יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
ליקוטים יו"ד.
א
שאלה. מי שקנה אצל ערל שור והי' צולע על רגליו ואמר לו שנפל ממקום גבוה י"ט מחמת זה גורר רגליו, אם נאמן העכו"ם או לאו:
תשובה. בנוב"י מ"ת סי' י"ט כ' כיון די"ל דלהשביח מקחו אומר כן, א"כ אף קודם שיצא מת"י אינו נאמן, ואף כאן י"ל דלהשביח מקחו אומר כן, דלא יאמר הקונה שהוא חולה. ולפענ"ד דזה תלוי בפלוגתא הט"ז והש"ך, הנה בגמרא סוף יבמות איתא נכרי שהביא פירות ואמר של ערלה הם וכו' א"נ שלהשביח מקחו הוא אומר ובתוספתא איתא רבי אומר נאמן להחמיר ואין נאמן להקל והרא"ש ומרדכי פסקו כרבי אפי' היכי די"ל דלהשביח מקחו אומר מ"מ כ"ז שהם בידו והם שלו נאמן, והש"ך בסי' ט"ז ס"ק כ"ג פסק כהרא"ש וכ"פ הת"ש בסי' ט"ז אות מ"ד וכ' שם דאף הרשב"א בתשו' מודה בהאי דלא כש"ך דלהרשב"א א"נ, וכ"פ הש"ך בסי' קכ"ז אך דעת הט"ז שם ס"ק ט"ו היכי דאומר להשביח מקחו א"נ אפי' בעודו בידו, וכן משמע מדברי הח"י סי' תס"ו ס"ק ה' ומדברי המנ"י סי' נ"ט ס"ק זיין וא"כ נראה דאם העכו"ם אומר שנפל מגובה יו"ד טפחים וצולע בודאי יש להחמיר כדעת הש"ך, אך אם אומר שנפל על הארץ וצולע מחמת זה שלדעת הש"ך בסי' ל"ב ס"ק י"ב אין חוששין לחוט השדרה ואף דהת"ש חולק עליו וכ' דאם גוררת רגליו אף בפחות מי"ט חוששין לחו"ה מ"מ באם הוא עצמו לא ראה הנפילה ורק שהעכו"ם אמר לו בשעה שהיו בידו כיון די"ל שאומר להשביח מקחו א"נ ובהכי מיירי הנוב"י שמיקל ע"ש, וכנ"ל להלכה:
ב
בסי' ל"ג ס"ד ברמ"א וכ"ז לא מיירי אלא בניכר שהנקב בא מחמת חולה אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ אפי' אם לא ניקב רק הפנימי טריפה וכ' הט"ז וכ"ש אם ניקב החיצון ועי' פמ"ג שפירש דברי הט"ז דמיירי דהעור שלם מבחוץ וא"כ איכא ממ"נ אי מושט הרי נקבו שני העורות ואי מבפנים הרי ניקב א' מאברים הפנימים. וקשה הא הפמ"ג עצמו בסי' מ"ט סק"ה וסי' נ"א ס"ק ב' מבאר דאם העור שלם מבחוץ תלינן שבא ע"י חולי ודוקא אם אין העור לפנינו פליגי הט"ז והש"ך שם, וא"כ אם ניקב החיצון ואין ידוע אם ע"י קוץ או ע"י חולי תלינן שבא ע"י חולי ורק אם ניקב הפנימי ואין ידוע אם ע"י חולי או ע"י קוץ יש להחמיר אפי' בעור שלם מבחוץ משום דכל חוי ברייתא אכלי קוצים ותלינן דניקב ע"י קוץ וושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין נקב משא"כ אם ניקב החיצון וא"י אם ע"י חולי או ע"י קוץ והעור שלם מבחוץ יש להכשיר, אצ"ל דמיירי דאין העור לפנינו והט"ז לשיטתו דמחמיר לקמן סי' נ"א והש"ך לשיטתו דמיקל לקמן בסי' נ"א וכמ"ש בש"ד ס"ק ז' אלא דאכתי קשה הא הפמ"ג במ"ז ס"ס כ"ג כ' דבושט אף לדעת הש"ך ל"מ ס"ס דהוה במקום חזקה וצריך לדחוק דמיירי בתרבץ הושט וצ"ע:
ג
בס"ס ל"ג מ"ז הביא בשם הפ"ח שרצו לאסור במחט שנמצא במעי' שבין הזפק והקרקבן והפ"ח חולק וכ' דאף לדעת המחבר בסי' מ"ו דאוסר במחט שנמצא בדקין משום דקרומין דקין משא"כ כאן והפמ"ג כ' דע"כ הכין דנמצא כשר דאל"כ מחט שנמצא בקרקבן שהכשירו הפוסקים היכי משכחת לה הא עבר דרך אותו המעי ונ"ל דזה תלוי בדין המבואר בסולת למנחה סי' צ"ט במחט שיצאה דרך בית הריעי דדעת השואל שם להכשיר אף דהלכה דרך הדקין מ"מ הולכין אחר שעת מציאתן, והמשיב דשם ס"ל דטריפה כי היכי אם נמצא בדקין טריפה, לדעת המחבר ה"ה בעברה דרך הדקין ויצאה לחוץ טריפה ודעת הפ"ח כדעת השואל שם הלכך א"א להוכיח דנמצא במעי כשר מדהכשירו הפוסקים מחט שנמצא בקרקבן, אבל הפמ"ג ס"ל כדעת המשיב דשם ושפיר הוכיח דנמצא במעי כשר מבהכשירו במחט שנמצא בקרקבן ודוק:
ד
אם ניקב כיס הורדא כ' הט"ז סק"ג דכשר והביא ראי' מת"ש בסי' ל"ט סי' ע"א דאין סרכא פוסל בכיס הורדא אף דס"ל להת"ש דסרכא פוסל בשחר איברים דניקב פוסל בהן וכ"כ בש"ד סי' ל"ט ס"ק כ' ולי נראה דאין מזה ראי' דהא בסי' מ"א סי' ח' איתא גבי טרפש הכבד שנסרך לצלע כשר ואף אם ניקב בודאי ונסרך ונסתם הניקב כשר עי' מ"ז סק"ט, והטעם כיון דאין הטריפות מצד עצמו מועיל סתימת בסרכא ע"ש, וה"נ גבי כיס כיון דאין הטריפות מצ"ע רק משום דסוף שתינטל הורדא עי' ת"ש סי' ליה ס"ק ט"ז מש"ה אין הסרכה פוסל, אבל אם יש נקב ולא נסתמה מנ"ל להכשיר, ומ"מ אף דאין ראי' משם להכשיר יש להכשיר כמו שהביא הפ"ת בשם טורי אבן והטעם דהא פוסקים מכשירין אף בחסר כים, ונהי דהרמ"א העיד דנהגו במדינות אלו להטריף מ"מ היא הלא לוליף עלה דוקא בחסר הכיס טריפה ולא בניקב.
ה
בדין נסרך טרפש הכבד לבה"כ דמבואר בסי' מ"א דצריך בדיקה אחר מחט ומבואר בפמ"ג בש"ד דהבדיקה אחר מחט מעכב אפי' בדיעבד וכ"כ כל האחרונים אכן אם בדק אחר מחט ולא אחר נקב או שאר ריעותא לכאורה יש להקל וכן משמע מדברי הנוב"י מ"ת סי' ט"ז דהתם הוה המעשה דהשליכו הכיס ולא בדקו אחר מחט ואשה אחת אמרה שלא הי' מחט ואסר מחמת מילתא דלא רמיא עלי' דאינשי, והתם כיון שלא בדקו אחר מחט מסתמא לא בדקו ג"כ אחר נקב וריעותא וא"כ ל"ל לטעמא משום מלתא דלא רמיא בלא"ה אפי' נאמין לאשה שאמרה שלא הי' מחט אכתי לא בדקו אחר ריעותא, אלא ע"כ דבדיקה אחר ריעותא אינה מעכב בדעבד, אבל מדברי הת"ש ס"ס ל"ט וכן מדברי הל"ש אות ר"ט, וכן מדברי המ"ז ריש סימן מ"ב משמע דבדיקה אחר נקב או ריעותא מעכב בנסרך טרפש הכבד לבה"כ אפי' בדעבד וכן נ"ל.
ו
בדין בצים הנמצאים במעי התרנגולים שנמצא בהם דם הניח הפמ"ג בסי' ס"ו ש"ד ס"ק י"ד בצ"ע וכ' דאפשר דגזרו כמו ביצה בת יומא שכ' הש"ך בס"ק ואו בשם הכלבו שדינו כשאר ביצים ע"ש, וכן הביא הפ"ת בשם התפל"מ ע"ש. ולי נראה ראי' מפורשת מביצה דף ב' ע"ב גבי השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים מותרות לאוכלן ביו"ט דפריך ואם איתא לגזור משום הנך דמתילדן ביומיהן א"ל ביצים גמורות במעי אמן מילתא דלא שכיחא ולא גזרינין ועי' בר"ן ותוס' ורא"ש דאפי' ביו"ט אחר שבת דאותן המתילדן ביומיהן אסורין מדאורייתא אפ"ה ל"ג משום דל"ש, כ"ש הכא דכ"פ ס"ל בדם ביצים דרבנן לא גזרינין משום דל"ש כנ"ל. וא"ל לפ"ז הא דאיתא שם דף ו' ע"ב, אר"ה א"ר ביצה עם יציאתה נגמרה ומפרש שם לענין לגדל אפרוחים דבמעי אמן אין מגדל אפרוחים ואמר שם למ"נ לענין מקח וממכר כו' ואמאי לא קאמר לענין אם נמצא עלי' דם דאם נולדה אם נמצא עלי' דם אסורה, משא"כ במעי אמן כיון דאינה מגדלת אפרוחים אם נמצא עלי' דם זורק את הדם ושאר מותר, אבל באמת לק"מ דהא דנקט נ"מ למו"מ רבותא נקט דה"א אע"ג דאמר ביעי דפחיא למאן ויהיב לי' ביעי דשחוטה לא להוי מקח טעות דהאי לאכילה בעי, והאי דאמר דפחיא משום דצרובין כדאיתא שם בגמרא לכן נקט נ"מ למו"מ לאשמועינן דהוה מקח טעות, אבל לענין דם פשיטא דלא גזרינין וכמ"ש.
ז
בדין המבואר בת"ש סי' ל"ז ס' ה' קמט כמראה אדום דלא הוה ב' לריעותא שכן דרכו של קמט, נ"ל אם יש מכה בדופן נגד הקמט דטריפה כמבואר בסי' ל"ח דמכה בדופן נגד מראה אדום טריפה, ול"א כיון שדרכו של קמט להיות אדום תלינן המראה בקמט דכיון דשכיח לבא ג"כ ע"י המכה שבדופן יש להטריף, ועי' ל"ש סי' ל"ח ס' ט"ז גבי מראה אודם על בועה או טונרי דדוקא אם הלכה המראה בהורקת המוגלה אז כשר אפי' נגד מכה בדופן דהא חזינין שבאה ע"י המוגלה אבל אם לא בדק דכיון דאיכא למתלי במכה שבדופן טריפה אע"ג דאיכא נמי למתלי' במוגלה ה"נ כאן ע"י ל"ש שם ס"ק ס"ו ותבין.
ח
אם ניקב טרפש הכבד והכבד סותמו לכאורה י"ל דלא גרע מסרכה דסותם כמבואר בסי' מ"א סי' חית ועי' מ"ז שכ' דאפי' ניקב נקב מפולש ועלה אח"כ סרכה דשפיר הוה סתימה כיון דאין הטריפות מצד עצמו וכ"ש אם הכבד סותמו, וגם אפי' גבי מרה הוה הדין דאם הכבד סותמו כשר כמבואר בסי' מ"ב סי' א' אך לפי טעם הר"ץ דמש"ה ניקב חה"כ טריפה דהריאה כלה רוח וקרירות והלב כולו מלא דם וחמימות, ואילולי שהריאה מנפחה על הלב אינה יכולה הבהמה להתקיים מפני חמימות הלב ואם ניקב חצר הכבד אז בא ג"כ חמימות הכבד אל הריאה וסופו ליבש הריאה ולפ"ז כ"ש אם הכבד סותם הנקב שאז תקרב הכבד יותר אל הריאה ותייבש הריאה וכ"כ בזבח שמואל ועי' דעת קדושים סימן מ"א:
ט
מעשה בכלוב מלא אווזות וכסו הכלוב מלמעלה עם נפה הארוגה בחוטי ברזל, ואח"כ מצאו שכססו האווזות את החוטין ונחסר הרבה מן החוטין וא"י אי בלעו החוטין או רק שכססו ונפלו אי צריכין אחר שחיטה בדיקה בושט וגם בקרקבן ודקין או מותר להשליכן בלא בדיקה. ונ"ל דודאי לכתחילה צריכין בדיקה כיון דנולד ספק דלמא בלעו מהחוטין ואפשר לבדוק בלא טורח אם משליך אותן הוה כמעלים עין מן האיסור, עיין ס"ט סי' קצ"ו מה שהביא בשם תשו' שב"י ע"ש ס"ק ט"ו ואף בכל הח"י טריפות הי' צריך לבדוק אלא משום טרחה כמבואר בפמ"ג סי' א' וסי' ק"י, וזה דוקא היכא דצריך לבדוק אחר כל הח"י טריפות, ומש"ה הקילו בלא נולד שום ספק, אבל היכי דנולד ספק על איזה אברים בודאי צריך לבדוק כנ"ל, ועיין ד"ק סי' ל"ט ול"ד למ"ש הרמ"א סי' ל"א, דמותר להשליך הראש קודם שחותכו, עי' ס"ט שכ' הטעם משום דהטריפות לא נזכר בש"ס ע"ש, וזה דמי למ"ש הפמ"ג בסי' מ"ו דצריך לבדוק הדקין של בר אווזות בקיץ מחמת שאוכלין תולעים ע"ש, וה"ה היכי דחזינן דעוף בלעה מחט או חתיכת זכוכית עם עוקץ נ"ל דצריכין בדיקה:
י
דין אם שחטו ד' בהמות וחתכו הראשים ונתערבו ונמצא בא' מהם מים בראש, ובאופן דהוה ודאי טריפה שהי' מגולה לקרום וא"י מאיזה בהמה ואח"כ בדקו הבהמות ונמצא א' טריפה על אחד משאר הטריפות נ"ל דיש לתלות דהראש הוא מהבהמה הטריפה והשאר מותרין כמבואר בסי' קי"א דאף באיסור דאורייתא ושיעור דרבנן תולין דהאיסור נפל להקדירה האסורה ה"נ איכא רוב אף אם נתלה דהראש הוא מא' מהבהמות שנמצאו כשרין מדאורייתא בטילה ברוב מש"ה תלינן דהראש הוא מהטריפה והשאר מותרין, ולפי טעם זה בעינן דוקא תערובות של ד' בהמות אבל לא בג' בהמות דהא הבהמה שנמצאה טריפה ניכרת ואינה בכלל התערובות ואי נתלה דהראש הוא מב' הנשארים שוב ליכא רובא ול"ל תולין. שוב ראיתי דיש להתיר מטעם דהוה כמו נפל א' מהם לים, וכן מבואר בפנים מאירות הביאו הפ"ת בסי' ק"י אות זיין ולפ"ז אפי' ליכא אלא ג' בהמות דאף דהיא ניכרת בפ"ע מ"מ נכנסת בספק דלמא הראש ממנה וטריפה הוה כנפל בים יש להתיר האחרים:
יא
שאלה. אם בשלו ג' ביצים בקדירה א' וג' ביצים בקדירה ב' ונמצא אח"כ בכל קדירה ביצה שיש בה דם א' נמצא הדם על החלבון והב' נמצא הדם על החלמון לדעת המתירין גם בנמצא על החלמון עי' פ"ת שם בשם נחלת עזריאל שמיקל גם בנמצא על החלמון אם נתערב ברוב ובא לשאול על שניהם יחד וא' מהן ודאי טריפה או כדעת רש"י והרא"ה טריפה אותו הביצה שנמצא על החלבון, או כדעת הגאונים טריפה אותה הביצה שנמצא הדם על החלמון ושוב אין להתיר אפי' א' מהן דומיא דשני שבולין או לאו:
תשובה. לכאורה נראה דדמי לשני שבולין דאם באו לשאול בב"א טמיאין אע"ג דספק טומאה בר"ה טהור וכ"פ בא"ח סי' תל"ט גבי ככר א' של חמץ וב' בתים בדוקין ונטל עכבר ונכנס לא' מהן וא"י לאיזה נכנס דאם הן של אדם א' או שבאו לשאול בב"א צריכין שניהם בדיקה אף בבטלו דהוה רק מדרבנן, ה"נ אף דדם ביצים דרבנן אם הן של אדם א' או בבאו לשאול בב"א יש להחמיר ולאסור שניהן, אך אפשר לומר דיש לחלק דספק פלוגתא קיל יותר מספק בגוף המעשה וכמ"ש הת"ה גבי דריסה לענין מכירה לעכו"ם והביאו הש"ך בס"ס נ"ז וכ"כ בתורת השלמים וא"כ ל"ד לב' שבולין דהוה ספק בגוף המעשה דחמור יותר. ובלא"ה נראה דלא דמי ספיקא דפלוגתא בנ"ד מספיקא דגוף המעשה לענין זה, דבשלומא ספיקא דגוף המעשה כגון ב' שבולין או ב' בתים בדוקים הנ"ל דאם באת להתיר הא' ע"כ צ"ל האיסור הוא בהשני וא"כ שוב א"א להתיר הב', ולאסור הב' ולהתיר הא' ג"כ א"א, דמאי חזית לאסור הב' ולהתיר הא' דלמא להיפך הוא הלכך אסרינן שניהם אבל בספיקא דפלוגתא כנ"ד כאשר באת להתיר ביצה א' מחמת ספק פלוגתא אצ"ל דהב' אסור וא"צ לצרף האיסור של הב' להיתרא של הא' דאותו הביצה שנמצא הדם על החלבון מתירין דלמא הלכה בהא כגאונים דמתירין על החלבון, וכן הביצה שנמצא הדם על החלמון מתירין דלמא בהא הלכה כרא"ה ואין צריכין לומר בשעה שמתירין הא' שהב' אסיר כי יש דיעה שבין בחלבון ובין בחלמון הביצה מותרת ורק הדם אסור עי' פמ"ג וא"כ ל"ד לב' שבולין ויש להתיר שניהם:
יב
נשאלתי מאחד על הא דאיתא ברמ"א סי' נ"ז ס' כ"א דטריפה הניכרת מותר למכור לעכו"ם דתו ליכא למיחש שמא ימכרנו לישראל, והקשה הא איכא למיחש לבעים שימכור לישראל, ומבואר בחולין דף ס"ד דאסור למכור ביעי טריפה ונבילה לעכו"ם דלמא ימכרנו לישראל, וכ"פ בש"ע סי' פ"ו. והנה יותר מזה יש לתמוה על שאלת יעב"ץ שהובא בפ"ת סי' נ"ז דאף טריפות שאינו ניכר מחיים וניכר לאח"ש לאחר הפשט וניתוח מותר למכור לעכו"ם ואין חוששין שיבא לרמות ישראל דלהפסיד ממון לא חששו ע"ש, ומדסתם משמע אף בפרה חולבת מותר כה"ג, וקשה הא איכא למיחש דלמא ימכור החלב לישראל וישראל יעמוד על החליבה דכה"ג מותר החלב לישראל ודרך הוא לקנות חלב מן עכו"ם וישראל עומד על החליבה, וזה יותר חמור מבצים דגבי בצים דרך העכו"ם להביאן לשוק למכור ושייך לומר כל דפריש מרובא פריש ואין ישראל הקונה עושה איסור, ורק המוכר עושה איסור דהוה כמבטל איסור לכתחילה אבל גבי חלב, הולך הישראל לבית העכו"ם לעמוד על החליבה והוה קבוע, וכמע"מ דמי, ואם הקונה אוכל החלב עושה איסור. ונ"ל לישב דלא אסרו חכמים למכור אלא אם יש חשש על אותו הדבר עצמו שהוא מוכר שמא ימכור לישראל, אבל באיסור שנעשה אח"כ ביד העכו"ם אחר המכירה כגון החלב שנתהוה אח"כ בדדי' ע"ז לא חשו חכמים למכור לו מחשש זה, וכן גבי עוף אם ידוע להמוכר שיש לה ביצה גמורה במעי' אסור למכור עם הביצה, אבל אם אינו מרגיש שיש לה ביצה גמורה אף דנגמרה אח"כ ביד עכו"ם אין איסור למוכרה לעכו"ם, ואין זה דומה להא דאיתא בפסחים דף והובא בש"ע א"ח סי' תס"ז בחיטין שנפל עליהם מים דאסור למכור לנכרי כ"א קבא קבא, דכ' הר"ן דאף דניכר הבקיעין בחיטין אסור משום שמא יטחון אותן העכו"ם וימכור הקמח לישראל דהתם הטחינה נעשה בגוף החיטין שמכר לו הישראל כמו במקום שקונין פת עכו"ם דאסור למכור לו אפי' בצים טרופות עי' סי' פ"ו משא"כ כאן, דהחלב והבצים נתהוו אח"כ ביד העכו"ם אחר המכירה להא לא חששו ולפ"ז יש ליזהר שלא למכור פרה אם יש חלב ברדי', וכן עוף אם יש לה ביצה הנגמרת אפי' בטריפות הניכר כנ"ל נכון וברור:
יג
נשאלתי בעיר שהי' שלשה שו"ב ומת א' ושבק לן חיין ועתה רוצים מקצת העיר לקבל שו"ב חדש שיהי' שלשה שו"ב כמקדם ורוב בני העיר אינם רוצים וטוענים דסגי בשנים, מהו הדין:
תשובה. גבי ש"ץ מבואר בא"ח סי' נ"ג דאפי' יחיד יכול לעכב ולומר שאינו מרוצה שיהי' פ' ש"ץ, וכ' המג"א שם ס"ק כ' דה"ה בכל המינוים יחיד יכול למחות ואפי' במרביץ תורה ע"ש, מיהו דוקא כשרוצה לקבל אחר, והלבוש הביאו המג"א שם כ' שנוהגין עכשיו שהולכין אחר רוב פורעי מס, וכ' המג"א הטעם דדוקא בימיהם שהש"ץ הי' מוציא הרבים י"ח יכול היחיד לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ משא"כ עתה בזה"ז ע"ש, וא"כ לכאורה גבי שו"ב נמי הולכין אחר רוב פורעי מס אם אומרים לקבל שו"ב חדש מקבלים ואם לאו אין מקבלים, אך באמת גבי שו"ב נ"ל דאפי' המיעט יכולין לכוף להרוב לקבל שו"ב חדש כדי שתהי' השו"ב ביותר הכשר ויתרון כדי שיוכלו להיות אצל השחיטה והבדיקה שנים בכ"פ ובפרט אם אין צריכין להוסיף ממון עבור השו"ב החדש, דומיא דש"ץ בימים הראשונים דאף א' יכול לעכב דאין נעשה שליח בע"כ ה"נ אין מאכילין לאדם דבר איסור לפ"ד אף שהוא מצד חומרא, דמדינא נאמן א' בשחיטה ובדיקה מ"מ אין מאכילין לו בע"כ. ועוד נ"ל יותר דאף אם הי' עד עתה רק שני שו"ב ורק שנתרבה השחיטה בעיר ויש להמועט טענה הנ"ל שא"א כעת להיות שנים אצל השחיטה והבדיקה יכולין המועט לכוף את הרוב לקבל עוד שלישי וליתן לו חלק משכר השחיטה ואין בזה משום השגת גבול לשו"ב הראשונים מטעם הנ"ל, ועיין בטו"ט מ"ק סי' חית וסי' י"ג מ"ש בזה, ורק זה נראה דהשו"ב החדש צריך להיות מקובל לכל בני העיר דאם אין מרוצה לכל בני העיר אפי' יחיד יכול לעכב בתחילת קבלתו וכנ"ל:
יד
שאלה. איך להתנהג בחומץ שהוא מוחזק בתולעים כידוע כשמסתכלין נגד השמש נראין בו תולעים דקין מאוד, ואף סינון ע"י בגד דק צ"ע אי מהני מחמת שהן דקין מאד, יש לחוש שעוברין דרך הבגד. והנה החכ"א יצא להקל ומתיר אף בלא סינון כלל ומתיר אף לחממו, ולפענ"ד אינן נראין דבריו, ולכן מוכרח אני להאריך קצת:
תשובה. הב"י הביא בב"ה בשם רי"ו והש"ך בסי' פ"ד ס"ק יו"ד הביאו ג"כ וז"ל חומץ שיש בו תולעים אם פירשו לאויר נקרא פירשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוה פירשו ומותרים ועי' פמ"ג דכ' הא דפירשו לאויר דאסור היינו חוץ לכלי וא"כ לפ"ז לכאורה נראה דמותר לשתות החומץ וכן ליתן לתבשיל אף בלא סינון כלל, אבל אחר העיון נראה דאף לשתות אסור בלא סינון וכ"ש ליתנו לתבשיל שיש בו א כל כמו שאבאר, שליתנו לתבשיל שיש בו אוכל יש ב' טעמים לאיסור ולשתות יש טעם א' לאיסור. הפ"ח כ' דאם פי' מן האוכל לדופני הכלי בפנים אסור ולפ"ז אין לאכול התבשיל שנתן בו חומץ אלא ביום דחזי לי', אבל בלילה לא עכ"ל. והכו"פ העתיק דבריו בסתם וז"ל אבל אם אוכל בקדירה יש ליזהר בחומץ שיש בו תולעים כי אילי יפרשו מאוכל לחוץ לאוכל, ולפ"ז אין לאכול תבשיל שנתן בו חומץ, כי מי הנזהר לדקדק ולעיין שלא יפרשו מאוכל לדופן הכלי, וגם א"א לראות אם יפרשו מן האוכל לדופן הכלי כי הם דקין מאוד ואין רואה רק נגד השמש. והנה החכ"א בב"א סי' ל"ד יצא להקל ופי' דברי הפ"ח דלא אסר אלא לאכול התולעת בפ"ע משום דאזל לשיטתו דס"ל דגם במים או בשאר משקין בכלי ופירש לדופני הכלי מבפנים דמותר היינו דוקא אם חזרו להמים או המשקה, אבל בפ"ע אף לשחות בפה ולאוכלו אסור ע"ש, אבל ז"א דא"כ אמאי אוסר לאכול התבשיל בלילה, הא אם חזר להתבשיל מותר לפ"ד, וע"כ דדעת הפ"ח אף אם חזר להתבשיל אסור, והטעם נ"ל ל"מ לדידן דס"ל גבי קמח שהתליע אף מונח בכלי אסור דחיישינן שמא פרשו לדופני הכלי בפנים וחזרו דדוקא גבי מים ושאר משקים מותר אם פרשו לדופני הכלי בפנים דיש ריבויא מכל אשר במים תאכלו וליחש דלמא פרשו לדופני הכלי וחזרו אלא ע"כ דאף פרשי לדופני הכלי בפנים מותר כדאיתא בגמרא משא"כ בקמח או בשאר אוכל דנהי דכ"ז שלא פרשו מותר מ"מ אם פרשו אף לדופני הכלי בפנים וחזרו אסור וכמ"ש הש"ך ס"ק ט"ו ע"ש, ולפ"ז פשיטא דיש לאסור אם פרשו מן החומץ לאוכל ואח"כ פרשו לדופני הכני בפנים דהתורה לא התירה אלא אם פרשו מן המים או מהמשקה עצמה לדופני הכלי מבפנים מריבויא מכל אשר במים תאכלו וליחש דלמא פרשו לדופני הכלי בפנים אע"כ דמותר אבל לא בפרשו תחלה מן המים או המשקה לאוכל ומן האוכל לדופני הכלי בפנים, ואף אם חזרו אסורין, אלא אף לדעת הפ"ח דס"ל גבי קמח שהתליע דאם פרשו לדופני הכלי בפנים וחזרו דמותרין וה"ה בשאר אוכלים המונחין בכלי מ"מ זה דוקא אם גדלו התולעים מיני' ובי', אבל אם התולעים באו מן החומץ להתבשיל ואח"כ פרשו לדופני הכלי בפנים וחזרו ס"ל להפ"ח ג"כ דאסורין דזה לא הוה רביתיהו, ומש"ה אוסר לאכול בלילה כי פרשו לדופני הכלי בפנים וחזרו, וע"כ נ"ל דכוונת הפ"ח אף אם חזרו אסורין דאל"כ למה כ' דאם פרשו מן האוכל לדופני הכלי מבפנים אסור, הא אפי' אם פרשו מן החומץ עצמו לדופני הכלי אם לא חזרו לדעת הפ"ח אסור לשחות ולאכלו כמו דס"ל גבי מים אע"כ אפי' חזרו אוסר. וכעין ראי' לזה כי השואב מן הבור לכלי אף אם פרשו אח"כ לדופני הכלי מבפנים אסור כמבואר בב"י בשם הרא"ש והרמ"א בסי' א' ועי' ש"ך ס"ק ד' והטעם דהתורה לא התירה מריבויא הנ"ל אלא אי גדלי במים שבכלי ולא בשואב מים עם תולעים מן הבור, וה"נ אי פרשו תחלה מן המשקה לאוכל ואח"כ פרשו לדופני הכלי בפנים לא התירה התורה ואסור אף אם חזרו. גם מ"ש שם להוכיח דכוונת הפ"ח דדוקא בפ"ע אסור דאל"כ איך מותר לאכול התבשיל ליחש דלמא פירש על דופני הכלי בפנים דבריו תמוהים, דהא באמת הפ"ח אוסר לאכול בלילה ורק ביום ויראה שלא פרשו על דופני הכלי ונותן להאוכל ואוכל מיד ורואה שלא פירשו לדופני הכלי. גם מה שהאריך שם לחלוק על הפ"ח דאוסר בפרש לדופני הכלי ולא חזר מדאורייתא, והוא כ' דרק משום מ"ע או משום ב"ת ומש"ה מתיר שם בפירש על האוכל אפי' האוכל יבש לגמרי והוכיח מהא דאמרינן בחולין בימים ובנחלים הוא דכי אית לי' אכול דלית לי' לא תאכל הא בכלים אף דלית לי' אכול וא"כ אין לו בכלים הם דומין ממש ליש לו בימים ונחלים וכי היכי דיש לו בימים ונחלים מותרין אפי' בפ"ע, ה"נ אין לו בכלים מותרין אפי' בפ"ע ע"ש, דבריו תמוהים דהא ע"כ אינן דומים לגמרי, דהא יש לו בימים ונחלים מותרין בפרשו ובכלים באין לו אסורין בפרשו לאחורי כלי מבחוץ וא"כ נהי דמוכח מריבויא הנ"ל דכ"ז שלא פרשו לאחורי כלי מותרין אם חזרו לתוך המים או המשקה, מ"מ אם אוכלו בפ"ע אסורין מדאורייתא דהוה פרשו בתוך פיו ודוקא אם שותה עם המשקה לא הוה פירש דהוה רביתייהו משא"כ בפ"ע הוה פירשו, עי' פמ"ג מ"ז אות ד' וא"כ אף בפירש לאוכל יבש אסור לאכול דהוה פירש בתוך פיו עיין בפמ"ג. עוד יש חשש בחומץ, כיון דדרך עשיית החומץ במקומותינו שבשעת עשי' זב החומץ מחבית לתוך גיגית ושואב בכלי מן הגיגית ושופך לתוך חבית או לכלי אחר א"כ יש חשש שבשעה ששואב עם הכלי מהגיגית שמא פרשו לדופני הכלי מבחוץ, ואף דלדעת הב"י והש"ך ס"ק ד' ליכא איסור בשואב מכלי, דדוקא מבור אסור לשאוב ע"ש, מ"מ לדעת הט"ז ס"ק ה' אסור לשאוב אף מכלי וכן החזיק הכו"פ אחריו והחכ"א אישתמיט לי' דברי הט"ז ולא הביא רק בשם הכו"פ וחולק, ולולא דאישתמיט לי' דגם הט"ז אוסר לא הי' חולק בדבר. גם מ"ש שם לחלוק על סברת כו"פ וז"ל דאטו צד פנימי וחיצון גורם היתר ואיסור אלא שהתורה התירה כל שהוא דרך גדילת התולעת ודרך התולעת להתקרב אל המשקה ולא לרחק, אך כ"ז שהיא בתוך אויר הכלי או הבור לא מיקרי פירש, שכן דרכם שלא להיות תמיד בתוך המשקה, אלא בתוך חלל הכלי והבור ששם המשקה אבל לא לצאת לחוץ, והא תינח בתוך הכלי שנתגדלו שם, משא"כ בכלי ששואב והכניסו כלו למקום המשקה, א"כ צד הפנימי והחיצון שוין, וא"כ כל המשקה שיש בפנים ובחוץ הכל חיבור אחד, וא"כ אף אי נימא דלאחר שנתייבש המשקה מחוץ רוחש לפנים הכל היא דרך גדילתו שהרי מעולם לא פירש ממקום גדילתו וחיותו ואדרבה מתקרב למקום חיותו ולא נקרא פי' כלל עכ"ל, והנה לפי דעתו קשה א"כ הא דאמר ר"ה לא לישפי שכרא בצבייתא באורתא דלמא פרוש לעיל מצבייתא, והדר נפל לכסא וקעבר משום שרץ השורף. ולפ"ד החכ"א מה איכפת לן הא שופך המשקה דרך הצבייתא ודרכן לפרוש מחוץ למשקה, אלא ע"כ דעיקר החשש דלמא לאחר שעבר המשקה ונתייבש הצבייתא, ואז פירש על הצבייתא, ונפל אח"כ למשקה דהוה פי' כמחוץ לכלי, ה"נ יש לחוש שמא לאחר שהוציא הכלי השואב בה ונתייבש המשקה פירש אז ואח"כ נכנס לפנים ועי' כו"פ מבואר כן בהדיא דעיקר החשש שמא לאחר שהוציא הכלי ונתייבש פירש אז ונכנס לפנים ובזה ל"ל חיצון ופנימי שוין דאף בפנים דוקא כ"ז שהמשקה בתוכו ופי' לדופני הכלי מותר משא"כ לאחר שהוציא המשקה ונתייבש הוה פירש ואסור, ולפ"ז אף לשתית החומץ אסור, ועיקר התקנה בזה לבשל החומץ שימותו התולעים, ואח"כ לסננו על בגד דק שלא יעברו התולעים דרך הבגד כנ"ל, ועי' פ"ת שמחמיר אם פירשו מהחומץ לתבשיל אף אם לא פרשו מהתבשיל לדופן הכלי ע"ש.
טו
מעשה שהביאו השו"ב לפני ריאה מפרה המשתנת דם והיתה לבינה ביותר וצויתי לקלוף הקרומי ריאה באיזה מקומות והי' הקרום לבן והטרפתי אותה וחזינא שהיא מילתא דתמיהא בעיני השו"ב, ונכנסתי עמהם בדברים ואמרו שבכל פעם ששוחטין פרה המשתנת דם נמצא הריאה לבינה קצת ואין עושין מזה שאלת חכם ומכשירין אותה בלי שום בדיקה, כי דרך הוא להיות הריאה לבינה בפרה המשתנת דם, וכאשר שמעתי דבריהם עמדתי מרעיד כי לפי דעתי כל שנשתנה מראה הריאה קצת ללובן שוב צריכה בדיקה לקלוף הקרומים ולבדוק ואם נשתנו אפי' ללובן קצת יש להטריף, וכמ"ש הת"ש בסי' ל"ח ס' ו' דכל הנוטה ללובן יש להטריף דאין אנו יודעין באיזה עץ שיערו חכמים, ונהי דכאן י"ל דלכ"ע מהני הבדיקה לבדוק הקרומים ואם הלכה המראה לאחר שקולפין אותם כשר אף לדעת הת"ש סי' ט"ז דס"ל דאם מראה טריפה על הריאה במקום בשר לא במקום מוגלה וקלפו הקרומים והלכה המראה מהקרומים דיש לאסור ע"ש, מ"מ בנ"ד י"ל דגם הת"ש מודה דכשר אם הלכה המראה מהקרומים אחר שקלפו כיון דמשתנת דם דרך הוא להיות בשר הריאה לבן קצת ובנמצא שינוי בבשר הוה דינו כמו מוגלה כמ"ש הד"ק סי' ל"ה ס"ק י"ד, ועי' ח"ס חיו"ד סי' ל"ד ג"כ כ"כ מ"מ בודאי כאן הבדיקה מעכבת לכ"ע אף לדעת הל"ש סי' ל"ח ס"ק מ"ט שכ' דאם המראה ע"ג מוגלה ונאבד בלי בדיקה, דהמיקל בהפ"מ לא הפסיד ע"ש דזה דוקא ע"ג מוגלה והחילוק ק"ל ע"ש וצריכה בדיקה לקלוף כל מקום שנתלבן ולראות אם לא שלטה המראה בקרומי הריאה דאז פשיטא דטריפה דזה לא מעלה ארוכה מה שמשתנת דם להכשיר אפי' אם נמצא ש"מ בקרומו דאדרבא זה גרע כיון שבא מחמת חולאת כמ"ש השבו"י ח"ב סי' נ"ז בבהמות שיש להם חולי שווינד זיכט וה"נ אי נימא דמה דמשתנת דם גורם לשינוי מראה בקרומים בודאי גרע עוד יותר וטריפה, ועי' ת"ש ס"ק כ' גבי מראה על מוגלה דכ' ג"כ כעין זה וצריכין השו"ב ליזהר שלא להכשיר בלא בדיקה וש"ח כנ"ל:
טז
מעשה באו"ע שנתפצלה מקמא והשו"ב קורין איתו נחלק כיון שאין גומא תחתיו אך הר"א מטריף בזה אם חלק העליון ארוך מחלק התחתון אך הי' נראה לעין שהתחיל להתפצל מן החוד והי' שוה חלק התחתון לחלק העליון באופן שהי' כשר אף לדעת הר"א סי' ל"ה ס' ס"ה ע"ש ורק שהי' נחסר מקצת מן הורדא והי' נמצא אותו המקצת בראש או"ע ונתארך האו"ע יותר משאר או"ע ועי"ז חלק התחתון קצר מן חלק העליון ויש לדון בזה אי היה כמו פיצול מקמא או לא, וגם אי הוה כמו ב' לריעותא גם אם הי' לפיצול סמיכה על הלב, מהי הדין בזה:
תשובה. נ"ל אם לא הי' לפיצול סמיכה על הלב, בודאי יש להטריף לדעת הר"א דעיקר החילוק הוא בין אם שוה חלק התחתון לחלק העליון דכשר ובאם שחלק התחתון קצר מחלק העליון דטריפה, היינו מטעם דהא דפיצול מקמא טריפה היא, משום דסופו להתפרק כיון שתלו למטה ואין לו סמיכה וזה דוקא אם חלק התחתון קצר מחלק העליון, אז חלק העליון עומד במקומו, וחלק התחתון תלוי למטה, ואין כח לחלק התחתון למשוך חלק העליון אצלו, ועי"ז סופו להתפרק משא"כ אם שניהם שוין חלק התחתון לחלק העליון, אז אמרינן דחלק התחתון מושך ג"כ לחלק העליון אצלו ואין סופו להתפרק, ולפ"ז גם בנ"ד אף שבלחו החתיכה החסירה מהורדא הי' שוין, מ"מ כיון שעכשיו חלק התחתון קצר מהחלק העליון יהי' מה שיהי', מ"מ סופו להתפרק כיון שאין כח בחלק התחתון למשוך חלק העליון אצלו, אך מחמת שהיו לו סמיכה על הלב יש להכשיר כמבואר בדו"ק סי' ל"ה ס' י"ב וא"ל דהוה ב' לריעותא אם אין הפרש קש ביניהם דחתיכה החסירה מן הורדא ונמצא כאן הוי ריעותא כמבואר בפמ"ג ש"ד ס"ק כ"ב סי' ל"ה כיון דלדעת הש"ך הוה רק יתרת, וכ"כ הל"ש אות קל"ו, וגם הפיצול הנ"ל אפשר לומר דנחשב ריעותא אף שיש לו סמיכה על הלב, וא"כ הוה ב' לריעותא, אך נ"ל בנ"ד לא הוה ב' לריעותא דע"כ לא כתבו דהוה ריעותא, אלא אם החתיכה נמצאת מקמא כיון דלדעת הש"ך לא הוה רק יתרת מקמא. אך בנ"ד דאין עומד מקמא ורק שניתוסף בחוד ונראית ארוכה משאר או"ע גם הש"ך מודה דלא מיקרי יתרת מקמא כיון שאינו עומד מקמא, גם מדברי הד"ק סי' ל"ה אות י"ב משמע דאם יש להפיצול סמיכה על הלב לא מיקרי ריעותא.
יז
בדין הכה במקל על השדרה איתא בחולין דף נ"א אר"י א"ר הכה על ראשה והלכה לה כלפי זנבה כו', אין חוששין משום ר"א ואי שלים חוטרא אפלגי דגבא חיישינן ואי אית בה קיטרי חיישינן ואי מחיי אפסקי' חיישינן, פי' רש"י כלומר לרוחב הגב חיישינן לחוט השדרה, ודבריו סתומים אי ס"ל כדעת הרמב"ן שהביא הר"ן דיש לחוש לפסיקת חו"ה, ולפ"ז אין צריך שהיית מעל"ע רק בדיקה, וגם אנן בקיאין בבדיקת חו"ה אי נפסק רובא או ס"ל דחוששין לריסוק חו"ה כדעת הר"א צריכה שהיי' מעל"ע ובדיקה, ולדידן ל"מ בדיקה כמ"ש הש"ך בסי' נ"ח ס"ק ד' ומלשון הגמרא משמע דחוששין לריסוק חו"ה מדקאמר הכה על ראשה כו' אין חוששין משים ר"א ואי שלים חיטרא כו' חוששין משמע דחוששין לר"א. והנה הר"ן כ' דכי חיישינן היינו בלא הלכה אבל אם הלכה אח"כ ל"ח ואיכא מ"ד דאפי' הלכה בכה"ג חיישינן לחו"ה, ונראה דבהא פליגא דלדיעה הראשונה חיישינן לריסוק כל אברים כמו גבי נפילה והלכך מהני הילוך יפה ד"א כמו דאמרינן גבי נפילה הלכה א"צ בדיקה ולאיכא מ"ד ס"ל דאין חוששין לריסוק כל אברים רק לתו"ה ולכך ההילוך אינה מוציאה מחשש ריסוק חו"ה והב"ח כ' דלאותו דיעה אף הילוך יפה ד"א ובדיקה ל"מ לדידן דא"א בקיאין בבדיקת ריסוק, והטור כ' דחוששין שמא נפסק החוט, וכ"כ הש"ע ומשמע לכאורה דאף שהיי' מעל"ע ל"צ, אך עי' בד"מ אות ג' דפירש דברי הטור דמיירי דוקא בהילוך יפה ד"א אפ"ה צריכה בדיקה בחו"ה אי נפסק רובא, ועי' בב"י שהביא דעת ר"א דס"ל ג"כ דחיישינן לר"א. עכ"פ משמע מדברי כל הפוסקים חוץ מהרמב"ן דבעינן שהיי' ובדיקה, וא"כ לדידן דלא בקיאין בבדיקת ר"א אפי' באבר אחד כמ"ש הש"ך סי' נ"ח ס"ק ד' טריפה ובהלכה ד"א איכא פלוגתא שהביא הר"ן והט"ז ס"ק ד', דצריכה שהיי' ובדיקה, ואף אנן בקיאין בבדיקה וכ"פ הפמ"ג וכ' דוקא לריסוק כל האברים אין אנו בקיאין בבדיקה משא"כ באבר אחד, אך מדברי הש"ך סי' נ"ח אות ד' מבואר דאף באבר אחד א"א בקיאין בבדיקה, וא"כ צ"ע להתיר בשהיי' ובדיקה אך בהלכה אף דדעת הב"ח דאפי' הילוך ל"מ וא"א בקיאין בבדיקה מ"מ יש לסמוך על הדג"מ שמיקל בבדיקה וצריכין לבדוק אם לא נשתנה מראיתו, וגם אם לא נפסק רובא וכ"ז בהכאה בכח אבל בהכאה קלה אין חוששין בהילוך יפה, כנ"ל וכמ"ש הת"ש ע"ש:
יח
נשאלתי בא' שהי' לו ל"ב אווזות ודרכם לילך ביום ברחוב ובלילה מכניסים אותם לחצר, והחצר מחזיק ט"ו אמות רוחב על י"ח אמות אורך, ובלילה שמע קול צעקה בין האווזות ויצא מבית לחצר לראות מהו קול הצעקה ולא ראה כלום, ובבוקר ראה שנחסר אווזא אחת ויצא חוץ לחצר וראה מונח ראש האווזא, וגוף האווזא לא נמצא ואמר שמסופק ג"כ אולי לנה האווזא אחת ברחוב כי לא מנה אותם בשעה שהכניסם לחצר, ובדק כל האווזות שבחצר ולא נמצא שום ריעותא פצע וחבורה, גם הי' חלונות פתוחים בכתלי החצר לרחוב גם אמר שאינו שכיח שם דורם, ולא ראה דורס שם וכלבים שכיחים שם ושאל על האווזות מה דינם:
תשובה. נ"ל להתיר האווזות שבחצר מהטעמים שאבאר. א' כבר ביארתי בתשובה מ"ק סי' כ"ז, דנהי דלרשב"א וכוותי' פסק בש"ע סי' נ"ז סי' י"ג דבדרוסה אזלינן בתר המצוי והל"ל למיזל בתר רוב טבע הענין מי שדרכו לדרוס והל"ל למיחש דלמא הי' כאן דורס שועל או ברדלס שדרכן לדרוס ולא לתלות בכלב שאין דרכו בכך, היינו דוקא לענין אותו העוף שנמצא בו הריעותא ולא ידענו ממה הי' לו אזלינן בתר רוב טבע, משא"כ לחוש לשאר העופות שלא נמצא בהם ריעותא אף הרשב"א מודה להרא"ה ותוס' דלא אזלינן בתר המצוי להחמיר מטעם דהוה ס"ס שמא לא נגע ושמא לאו דורס הוה, והבאתי שם ראי' מדברי הטור, א"כ בנ"ד כיון דדורס לא שכיח, וכלבים שכיחים תלינן שנעשה ע"י כלב ומותרים שאר האווזות שלא נמצא בהם ריעותא, ע"ש שהארכתי בטוב טעם, ועוד יש להתיר בנ"ד אפי' אי הי' נתחזק שם דורס כיון דהראש הנקטע לא נמצא בחצר אלא מבחוץ ואינו ידוע אם האווזא הלזו שנקטע ראשה לנה בתוך החצר הוה לי' ספק על, דדלמא דרס אותה בחוץ ולא הי' הדורס בחצר ובספק על מתירין בדרוסה. ואף דשמע קול צעקה בין האווזות שבחצר אין מזה הוכחה שהי' הדורס בחצר עי' בחי' הרשב"א בחולין שכ' בפ"י דבספק על מותר, אף בהוא שותק והן מקרקרין וכ"כ הר"ן שם ובפרט בנ"ד כיון דקטע ראש האווזא שמבחוץ תולין שהאווזא שבחוץ מסתמא צעקה כשבא הדורס ועופות אינן רואין בלילה, וכאשר שמעו האווזות שבחצר צעקת האווזא הלז סברו שהדורס בא לחצר ומחמת זה צעקו הם ג"כ, ולפ"ז אפי' הי' מוחזק שיש כאן דורס אפשר להתיר מטעם ספק על. ועוד יש טעם להתיר כיון דהחצר הוה רחב ט"ו אמות על אורך ח"י אמות הוה מקום רחב ועי' ספר יהושע סי' מ"ח דשם הי' המעשה בחצר שהי' אורכו כרחבו י"ב על י"ב וכ' דהוה מקום רחב, ובעופות כ"ע מודים דמהני מקום רחב כמבואר בט"ז ס"ק י"ד ובש"ך ס"ק כ"ד וכתבו הטעם דנשמטין מן הדורס אנה ואנה ע"ש, והנה לפי טעם זה דנשמטין אנה ואנה אף אם הי' האווזות גדולים ושמנים שאינן יכולין לפרוח באויר, יש להתיר במקום רחב דאף דאין יכולין לפרוח מ"מ נשמטין אנה ואנה והוה כספק על, אלא לדעת הצ"צ בסי' ק"ה דכ' הטעם משום דיכולין לפרוח באויר וכן נראה דעת הפמ"ג במ"ז ס"ק י"ד ע"ש, ולפ"ז באווזות שאין יכולין לפרוח ל"מ מקום רחב אך בנ"ד הי' המעשה קודם ר"ה שהאווזות עדיין לא גדלו בכמותן וכחושים ויכולין לפרוח באויר ומהני מקים רחב אף לדעת הצ"צ, ועוד יש צד להתיר בנ"ד כיון דהי' חלונות פתוחים בכותלי החצר ויכולין לפרוח לחמץ ואף דחזינן דלא פרחו לחוץ, דתיכף כששמע צעקת האווזות בחצר יצא לחוץ ומצא אותם בחצר, מ"מ כיון דהי' להם מקום להנצל דרך החלונות אם איתא דהדורס בא לדרוס ולהזיק גם להם ודאי הי' בורחים לינצל מידו אלא ש"מ דהדורס לא בא אצלם, ומכל הני צדדי היתר התרתי האווזות שבחצר, אבל אין להתיר בנ"ד מטעם קטע רישא דחד מינייהו דנח רוגזי', כמבואר בספר יהושע סי' הנ"ל דאם דורס נכנס לחדר אחד ומשם נכנס לחדר אחר וקטע בחדר הב' ראש אחד מהם דפשיטא דהעופות שבחדר האחד אסורין ולא מועיל מה דקטע ראש אחד ונת רוגזי' בחדר הב' להתיר העופות שבחדר הא' ומלתא דמסתברא הוא, א"כ ה"נ אי הוה ידעי' דהי' דורס בחצר ולא הי' מקום רחב ויצא אח"כ לחוץ ושם קטע ראש האווזא לא הי' מועיל להאווזות שבחצר להתיר מטעם נח רוגזי' אלא מטעמים הנ"ל יש להתירן כנ"ל:
יט
נשאלתי מאיש א' פה ירושלם עה"ק בס"ת אשר הצד"י שבו נכתבין ביו"ד הפוכה, ובס"ת קראו בצבור זה כמה שנים, ועתה קמו אנשים ומנעו א"ע מלקרות בו עד שיתקנו ולעשות יוד ישרה, וביקש ממני לעיין בדבר ע"פ דינא אם יש חשש פסול בדבר להצטרך תיקון. גם האיש הנ"ל הביא לפני תכריך כתבים מהה"ג מיפו שליט"א אשר העתיק מכי"ק הגאון ר' מנחם מענדיל תלמיד הגר"א זללה"ה ונאמר שם וז"ל, תמונת הצד"י היא יו"ד נו"ן, והיו"ד מאחורי הנו"ן או פני' לגבי נו"ן או היו"ד מחזיר פני' מהנו"ן כמ"ש האריז"ל זה לא איכפת לן כי אלו ואלו התמונות דברי אלקים חיים כו' והאריך שם ע"פ נסתר על מה רומז תמונות הצד"י והמפורסם א"צ ראי' כי מסתמא קיבל כן מרבו אליאו ז"ל ואני מוסיף שכן מצאתי בפרדס מהרב הקדוש מהרמ"ק זללה"ה בשער אותיות פ' כ"א שהביא כן בשם הזוה"ק פ' בראשית שהיו"ד צריכה להיות הופכת פניה מן הנו"ן, והג' בעל התניא בש"ע או"ח סי' ל"ו בתמונות אותיות באות צד"י הביא בשם האר"י הק' דבתפילין צריך להיות הראש ימין כמו יו"ד הפוכה, ונהי דאם כ' בתפילין כמו יו"ד ישרה ג"כ אין לפסול לדעתו כי זה וזה צד"י עלי', מ"מ לכתחילה לדעת האר"י הק' יש לכתוב בתפילין יו"ד הפוכה דוקא, ומשמע דבס"ת אין קפידא אפי' לכתחילה לכתוב יו"ד הפוכה דוקא אלא כמו שירצה יעשה, אבל חלילה לומר אם כ' יודין הפוכין בהצד"י דאין לקרות בו, וכמ"ש הנוב"י מ"ק בחלק יו"ד סי' פ' דמה שאינו מבואר בתלמוד שלנו אינו מעכב, ושם כ' אף מה שמבואר בב"י ובב"ש להיפך מ"מ כיון שאינו מבואר בתלמוד א"צ לתקן רק אם אפשר בקל לתקן, אך בנ"ד שלא נמצא בשום פוסק לפסול צד"י כזו, וגם בספרי הקבלה לא נמצא לעשות דוקא יו"ד ישרה בהצד"י, חלילה להוציא לעז על הס"ת ועל עם ד' שקראו בו וברכו עליו בה"ת כמה אלפים ורבבות ברכות לומר ח"ו שברכו ברכות לבטלה ועברו על לא תשא לדעת רוב הפוסקים שאסור לברך על ס"ת פסול, וכ"ש ליגע בו יד למחוק היודי"ן הנכתבין בקדושת ס"ת ולגרום לעצמו ח"ו ליטותא דרבנן יד המוחק בספרים תקצץ, אלא הס"ת הוא בחזקתו וכשרותו ומותר לקרות בו בציבור ולברך עליו בלי שום חשש ופיקפוק כלל וכלל. וכן נ"ל להוכיח מן הגמרא שבת פ' הבונה דאיתא שם שלא יעשה גימלין צד"י וצדי"ן גימלין, וכ' הרא"ש בהל' ס"ת וז"ל והא דאמר שלא יעשה גימלין צד"י אינן דומין לא בקריאה ולא בכתיבה, אלא אם תהפך הגימל מלמטה למעלה תהי' נראות כצד"י ונראה לפרש כוונת הרא"ש דהיינו אם יכתוב ג' כזה ג בלא ראש עב למעלה ולמטה יהא עב קצת הרגל הימיני אם תהפכו יהי' צורתו צד"י פשוטה, והא הכא אם תהפוך הגימיל יהי' הראש הימיני היינו היו"ד שאחורי הנו"ן פשוטה תהי' הפוכה מחזיר פני' מהנו"ן פשוטה ש"מ דגם צד"י צריכה לכתוב יו"ד הפוכה, ואף דאין מכאן ראי' לפסול אם כ' להיפך יו"ד ישרה, די"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים כנ"ל, עכ"פ יש ראי' דגם זה כשר לענין צד"י וכל הנוגע בו יד למחוק שקול ישקל מקודם לבל יפול בליטותא דרבנן כנ"ל.
כ
ראיתי בטו"ט מ"ת תשו' הל' טריפות שכ' להקל גבי בהמה שבלעה ירק עב ונמצא אח"כ צד פנימי של עור הפנימי של הושט קרוע קצת וצד החיצון הי' שלם ועור החיצון הי' נצרר דם והי' שלם לגמרי והאריך להכשיר משום דנשחט תוך ג"י ולא חיישינן לנתרפא ולנקב ל"ח כיון דצד החיצון שלם ולפנימי יש בדיקה לענין נקב אליבא דכ"ע במקום ידוע ע"ש, ולי נראה דאין להקל מטעם דנשחט תוך ג"י, דהנה בחולין דף נ"ה גבי חרותה בי"ש כשר ובי"א טריפה וקאמר התם דבדקינין בבדיקה דבי' מדרשא, וכ' הרשב"א בחי' אי רדף אחרי' ארי או שמעה קול רעמים ושחטוה ונמצא הריאה צמקה, צ"ע כיון דאיכא קמן למתלי' אי תלינן משום דרוב בהמות כשירות, וכעין בא זאב ונטל בני מיעי', או דלמא גבי זאב ומישמוש ידא דטבחא תלינין משום דנשחטה הותרה, אבל זו דודאי מחיים צמקה ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא, וצריכה בדיקה דבי' מדרשא. והר"ן כ' דבדיקה זו דוקא היכי דלא ידעינן ממה נעשה אי בי"ש או בי"א אבל היכי דידעינין דנעשה בידי שמים א"צ בדיקה. והנה אנן קי"ל כרשב"א כמ"ש הרמ"א בסי' ל"ו ס' ט"ו ועי' ש"ך ות"ש ופמ"ג וחיישינן שמא נעשה מקודם ע"י אדם, וה"נ כאן יש לחוש שמא נעשה טריפה מקודם ג"י ע"י קוץ, או אפי' שנעשה ע"י חולי אי ניקב הפנימי במקצת וק"ד מבחוץ טריפה, ואף דבהפ"מ אם נאבד בלא בדיקה צידד הפמ"ג להקל בראינו שבא לה בי"ש מ"מ היינו דוקא בנאבדה ולא בדקה, משא"כ בנ"ד דרואין ריעותא מבוררת דעור הפנימי נקרע קצת וק"ד בחוץ ואמרינן בגמרא אם אין מכה ק"ד מנין בודאי תלינין שנעשה קודם ג"י והבריא ונתרפא. ועוד י"ל דבנ"ד אף לדעת הר"ן טריפה, דע"כ לא היקל הר"ן אלא גבי חרותא דכיון דאיכא מידי למתלי שנעשה בי"ש ושכיח להיתרא יותר מלאיסור, וגם הי' לה חזקה מבוררת דבמעי אמה לא היתה צמקה הריאה משא"כ בושט דאדרבא איכא חזקת אבמ"ה וגם ליכא חזקה מבוררת ואפי' ס"ס ל"מ בושט מטעם זה כמבואר בכמה דוכתי ואפי' היכי דשכיח יותר להיתר מלאיסור אסור בספק בשחוטה כמ"ש הש"ך בסי' נו"ן בודאי גם הר"ן מודה דאיכא למיחש שמא נעשה קודם ג"י, ע"כ נ"ל דאין להקל בזה:
לסי' ל"ו מ"ש שם בדין העלזליך שצריכין למלוח מב' צדדין ואף שכ' הט"ז בסי' כ"ג ס"ק ו' דאין בעור דם ע"ש וא"כ לכאורה דומה לחלחולת מ"מ כל האחרונים חולקין על הט"ז בזה ע"ש בפמ"ג והגהת רב"פ:
כא
שאלה. בדין הנדרים שנודרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לצורך הוצאות בהכנ"ס, או בהמ"ד אם הגבאי תובע הנדרים לצורך ההוצאה אז עוברין בב"ת תיכף כדין הנודר לצדקה, או בעינן שלש רגלים:
תשובה. איתא בגמרא ר"ה דף ו', אמר רבא הקדש עניים עובר מיד מ"ט דהא קיימי עניים כו', והנה יש בזה ג' שיטות. התוס' ס"ל אי קיימי עניים עובר מיד בב"ת, ואי לא קיימי עניים אינו מחויב לאהדורי בתרייהו עד ג' רגלים ואז עובר בב"ת, ע"ש בתוס' דף ד' ע"א ד"ה צדקות ומעשרות ודעת הרשב"א הובא בר"ן דגבי צדקה אפי' אי קיימי עניים אינו עובר בב"ת מיד רק בעשה מוצא שפתיך תשמור, וב"ת אינו עובר רק לאחר ג' רגלים, ודעת הר"ן אי קיימי עניים עובר מיד בב"ת ואי לא קיימי עניים אינו מחויב לאהדורי בתרייהו לעולם רק צריך להפריש מיד ויהי' מונח אצלו עד שיבואו עניים אצלו, ובש"ע פסק כשיטת הר"ן, עי' ש"ך ס"ק ה' ס"י, ולכאורה קשה לשיטת הר"ן, ל"ש בצדקה של עניים ג' רגלים דאי קיימי עניים עובר מיד ואי לא קיימו עניים אינו עובר לעולם עד שיבואו עניים אצלו א"כ למה הביא הרי"ף הא דר"ת דקאמר דהא דקתני במשנה ולרגלים היינו לענין ב"ת הא לדידן לא נ"מ דהא הקדש לא שייך גבן רק הקדש עניים, וגבי הקדש עניים לסברת הר"ן ל"ש ג' רגלים, וכן מצינו לענין ואונאה שהשמיט הרי"ף דין הקדישות מה"ט כמבואר בסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק ט', וע"כ דנ"מ לענין הקדש בהכנ"ס דעובר בג' רגלים ודמי להקדש בד"ה, ומש"ה הביא הרי"ף הא דר"ח. והחילוק שבין הקדש עניים להקדש בהכנ"ס יתבאר, ומקודם ניישב קושית הרשב"א שהקשה אי ס"ד דעובר ב"ת מיד בקיימי עניים, א"כ אם נדר קרבן והוא עומד בירושלים אצל המקדש והכהנים נמי יעבור תיכף בב"ת והיא קושיא אלימתא לשיטת הפוסקים דס"ל דעובר תיכף בב"ח אי קיימי עניים. ולי נראה ליישב שיטות הפוסקים דיש לדייק בלשון הגמרא שא' מ"ט דהא קיימי עניים ומה פסיק לי' דקיימי עניים כך הל"ל אי קיימי עניים עובר מיד, אלא נראה לי דעיקר מצות צדקה מ"ה אם רואה יראה רעבים ואין להם מה יאכלו יאכילם, וערומים ילבישם כלשון הכתוב, וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך כו' וכן כי יהי' בך אביון כו' פתוח תפתח, וגם ברמב"ם הל' מ"ע פ"ז הל' ב' מבואר כן ע"ש, וא"כ ע"כ הא דמרבה קרא בפיך זו צדקה לעבור בב"ת ע"כ מיירי שהעני בפניו וצריך ליטול ופסק לו ליתן, דצריך ליתן לו תיכף ובאם לאו עובר תיכף בב"ת, דהא מוטל עליו החיוב להאכילו ולכסותו והאיך שייך ג' רגלים, וכן אם הגבאי תובע ממנו מה שפסק ג"כ עובר מיד אם לא יתן דהגבאי יד עניים הוא דהקרא קפיד אחיותי' דעני ומה"ט ס"ל באמת להר"ן דאי לא קיימי עניים אינו עובר אפי' בג' רגלים, ובזה לא קשה קושיות הרשב"א, דה"ק רבא הקדש עניים עובר מיד דהא קיימי עניים, פי' הקרא דמרבה צדקה ע"כ מיירי בקיימי עניים וכדפי' א"כ עובר מיד אבל גבי קרבן והקדישות מיירי הכתוב בכל גוונא דנדר קרבן או הקדיש לבד"ה הן בפני המקדש סמוך למקדש והן שלא בפני המקדש וכי היכי דשלא בפני המקדש אינו אלא בשלש רגלים, ה"נ בפני המקדש דבחדא מחתא מחתינהו קרא דבעינן שלש רגלים, ולפ"ז דבהקדש בהכנ"ס ודאי דמי להקדש בד"ה דאינו עובר רק לאחר שלש רגלים, ול"ד להקדש עניים בזה ודוקא לענין אונאה יש להם דין הקדש עניים דיש בהן אונאה דדין חולין יש להם, אבל לענין ב"ת אינן שוין כמ"ש הרי"ף:
כב
שאלה. אם מותר האב לפדות את בנו הבכור ולברך על הפדיון אם הוא בריחוק מקום מבנו הבכור.
תשובה. לפדות פשיטא שחייב לפדותו אפי' שלא בפניו כמבואר ברמ"א סי' ש"ה ע"ש, ולענין הברכה דעת הדג"מ שלא לברך שלא בפניו כי תוך למד אין לו חזקת חי דלמא נפל הוא, כמו דאסור לחכול בהמה קודם חית ימים דלמא נפל הוא, והח"ס הביא בשם רבו הגאון החסיד שבכהונה ר' נתן אדליר ז"ל, שקיבל פדיון הבכור בעיר ווין והבכור הי' בריחוק מקום ובירך אבי הבן על הפדיון וכ' הטעם דהוה חזקה דאתיא מכח רובא דרוב נשים ילד מעליא יולדות ע"ש. ואני אהי' כיהודה ועוד לקרא דמותר לברך היכי דהוה חזקה הבא מכח רובא, דהא חזינן דמברכין על השחיטה ואף דבבהמה גמי ליכא חזקה מבוררת כמבואר בתוס' חולין דף י"א ע"א ורק דהוה חזקה הבא מכח רובא, ומש"ה מברכין ורק גבי כיסוי חי' כיון דאפשר למבדק קודם ובודאי היכי דאפשר לברר מבררינן אבל הכי דא"א לברר סמכינן אחזקה הבא מכח רובא ומברכין ה"נ אם הוא במקום רחוק וצריך לפדותו וא"א לברר אם הוא חי סמכינן אחזקה דאתיא מכח רובא ומברכין. והא דאסרינן עגל בתוך שמנה עי' תוס' חולין י"ב דהוא רק חומרא משום גזירה, ועוד נראה לי טעם דצריך לברך כיון דחייב לפדותו אליבא דכ"ע כמבואר ברמ"א שם, והטעם אע"ג דגבי ספק בכור קי"ל דפטור מטעם המע"ה היינו דוקא אם הספק הוא אם אמו כבר נפטר רחמה, אבל כאן דאיכא חזקה מחמת רובא דרוב נשים יולדות ולד קיימא אלים הוא אפי' לאפוקי ממונא כמ"ש התוס' סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה ד"מ ע"ש, וכיון דחייב לפדותו שוב צריך לברך כמו דקי"ל גבי ק"ש דספק קרא ק"ש דחוזר וקורא ומברך. ועי' ישיע"ק א"ח סי' ס"ז ותבין:
כג
דין מתו אחיו מחמת מילה, הנה ביבמות דף ס"ד איתא לה הראשון ומת שני ומת שלישי לא תימול דברי רבי רשבג"א כו'. וקיל"ן כרבי דבתרי זימנא היה חזקה, והנה הרמב"ם והטו"ר והש"ע, העתיקו להלכה שלא תימול השלישי אלא תמתין לו עד שיגדל ויתחזק כחו, והנה הנוב"י מ"ת סי' קס"ה כ' וז"ל אי לאו שהרמב"ם וטוש"ע והנ"י ביבמות אמרו שלא תימול השלישי בזמנו, אלא ממתינין עד שיגדל ויתחזק כחו, הייתי אומר שלא תימול כלל. ודוקא היכי דראינו השלישי שלא נבלע בו דמו אמרינן מסתמא גם הראשונים הי' אדומים כו' אבל באשה שמלה בנה הראשון ושני ולא הי' בו שום סימן חולשת כח ומתו אמרינין שהוחזקו שבניו מתים מחמת מילה ולא תימול השלישי ע"ש, ונראה דזה תלוי בשני תירוצים של התוס' בחולין דף ע"ב ד"ה שמתו אחיו מחמת מילה דכתבי שם דמיירי שנימולו כשהן גדולים כו' א"נ אפילו בשמיני וכגון שהציצו בהן וראו שנבלע בהן דמן עכ"ל. והתם מיירי שהוא עתה גדול דכשבא לשחוט מסתמא הוא גדול א"כ לתירוץ הראשון של התוס' דמיירי דוקא כשנימולו כשהן גדולים משמע דאי נימולו כשהן קטנים, מחויב למול עצמו כשהוא גדול ולא מיקרי ערל, שמתו אחיו מחמת מילה וכדעת הרמב"ם משא"כ לפי תירוץ ה"ב של התוס' אף כשנימולו כשהן קטנים מ"מ אם ראו שנבלע בהן דמן לא ימול עצמו אף כשהוא גדול, ומיקרי ערל שמתו אחיו מחמת מילה, ולא הוה מומר לערלות, וכדעת הנוב"י, והרמב"ם ס"ל כתירוץ הראשון, וראייתו של הרמב"ם נראה מאותו מעשה של ר"נ עצמו, דבשבת דף קל"ד איתא אמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק דאכתי לא איבלע בי' דמא ליתרחו לי' עד דאיבלע בי' דמא ולימהלוה כו, מדר"נ דתניא אר"נ פ"א הלכת לכרכי הים וכו', ולכאורה קשה מנ"ל להוכיח מדר"נ דילד אדום או ירוק דאין מלין אותו דלמא התם משום דאותה אשה הוחזקה שמתו שני בני' מחמת מילה ובתרי זימנא הוה חזקה וכמ"ש התוס' בחולין דף מ"ד ע"ב ד"ה שלישי דר"נ ס"ל כרבי דבתרי זימנא הוה חזקה, דאל"כ למנ"מ הביא הא דאמר ר"נ שמלה בנה ראשון ומת, ושני ומת הא בלא"ה נמי אין רשאין למוהלו, עד שיבלע בו הדם, וא"כ לכאורה מוכח מדר"נ אדרבא להיפך דמותר למוהלו ודוקא בהוחזקה אין מלין הא לא"ה מוהלין אותו אף באדום או ירוק, וצ"ל דר"נ בהאי מעשה תרתי אתי לאשמועינן, חדא דבתרי זימנא הוה חזקה מדאמר שמלה בנה ראשון ומת שני ומת משמע דבתרי זימנא הוה חזקה, ומדקאמר לה המתינו עד שיבלע בו דמו אתי לאשמועינן דאי איכא מידי למתלי' שמחמת זה מתו הראשונים כגון הכא דאיכא למתלי' מחמת שלא נבלע בהן דמן תלינין בהא, ואם ראינו עתה שנבלע בו דמו מותר למוהלו, ובזה א"ש הא דקאמר שלישי הביאתו לפני דל"ל להביאו לפניו הל"ל לשאול שלא בפניו אם מותרת למוהלו או לאו, אע"כ דזה הי' ע"פ ציויו של ר"נ להביאו לפניו לראות אי נפל דמו או לאו, ויהי' מותר למוהלו אם תמתין עד שיפול בו דמו. וא"כ ממילא נשמע נמי דהיכי דלא נבלע דמו אף היכי דלא איתחזק שמת אחיו למי אסור למוהלו וכ"ש היא דמה לקולא היכי דאיתחזק בתרי זימנא והל"ל דשוב לא ימול השלישי אף דנבלע דמו ולא לתלות שמתו מחמת שלא נבלע בו דקיל"ן ספק נפשות להחמיר אפ"ה מלינין לי' ותלינין שמתו מחמת שלא נבלע דמן, וכ"ש להחמיר שלא למולו כ"ז שלא נבלע בו דמו, וס"ל לי' לרמב"ם כי היכי דאם מתו מחמת שלא נבלע דמן תלינין בזה ומותר למהול השלישי אם נבלע דמו מיד, ה"נ אפי' היכי דחזינין דנבלע דמן בב' הראשונים מ"מ כיון דאיכא למתלי' מחמת שלא הי' עדיין רק בן שמנה ימים והוא חלש עדיין, וא"כ אם ממתינין עד שיגדל ויבריא בודאי מותר למוהלו והתוס' בתירוץ השני ס"ל נמי הפשט בגמרא כמ"ש רק דהם חלקו דדוקא אי לא נבלע בו דמו כיון דסברא גדולה היא בזה תלינין, אבל אי נבלע בהן דמו דאין סברא כ"כ למתלי' בחולשת כח דהא כל התינוקת מלינין ביום השמיני, ומש"ה לא תלינין בחולשת כח. ובזה נתיישבו דברי התוס' חולין דף מ"ז ע"ב ד"ה שלישי הביאתו לפני ועי' מהרש"א שם ולפמ"ש ניחא דדייק התוס' מדקאמר הביאתו לפניו, ועל פי ציויו ול"ל להביאו אי בתרי זימנא לא הוה חזקה ה"ל להורות למוהלו בסתם אע"כ דבתרי זימנא הוה חזקה, ומש"ה ציוה להביאו לפניו, אי לח נפל בו דמו תמתין עד שיפול בו דמו וימולו אותו דתלינין דהב' ראשונים מתו מחמת שלא נפל בם דמן, כנ"ל:
כד
נשאלתי בחופת נדה האיך מותר החתן לשום הטבעת קידושין על אצבעה הא קי"ל באשתו נדה דאסור להושיט כלי מידו לידה כמבואר ביו"ד סי' קצ"ה ואמת שראיתי במהרי"ל בהל' נשואין שכ' שבאם היא אינה טהורה אינו מגיעה בה, אך מניח ליפול מעצמו לאצבעה ע"ש אך עכ"ז עדיין לא נכון כפי מה שפסק רמ"א בסי' קצ"ה סי' ב' דאף ע"י זריקה מידו לידה אסור ע"ש, וגם לא ראיתי נוהגין כן רק שמשים הטבעת על אצבעה ממש ולא ראיתי מי שמקפיד ע"ז. ונ"ל ללמד זכות על מנהגן של ישראל, לפמ"ש הב"י באע"ז בסי' כ"א בשם תשו' הרשב"א סי' אלף קכ"ח וז"ל, ואפי' הושטת כלי מיד אשתו נדה לידו אסור לפי שלבו גם בה ובקריבות מיעוט איכא למיחש להרגל דבר עבירה אבל בשאר נשים שאין לבו גם בהן בדברים אלו כגון הושטת כלי וכיוצא בהן אין בהן משום הרגל עבירה, וכן הביא הרמ"א בסי' כ"א דיש מקילין בזה דלא אסרו אלא באשתו נדה משום דלבו גס בה, וע"ש בב"ש ס"ק טי"ת, וא"כ בכלה דאין לבו גס בה עדיין ובפרט דעדיין לא ברכו ז' ברכות, וכלה בלא ברכה אסורה פשיטא דלא גרע משאר עריות דלא אסרו הושטת כלי מידו לידה, ועוד דל"ד לאשתו נדה דמותר ליחד עמה וכשיש ביניהם קרבת דבר חיישינן להרגל עבירה משא"כ בכלה דהדין שהוא ישן בין אנשים והיא ישינה בין הנשים ואסורין ביחוד, פשיטא דליכא חשש כלל להרגל עבירה, לאסור הושטת כלי מידו לידה ומנהג של ישראל תורה הוא:
כה
בדין מי שקרע על אביו או אמו, שהדין שאינו מאחה לעולם. אם נתן הבגד לחייט לתקנו ואותו הקרע מהו הדין אם צריך לחזור ולקרוע, נ"ל דזה דמי לאם החליף ולבש בגד אחר דאם הוא תוך זיין צריך לקרוע פ"א ולאחר ז' א"צ, ה"נ כן הוא אם עבר ואיחו הקרע כנ"ל:
כו
אם צריכין להוסיף על בית עלמין ר"ל, (מועתק מהבעש"ט זצוקלה"ה)
ככה יתנהגו, מקיפים המקום שרוצין להוסיף זיין הקפות עם יוד אנשים לא פחות, בכל הקפה יאמרו בארבעה קרנות מקום הוספה בתהלים קפיטול ק"ב ק"ג ק"ד, ובישעי' קפיטיל מ"ב, ומתחיל שירו לד' שיר חדש, ובכל הקפה יתחילו מצד קרן דרומית מזרחית, ובצד אותו הקרן יאמרו בתהלים קפיטיל ק"ב ומאותו הקרן יקיפו ויאמרו ויהי נועם דרך הקפה עד שיגיעו לקרן מזרחית צפונית ובאותו הקרן יאמרו קפיטיל ק"ג, ומאותו הקרן יקיפו ויאמרו ויהי נועם דרך הקפה עד שיגיעו לקרן צפונית מערבית ובאותו הקרן יאמרו קפיטיל ק"ד, ומאותו הקרן יקיפו ויאמרו ויהי נועם דרך הקפה עד שיגיעו לקרן מערבית דרומית, ובאותו הקרן יאמרו בישעי' קפיטיל מ"ב מן שירו לד' שיר חדש, ובגמר הקפה ה"א יאמר אנא בכח ויכוונו השם הראשון וכן בפ"ב יכוונו בשם הב' וככה יתנהגו בכל הקפה מז' הקפות ואחר גמר כל הקפות יאמרו אנא בכח ז"פ, ויכוונו בכ"פ שם אחד מז' שמות עד שיגמרו ז' השמות וכשיתחילו לעשות מחיצות להמקום לא יתחילו מרוח צפונית וגם לא יתחילו לקבור מרוח צפונית, גם לא יתחילו מכהן, וי"ר שיבלע המות לנצח ב"ב אמן סלה: