אור ברסלב
יד יוסף חלק ב השמטות מאוה"ח.

יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג

השמטות מאוה"ח.

חושן משפט

א

(הל' תפילין)

בענין פ' והי' אם שמע שצריכה להיות סתומה שנתחבטו האיך לעשות לצאת ידי הרמב"ם ורא"ש, והט"ז בסי' ל"ב ס"ק כ"ו, הכריע להניח סוף פ' שמע פחות משיעור ט"א, וגם בראש פ' והי' יניח פחות מט"א וזה הוה סתומה לכ"ע, וכ' שמצא התמונה זו במהר"ם פדווא וקלסי', ועי' בש"ע של התניא מ"ש בזה. ואני כיהודה ועוד לקרא להביא ראי' לדברי הט"ז מדברי המרדכי בהל"ק שהביא כן בשם סמ"ג שמפרש כן דברי הירושלמי פ"ק דמגילה באיתא שם פתוחה מכאן ומכאן סתומה דה"פ שאם הניח פחות משיעור בסוף שיטה, וכן בשיטה שלמטה הוי לי' סתומה, הרי מפורש יוצא כדברי הט"ז:

ב

שאלה. אם סופר האריך בתפלין בכ"ף או בנו"ן פשיטה של שיטה העליונה והרגל של הכ"ף או הנו"ן מגיע עד השירטוט של שיטה התחתונה ונזדמן לו לכתוב בשטה התחתונה אחת מהאותיות שיש להם גג כגון ב' או ד' או ה' וכדומה זה לעומת זה ועי"ז נשתנה צורת הכ"ף או הנו"ן פ' לבי"ת כזה ב, ואח"כ גמר צורת האות שתחתיו אם מותר להפריד הנגיעה של הכ"ף או הנו"ן פ' לאות שתחתיו דהוה כמו דיבוק שאר אותיות זל"ז אם לא נשתנה צורת האות דמותר להפריד הנגיעה ולא הוה ח"ת או דילמא כיון דבתחילה בשעה שכתב הגג של האות קודם שגמרה כבר נשתנה צורת הכ"ף או הנו"ן פ' לבי"ת או לנו"ן כפופה לא מהני מה שגמר אח"כ צורת האות ואסיר להפרידם דהוה ח"ת וא"כ בתפילין ומזוזות אין לו תקנה.

תשובה. הנה בסי' י"ז הבאתי דברי המהרי"ט שכ' דאם נכנס ראש למ"ד לתוך כ"ף פ' דלא מהני קריאת התינוק ויש מתירין ע"י קריאת התינוק ורק שצריך לכסות גוף הלמ"ד והקשה ע"ז בתשו' מגיד מראשית בשם מהרא"ס אמאי פוסל מהרי"ט, וגם להמתירין אמאי צריך לכסות גוף הלמ"ד מאחר שכל הרואה יבדיל בין שניהם ויפריד אותם כיון שהם בשני שיטין ורישא בתר גופא גרירא, וא"כ אמאי צריך לכסות את חלק התחתון מאחר שהתינוק יבחין את האות כראוי נימא באמת דרישא בתר גופא גרירא, והבאתי שם דברי קה"ס דתירץ שדרך כתיבת הלמ"ד כותב תחילה הראש של הלמ"ד, והנה מתחילה כשעשה הראש של הלמ"ד הרי אפשר שבאותה הרגע שעשה הראש בתוך חלל הדל"ת אז נשתנה צורת הדל"ת ונעשה ה' הלכך צריך לכסות גוף הלמ"ד להמתירין, ולמהרי"ט לא מהני קריאת התינוק כיון דכבר נשתנה לצורת ה"י ידרשנו משם הרי כיון דרגע אחד נשתנה הדל"ת ונעשית ה"י אף שאח"כ גמר צורת הלמ"ד ואחר גמר הלמ"ד ליכא שום פסול כקושית בעל מגיד מראשית הנ"ל מאחר שכל הרואה יבדיל בין שניהם ויפריד אותם, כיון שהם בשני שיטין מ"מ, כיון שרגע אחד נפסלה אינו חוזר להכשירו ונשאר בפיסולו, ול"מ מה שמפריד אח"כ דהוה ח"ת, ואף דהפמ"ג בסי' ל"ב בסופו נתן כלל דכל היכא דנעשה ע"י כתיבה ליכא משום ח"ת היינו דוקא באותו אות גופא אם נתקלקלה עד שאין צורת האות עליו ומתקן אח"כ ע"י כתיבה בהא ליכא משום ח"ת אבל כאן כותב באות אחרת היינו בהלמ"ד, אם יגרור אח"כ איכא משום ח"ת להאות שלמעלה היינו הדל"ת, ולפ"ז ה"ה בנידון דידן, אם יגרור מרגל הכ"ף או הנו"ן פ' איכא משים ח"ת. ומה שהביא שחכם אחד עומד כנגדו ומצא מציאה במשנת אברהם בשם גדול אחד שמכשיר בזה, נ"ל שדעת אותו גדול כדעת הכה"ג שהביא המג"א בסי' ל"ב ס"ק מ' דסבירא לי' דאף ראש הלמ"ד הנכנס בתוך ד' או כף פשיטא דכשר, אבל אנן לא קיי"ל הכי כמבואר ברמ"א באהע"ז סי' קכ"ה ס' י"ח, ועיין באר היטב שם בהל' תפילין שהביא היד אהרן שחולק על כנה"ג וצוח עליו ככרוכיא שאינו כן ולא מצינו מי שמיקל בזה, ע"כ לדעתי חלילה להקל בזה. ולפ"ז נראה לי דה"ה אם בתיבת וחנון (בש"ת) נדבקה הוא"ו להחי"ת כז"ה וח דאסור למחוק הדיבוק לבד דהוה ח"ת דבשעה שכ' הזיין ימין של החי"ת ונדבקה לואו אזי נשתנה הואו עם הזיין לצורת חית ואם ימחוק רק הדיבוק הוה ח"ת וצריך לקלקל צורת הואו ולחזור ולכתוב ודו"ק:

ג

שאלה. בזבוב שעשאה נקודה דקה מצואתה בתוך ד', או בתוך כף פשיטה של תפלין, והנקודה היא שחורה ונשתנה לצורת ה"י, אם מותר למחוק הנקודה או לאו.

תשובה. נ"ל דאין תקנה למחוק הנקודה, דהוה ח"ת, אע"ג דאין הנקודה נעשית מדיו, מ"ר כיון שהיא שחורה כמו דיו, ועי"ז נשתנה צורת הדל"ת, לה"י, אם מוחק הנקודה לעשות דל"ת, הוה ח"ת. ועיין בספרי יד יוסף סי' יוד, שהארכתי בזה שאם נשתנה צורת האות מדבר שאסור לכתוב בו, מ"מ אסור לתקן ע"י מחיקה, דלא דמי לדיבוק שעוה על האות, דמותר לקלוף השעוה, ע"ש. גם הבאתי שמה מהרה"ג מהרש"ק ז"ל מבראד, שבספרו סת"ם על הל"ת סי' ל"ב, כתב בפירוש דאפילו על ידי טפה שנעשית מזבוב, שנשתנה צורת האות דאסור לגרור דהוה ח"ת, עיי"ש. גם אין להכשיר לגרור, מטעם דהנקודה היא דקה מן הדקה, וליכא שיעור אות קטנה, היינו שיעור יו"ד, חדא דהא דעת המחבר בסי' ל"ב ס"ק ט"ו, כהרא"ש דניקב רגל הפנימי של ה"י אפי' לא נשאר אלא כ"ש כשר, וא"כ פשיטה כיון דכשר בה"י כזו דהוה אות אם גורר ועושה ממנה דל"ת, אלא אפי' לדעת רמ"א שמחמיר כדעת רוב הפוסקים, דבעינן שישתאר כמלא אות קטנה, והיינו שיעור יו"ד, ומסיים הרמ"א והכי הלכתא, וא"כ איכא למימר היכא דליכא שיעור יו"ד, מכתב בינוני ליכא משום ח"ת, מ"מ המעיין בסידור דה"ח מהגאון מליסא בדיני קס"ת אות ל"א, שכתב אם ניקב רגל הפנימי של ה"י ונשתייר כ"ש א"צ להוציא אחרת, משמע דס"ל הא דכתב רמ"א והכי הלכתא הוא מספיקא החמיר רמ"א, לכן לענין קה"ת דאיכא נמי דעת הרמב"ם דמותר לברך על ס"ת פסול א"כ הוה ס"ס וא"צ להוציא אחרת, וא"כ דהוה ספק אי סגי בכ"ש, לענין ח"ת הוה נמי ספק דילמא סגי בכ"ש והוה ח"ת דח"ת הוה פסול דאורייתא, וכתב ולא וחקק גם מחמת שהנקודה רחוק מן הגג יותר משיעור עובי ב' קולמסין אין להקל, נהי דלכתחילה י"ל כן אבל זה לא לעיכוב ואדרבא הפמ"ג באשל אברהם בסי' ל"ב אות ל"ג מסתפק אי צריך הרגל השמאלי של ה"י להיות בסוף הירך הימיני עיי"ש, וגם הספר סת"ם הנ"ל, פוסל בכמה דוכתי אפי' אם נכנס לתוך הכ"ף פשוטה אפי' ת"ג של שעטנ"ז ג"ץ, והא ודאי רחוק מן הגג, ע"כ אין בידי להקל:

ד

בדין אבל ביום ראשון אסור מן התפילין כמבואר במ"ק דף ט"ו ע"א, וילפינן מדקאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך, מכלל דלכ"ע אסור, ודוקא יום ראשון דכתיב ואחריתה כיום מר, וכ"פ בש"ע א"ח סי' ל"ח וביו"ד סי' שפ"ח, ומהו יום ראשין דעת מהריט"ץ הובא בבה"ט דוקא יום הראשון של המיתה והקבורה אז אסור בתפילין כל היום, אבל אם המיתה הי' ביום א' והקבורה ביוה"ב אזי חייב בתפילין ביום ב' אחר הקבורה, דס"ל הא דאבילות יום ראשון דאורייתא דוקא אם הוא ג"כ יום המיתה, אבל אם הוא רק יום ראשון של הקבורה לא הוה דאורייתא, ומש"ה חייב בתפילין אחר הקבורה אך מדברי הט"ז בא"ח סי' ל"ח ס"ק לא משמע כן, וכן הדג"מ ביו"ד סי' שפ"ח, וכן הר"ז מרגליות בחידושים ובאמרים על הל' אבילות חולקים עלי' וס"ל דאף ביום ראשון של הקבורה לבד ג"כ אסור להניח תפילין. ושמעתי להקשות קושיא חמורה על המהריט"ץ מדברי הירושלמי ברכות פ"ג על הא דאיתא במשנה מ"ש מוטל לפניו פטור מק"ש ותפלה ותפילין, ע"ז הקשה הירושלמי הא תפילין כל היום אסיר ומשני דתני אגב ק"ש ותפלה, ואם איתא לדברי המהריט"ץ מה הקשה הירושלמי, הא נ"מ אם לא נקבר ביום המיתה רק ביום ב' אזי קודם הקבורה אסור, ואח"כ מותר והיא קושיא אלימתא לכאורה, עוד ראיתי בחידושי רעק"א על המשניות שהביא הא דירושלמי הנ"ל בשם הרשב"א הקושיא והתירוץ, וכ' הוא ע"ז דהרשב"א לטעמי' דס"ל בחו"מ פטור מתפילין, אבל להפוסקים דס"ל דחו"מ חייב בתפילין, נ"מ לענין חו"מ דכ"ז שמתו מוטל לפניו פטור מתפילין, אבל לאחר שנקבר חייב בתפילין דבחו"מ ל"ש מעולל בעפר קרנו, וכמ"ש המג"א סי' תקמ"ח ס"ק ה, אך קשה הא דבריו הם דברי הירושלמי כנ"ל, והירושלמי ס"ל דחו"מ חייב בתפילין כמבואר ברא"ש בהל"ק הל' תפילין, וא"כ מה מקשה הירושלמי הא נ"מ לענין חו"מ דכל שמוטל לפניו פטור ואחר הקבורה חייב ונ"ל ליישב כ"ז דלק"מ, דלכאורה יל"ד על התירוץ של הירושלמי דהא דתני תפילין היא אגב דתנא ק"ש ותפלה דזה ל"ש לומר כן אלא במלתא דא"צ למתנא דשמעינן מרישא ע"ז שייך לומר דתנא אגב רישא אע"פ שאינו צריך למיתני, אבל כאן דתנא דפטור מתפילין כ"ז שמתו מוטל לפניו דוקא משמע, אבל אחר הקבורה חייב, הא אפי' אחר הקבורה נמי פטור כל היום, ואיך שייך בזה לומר דתנא אגב. ובזכרוני דהתוס' בכמה מקומות בש"ס כתבו כן, אבל אין בזכרוני באיזה מקומן, ובפרט שאני מחוסר ספרים, (ואח"ז מצאתי בתוס' כתובות ד') ע"כ נ"ל לפרש דברי הירושלמי דלא מקשה אמאי תנא ומתפילין דפטור דוקא כ"ז שמתו מוטל לפניו הא אסור כל היום דזה לק"מ דלדעת מהריט"ץ איכא לתרץ דנ"מ אם הקבורה לא הי' ביום המיתה, דקודם הקבורה אסיר ולאחר הקבורה מותר, או דנ"מ לענין חו"מ, לדעת הירושלמי דחו"מ חייב בתפילין, דקודם הקבורה פטור, ולאחר הקבורה חייב, וכמ"ש רע"א. ובר מן כל דין קשה מאי הקשה הירושלמי הא כל היום אסור בתפילין הוא משום כיון שנקבר המת חל עליו אבילות, ואבל מעולל בעפר קרנו ומש"ה אסור בתפילין ואיכא איסורא בדבר, משא"כ המשנה מיירי כ"ז שמתו מוטל לפניו דעדיין לא חל עליו אבילותו ופטור מכל המצות משום כבודו של מת, או משום דטריד בצרכי הקבורה, ובא המשנה לאשמועינן דפטור מק"ש ותפילין ג"כ, אע"ג דאיכא בהו קבלת עמ"ש וא"כ מאי מקשה הירושלמי, אלא דקושיות הירושלמי כיון דקתני במשנה דפטור מק"ש, אע"ג דאית בי' קעמ"ש, וגם אחר הקבורה חייב בק"ש אם לא עבר זמנו, מ"מ כ"ז שמתו מוטל לפניו פטור, וא"כ ל"ל למיתני ומתפילין כיון דאסור כל היום לפעמים אף לדעת הריט"ץ, כגון ביום המיתה והקבורה וא"כ חזינן דתפילין קל מק"ש, ול"ל למתני תפילין, וע"ז תירץ דתני אגב ק"ש דשייכין להדדי, דכל הקורא ק"ש בלא תפילין כו', וראי' דבירושלמי לא גרס באמת ומתפלה מה"ט דתפלה קל מק"ש דלא הוה רק מדרבנן כמבואר בתוי"ט:

ה

(הל' שבת)

שאלה. מי שהי' ביתו ממזרח העיר רחוק מן העיר אלף אמה, והעיר היא גדולה יותר מב' וג' תחומי שבת, שהדין שאסור לו לילך בתוך העיר אלא עד מקים שכלה תחומו בתוך העיר, היינו אלף אמה, כדקיימא לן כרבא בעירובין ד' ס"א, דאין בני העיר הקטנה הולכין את כל העיר הגדולה, כיון דלא שבת באויר המחיצות, ואם הוא צריך לילך את כל העיר למערבה של עיר, צריך ליתן עירוב בתוך העיר, דאז נחשב כל העיר כד"א, כדאיתא במשנה ובטור סי' ת"ח, ויש לחקור בזה א) אי צריך ליתן עירובו במקום שכלה תחום ביתי, דהיינו לסוף אלף אמה למזרח העיר, או שמותר ליתן עירובו אפי' הרבה רחוק מתחום ביתו אפ"ה נחשב כל העיר כד"א. ב) יש לעיין אי צריך ליתן העירוב תוך העיר המוקף חומה שמחיצותיה קיימין בלי פירצה יותר מיו"ד שהיא רה"י, אז העיר נחשב כד"א, או אפילו בעיר פרוצה נחשבת כד"א כמו בשבת בעיר שיש בה ג' חצירות, דנחשבת כד"א בעיר פרוצה, ומודדין תחומה אלפים מחוץ לעיר, כמבואר בטור סי' צ"ח, ה"ה נמי בניתן עירובו נחשבת כד"א אפי' בעיר פרוצה. ג) אם מותר ליתן ערובו בתוך עבורו של העיר, ותהי' נחשבת העיר כד"א:

תשובה. נראה לי ראי' מפורשת מהגמרא דמותר להניח עירובו בתוך העיר אפי' ברחוק יותר מתחום ביתי. איתא במשנה עירובין מ"ט ע"ב, מי שבא בדרך וחשכה לו והי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתו תחתיו לא אמר כלום, ובגמ' מאי ל"א כלום א"ר ל"א כלום כל עיקר ואפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל, ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל וכו', ועיין פי' רש"י דמפרש פלוגתת רב ושמואל מיירי היכי דכל האילן עם ענפיו עומדים בתוך אלפיים למקום רגליו, ובהא פליגי רב ושמואל, רב סבר כיון דלא מסיים אתרי' באיזה ד"א קנה שביתה ל"ק לי' מידי תחת האילן וכאן במקום רגליו עקר דעתו מכאן הלכך לא יזוז ממקומו, ושמואל סבר כיון דכל האילן עומד בתוך אלפיים למקום רגליו, אף דלא סיים איזה ד"א, קנה שביתה תחת האילן ומותר לילך עד האילן, ורק לילך לביתו או לחזור לאחוריו ממקום רגליו אסור ע"ש ברש"י, וכ"ז דוקא אם כל האילן עם ענפיו עומד בתוך אלפים אמה למקום רגליו, אבל אם מקצת האילן חוץ לאלפים ממקום רגליו, גם שמואל מודה דלא יזוז ממקומו, דדלמא דעתו הוה באותו המקום שהוא חוץ לתחומו ונמצא דהוא חוץ לתחום עירובו, הלכך אף לשמואל לא יזוז ממקומו כדאיתא שם בסוגיא. תו איתא שם בגמרא, ת"כ דרב מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי במקומו לא אמר כלום, אבל אם אמר שביתתי במקום פלוני מהלך עד שמגיע לאותו מקום, הגיע לאותו מקום מהלך את כולו וחוצה לו אלפיים אמה כו', ופירש"י וז"ל כדמפרש לקמן שהי' אותו המקום מוקף מחיצות וראוי אותו המקום להיות כלו כד"א הלכך ל"צ לסיומי בי' ד"א, דכלו כד"א ומהלך את כלו וחוצה לו אלפיים אמה עכ"ל, אלמא אף לרב דס"ל גבי אילן אף שעומד כלו בתוך אלפיים מ"מ צריך לסיומי הד"א, מ"מ היכא דאיכא מחיצות דראוי להיות כלו כד"א א"צ לסיומי הד"א דכל המקום נחשב כד"א, ומינה נשמע לשמואל נמי דקי"ל כוותי' כמבואר בש"ע סי' ת"ח, דהיכי דמקצתו יוצא חוץ לתחום דצריך לסיומי הד"א, ה"מ היכא דליכא מחיצות, כמו גבי אילן דענפיו יוצאין חוץ לתחום, מודה שמואל דצריך לסיומי הד"א, אבל היכי דאיכא מחיצות דנחשב כלו כד"א א"צ לסיים הד"א, דבהא לא פליגי רב ושמואל דל"פ אלא גבי אילן דליכא מחיצות בעומד כלו בתוך אלפים אמה דלרב צריך לסיים הד"א, ולשמואל א"צ לסיים הד"א, אבל היכא דאיכא מחיצות כי היכא דלרב א"צ לסיים הד"א, ה"ה לשמואל היכא דמקצתו יוצא חוץ לתחומו נמי א"צ לסיים הד"א היכי דאיכא מחיצות, כיון דנחשב כלו כד"א, א"כ רל מקום דדעתו הוה לקנות שם שביתה אפי' חוץ לאלפים ממקום רגליו לא איכפת לן, דהא כל המקום נחשב כד"א, ועוד דע"כ צריך לומר כן לשמואל דהא האי ברייתא הנ"ל, דמייתי הגמרא ראי' מינה לרב, הקשה על שמואל בגמרא, דהא בברייתא קתני לא יזוז ממקומי, ומשני אמר לך שמואל הב"ע דאיכא ממקום רגליו עד עיקרו תרי אלפי וארבע גרמידי, והיינו מקצתו יוצא חוץ לתחומו ומש"ה לא יזיז ממקומו, דלמא דעתו הוה באותן ד"א שחוץ לתחומו ונמצא שהוא חוץ לתחום עירובו, ומש"ה לא יזיז ממקומו, אלמא האי ברי' דאילן לשמואל מיירי ע"כ דיצא מקצת האילן חוץ לתחומו, ואפ"ה קתני בסיפא אבל אם אמר שביתתי במקום פ' (פי' אי איכא מחיצות) מהלך את כולו וכו', אלמא אף במקצתו חוץ לתחום א"צ לסיים הד"א כיון דנחשב כלו כד"א, א"כ באיזה מקום שנתכוון לקנות שביתה אפי' חוץ מאלפים ממקום רגליו קנה שביתה כיון דכל המקום הוה כד"א, א"כ ה"ה לנ"ד לענין הנחת עירוב כיון דנחשב כל העיר כד"א מותר להניח עירובו בכ"מ אפי' חוץ לתחום ביתי, דעירוב עדיף מאומר שביתתי במקום פלוני, דהתם לא התירו אלא למי שבא בדרך וחשכה לו, ובעירוב התירו אפי' ליושב בביתו:

ב) ועתה נבא לבאר הספק הב', אם נותן עירובו דומה לשבת בעיר, ואפילו בעיר פרוצה נחשבת כד"א, או בעינן דוקא עיר שמחיציתי' קיימות דהוה רה"י אז נחשבת כד"א כנ"ל. ואחרי העיון נ"ל דבעינן דוקא שיתן עירובו בעיר שמחיציתי' קיימות בלא שים פרצה יותר מעשר, אז נחשב כל העיר כד"א, וראי' דאיתא בעירובין דף ס"א ע"ב אר"י א"ש שבת בעיר חריבה לרבנן מהלך את כלה וחוצה לה אלפיים אמה, הניח עירובו בעיר חריבה אין לו ממקום עירובו אלא אלפיים אמה, רא"א אחד שבת אחד הניח מהלך את כלה וחוצה לה אלפיים אמה, ופי' רש"י עיר חריבה מדיורי' אבל מחיצותי' קיימין סביב לה, והקשה הגמרא אר"א ממתניתין דקתני א"ל ר"ע אי אתם מודים לי בניתן עירובו במערה שאין לו ממקום עירובו אלא אלפיים אמה אמרו לו אימתי בזמן שאין בה דיורין, אלמא באין דיורין מודים רבנן לר"ע שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה וקשי' לר"א, ומשני מאי אין בה דיורין אינה ראוי' לדירה, ופי' רש"י שנפלו מחיצותיה, ואנן קי"ל כר"א, דאף בעיר חריבה אם נתן עירובו מהלך את כלה וחוצה לה אלפיים אמה, דהלכה כדברי המיקל בעירוב, ע"ש ברא"ש ובש"ע סי' ת"ח, ועכ"פ מוכח מכאן דאף לר"א בעינן מחיצותי' קיימין כדמשני אליבא דר"א מאי אין בה דיורין אינה ראוי' לדירה, ופי' רש"י שנפלו מחיצותי' וא"ל דדוקא בנפלו כל מחיצותי' דאז אינה ראוי' לדירה בזה מודה ר"א, אבל אם מחיצותי' קיימין ורק דאיכא פירצה יותר מיו"ד דעדיין חזי לדירה ל"ל בה, עיין בר' יונתן על הרי"ף מפורש בהדיא דאף בנפל קצת ממחיצותי' נמי מודין רבנן לר"ע, וא"ל דזה דוקא בעיר חריבה מדיורין אז בעינן מחיצותי' קיימין בלי פירצה יותר מיו"ד וכדברי ר"י הנ"ל, אבל עיר שיש בה דיורין אינה מזיק בה פירצה יותר מיו"ד, ז"א דאנן קי"ל כר"א, ולר"א אין חילוק בין עיר חריבה ובין שיש בה דיורין, הלכך אפי' יש בה דיורין בעינן שיהי' מחיציתי' קיימין בלי שום פרצה יותר מיו"ד. גם בש"ע סי' ה"ח כ' בזה"ל המניח עירובו ברה"י אלמא בעינן רה"י דוקא אז נחשב כל העיר כד"א, אלא דלפ"ז קשה אר"א שאמר בין שבת ובין מניח עירובו מהלך את כלה כו' הא מחולקין הם, דבשבת אפי' בעיר פרוצה נחשבת כד"א כמש"כ לעיל, כמבואר בטור סי' שצ"ח ובמניח עירובו בעינן דוקא מחיצות דלהוי רה"י, ונ"ל ליישב דבאמת לר"א אין חילוק בין שבת ובין מנית עירובו, דבשניהם בעינן מחיצות קיימין דלהוי רה"י, ובזה יש ליישב דברי רש"י שם ד"ה אף עיר חריבה שכ' וז"ל וע"כ חריבה מדיורין ולא מחימה, דאי מחימה לא הוה תני מהלך את כלה כיון דלא שבת באויר מחיצות עכ"ל, ולכאורה דברי רש"י קשה להולמן, דהא רש"י קאי אברייתא דקתני בה שבת בעיר כו' ובשבת לא בעינן מוקף מחיצות כמש"כ לעיל, וכ"כ רש"י בעצמו בדף הקודם גבי עיר שיושבת על שפת הנחל ע"ש ד"ה, אם יש לפני' דקה. ולפי מש"כ דברי רש"י מיושבין ומדוקדקין, דרש"י קאי אליבא דר"א דהגמרא מקשה על ר"א מהאי ברייתא ולר"א אף בשבת בעינן מחיצות קיימין אבל אנן פסקינן כר"א דבמניח עירובו בעינן מחיצות קיימין שיהי' רה"י, וכמבואר בש"ע סי' ת"ח, אבל בשבת ל"צ מחיצות, ואפי' בלא מחיצות מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה כמבואר בטור שצ"ח, וילפינן מהא דאיתא דף נ"ה ע"ב, יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהם ואם יש ג' חצירות של שני בתים הוקבעו, והתם מיירי באין מוקף מחיצות כמבואר בב"י סי' שצ"ח בשם ש"ל דאי מוקף מחיצות ל"ב ג' חצירות וכן מבואר שם בש"ע ומש"ה לא פסקינן בשבת כר"א דעיקר טעמא דפסקינן כר"א במניח עירובו בעיר חריבה דמהלך את כלה וחוצה לה אלפיים אמה משום דהו"ל כדברי המיקל בעירוב עיין ברא"ש, וא"כ לענין שבח דר"א מחמיר דבעינן מוקף מחיצות אין הלכה כמותו רק בגמרא הנ"ל, דהיא מימרא דרב אשי, ועוד ראי' דבשבת אפי' בעיר פרוצה נחשבת כד"א, דאיתא בגמרא דף ס"א ע"א עיר שיושבת על שפת הנחל אם יש לפניה דקה ד"א מודדין משפת הנחל ואם לאו אין מודדין אלא מפתח ביתי, ופי' רש"י דקה מחיצה כו' ע"ש, ומזה דייק הטור בסי' שצ"ח דדוקא בעיר שיושבת על שפת הנחל בעינן דקה משום דלא ניחא תשמישתא דבעיתי, אבל בשאר עיירות ל"ב מחיצות ומש"ה בשבת לא פסקינן כר"א, אבל במניח עירובו דר"א מיקל נגד שמואל דאף בעיר חריבה מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה, הלכה כמותי, ובלבד דאיכא מחיצות דהוי רה"י דבזה לא מצינו מי שמיקל יותר מר"א ואדרבא שמואל מחמיר דבעיר חריבה ל"מ מחיצות ואין לו רק ממקום עירובו אלפים אמה, ולפ"ז ממילא נפשט הספק הג' דאסיר ליתן עירובו בעיבורה של עיר כיון שהיא חוץ למחיצות העיר ודו"ק. ולפי"ז נראה לי דאם עשו מחיצות ע"י צ"ה כנהוג וצורפים לעיר שיהי' מותר לטלטל ולילך בכל ההיקף של הצ"ה אז מותר להניח ערובי בתוך ההיקף מחיצות או אפי' בתוך העיר, ואף אם העיר רחוקה מביתו יותר מאלפים כיון שהכל נחשב רה"י אחד וכמו שהוכחתי לעיל דברשות היחיד מיתר להניח עירובו בכל מקים אף במקום רחיק יותר מאלפים מביתו, ומותר לילך כל העיר וחוצה לה אלפים אמה, כנ"ל להלכה:

ו

נשאלתי אודות נסיעה בשבת ויו"ט על מסה"ב ההולך מלמעלה על הרחובות והולך יותר מי"ב מיל:

תשובה בעירובין דף מ"ג מספקא לי' אי יש תחומין למעלה מיו"ד והרא"ש פסק לחומרא דיש תחומין למעלה מיו"ד, והקשו עליו הא תחומין דרבנן והרא"ש פסק דאף י"ב מיל הוה דרבנן וא"כ ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא, ועי' קרבן נתנאל שמיישב דעת הרא"ש, והרמב"ם פסק דבתחומין דאורייתא דהיינו י"ב מיל אזלינן לחומרא וזה דוקא בר"ה, אבל בימים ונחלים וכרמלית אין איסור תחומין בהם דבר תורה, וביאר הטעם בתשובה, הובאה בק"נ כיון שאיסור הטילטול בהם אינו אסור רק מדרבנן לא יתכן שהמעביר ע"פ המים אסור מדרבנן והמהלך לוקה, כ"פ בש"ע כדעת הרמב"ם עי' סי' ת"ד. והרשב"א הביאו ב"י שם כ' דאסור להפליג בספינה בשבת כיון דספק אי יש תחומין למעלה מיו"ד אין לנו להוציאו מחזקת ביתו מן הספק, אבל לצאת מן הים בשבת מותר דהא מספקא לן אי קונה שביתה למעלה מיו"ד ואזלינן לקולא, דרשב"א ס"ל ג"כ די"ב הוה רק מדרבנן כמ"ש הה"מ פ' כ"ז מהל' שבת והביאו ב"י בסי' שצ"ז ע"ש. הרי לנו ג' שיטות אי יש תחומין למעלה מיו"ד, דעת הרא"ש דאפילו פחות מי"ב מיל אזלינן לחומרא דיש תחומין למעלה מיו"ד, דלרא"ש אין חילוק בין תוך י"ב ובין י"ב מיל דהא ס"ל דתחומין די"ב מיל הוה ג"כ מדרבנן בספ"ק דעירובין, ואף בכרמלית ס"ל דאזלינן לחומרא דלא כרמב"ם, דהא הוא פסק דבזה"ז ליכא ר"ה כרש"י כיון דלא בקעי בה ס"ר, עי' פ"ק דעירובין שמביא דברי רש"י בלי מחלוקת, משמע דהכי ס"ל, ועי' ב"י סי' שמ"ה ואפ"ה בס"פ מי שהוציאו הביא האי בעיא אי יש תחומין למעלה מיו"ד ופסק להחמיר והלא אין דרכו של הרא"ש לפסיק דבר שאין נ"מ לדינא, אע"כ דאף בכרמלית ס"ל להחמיר דלא כרמב"ם. ודעת הרמב"ם בתחומין די"ב מיל דהוה לדידי' דאורייתא אזלינן לחומרא, וזה דוקא בר"ה אבל בימים ונהרות וכרמלית דאיסור תחומין שבהן אפי' י"ב מיל לא הוה רק מדרבנן אזלינן לקולא, דאין תחומין למעלה מיו"ד. והרשב"א חילק דאם רוצה לצאת מביתו אחר שקנה שביתה בביתי חוץ לתחום למעלה מיו"ד אפי' תוך י"ב מיל אסיר דאין להוציאו מחזקת ביתו מן הספק, אבל לצאת מן הים מותר אפי' חוץ מי"ב מיל דהא הרשב"א ס"ל די"ב מיל הוה מדרבנן וכנ"ל. ולכאורה קשה לדברי הרא"ש דאזיל לחומרא בהאי ספיקא אפי' בכרמלית ואפי' בפחות מי"ב מיל וא"כ ה"ה בימי' ונהרות שהימים עמוקין י' מקרקע הספינה יש איסור תחומין, וכ"כ הב"י בסי' רמ"ח לדעת הרא"ש, וא"כ להרא"ש אסור לעולם אפי' קודם ג"י לשבת להפליג בספי' כמו שהבי' הרא"ש בפ"ק דשבת דברי רב אלפס שדחה דברי ר"ח שכ' הטעם דאין מפליגין ג"י קידם השבת הוא משום איסור תחומין ומיירי שאין המים עמוק יו"ד, והקשה עליו ר"א, דא"כ יאסר אפי' קודם ג"י נמי, וה"נ תיקשי לרא"ש גופו כיון דהוא פסק לחומרא אפי' בגבוה המים יו"ד מקרקע הספינה נמי יהי' אסור אפי' קודם ג"י לשבת דהא יש תחומין למעלה. שוב ראיתי שהב"ח הקשה כן על הב"י שכ' דלרא"ש איכא איסור תחומין אפי' בימים ונהרות והכריח הב"ח כדעת מהרי"ק שכ' שהרי"ף כ"כ רק לדעת ר"ח דס"ל דיש תחומין בימים ונהרות אבל הרי"ף עצמו ס"ל דליכא כלל איסור תחומין בנכנס לספינה קודם שבת דהילוך הספינה חוץ לתחום מלאכה הנעשה מאילי' הוא ואפי' לב"ש מותר, וה"ה לרא"ש אין איסור תחומין בימים ונהרות, ויש חילוק בין ים ליבשה ע"ש, והבה"ג הביאו הטור שם כ' אם קנה שביתה מע"ש בספינה מותר לכנוס בה בשבת, ועי' בב"י שהביא דברי מהרי"א למצוא טעם לדברי בה"ג ומה שפי' הוא. ולי נראה דבה"ג מיירי בשאר נהרות דליכא משום עונג שבת ובעמוק יו"ד, וס"ל כרשב"א הנ"ל שאם קנה שביתה בספינה ואז אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, ומותר לצאת אפילו בשבת כיון שהוא הולך למעלה מיו"ד, ול"ל גזירת שט או אפשר דאית לי' ג"כ ואסור לכנוס לספינה בשבת אפי' לילך בתוך התחום משום גזירת שט ורק דהכא כיון דקנה שביתה מערב שבת אית לי' היכרא ולא גזרינן, וע"ז הביא הטור דהר"י חילק, וגם בזה איכא גזירת שט כיון שמפליג בשבת. והנה להלכה אנן פסקינן בסי' רמ"ח דבשאר נהרות או לדבר מצוה מותר להפליג אפי' בע"ש, אם המים עמוקים יו"ד מקרקע הספינה, גם נוהגין להקל כדעת בה"ג לקנות שביתה בספינה, ולאחר שתחשך הולכין לבתיהן ובשחרית נכנסין לספינה ומפליגין וזה מותר לכ"ע, חוץ מהר"י דמחמיר משום גזירת שט, אך לשאר פוסקים מותר אפי' במפליגה חוץ לי"ב מיל, להרא"ש מותר כמ"ש למעלה בשם הב"ח, וכמ"ש מהרי"ק הבאתיו לעיל, ולרמב"ם ג"כ מותר בימים ונהרות כמ"ש לעיל, וגם לדעת בה"ג ורשב"א מותר כנ"ל. ועתה נבא לנ"ד הנה לדעת הרא"ש אסור חוץ לתחום אפילו תוך י"ב מיל, ולדעת הרמב"ם עכ"פ חוץ לי"ב מיל אסור דהא הרמב"ם ס"ל דגם האידנא איכא ר"ה ולא בעי ס"ר בוקעין בי, וא"כ ביבשה י"ב מיל הוה מן התורה ואזלינן בספיקו לחומרא ובפרט שהולך על הגשר שהיא רחבה יותר מט"ז אמה וס"ר בוקעין בה הוה ר"ה לכ"ע וי"ב מיל הוה מ"ה, ואזלינן לחומרא, וגם לדעת הרשב"א כיון דא"א לקנות שביתה על מסה"ב למעלה מיו"ד וקונה שביתה בביתו ואין מוציאין אותו מחזקת ביתו מן הספק כנ"ל, וכן פסק רמ"א בסי' ת"ד דביבשה חוץ לי"ב מיל דאסור:

ז

בסי' י"ז כתבתי להיתר באותן המורה שעות שהמציאו עתה שמעריכין אותו לאיזה שעה שרוצה שיקוץ אותו, גם מעמידין אצלו נר וכשמגיע השעה שרוצה מקיץ אותו וגם מדליק הנר מעצמו, וכתבתי שם להיתר, שמותר להעריכו מע"ש באופן שידליק בשבת הנר, וגם מותר להשתמש לאור אותו הנר בשבת, וע"ש טעמו. ואחר שיצא ספרי מדפוס בא לידי ספר אחד מחכמי הזמן ונקרא שמו גורן דוד והאריך בסי' ט"ו לאסור, ע"כ אמרתי להביא קצת דבריו ולהתווכח בהם ולהעמיד המורה שעות על מכונו בהיתר גמור כמש"כ בתשובה.

הנה ראשית דבריו שם הביא בשם ספר בן יהודא לאיסור, ועיקר יסודו שם שכ' לדחות דברי המג"א סי' רנ"ב ס"ק י"ז שהעלה דאם הישראל בעצמו נותן החיטים בשעה שהרחיים הולכין מכח המים, ליכא איסור דאורייתא, ושנית דאף המג"א ל"ק אלא באם נותן החיטים בשעה שהרחיים הולכין אבל אם נתן החיטים בשעה שהרחיים עומדין ואח"כ הלך וסילק מסגרת הגלגל והתחיל הגלגל להלוך בזה מודה המג"א שחייב עליו מ"ה ועפ"ז כ' שעד כאן לא הקיל הרמ"א בסי' רנ"ב ובסי' של"ח במורה שעות ול"ח להשמעת קול אלא בסתם כלי השעות דלית בהו חיוב דאורייתא המעריכן בשבת, אבל בהוועק אוהרען שיש בהן א"ד המעריכן בשבת הוה דינן כמו רחיים דאסור אפי' מע"ש משום השמעת קול בשבת, זה תורף פלפולו שם ע"ש בדברי המג"א. ואני שמעתי ולא אבין מה שמחלק בין סתם כלי שעות דליכא א"ד להעריכו, ובין הוועקיר דאיכא א"ד משים השמעת קול, אנה מצא דהוועק אוהר כיון דאיכא השמעת קיל הוה דאורייתא, הא השמעת קול בשבת אינו אסור, אלא היכי שהיא לשיר, ומשום שמא יתקן כלי שיר, משא"כ באינו מתכוון לשיר רק להקיץ אותו מותר, כמש"כ המג"א בסי' של"א גבי הממלא מים בכלי נקוב ע"ש, ורק עיקר האיסור באוהר להעריכן אם כבר עמד מהילוך הוא משום דהוה כגמר כלי מתקן מנא, וא"כ כיון דרמ"א מתיר בסי' רנ"ב מטעם דדרך להעריכו ולהעמידו מאתמול כמבואר באגור שהביא בד"מ דדרך הזייגער להעריכו מיום א' על יום הב', אין חילוק בין סתם זייגער ובין וועקיר, ולא אסרו ברחיים ליתן חיטים אפי' מע"ש אלא משום דדרך ליתן חיטים בכ"פ לתוך הרחיים וכיון דהרחיים משמעת קול איכא זלזול שבת, דיאמרו שהיום בשבת נתן החיטים, ובין שיהי' הנתינות רק איסור דרבנן וכ"ש אי הוה דאורייתא אסרו משום זלזול שבת, משא"כ בזייגער דליכא שום זלזול שהכל יודעים שהעריכו מאתמול לא אסרו, ואדרבה מדברי רמ"א משמע דאפי' הוועק זייגיר מותר דהא מחלק בין רחיים ובין הזייגער, משמע אף שהזייגער משמיע קול גדול כמו הרחיים, אפי"ה מפני שדרכו להעריכו מאתמול מותר מע"ש, ומה שהביא מדברי המג"א אין ענין לכאן דהמג"א מיירי מנתינות החיטין בשבת ברחיים של מים אבל בזייגיר דעיקר החשש שמא יאמרו שהעריכו בשבת וכבר כ' הרמ"א שאין חשש בזייגער משום דדרך להעריכו מע"ש א"כ אין חילוק בין סתם זייגער ובין וועקיר. גם מ"ש שם ראי' לאיסור מהא דאסור ליתן לגוי מעות מע"ש לקנות לו אם יומא דשוקא הוא בשבת כמבואר בסי' ש"ז, לא ידענא מאי קאמר, התם משום אמירה לעכו"ם נגעו בי' משא"כ כאן הא קי"ל דאין שביתת כלים בשבת, ליכא שום איסור כמ"ש שם.

לסי' כ"א מ"ש שם דאסור למכור או לשלוח לחבירו ודאי איסור וכ"ש ספק איסור ע"י מי שיודע שהוא אסור דחיישינן שמא ישכח מלהודיע והוכחתי כן מהמשנה דמאי פ"ג משנה ג' ע"ש, נ"ל בזה דוקא היכי שיש תקנה לדבר ובידו לתקן כגון בטבל דבידו לתרום תרומה ומעשרות או כגון שנטבע בנהר ויש חשש חימוץ דבידו למכור מעט מעט היינו קבא קבא דאיתא בגמרא, בכגון זה לא סמכינן על הודעה אבל מי שנזדמן לו דבר איסור שאין לו תקנה אחרת רק ע"י הודעה פשיטא דמותר למכור ע"י הודעה להקונה שהוא איסור:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה