח בוראנו להחיותו משא"כ לדעת השני באמת על שפל רוח קאי כדאמר אני את דכא ושפל רוח והביא תלמודן ראי' דהלא בודאי לכן הניח הקב"ה כל ההרים והגבעות ונתן שכינתו על הר סיני לגלות על הענוה. וא"כ מדוע לא הגביה להר סיני אליו אלא ודאי דאין זה עיקר עניה רק דישים עצמו כאפס וכאין ולכן לא גבה הר סיני למעלה ורפב"י (בעבודת כוכבים כ') במנאו להמדות מנה ענוה לאחרונה לחד דיעה וכן תפסו בתלמודן בפשיטות בערכין (ט"ז):
ובעמדנו בזה במעלת משה רבינו נבין ג"כ דברי תלמודן (בסוטה י"א) והובא ג"כ במדרש וז"ל תלמודן ותתצב אחותו מרחוק א"ר יצחק פסוק זה על שם שכינה נאמר כולו ותתצב דכתיב ויבא ה' ויתיצב וגו' אחותו דכתיב אמור לחכמה אחותי את מרחוק דכתיב מרחוק ה' נראה לי לדעה דכתיב כי אל דעות ד'. מה דכתיב מה ה' אלהיך שואל מעמך. יעשה דכתיב כי לא יעשה ה' אלהים דבר לו. דכתיב ויקרא לו ד' שלום ע"כ ולכאורה כל העובר ישתומם על המראה של דברי ר' יצחק מה רצונו ומה דבריו ואין הבין. ולכן את אשר יושם בפינו אותו נדבר בעזרת האל ונאמר דאולי כוונת ר' יצחק להודיע בתחילת סיפור של משה רבינו ע"ה את אשר קשה קצת לכאורה דהלא עדיין לא הי' שום זכות למשה רבינו אדון הנביאים דהלא הי' תינוק קטן עדיין ועל מה ולמה נעשה עמו נסים כהמה בירידת בת פרעה ואח"ז בהביאתו לתוך ביתה כידוע ולכן אר"י כולו על שם שכינה נאמר ותתצב.
דכתיב ויבוא ה' ויתיצב כוונתו דבודאי לכן הי' להדבר התיצבות לעמוד ולהיעשות מעשים כאלו משום דהשגחת ה' היתה כאן וא"כ יקשה הלא אין זכות למרעה"ש ע"ז ענה אחותו היינו עבור חכמתו שיהי' למשה. דכתיב אמור לחכמה אחותי את. ואף דעדיין איננה באה עכ"ז. מרחוק היינו דהקב"ה ידין על צדקתו שיעשה לאחר זמן כידוע וע"ז הביא קרא דכתיב מרחוק ה' נראה לי הכוונה דיראה מה יהי' להבא להיטיב עבור זה להאדם ואף דכתיב נראה אולי הקרא בלשון קצרה ידבר והיינו דנראה על מעשה ידיו יסוב ולי היינו למעני הפירוש דלמעני ולהצילני נרא' מעשה ידי דלאחר זמן לפני ה' ומצינו כמה מקראות על דרך זה ואף דמי יודע מה יעשה האדם הלא בעל בחירה ובידו להטות עצמו בכל רגע כחפצו לכן אמר לדעה דכתיב כי אל דעות ה' היינו דלבוראנו יתברך כל תעלומות נגלו לפניו ואין נסתר מפני כסא כבודו יתברך. ועכ"ז הבחירה ניתן ביד האדם ואין מוכרח במעשיו כאשר דברו בזה קדושי עליון דאין ידיעת בוראנו יתעלה כידיעת האדם דידיעתו אינו מכריח כלל להאדם ולזה אמר מה דכתיב מה ה' אלהיך שואל מעמך. וכדאר"ח (ברכות ל"ג) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (והובא לעיל בדרוש א'] אך דבתלמודן שם אמרו עוד מאי דכתיב ותקח מרים הנביאה אחות אהרן אחות אהרן ולא אחות משה אלא שנבאה על משה קודם שנולד שיושיע את ישראל והיינו ודאי בזכותו ולכאור' גם ע"ז יקשה קצת מניין ידעה דבר שתלוי בזכות וחובה ובא ר' יצחק בחדא מחתא לתרוצי גם זה דכיון דהונח לן ידיעת בוראנו אף דתלוי בבחירת האדם וכנ"ל נח בזה ג"כ נבואת מרים והיינו דכתיב יעשה דכתיב כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. ועבור כ"ז דהכל גלוי וידוע לפניו יתברך לכן עשה למרע"ה שיהי' לו שלום והיינו דאמרו. לו דכתיב ויקרא לו ה' שלום:
ועל אופן השני מהענוה הנ"ל יש לפרש דכיון אדונינו דוד מלך ישראל בשירי המעלות שלו דאמר ה' לא גבה לבי ולא כמו עיני ופירש על איזה אופן ענוותו ואמר ולא הלכתי בענוותי. משום גדולות ונפלאות ממני היינו משום עיוני בענינים גבוהים כדברינו הנ"ל אם לא. כוונתו אלא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כתינוק שנולד דמי ואיך ובמה יתגאה תינוק הנולד ואולי ע"ז הענין נאמר ליעקב במראה החלום והיה זרעך כעפר הארץ היינו כי יחשבו עצמם כעפר דהוא הענין היותר גבוה מכל המדות. וכדכתיב לא מרבכם וגו' ולאברהם אבינו נאמר ושמתי את זרעך כעפר הארץ ונאמר עוד כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וליצחק אבינו נאמר ג"כ והרביתי את זרעך ככוכבי השמים וגם העפר הנאמר לאברהם בודאי אף על יצחק יסוב כיון דנאמר לו קודם שנולד יצחק. ולכן אפשר לומר דמאברהם יצא ישמעאל אשר זכה באיזה עת לעשות תשובה כידוע מאמרם דישמעאל עשה תשובה ומוכח מקרא דויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו וזהו מדרך הענוה שהקדים ליצחק ממנו אף כי הוא הבכור ולזה נדמה כחול דלפעמים נידש אם הולכים אצל הים וברוב העתים אינו נידש וע"ז רמז לו הקב"ה ענין החול דלפעמי' יקנה מדות הגבוהות והוא ענין שנדוש ברגלים ותפס במדה זו כיון דהיא הגדולה שבכולם כאמרם ענוה גדולה מכולם אבל רק לפעמים ונגד יצחק ויעקב נרמז לו העפר שיקנו בשלימות מדה הזאת ונגד עשו נרמז כוכבי השמים וכאשר הודיעו ריבוי בניו הודיע לו בזה ג"כ ענין מדותיהם ועליהם נרמז ענין הכוכבים שהוא ענין הגאות וכמאמר עובדיה הנביא עליו אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה' וליצחק נרמז רק העפר נגד יעקב והכוכבים נגד עשו וליעקב נרמז רק העפר נגד בניו בני אל חי ועיין באפ"י ונטינו מדעתו:
ועתה נבוא לפרש כוונ' המדרש אשר הוצג פתח השער והוא שאל אבנימוס הגרדי את רז"ל הארץ היאך נבראת תחילה. כוונתו איזה הוא התכלית היותר גדול והמדה היותר גדולה שעל זה הוא תכלית הבריאה שעליו יסדה הארץ אמרו לו אין אדם בקי בדברים אלו באולי כוונתם דמצינו מחלוקת חז"ל בעבודת כוכבים (ד' כ' הנ"ל) אם ענוה גדולה שבכל המדות וא"כ זה הוא תכלית כל הבריאה או חסידות גדולה מכולם לכן אנו בני אדם איננו בקיאים בזה אלא לך אצל אבא יוסף הבנאי דהוא גדול הדור והוא יגיד לך דעתו. הלך ומצאו שהוא עומד על הקרויא. כוונת המדרש להודיענו איך מצאו משום דכאשר נטה דעתו דענוה גדולה מכולם כן עשה בעצמי ועסק במלאכה וכדאמר רב לרב כהנא בבתרא פרק יש נוחלין (ק"ט) פשוט נבילתא וכו' ולא תאמר גברא רבא אנא ועדיין איננו יודעים אולי מלאכת עצמו עשה לכן ביאר גם זה המדרש אמר ליה שאלה יש לי לשאל אותך א"ל איני יכול לירד מפני שאני שכיר יום. הלא הודיע המדרש מה שהשיב כדי להודיע שהיה גדול הדור הלזה מושכר למלאכת אחרים אלא שאל מה תבקש א"ל היאך נבראת הארץ תחילה. הכוונה דשאל מה היה תחילת המחשבה ותכלית הבריאה אמר ליה נטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד אולי השיב דתכלית הבריאה היה דנשמת ישראל שהם מתחת כסא כבודו יתברך כידוע יגדל בה כח הענוה ותחשב בעצמה כעפר וכאשר אמר אבינו אברהם ואנכי עפר ואפר וזהו הענוה דהיא תכלית הבריאה ותפס בדעתו הגדולה כמאן דאמר ענוה גדולה מכולם וכתלמודן דערכין המובא לעיל וזרק על המי'. הכוונה דאיך יבוא למדת הענוה הוא ההתחלה במדת התור' שנקראת מים הראשונה מהשמונה מדות שחשב ר"פ בן יאיר כאמרו תורה מביאה לידי זהירות וכו' ונעשה ארץ כוונתו כנ"ל דכל העולם לא נברא אלא בשביל תכלית זה הגדולה שבכל המדות שבעולם וצרורות קטנים שהיו בעפר כוונתו באולי שהנשמות הגבוהות שבכלל הנשמות. נעשו הרים וגבעות כוונתו דממנו נבראו האבות והאמהות כידוע מאמרם ואין הרים אלא אבות ואין גבעות אלא אמהות ולפי שרמז לו תחילה נשמת ישראל דהוא עיקר התכלית מהבריאה שישים עצמו כעפר דהיא המדה היותר גבוהה לכן רמז לו ג"כ במלת צרורות שבעפר היינו הנשמות היותר גבוהות הן הנה נשמת האבות ואמהות. שנאמר בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו היינו לה' כי כל דבקותם באלהינו יתברך אך דלכאורה יקשה על דברי אבא יוסף שהודיע דעתו דתכלית הבריאה היה בשביל שנשמת ישראל יזכו למדת הענוה באמת שהיא הגדולה מכל המדות והלא מעט המה ענוי אמת הנמצאים בעולם וכמעט שעולה בדעת שאין בנמצא מי שישים את עצמו כעפר לכן אמר וברור הוא הדבר באזני בני אדם כוונתו דאף דבאמת מעט המה הנמצאים במדה כזה עכ"ז באפשרי הוא דהלא מצינו כזה באבותינו הקודמים. וכל אדם הברירה בידו לעלות ביראת ה' כאברהם אבינו וזהו וברור הדבר באזני בני אדם דהלא שומעים בתורה מה שאברהם אבינו חשב עצמו כעפר. וכן משה ואהרן ואנחנו מה אמרו ודוד אמר ואנכי תולעת ולא איש וא"כ שפיר נברא באמת העולם למרכז זה כדבריו אך עדיין יקשה כיון דנברא רק על תכלית זה וא"כ אף שהיו בעולם אנשים המשימים עצמם לעפר ואפס עכ"ז עתה שלא ימצאו איך מתקיים העולם ע"ז ישיב דהתורה יקיים את העולם כדי שלא יחרב דאף דתחילת הבריאה היה בשביל הענוה עכ"ז קיום העולם יוכל להתקיים על פחות. [דומה לזה מצינו לרבינו ב"י דמחלק בין שלשה דברים דהעולם קיים להעולם עומד וכנ"ל עי"ש] אך על אלה בודאי יש לתמוה דאיך מתקיים הרשע דאין לו לא ענוה ולא תורה. וודאי דאין עול בזה חלילה לאל מפשע ורק לדעתנו קשה להבין אבל האמת יש כמה דרכים לפניו יתברך במה שיש רשע וטוב לו אך לפנינו לא התגלו [כמאמרם (בברכות ז') לדעת ר' מאיר שמשה רבינו ביקש זאת מלפני הקב"ה שיודיעו זה ולא נתן לו עי"ש] והטעין זה במאמר החכם במשלי הנ"ל שנאמר כובד אבן ונטל החול היינו דלכאורה שני דברים הללו נראים קשים לעיני האדם אבל באמת אינו כבד כלל נגד הכעס האויל דמסיק משום דמי שרואה את ההרים ואת הגבעות הן הנה האבות והאמהות. אינו אומר איך ברא הקב"ה לתכלית הענוה את אלו. היינו כל הברואים דהלא רואה דאפשר בענוה כזה וגם קושיא שניה היינו דאיך מתקיים העולם עתה דאין אתנו הענוה האמיתית והיא נרמזת גם בקושי גדול כמו נטל החול. גם זה אינו קושיא דהטעם לזה שהמים. דהוא התורה כדכתיב הוי כל צמא לכו למים נתן עליו היינו על העולם מלמעלה היינו מן השמים והוא נתן מלמטה היינו העולם הוא דבר שפל והוא מלמטה ולכן והוא נושא אותם היינו דהתורה דכחה גדול שהיא מן השמים גם היא לבדה תוכל לישא ולקיים את העולם אמר הקב"ה יקרה היא בעיני בני אדם ורואין כאילו יגיעה היא לפני היינו דאיך מתקיים העולם על התורה לבד. ואינה יגיעה שנאמר לא ייעף ולא ייגע כוונתו ומה כתיב אחריו אין חקר לתבונתו היינו דלתבונת התורה אין חקר ומה גדל ערכה וא"כ בוודאי כחה לישא את כל העולם. במה אני יגע במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים שנאמר הוגעתם את ה' בדבריכם כוונתם דלמה יהי רשע וטוב לו ולא ישולם כגמול ידיו הוי כעס אויל כבד משניהם ובדברינו יש לנו להבין מה קשה להמדרש דאמר ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה הה"ד כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם האם מצא חבר למלת הכבדתי ולכן זכר עוד שלשה כבדים אתמהה. אך לפי דברינו יתיישב בעזה"ש דהוקשה להמדרש דהלא בוראנו יתברך שמו הוא טוב ומטיב לרעים ולטובים ואיך יכביד לב לב פרעה ולהודיע זאת בתורתו. אך דבאמת תפסו רבותינו בעלי המדרש ענין הכבדה משום דהרבה פרעה לעשות רע עם בני ישראל ששעבד בהם בחומר ובלבנים והתחכם עליהם לאבדם כידוע ומפורסם והרבה לפשוע גם נגד ה' באמרו מי ה' וכדומה ולכן עד מכת ארבה עדיין מעטים היו המכות עבורו לשלם כפי זדונו ופשעיו שלא למען ישלחם לבד שלח ה' בו מכות גדולות ונוראות דהלא היה ביכולתו יתברך להרוג תיכף בכורם וכאשר התרה אותו בראשונה הנני הורג את בנך בכורך אך שהיה מהראוי לשלם לו כגמול ידיו לכן היה מהצורך להכביד את לבו שלא לשלח דאם יכהו ה' אחר ששלחם אזי יוציא רע על ה' שמכהו על חנם או דיתלה רק במקרה לכן הוכבד לבו כדי שיקבל גמול ידיו כראוי לו לפי מעשיו ואת זאת באו רבותינו להודיע ולהסביר הדברים לכן אמרו הה"ד כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם והביאו מעשה דאבנימוס דיש לבני האדם לשאול על בריאת העולם וקיומו כל הנ"ל. ואך שאלתם השנים הראשונים יש להקל וליישב דעתם מה אבל השלישי קשה להם עד למדי דמדוע לא ישולם הרשע כגמול ידיו וזהו וכעס אויל כבד משניהם ולכן מההכרח שלם לפעמים לרשעים כגמול ידיהם כדי שלא יכפרו חלילה בני האדם בהשגחתו יתברך ובשכר ועונש וכמאמרם ז"ל בשעה שהקב"ה עושה נקמה ברשעים הוא מתגדל ומתקדש ולכן הוצרך מאוד הדבר להכביד לב פרעה למען שישולם כגמול ידיו ובעזה"ש היא כוונה נכונה בדברי רבותינו ובעמדנו בזה נבאר קצת מאמר ר' יהושע בן לוי במנחות (כ"ט ב') ונציג כל המאמר דאיתא שם אמר ריב"ל בשעה שעלה משה למרום מצא להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך [ופירש רש"א ז"ל דענין הכתרים הוא ענין זכירה ולכן אמר הלא אין שכחה לפניך וזהו מי מעכב על ידך] אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות אמר לפניו רבש"ע הראהו לי אמר לו חזור לאחוריך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא הי' יודע מה הוא אומר תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מניין לך אמר להו הלכה למשה מסיני נתישבה דעתו חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי אמר לו שתוק כך עלה במחשבה אמר לפניו רבש"ע הראיתני תורתו הראני שכרו אמר לו חזור לאחוריך חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה ע"כ ונאמר לבאר קצת ענין השמונה שורות [ובמה שהרשנו נתבונן אף דודאי יש בזה סודות עמוקים] והוא דכבר זכרנו שהמדה היותר גבוהה מכל המדות היא הענוה וכאמרם וענוה גדולה מכולן ונראה לעין כל דגדולת ר"ע הי' בתורה שהרי הי' דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות ואדון הנביאים גדולתו ומדתו היותר גבוהה היא הענוה וכדכתיב והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה וממדריגת התורה עד הענוה הן הנה שמונה מדריגות כאשר חשבם ר' פנחס בן יאיר שם והמה. תורה. זהירות זריזות נקיות פרישות הטהרה החסידות. הענוה וא"כ אולי המה השמונה שורות דגילה לו המקום ב"ה דמדריגת ר"ע קטנה ממדרגתו הרבה אף דכחו גדול בתורה ואולי נכון הדבר בעזה"ש והא דכאשר לא ידע והשיג מדריגת התורה של ר"ע תשש כחו. הלא פשוט הדבר והא דכאשר אמר להם [נשמת ר"ע לנשמת תלמידיו] רבי מניין לך והשיב הלכה למשה מסיני נתיישב דעתו פשוט ג"כ דראה ששכל האדם אף אם גדול מאוד לא יוכל להשיג הכל לתכליתו ורק דעל קבלה נסמוך וא"כ היא העיקרית. וכאשר ראה אדון הנביאים גדולת ר"ע בתורה לכן אמר להקב"ה רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי היינו דהעולם יכולה להתקיים על התורה לבד [וכדברינו במדרש הקודם] אף בלתי ענוה וא"כ כיון דכחו גדול מאוד בתורה מהראוי שתנתן התורה על ידו כמובן והשיב לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה אולי נאמר כדברינו הנ"ל דבמחשבה לא נתיסדו הארץ רק על ענין הענוה וכאמרם בכיסוי הדם אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו ואולי כוונתם על המחשבה. דהלא לא נחשב דבר זה במתניתין דאבות כידוע [ועוד יש לדבר בזה וליישב עוד דקדוקים שיש להתעורר דנחשב בין החכמים ולא נזכר במשנה ואין כאן מקומו] ולכן נשתק אדון הנביאים משאלתו. והא דכאשר שאל משה רועה נאמן על יסורי ר"ע זו תורה וזו שכרה והשיב לו המקום ב"ה ג"כ שתוק כך עלה במחשבה אולי נאמר בזה דנראה גם מזה שמשה רבינו ביקש לידע מפני מה צדיק ורע לו וכאשר הובא בדברינו דברי תלמודן דברכות הנ"ל והשיב לו הקב"ה שלא ישאל דעלה במחשבה שלא אגלה לך ענין זה עד שביקש משה על זה אחר מתן תורה ואז ניתן לו וכתלמודן שם וזהו שלא לדעת ר"מ ולדעתו אולי מחשבה מקוימת היא עד ביאת הגואל ואז ימלא דעה את ה' כמים לים מכסים: