יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
חיו"ד · פט
שאלה. בבעל מגיה שהגיה ס"ת ומצא בו טעות כזה שא"א לו לתקן בעצמו רק ע"י סיפר מומחה והס"ת הי' עד עתה בחזקת כשרות והיו קורין בציבור ואין להציבור ס"ת אחרת לקרות בו והמעשה הי' קודם החג ובאותו המקום לא הי' סופר לתקן הטעות באופן שאם יגיד להם מהטעות לא יהי' להציבור במה לקרות בחג בציבור, אם מחויב הבעל מגיה להגיד להם מהטעות, או מפני כבוד הציבור שיהי' להם העדר הכבוד אם לא יקראו בס"ת בציבור כל ימי החג אינו מחויב להגיד להם.
תשובה. תחילה נברר הסוגיא דגדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה, בש"ס ברכות דף י"ט ע"ב איתא אר"י א"ר, המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מ"ט א"ת ואית וא"ע לנגד השם כ"מ שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב מיתיבי קברו את המת וכו' תרגמה ר"א בבית הפרס דרבנן ת"ש גדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה תרגמה רב"ש בלאו דלא תסור ת"ש והתעלמת פעמים שאתה וכו' התם דכתיב והתעלמת ולגמור מיני' אסורא מממונא לא ילפינן ת"ש ולאחותו מת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו וכו' לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ ואמאי לימא א"ח וא"ת וא"ע לנגד השם ש"ה דכתיב ולאחותו ולגמור ממנה שוא"ת שאני. ופירש רש"י שאו"ת שאני כמה דברים התירו חכמים לעקור דבר תורה מפני סייג וגדר ומפני כ"ה היכי דאינו עוקר דבר במעשה אבל לעקור בידים לא והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש שהוא לובשו ומטומאה גופא שהותרה לכהן ולנזיר לטמא למ"מ דקא מיעקר בידים מפני כ"ה דלאו שוא"ת היא ה"ט דלא גמרינן מינה דהתם לאו כ"ה היא דדחי ל"ת דידה דמעיקרא כשנתן ל"ת דטומאה לא על מ"מ נכתב, כשם שלא נכתב על הקרובים אבל פסח והשבת אבידה לכל ישראל נאמר ואצל כ"ה ניתנו לדחות ע"כ היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתו נדחה המצוה אבל בכלאים דבמעשה ידיו נדחה הזהיר בהזהרתו עכ"ל רש"י והתוס' כ' דמנזיר לא יליף משום שישנו בשאלה ומכהן לא יליף דהוה לאו שאינו שוה בכל, משא"כ בכלאים העולה מסוגיא זו דכ"ה דוחה לאו דלא תסור אפי' בקום ועשה כמו גבי הא דקברו את המת וכו' וכמו גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות דמוקי לה בבית הפרס דרבנן ובארונות שיש חלל טפח דאין טומאתן אלא דרבנן דדחי כ"ה בקום ועשה, ולדעת התוס' בטומאת כהן דחי טומאה בכהן אפי' בקום ועשה ואפי' טומאה דאורייתא משום כ"ה דהוה לאו שאינו שוה בכל, וכן גבי נזיר משום שאפשר בשאלה ואין להקשות לפ"ד התוס' אמאי לא משני לעיל גבי קברו את המת וכן גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות דטומאת כהן שאני דהוה לאו שאינו שוה בכל ודחי אפי' טומאה דאורייתא, דבאמת כ' ברמב"ן בתה"א שער הכהנים דיש נוסחאות ישינים שכ' בהן וכ"ת ויליף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, וכ"ת נילף מכהן שאני כהן שכן לאו שאינו שוה בכל, וכ' הרמב"ן דלפ"ז אידחי לי' כלהו סוגיא דלעיל דהי' בא בטומאה באים עמו וכן מדלגין היינו ע"ג ארונות מיירי אפי' בטומאה דאורייתא, ע"ש, וכן י"ל לדעת התוס' דלפי המסקנא דשוא"ת שאני, וא"כ קשה ליליף מנזיר וכהן דהוה בקום ועשה וצ"ל דנזיר וכהן שאני. וכמ"ש התוס' ולפ"ז אידחי ג"כ הסוגיא דלעיל דמוקי בטומאה דרבנן דוקא, אלא אף בטומאה דאורייתא דחי טומאת כהן משום כ"ה. גם י"ל בענין אחר כמ"ש לקמן. וכ"ז לענין אותו האדם שרוצה לעשות איסור משום כ"ה ויודע מהאיסור אך אם האדם עצמו העושה האיסור א"י מהאיסור ורק שאדם אחר רואה שעושה איסור אם מחויב להגיד לו לאפרושי מאיסורא, היכי דאיכא כ"ה בזה איכא פלוגתא, דהרמב"ם בהל' כלאים פי' יו"ד הל' כ"ט כ' וז"ל הרואה כלאים של תורה על חבירו אפי' הי' מהלך בשוק קופץ עליו וקורעו מעליו מיד אפי' הי' רבו שלמדו חכמה, שאין כ"ה דוחה ל"ת המפורש בתורה ולמה נדחה בהשבת אבידה משום דהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת המת הואיל ופרט ולאחותו מפי השמועה למדו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ, אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כ"ה בכ"מ ע"ש, הרי דס"ל דאף אם הלובש אינו יודע מן האיסור מדכ' סתמא מ"מ אם חבירו רואה שלבוש כלאים קורעו מעליו אפי' בשוק וכ"פ בש"ע יו"ד סי' ש"ג והרמב"ם לא גרים בגמרא המוצא כלאים בבגדיו אלא אף ברואה בחבירו שהוא לבוש כלאים קורעו מעליו, אבל הרא"ש בנדה בהל' כלאים כ' וז"ל, ודאי המוצא כלאים בבגדו א"ק וא"ת וא"ע לנגד השם וחייב לפושטו אפי' בשוק אבל אם אדם רואה כלאים בבגד חבירו והלבוש כלאים א"י אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו, דמשום כ"ה ישתוק ולא יאמר לו וטעמו בזה דמה ששותק ואינו אומר לו הוה שוא"ת ודוחה משום כ"ה אפי' בדאורייתא. והרמ"א בסי' ש"ג הביא דעת הרא"ש בשם י"א, וצ"ע ליישב דברי הש"ע דכאן בכלאים פסק כרמב"ם, ורמ"א הביא דעת הרא"ש בשם י"א ולקמן בסי' שע"ב כ' רמ"א בסתם בלי שום חילוק, דאם כהן שוכב ערום באוהל המת דא"צ להגיד לו עד שילבש עצמו משום כ"ה והיא מדברי ת"ה שפסק כדעת הרא"ש ע"ש, וא"ל דס"ל כסברת התוס' הנ"ל לחלק בין טומאת כהן דהוה לאו שאינו שוה בכל חדא דא"כ אמאי לא יגיד לו עד שילבש עצמו, הא אף אם יגיד לו אינו מחויב לצאת ערום מפני כ"ה לשיטת התוס' ועוד דהא סיים הרמ"א שם אבל אם כבר הגידו לו חייב לצאת ערום ולא ימתין עד שילבש עצמו, ואלו לדעת התוס' א"צ לצאת ערום משום כ"ה וצ"ע ונ"ל דפלוגתא זו אם חבירו מחויב להגיד לו תלו בשני תירוצים של התוס' בשבועות דף ל' ע"ב, דאיתא התם אמר רבה בר"ה האי צורבא מדרבנן דידע בסהדותא וזילא בי' מילתא למיזל לבי' דיינא דזוטר מיני' לאסהודי קמי' לא ליזיל, א"ר שישא ברי' דר"א אף אנן תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול ה"ז לא יטול וה"מ בממונא אבל באיסורא א"ח וא"ת וא"ע לנגד השם כ"מ שיש חילול ההם אין חולקין כבוד לרב, והקשו התוס' שם הא אפי' באיסורא אמרינן דגדול כ"ה דדוחה ל"ת שבתורה בשוא"ת אפילו בדאורייתא, ותירצו ע"ז ב' תירוצים א' דיש לחלק בין גנאי גדול כגון מ"מ דמוטל בביזיון דהוא גנאי גדול בזה אמרינן דגדול כ"ה דדוחה ל"ת שבתורה בשוא"ת אפי' בדאורייתא משא"כ גנאי קטן כמו לילך להעיד לפני ב"ד קטן ממנו בזה לא דחי מילתא דאסורא אפי' בשוא"ת, ותירוץ הב' כיון שע"י שתיקתו נעשה איסור בידים ה"ל כעושה מעשה והכא כדפ"ה כגון שבאתה האשה לפני חכם להתירה להנשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי, ובממונא שרי אפי' מוציאין ע"י מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתי מיני' ראי' כגון שאחר רוצה ליטלו והשתא נמי ניחא הא דאיצטריך לשנוי. התם שאני ממונא דאיתיהב למחילה עכ"ל, הרי לתירוצם קמא דחילקו בין גנאי קטן לגנאי גדול ס"ל להתוס' דמה ששותק ואינו הולך להעיד מיקרי שוא"ת ובגנאי גדול דוחה אפי' בדאורייתא, והיינו כדעת הרא"ש דהרואה בחבירו שהוא לבוש אפי' כלאים דאורייתא א"צ להגיד לו דהוה שאו"ת, ולתירוץ בתרא לא הוה שוא"ת אם ע"י שתיקתו עושה חבירו מעשה והיינו כדעת הרמב"ם דאף ברואה בחבירו שהוא לבוש כלאים דאורייתא צריך להגיד לו, ולפי התירוץ הב' אין חילוק בין גנאי קטן או גדול דהיכי דהוה שוא"ת אף בגנאי קטן דוחה ל"ת שבתורה אף בדאורייתא, ובקום ועשה ואף אם לא נעשה האיסור ע"י עצמו רק ע"י אחר וע"י שתיקתו נעשה האיסור לא דחי כ"ה בדאורייתא אף בגנאי גדול משא"כ לתירוץ קמא אף בשוא"ת גנאי קטן אינו דוחה ל"ת כדאורייתא. נמצא לדעת הרמב"ם דס"ל כתירוץ הב' אין חילוק בין גנאי גדול לגנאי קטן ולדעת הרא"ש דס"ל כתירוץ קמא צריכין לחלק בין גנאי גדול דוחה בשוא"ת משא"כ תנאי קטן אף בשוא"ת אינו דוחה ל"ת דאורייתא אבל בדרבנן ודאי דחי כ"ה אף בגנאי קטן ואפי' בקום ועשה כדאמרינן גבי אבל שהלך בטמיאה הולכין עמו בטמיאה אע"ג דזה לא הוה גנאי גדול רק העדר כבוד אם אין הכהנים הולכין עמו עכ"ז דחי בבית הפרם כדאמרינן בברכות דף הנ"ל. ובזה יש לישב דברי הרא"ש דלכאורה קשה לדבריו דס"ל דאם רואה בחבירו שלבש כלאים דאורייתא דא"צ להגיד לו דהוה שוא"ת מגמרא ערוכה מנחות דף ל"ז ע"ב דאיתא התם רבינא הוה אזיל אבתרי' דמר בר רב אשי בשבתא דרגלא איפסק לי' קרנא דחוטי' ולא אמר לי' ולא מידי כד מטא לביתי' א"ל מהתם איפסק א"ל אי הוה אמרת לי מהתם שדיתי' והא אמר מר גדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה תרגומה רב"ש בלאו דלא תסיר א"ד מהתם א"ל וא"ל מאי דעתך למישדיי' והא אמר מר גדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה והא תרגומה רב בר שבא בלאו דלא תסיר ה"נ כרמלית הוה עכ"ל, ומשמע מכאן דמחויב להגיד לו באיסור דאורייתא, ל"מ ללישנא בתרא דהגיד לו רבינא אלא אף ללישנא קמא דלא א"ל רבינא עד דאתי לביתו, היינו משום דהי' סבר רבינא דאינו מחויב לפושטו כדמשמע דא"ל מר בר"א אי אמרת לי מהתם שדיתי'. וא"ל רבינא והא אמר מר גדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה וכו' משמע דרבינא הי' סובר דאינו מחויב לפושטו בשוק משום גדול כ"ה ומש"ה לא אמר לי' וע"ז הקפיד מר בר"א אמאי לא אמר לי' מהתם והי' פושטו דהא דגדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה דוקא בלאו דלא תסור. עכ"פ מוכח דבאיסור דאורייתא מחויב להגיד לו, וקשה להרא"ש דס"ל דאינו מחויב להגיד לו. ולפי הנ"ל א"ש דללישנא קמא פשיטא דלק"מ דהא רבינא לא א"ל בשוק אע"ג דהוה בר"ה והי' מחייב לפושטו אם יאמר לו דהוה קום ועשה דהא שאר הציצית הוה משא, וגם רבינא ידע מזה ואפ"ה לא אמר לי' משום דלגבי דידי' הוה שוא"ת בשתיקתו, והא דאמר לי' מר ב"ר רב אשי אי אמרת לי מהתם הוה שדיתי' לאו דהקפיד עליו על שלא אמר לו מהתם אלא בניחותא א"צ דאי הוה אמר לי' מהתם הי' מחויב לפישטו אלא דקמל"ן דאין כ"ה דוחה ל"ת של תורה בקים ועשה, והא דקאמר והא אמר מר גדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה לאו רבינא קאמר אלא סתמא דש"ס פריך ומשני בלאו דלא תסיר, וללישנא בתרא נמי לא קשה די"ל דהמעשה הי' בטלית גדול דליכא אלא גנאי קטן כמבואר במג"א סי' י"ג ע"ש, והי' סובר רבינא דבגנאי קטן אף בכרמלית דהיא דרבנן חייב לפושטו, ומש"ה א"ל דבגנאי קטן אף בשוא"ת חייב להגיד דאין דוחה כ"ה בגנאי קטן אף בשוא"ת כמ"ש התוס' בתירוץ אחר, וע"ז אמר לי' מר בר"א מה דעתך למשדינהו והא אמר מר גדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה הא תרגומה רש"ב קמי' דר"כ בלאו דלא תסור ה"נ כרמלית הוה והיינו דברבנן אף גנאי קטן דוחה אף בקום ועשה וא"צ לפישטו, והא דקאמר הא תרגומה רב"ש וכו' לאו רבינא קאמר לי' אלא קאמר מר בר רב אשי אבל רבינא הי' סובר דגנאי קטן אף בדרבנן חייב לפושטו דלא דחי גנאי קטן אף מידי דרבנן ואף בשוא"ת ומש"ה א"ל למרי בר"א. נמצא לפי המסקנא, דגנאי קטן דוקא בדאורייתא לא דחי ואפי' בשוא"ת ובדרבנן דחי אפי' בקום ועשה, וכמו שהוכחתי נמי לעיל מסוגיא דברכות מהא דאם האבל הי' הולך בטמיאה ומהא דמדלגין היינו ע"ג ארונות אלא דמהתם ליכא למידק אלא לאו שאינו שוה בכל כמו גבי טומאת כהנים, אבל מהא דמר בר"א מוכח אפי' לאו השוה בכל אפ"ה לא הי' מר בר"א פושטו. ובזה יש לישב קושיית הרמב"ן הא דאיצטריך לתרץ גבי אבל שהלך בטמיאה וכן גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות דמיירי בטומאה דרבנן ואמאי לא קאמר משום דהוה לאו שאינו שוה בכל לפי הגרסא דיש נסחאות שהביא הרמב"ן וכן לפמ"ש התוס' כנ"ל, ובזה ניחא משום דדוקא בזיון גדול כמ"מ בזה אמרינן דלאו שאינו שוה בכל דחי כ"ה אותו אבל בזיון קטן כמו גבי אבל ובהא דמדלגין היינו ע"ג ארונות דהוא רק העדר כבוד י"ל דאף שאינו שוה בכל לא דחי אותו כ"ה ומש"ה הוצרך לומר דהיה רק טומאה דרבנן ובדרבנן דחי אף בזיון קטן ואף לאו השוה בכל וכהא דמר בר"א ואף בקום ועשה ושוב א"צ לומר דאידחי הסוגיא דלעיל. ועתה נחזי בנ"ד הנה לכאורה י"ל דתלו בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש, דלרמב"ם מחויב להגיד להם כדי שלא יברכו ברכה לבטלה, דבפ"א מהלכות ברכות הלט"ו כ' המברך ברכה לבטלה עובר בלא תשא משמע דהיא דאורייתא, וא"כ למאי דס"ל גבי כלאים הרואה בחבירו שהוא לבוש כלאים קורעו ממני, ה"נ חייב להגיד להם, ולהרא"ש דס"ל בהרואה א"צ להגיד לו ה"נ א"צ להגיד להם, ואף דהרא"ש ס"ל בביזיון קטן אף בשוא"ת צריך להגיד לו וכתירוץ הראשון של התוס' וה"נ ליכא בזיון גדול רק העדר כבוד של הציבור, שלא לקרות בס"ת בחג, מ"מ הרא"ש בקידושין במשנה כל מצית עשה שהז"ג ס"ל כדעת ר"ת דהמברך ברכה שא"צ לאו דאוריית' וא"כ בדרבנן דוחה כ"ה אפי' בקום ועשה ואפי' בגנאי קטן, וכמה שהוכחתי לעיל, שוב ראיתי דגם להרמב"ם א"צ להגיד לו דרמב"ם בתשובה ס"ל דמותר לברך על ס"ת פסול עי' כ"מ פיו"ד מהל' ס"ת, וא"כ לכאורה בין לרמב"ם ובין להרא"ש אם אין להם ס"ת אחרת א"צ להגיד להם. ומ"מ נ"ל דנ"ד אינו דומה לפלוגתת הרמב"ם והרא"ש הנ"ל דכיון דנתנו לו הס"ת להגיה והוא הגיה אותו אם מחזיר להם הס"ת בשתיקה שתיקה זו הוה כמו אמירה דידי' דהוא כשר, דסברו מדלא אמר להם שמצא טעות מסתמא לא מצא שום טעות וכשירה היא, דמתחילה כשנתנו לו להגיה בודאי הי' קצת ספק אם היא כשר ומש"ה נתנו לו להגיה ועתה כשמחזיר להם בשתיקה הוה כאומר להם שהוא בודאי כשר ואמירה להטעות בודאי אסור בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הרא"ש ע"כ נראה דיאמר להם מהטעות ואפ"ה מותרין לקרות בו בין לדעת הרמב"ם דהיא ס"ל דמותר לברך על ס"ת פסולה, ובין לדעת הרא"ש דהא ס"ל דברכה שא"צ הוא רק בדרבנן וכ"ה אפי' בזיון קטן דוחה דרבנן אף בקום ועשה כמ"ש. ומ"מ יש לנהוג כמ"ש הרמ"א בס"ס קמ"ג דדוקא אם הטעות בחומש אחר אז קורין בברכה ע"ש כנ"ל ובאם הטעות באותו החומש יש לקרות בלא ברכה דמה שאין מברכין לא הוה אפי' בדין קטן. כנ"ל להלכה: