יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
חיו"ד · עו
שאלה. באשה שהי' לה מכה ונתרפאה או שנכוית בחמין ועי"ז נפרש העור מעל הבשר והעור עדיין שלם מבחוץ רק שנפרש מעל הבשר ועומד לקצוץ אם חוצץ בטבילה:
תשובה. לכאורה נראה דחוצץ מדין ציפורן דדעת הש"ך ס"ק כ"ה דאם שכחה ליטול הציפורן אף אם הי' נקי תחתיו צריכה טבילה אחרת מטעם כיון דעומד לקצוץ הוה חציצה שכל העומד לקצוץ כקצוץ דמי א"כ ה"נ הוה חציצה, וכן מוכח מהא דציפורן שפרשה מיעוטא חוצצת וגם מהא דאבר ובשר המדולדלין דחוצצין דכ' הב"י הטעם כיון דעומדין לקצוץ הוה חציצה במקום חיבורן והביא ראי' מדברי הר"ש והרא"ש גבי ידות הכלים ע"ש והא דגבי ציפורן חילקו בין פרש רובא לבין פרש מיעוט היינו טעמא כיון שפרשה רובא הרי יכולה להסירה בידה וכיון דאינה מסירתה בודאי אינה מקפדת, והוה מועט שאינה מקפיד שאינו חוצץ, משא"כ בפירש מיעוטא עי' בב"י ואף דהט"ז ס"ק כ"ב דחה דברי הב"י דאין חציצה במה שנדבק עדיין ע"ש הט"ז לטעמי' שכ' בס"ק כ"א שגם בציפורן שלא נפרש כלל כגון אם שכחה ליטול ציפורן עיקר הטעם דחיישינן לטיט שתחת הציפורן אבל הציפורן עצמו אינו חוצץ אף דעומד לקצוץ אבל לדעת הש"ך הוה הטעם בציפורן שנפרש מיעוטא וכן באבר ובשר המדולדלין כמ"ש הב"י דהוה חציצה משום מקים חיבורן כיון דעומד לקצוץ, וא"כ בנ"ד הוה חציצה לדעת הש"ך יעי' בח"ס סי' קצ"ה מ"ש בזה לענין הכלות שטובלין עם השערות העומדין לקצוץ, והטעם שכ' שם ל"ש בנ"ד ע"ש, ואפשר שזה הטעם של הגהת מהרש"ל שהביא הט"ז ס"ק י"ד שאשתו של מהר"ק שהצריך להסיר הגרב וכן השר מקוצי משום דכל העומד לקצוץ כקצוץ דמי. ולכאורה י"ל כמ"ש המרדכי בשבועות בשם ר"י הובא בב"י כאן ובא"ח דהיכי דמצערת ליטול עכשיו הוה אינו מקפיד והוה מיעוטא שאינו מקפיד שא"ח ואשתו של מהר"ק י"ל שהי' הגרב בכל שערות הראש וס"ל כדעת הגאונים דשערות נידון בפני עצמן ולא הוה מועט אבל אם הוא במועט השערות או במקום אחר בגוף י"ל כדעת המרדכי דהיכי דמצערת לא הוה מיעט המקפיד אך לפ"ז קשה הא דאבר ובשר המדולדלין דקי"ל דחוצץ ולפי הטעם של הב"י היא משום מקום חיבורן כנ"ל אף דמסתמא מצטערת לחתכן ואפ"ה הוה חציצה, ועוד דגם המרדכי בעצמו סיים שם מ"מ רגילות הנשים להמתין עד שתתרפא או להסיר מעליהן כל גרב וגם בש"ע פסק שצריך ריכוך במים דוקא, ובנ"ד ל"ש ריכוך וא"כ לכאורה צריכה להסירה או להמתין עד שתתרפא, אבל אחר העיון נראה דמותרת לטבול וא"צ להמתין, דהנה בסמ"ג כ' הובא בב"י וכן הביאו רמ"א בסי' כ"ב להלכה יבלת או יתרת ואינן מדולדלין אינן חוצצין, ומבואר בדבריו דאף אם עומדין לקצוץ א"ח הרי דוקא אם כבר התחיל לפרוש כמו ציפורן שפרשה מיעוטא או אבר ובשר המדולדלין אז הנשאר חוצץ וכמבואר שם במרדכי שהביא הב"י וז"ל, ר' יונתן בר יוסף אומר ציפורן שפרשה רובא א"ח משמע דוקא רובא דרובא ככלו אבל פרשה מיעוט חוצץ כיון דעומד לפרוש וכבר התחילה לפרוש אבל ציפורן גדולה יותר מדאי אע"פ שעתידה לקוצצה א"ח כיון דלא פרשה כלל עכ"ל. הרי דמחלק בין התחיל לפרוש דחוצץ, אבל אם לא פרשה כלל א"ח אף דעתיד לקצוץ, והא דגבי חטטין בעינן ריכוך עכ"פ וגם מהר"ק שהחמיר להסירו היא משום שהגרב והחטטין נעשו מגלד שיוצא מן הבשר והוה כריבדא דכיסליתא לאחר ג"י אבל בנ"ד שהעור מחובר סביב סביב ולא התחיל לפרוש הוה כמו יבלת או יתרת אע"ג דעומד לקצוץ לא הוה חציצה ואע"ג דגבי ציפורן מחמיר הש"ך מ"מ י"ל דמודה בנ"ד דלכאורה יש לעיין למה בציפורן מחמיר הש"ך דהוה חציצה וגבי יבלת או יתרת אף דעומדין לקצוץ אינו חולק הש"ך ומשמע דמודה דא"ח וצ"ל דכאן איכא לצרף דעת המרדכי דלעיל כיון דמצטערת להסירו הוה מועט שאי"ז מקפיד משא"כ בציפורן וא"כ ה"ה בנ"ד דאיכא נמי תרתי לטיבותא חדא דלא התחיל לפרוש וגם מצטערות להסירו נמי דמי ליבלת או יתרת שא"ח, והא דגבי ידות הכלים דמטביל עד מקים המדה והקשו הר"ש והרא"ש דט"מ להוי חציצה למקום החתך ותירצו ע"ז דבית הסתרים ל"ח לחציצה גבי כלים משמע דגבי אדם הוה חציצה בעומד לקצוץ אף בלא נפרש כלל כמו גבי כלים התם י"ל דל"ד להתם דהתם אינו טובל הכלי רק עד מקום המדה והשאר אינו טובל כלל ואלו הי' נקצץ כבר הי' טובל גם המקום שמחובר עתה להמותר מהמדה והשתא אינו טובלו שייך שפיר להקשות אמאי עלתה לו טבילה אבל היכי שטובל כל הגוף אף שעומד לקצוץ כ"ז שלא התחיל לפרוש א"ח כמ"ש המרדכי ע"כ נ"ל להלכה ולא למעשה דאינו חוצץ. אך למעשה צ"ע דיש לחלק דגבי יבלת או יתרת יונקים מהגוף כ"ז שלא פירש, ומש"ה בטלו להגוף ולא הוה חציצה, משא"כ בנ"ד לפעמים נעשה העור הנפרש כעין בשר חי ואינו יונק מהגוף י"ל דחוצץ ע"י ב"י גבי אבר ובשר המדולדלין מ"ש ודוק, ועי' בפי' המשנה לרמב"ם פ"ט דמקוואות שפי' הא דאיתא במשנה גלד שע"ג מכה שחצץ היא קרום שע"ג מכה, ויש לפרש שהקרום נקלף מהמכה כדרך שנעשה קרום על מכה ישינה ומקלף מע"ג, אבל כ"ז שהקרום שלם מבחוץ י"ל דאינו חוצץ, וצ"ע למעשה: