יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
חיו"ד · סה
בדין הרגשה דאורייתא נבאר תחלה מקום מוצא הדין ואח"כ נברר פרטי הדינים המסתעפים מיני' בגמרא נדה דף נ"ז ע"ב איתא א"ש בדקה קרקע עולם וישבה עלי' ומצאה דם עלי' טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. כו' ת"ש נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה אתיום טמאין וחייבין בקרבן לאח"ז טמאין מספק ופטורין מקרבן ה"ד אי דארגישה לאח"ז אמאי פטורין מקרבן אלא לאו בדלא ארגישה ואפ"ה אתיום חייבין בקרבן וקשי' לשמואל ומשני לעולם דארגישה ואימא הרגשת שמש הוה עכ"ל הגמרא. והנה בעל ת"ה סי' רמ"ו כ' וז"ל, נראה באשה שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם, ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש לטמאה, דודאי יצא טיפת דם כחרדל ונתקנח או נימוק דהרגשה סברא דאורייתא היכי דליכא למתלי' ההרגשה במידי אחרינא, כדמוכח בפרק הרואה דפריך אנמצא לאח"ז פטורים מקרבן ה"ד, אי דארגשה אמאי פטורה מקרבן אלמא דסברא דאורייתא מדחייב עליו קרבן וכיון דסברא דאורייתא הוה כלמ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה א"ע ומצאה טהורה אפ"ה טמיאה כדאיתא בפ' כל היד עכ"ל, וכ"ע דאפילו הרגישה אם מצאה על העד מראה טהורה ל"ח שמא יצא דם ונתקנח אע"ג דהרגשה דאורייתא ה"מ היכי דליכא למתלי' ההרגשה במידי אחרינא, אבל אי איכא למתלי' במראה טהורה אמרינן האי הוא דארגשה דלובן וירוק מן המקור קאתי, ג"כ ועי' חו"ד סי' קפ"ח ס"ק ב' וס"ס ק"צ כ' דהא דמטהר הת"ה אם מצאה על העד מראה טהורה דוקא אם בדקה עצמה בתוך שיעור וסת המבואר בסי' ק"צ סי' נ"א, היינו שהעד ביד וקנחה א"ע בי, עוד בעינן תנאי אחד דדוקא שהעד הי' בדוק שלא הי' עליו מראה טהורה מקודם וכמו שאבאר לקמן:
והד"מ בסי' קפ"ח הביא דבריו, וכ' עליו וצ"ע דבגמרא פ' הרואה ל"ק דהרגשה דאורייתא אלא במצאה כתם עם הרגשה או שמצאה דם במ"ר או שמצאה דם לאחר זמן, אבל בלא"ה ליכא משמעות שם דטמא, גם לא ראיתי לאחד מן הפוסקים שכ' לטמא אותה בהרגשה בלא ראי' כלל, לכן דבריו צ"ע עכ"ל:
והנה לכאורה יש ראי' לדברי הד"מ לחלק בין מצאה אח"כ דם, ובין לא מצאה כלל, מדברי הגמרא דף ט"ז, דרוצה להוכיח שם דרב ס"ל וסתות דאורייתא מדברי רב שאמר אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה ואח"כ ראתה חוששת לוסתה וחוששת לראייתה, וס"ד דה"ה אם בדקה א"ע ונמצאה טהורה נמי חוששת לוסתה אלמא וסתות דאורייתא כו' עי' רש"י ותוס' שם וא"ד הכי קא"ל טעמא דראתה הא לא ראתה אין חוששין אלמא וסתות דרבנן ע"כ, הרי בהדיא מחלק בגמרא בין ראתה אח"כ ללא ראתה, ולכאורה היא קושיא אלימתא מכאן כלפי סנאי דת"ה, אבל באמת אין מכאן אפילו התחלת קושיא דהא דמחלק הש"ס בין ראתה ובין לא ראתה הייני דוקא אי וסתות דרבנן כדמסיק אלמא וסתות דרבנן ושייך שפיר לחלק אם ראתה אח"כ חוששין מדרבנן ואי לא ראתה אין חוששין, אבל אי וסתות דאורייתא, אין לחלק בין ראתה ובין לא ראתה וכדקאמר בלישנא קמא דס"ל דוסתות דאורייתא דאין חילוק בין ראתה ובין לא ראתה וא"כ אדרבא מכאן ראי' לדברי הת"ה כי היכי דגבי וסתות למ"ד דאורייתא אין לחלק בין ראתה ללא ראתה א"כ מוכח דה"ה גבי הרגשה דע"כ היא דאורייתא, מדחייב קרבן אפי' לאח"ז א"כ אין חילוק בין ראתה ללא ראתה. וא"ל לפ"ז א"כ עדיפא הול"ל להקשות בפ' הרואה אי דארגשה אפילו לא נמצא כלום לאח"ז נמי חייב בקרבן ז"א, דלכאורה קשה לדברי ת"ה דס"ל דאם מצאה מראה טהורה תלינן ההרגשה במראה הטהורה, א"כ מאי מקשה אי דארגשה אמאי פטורין מן הקרבן הא י"ל דמיירי שמצאה ג"כ מראה טהורה ויכולה לתלות ההרגשה במראה הטהורה, הלכך אם נמצא אותיום חייבין בקרבן דאמרינן שהדם הי' בשעת תשמיש והא הוה הרגשה אבל אם נמצא לאח"ז כיון דאיכא למתלי' ההרגשה במראה טהורה מש"ה פטורין מקרבן אבל טמאה מספק דלמא ראתה אז בשעת הרגשה. שוב ראיתי שהישועה יעקב הביא קושיא זו בשם גדול אחד:
ולענ"ד דחדא מתרצא באידך דלכך לא מצי להקשות עדיפא מיני' אי דארגשה אפילו לא נמצא כלום חייבין בקרבן דאיכא לתרוצא דמיירי דנמצא מראה טהורה דאיכא למתלי' ההרגשה במראה הטהורה ומש"ה פטורין מקרבן היכי דלא נמצא כלום וכדברי הת"ה, והא דטמאין מספק אף דבנמצא מראה טהורה מטהר הת"ה לגמרי, היינו דוקא אם בדקה א"ע בתוך שיעור וסת כמ"ש בשם החו"ד משא"כ כאן דמיירי דבדקה א"ע לאח"ז דהיינו בכדי שתרד מן המטה טמאין מספק ודוק, ורק הכי פריך אמאי בנמצא לאח"ז פטורין נהי דאיכא נמי מראה טהורה מ"מ כיון דחזקת דם שבא בהרגשה כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מהל' א"ב א"כ בודאי הדם ג"כ הי' מקודם בשעת ההרגשה, דרוב פתיחת פי המקור לדם טמא הוא וכמ"ש הראב"ד שרוב דמים הבאים מן המקור טמאים הם, ומזה הוכיח הת"ה דינו מדמחייבין הכא בקרבן אלמא דרוב פתיחת פה"מ לדם טמא א"כ היכי דליכא למתלי' ההרגשה במידי אפילו לא נמצא כלל נמי טמאה, ונמצא לפ"ז היכי דאיכא מראה טהורה אם נמצא ג"כ דם אמרינן דודאי הדם בא בהרגשה ג"כ וחייבין בקרבן, אבל אי ליכא דם כלל תלינן ההרגשה במראה הטהורה ואי לא נמצא מראה טהורה אפילו אי ליכא דם כלל נמי טמאה, דהרגשה סברא דאורייתא ואמרינן דודאי הי' דם ונימוח או נאבד שרוב דמים הם טמאים, ומיושב בזה קושית הד"מ ודוק. וא"ל לפ"ז מאי משני לעולם דארגשה ואימא הרגשת שמש אלמא היכי דאיכא למתלי' ההרגשה בד"א פטור ולפמ"ש דמיירי דאיכא מראה טהורה ואפ"ה מקשה אמאי פטור דאע"ג דאיכא למתלי' ההרגשה במראה טהורה וכנ"ל, ז"א דלפי דעת המקשה הוה בודאי כאן ההרגשה ממקור רק דאיכא למתלי' ההרגשה במראה הטהור בזה אמרינן דרוב פתיחות פי המקור לדם טמא הוא, הלכך אפי' נמצא לאח"ז אמרינן בודאי הדם ג"כ הי' בשעת ההרגשה משא"כ לפי מה דמשני דאימא הרגשת שמש הוא א"כ הוה ספק בהרגשה עצמה אי הוה כאן הרגשה א"ש אם נמצא לאח"ז פטור. והא דאם נמצא אותיום חייב קרבן דאין האשה טמאה מדאורייתא אלא בהרגשה וכאן איכא למימר הרגשת שמש היא ואיך תביא קרבן מספק, י"ל דאם נמצא דם אותיום איכא רגלים לדבר דהך הרגשה היתה הרגשת דם כמ"ש הרמב"ם דחזקת דם שבא בהרגשה, משא"כ אם נמצא לאח"ז דליכא רגל"ד בודאי פטור מקרבן ודו"ק:
והנה דעת הכו"פ בסי' ק"צ סק"ג דהא דאם בדקה ולא מצאה כלום טמאה, היינו דוקא אם בדקה עצמה לאחר שיעור וסת המבואר בסי' ק"צ סי' נ"א אבל אם בדקה עצמה תוך שיעור וסת ולא מצאה כלום טהורה, אכן החו"ד חולק עליו בסק"ג וס"ל דאף בבדקה תוך שיעור וסת ולא מצאה כלום נמי טמאה, ולכאורה יש ראי' לדברי החו"ד מהא דאיתא בגמרא דף י"ב בעי מיני' ר"ז מר"י אשה מהו שתבדק עצמה לבעלה א"ל לא ותבדק ומה בכך א"ל א"כ לבו נוקפו ופורש ופי' התוס' שם בשם ר"ח דכיון דרואה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת לפי שיודעת שחכמים לא תקנו לבדוק. וא"כ מוכח כדברי החו"ד דאם הרגישה אף בבודקת תוך שיעור וסת ולא מצאה כלום מ"מ טמאה דאל"כ מחי לבו נוקפו שייך בזה הרי היא בודקת עצמה ורואה שאין כאן שום דם. וא"ל דלבו נוקפו שמא לא בדקה תיכף תוך שיעור וסת, דכיון דצריכה לבדוק עצמה בתוך שיעור וסת מסתמא עשאה כדינו ובדקה עצמה תוך שיעור וסת, אע"כ דאף אם בדקה עצמה בתוך שיעור וסת ולא מצאה כלום נמי טמאה, אבל באמת נראה דאין מכאן ראי' דלכאורה קשה אמאי לא הביא הת"ה ראי' מכאן מפי' ר"ח דמכאן מוכח בפירוש דאף אם לא מצאה כלום בבדיקה אפ"ה טמאה, וזו יותר מוכחת מהראי' שהביא מפ' הרואה דהתם יש לדחות כמ"ש הד"מ דמש"ה טמאה דנמצא לאח"ז כנ"ל, אבל באמת אין מכאן ראי' דבמרדכי ריש הלכות נדה איתא בזה"ל דלבו נוקפו ולא יאמין לה והובא בד"מ, ולכאורה קשה אמאי לא יאמין לה בהא הא התורה הימנה דכתיב וספרה לה לעצמה ומכאן אנו לומדין דע"א נאמן באיסורין, ועוד הא יכולה להראות לו העד שהוא נקי, וצ"ל שמתוך שמהומה לביתה אינה בודקת יפה וכמבואר בנדה דף ה' ע"א ועי' ס"ט סי' קפ"ד ס"ק י"ג ושמא לא בדקה יפה בחורין וסדקין ולפ"ז אין מכאן ראי' לדברי ת"ה הנ"ל אם בדקה בחורין ובסדקין ולא מצאה כלום דטמאה, ועי' ס"ט סי' ק"צ אות ג' שהביא בשם חידושי הרמב"ן שכ' בשם הר"ח דמש"ה לבו נוקפו דסבר אלמלא לא הרגישה כלום לא בדקה וחוששין כיון שהרגישה ודאי בא האורח וטיפה כחרדל הי' ונאבדה בעד וכה"ג כ' הר"ן בחידושיו, א"כ מוכח כדברי הת"ה אבל נראה דאכתי אין ראי' מכאן לדברי הת"ה דאכתי י"ל דש"ה דמחמת חימוד תשמיש ראתה כמ"ש התוס' דף מ"ה ועי' ס"ט סי' קפ"ו אות ד' גבי אשה שאין לה וסת דצריכה בדיקה ע"ש, וא"כ איכא תרתי ההרגשה והחימוד אבל הרגשה לבד לא שמענו מכאן דאם בדקה ולא מצאה כלום דטמאה ומוכרח להביא ראי' מפ' הרואה. א"כ שוב ליכא ראי' מכאן לדברי החו"ד דאפילו בתוך שיעור וסת ל"מ בדיקה דהכא שאני וכמ"ש, ועי' כו"פ סי' קפ"ד אות יוד שהאריך בסברא זו לומר שחימוד התשמיש גורם לראיית דם וראי' מדברי רבא שאמר תבעוה להנשא צריכה זנ"ק ע"ש, אך לפ"ז צ"ע איך מביא הת"ה ראי' מהא דקאמר אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורה, הא בכאן נמי איכא חימוד התשמיש ומשום דאיכא תרתי הרגשה, וגם חימוד התשמיש מש"ה ס"ד לחייב בקרבן דמסתמא מחמת חימוד ראתה בשעת תשמיש וכמ"ש הפוסקים גבי רואה מ"ת וצ"ע, ועכ"פ הלכה כת"ה כמבואר בסי' ק"צ סי' א' בש"ע וגם הרמ"א אף שבד"מ השיב על ראייתו של הת"ה עכ"ז בסי' קפ"ח כ' ואם הרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד ולא מצאה כלום עי' לקמן סי' ק"צ משמע דחזר ממ"ש בד"מ ופוסק כת"ה ויתד היא שלא תמוט, אך הרדב"ז כ' שהת"ה לא קאמר אלא שיש לחוש מדרבנן כיון דחזינן היכי דנמצא אח"כ חייב בקרבן ה"ה אם לא נמצא יש לחוש עכ"פ מדרבנן:
והנה לפמ"ש לעיל מוכח דאף אם נמצא מראה טהורה אם נמצא ג"כ דם אפילו פחות מכגו"ע מ"מ טמאה כי היכי דאם נמצא אח"ז מחייבין בקרבן אף אי איכא מראה טהורה ג"כ כנ"ל, אלמא כיון דהרגשה סברא דאורייתא אמרינן דהוה הדם בשעת ההרגשה ה"ה נמי אף היכי דאיכא למתלי' במאכולת מ"מ טמאה, אף אי איכא מראה טהורה ג"כ וכמ"ש החו"ד בס"ס ק"צ, ואע"ג דהיכי דאיכא ספק הרגשה כגון אחר תשמיש או אחר הטלת מר"ג או ע"י בדיקת עד דבכל אלו איכא ספק הרגשה וסברה הרגשת שמש או הרגשת עד ומ"ר אפ"ה אי איכא למתלי' תלינן כמ"ש הס"ט סי' קפ"ג, היינו משים דהוא ספק על ההרגשה עצמה אבל היכי דהוה הרגשה בודאי אף דאיכא מראה טהורה ג"כ מ"מ כיון דרוב פתיחת פי המקור לדם טמא הוא מש"ה טמאה היא. וכ"כ החו"ד ס"ס ק"צ, אך החו"ד מחמיר התם אפי' בהרגש דבר לח זב מגופה דהוה הרגשה אף לדבר זה. אבל הח"ס בסי' ק"נ ובסי' קס"ח ובסי' ק"פ כ' דאף דבאמת הרגשת זיבת דבר לח הוה הרגשה, היינו אם רואה דם ע"י הרגשה כזו הוה דאורייתא, אבל חומרה זו דת"ה כיון דהני נשי דידן רוב ימיהם מרגישין זיבת דבר לח א"כ אם בדקה בעד שאינו בדוק ונמצא דם פחות כגו"ע או בדקה בכתונת ונמצא פחות מכגו"ע טהורה ורק בזה מחמיר שמשערין בכינה שבזה"ז ע"ש וכ"כ בחכ"א בב"א ע"ש סי' ט"ז:
נמצא פסקן של דברים אם הרגישה שנפתח מקורה או שנזדזעה גופה (עי' חכ"א שמיקל בזה אך הח"ס סי' ק"ג מחמיר) צריכה בדיקה תיכף ואם בדקה ולא מצאה כלום אף אם בדקה תוך שיעור וסת מ"מ טמאה כמ"ש החו"ד בס' ק"צ ס"ק ג' וכ"כ הח"ס סי' קס"ח ואם מצאה מראה טהורה לבד אם בדקה תיכף תוך שיעור וסת טהורה כמ"ש התו"ד בסי' קפ"ח דבעינן דוקא תוך שיעור וסת המבואר בסי' ק"צ סי' נ"א, והיינו שהעד בידה ומכנסת אותו באותו מקום, וה"מ בעד הבדוק אבל אם לקחה עד המזדמן לה בבית שאינו בדוק אף אם לא נמצא רק מראה טהורה לבד, נמי אין להקל דחיישינן שמא המראה הי' קודם על העד, כיון דהרגשה סברא דאורייתא הוא אין להוציאה מחזקת טומאה אלא בדבר ברור שההרגשה הי' למראה טהורה וכמבואר בח"ס סי' ק"פ, וכ"ש אם נמצא על העד טיפי דמים אף פחות מכגו"ע בודאי טמאה אך מה שמיקל שם אם בדקה עצמה בכתונת ונמצא מראה טהורה אפילו אם נמצא טיפי דמים פחות מכגו"ע זה צ"ע אלא העיקר כמ"ש בעצמו בסי' ק"נ להחמיר בזה וכמ"ש למעלה, אך אם בדקה בכתונת ולא נמצא רק מראה טהורה לבד בזה יש להקל אף אם לא בדקה הכתונת מקודם די"ל הכתונת בדוק הוא אצל המראה טהורה והוה כידוע שהי' נקי וכמ"ש הח"ס שם, וה"ה אם לא בדקה כלל ונמצא אח"כ על הכתונת רק מראה טהורה, בודאי אין להקל דצריכה דוקא בדיקה תיכף, וכמ"ש בשם החו"ד וכ"כ בנוב"י מ"ת סי' קי"ט וכן הס"ט הניח בצ"ע אם לא בדקה תיכף ומצאה מראה טהורה כנ"ל א"כ חיישינן שהרגשה היתה למראה דם, דרוב פתיחת פי המקור לדם טמא והמראה טהורה בא אח"כ על הכתונת, אכן לפמ"ש הנוב"י מ"ת סי' קי"ט שם דאם בדקה עצמה בעד שא"ב בתוך שיעור וסת והניחה העד עד הבקר ובבקר לא מצאה עליו כלום דטהורה דיותר יש לתלות שהיתה מראה טהורה על העד ונתייבש עד שאינו ניכר מלומר שהי' דם ונימק או נאבד, ע"ש שכ' שהת"ה אינו מטמא רק מספק שמא ההרגשה היתה למראה טמא או למראה טהורה, ולפ"ז ה"ה בבדקה בעד שאינו בדוק בתוך שיעור וסת ונמצא עלי' מראה טהורה לבד, אף שיש לתלות שהמראה טהורה הי' עליו מקודם מ"מ יש לתלות יותר שההרגשה היתה למראה טהורה וזהו שנמצא על העד מלומר שהי' דם ונימוק או נאבד ודלא כח"ס סי' ק"פ הנ"ל. אך הנוב"י אזל לשיטתו שם דס"ל דהת"ה אינו מטמא רק משום ספק, והוכחתו מדלא מקשה שם שמואל אדשמואל דכאן ס"פ הרואה אמר אין האשה טמאה עד שתרגיש בבשרה ובפ' כה"י דף י"ד איתא אתמר בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר מצאה עליו דם אמר רב טמאה נדה אתמר נמי א"ש טמאה נדה, והמקשה דלא אסיק אדעתא הרגשת עד הל"ל להקשות ה"ד אי דלא ארגשה אמאי טמאה נדה, ואי דארגשה מה ארי שלמחר מצאה דם אפילו לא מצאה כלו' נמי טמאה לדעת הת"ה, אע"כ דהת"ה אינו מטמא רק מחמת ספק, וא"כ אין להקשות אדברי שמואל די"ל לעולם דארגשה אלא דשמואל טמאה נדה קאמר והיינו טמאה ודאי, ולכך בעינן שלמחר מצאה דם דאי לא מצאה כלום אלא מצד הרגשה לא הוה אלא ספק, זה תורף דבריו שם, ולפמ"ש למעלה אין מכאן הוכחה כלל די"ל דהת"ה מטמאה בודאי כמשמעות הלשון שכ' וז"ל ונראה דאשה שהרגישה ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש לטמאה דודאי יצא טיפת דם כחרדל ונתקנח או נימוק דהרגשה סברא דאורייתא היא היכי דליכא למתלי' ההרגשה במידי אחרינא עכ"ל, מדכ' דודאי יצא דם ט"ד משמע דמטמאה בודאי והא דלא מקשה אשמואל דפ' כה"י הנ"ל כנ"ל, י"ל דמיירי דאיכא מראה טהורה ג"כ ולעולם דארגישה ומש"ה אם מצאה למחר דם אז אמרינן דהדם ג"כ בא מהמקור, דרוב פתיחת פי המקור היא לדם טמא וכמ"ש למעלה, אבל אם לא נמצא למחר דם רק מראה טהורה לבד בודאי תולין ההרגשה במראה הטהורה, וכמ"ש הת"ה עצמו, וא"כ כיון דהת"ה מטמא מתורת ודאי יש להחמיר גם בדין של הנוב"י אם לא מצאה כלום על העד למחר, וגם בנידון של הח"ס באם בדקה בעד שא"ב ונמצא עלי' מראה טהורה, דא"א לטהרה אא"כ ביודעת בבירור שיצא ע"י ההרגשה מראה טהורה רייר בדוק ולא בספק, דספק אינו מוציא מידי ודאי, ולפ"ז יש לעיין גם בדין שהביא שם בתשובה הקודמת באשה שהיתה ישינה ובשעת שינה נדמה לה שהרגישה שנפתח מקורה ובתוך כך הקיצה ובדקה עצמה ולא מצאה כלום ומסופקת אם הי' רק חלום או נפתח באמת מקורה, והיקל שם מטעם ס"ס ואזל לשיטתו דס"ל דרק מחמת ספק מטמאה הת"ה, אבל לפמ"ש הדין הזה צ"ע לדינא וכ"ז בהרגישה שנפתח מקור וזב ממנה דבר לח וכמ"ש בהג"ה בנוב"י שם, אבל אם לא הרגישה שנפתח מקורה ורק זיבת דבר לח כמו ששכיח בין הנשים בזה"ז ודרכן להוציא ליחה לבינה בודאי לא איתרע חזקתה הן לענין אם לא בדקה כלל והן לענין אם בדקה עצמה בעד שאינו בדוק ונמצא עלי' טיפי דמים פחות מכגו"ע וגם מראה טהורה וכן אם בדקה א"ע בכתונת יש להקל ורק בעגול אבל במשיך יש להחמיר עי' בדברי שלמה סי' ל"ו, ומ"ש שם להחמיר אף בהרגשת זיבת דבר לח אם לא בדקה עי' ח"ס שמיקל ג"כ בזה, גם מה שמחמיר שם במשיך אף בלא שום הרגשה אם בדקה בכתונת עי' ס"ט סי' ק"צ ס"ק ס"א שמיקל בפירוש לאחר ג"י הראשונים אף במשוך ואין חילוק בין כתונת לעד שא"ב דלא דמי להניח תחת הכר דלפעמים ע"י חכוך נעשה משיך ודוק, ומ"מ יש להחמיר לעצמו במשיך, עי' ש"ע של התניא, ס"ק ע' ועי' מ"ש לקמן:
שוב ראיתי דהעיקר הוא אם בדקה עצמה בכתונת הלובשת אף בלא הרגשה כלל אם נמצא פחות מכו"ע דטמאה במשיך וכדעת הדברי שלמה הנ"ל ומטעם שאבאר, וז"ל הרשב"א שהביא הטור וב"י האשה שבדקה עצמה בעד הבדוק כו' וכן הדין וכן הטעם כשבדקה בו והניחתו בקופסא כו' טמאה בין עגול ובין משיך בדקה עצמה בעד הבדוק לה ואח"כ טחתה בירכה או שהניחתו תחת הכר ולמחר מצאה עלי' דם אם הכתם עגיל ואין בו כו"ע טהורה דתלינן במאכולת כו' ואע"פ שהעד בדוק לה חזקה אם דם קנוח היא משוך הי' ואם משוך טמא ואפי' אין כו"ע ואין אומרים בזה דם מאכולת הוא כיון דהעד בדוק אצלה, וזה חומר בעד מבחלוק שהכתם הנמצא בחלוק אע"פ שהוא בדוק בין עגול בין משוך תולין אותו להקל עד שיהי' כו"ע עכ"ל, וז"ל הרא"ש במשנה עד שהוא נתין תחת הכר ונמצא עליו דם אם משוך טמא דברי ראב"צ, כ' ע"ז הרא"ש ובכתם מודה ראב"צ דאף במשוך בעינן כו"ע עכ"ל, ולכאורה משמע מלשון הרשב"א שכ' וזה חומר בעד מבחלוק כו' שבחלוק אף שהי' בדוק לה בשעה שלבשתה אפ"ה אם בדקה א"ע בו אח"כ ונמצא עליו פחות מכו"ע אף במשוך טהור והחילוק הוא דאם בדקה א"ע בעד הבדוק ואח"כ הניחה תחת הכר אין מוציאין את העד מחזקתו שהי' בדוק אא"כ דאיכא הוכחה דאינו מדם הקינוח, ומש"ה דוקא בעגול טהורה דאיכא הוכחה דאם היתה מדם הקינוח הי' משוך אבל לא במשוך משא"כ בחלוק שהיא לובשת ולא בדקה אותו קודם אע"ג שהי' בדוק מקודם שלבשה אותו מ"מ יצא מחזקתו לענין פחות מכו"ע לגבי כתם הנמצא עליו בין עגול ובין משוך ומש"ה אף אם בדקה א"ע אח"כ בו טהורה אף במשוך כיון דיצאה מחזקתו קודם הבדיקה, ולפ"ז י"ל ה"ה בעד הבדוק אם נתנה תחת הכר קודם בדיקה ושוב בדקה בו דתולין אף במשוך, וכן שמעתי ממורה אחד שרוצה להקל בזה מה"ט אבל אחר העיון נראה דז"א ל"מ בעד הבדוק והניחתו תחת הכר ואח"כ בדקה א"ע בו דודאי טמאה במשוך דא"א לתלות במאכלות שתחת הכר שנתמעכה במשוך אלא אפי' אם בדקה עצמה בהכתונת דשכיח ג"כ דם משוך ממאכולת דלפעמים ע"י חיכוך נתמעכה המאכולת ונעשה משוך עכ"ז אם בדקה בו ונמצא דם בפחות מכו"ע ומשוך אין תולה במאכולת וטמיאה דכל שנמצא דם ע"י בדיקה בעינן הוכחה דלא בא מהקנות והיינו דבעינן דוקא עגל דאז אמרינן חזקה הוא אם הי' קינוח הי' משוך כמ"ש הרשב"א שהבאתי לעיל משא"כ במשוך דליכא הוכחה אין תולין במאכולת, והא דכ' הרשב"א וזה חומר בעד מבחלוק היינו דוקא בכתם הנמצא בחלוק וכדמסיים הרשב"א שבכתם הנמצא בחלוק כו' בין עגול בין משוך תולין אותו הרי דלא היקל אלא בכתם הנמצא אבל לא ע"י בדיקה וגם הרא"ש שהבאתי לעיל כ' ובכתם מודה ראב"צ דאף במשוך טהור משמע דוקא בכתם אבל לא ע"י בדיקה ואף דבב"י כ' הטעם דמש"ה בהניח תחת הכר ונמצא דם פחות מכו"ע דתולין במאכולת כיון דלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה, ולפיכך תולין במה שאפשר לתלות ואפי' ביותר מכגו"ע ואם יש לתלות תלינן ע"ש בב"י ולפ"ז לכאורה י"ל דהיכי דאיכא לתלות אפי' במשוך תולין ודוקא בהניח תחת הכר דא"א לתלות במשוך ומש"ה במשוך אין תולין אבל בבדקה עצמה בכתונת דאפשר לתלות אף במשוך תולין וכ"כ הט"ז ס"ק כ"ג דאם אפשר לתלות שנגעה בפי הטבעת דטהורה אפי' במשוך, אבל לפענ"ד דודאי לא פליג הב"י על הרשב"א שכ' דוקא בעגול טהורה דאיכא הוכחה דחזקה אם דם קנוח היא הי' משוך ודוקא בכתם אין חילוק בין עגול ובין משוך משא"כ בבדיקה בעינן הוכחה. וע"ש בב"י דכופל ומשלש דדוקא בעגול תולה בהניחה תחת הכר וכן אם נתעסקה בדמים סמוך למקום העד ובשלומא הניחה תחת הכר ניחא דדוקא בעגול אפשר לתלות אבל לא במשוך אלא בנתעסקה במיני דמים סמוך למקום העד דכ' ג"כ דוקא עגול תולה אבל לא במשוך קשה אמאי הא לפעמים אפשר לתלות אף במשוך, אע"כ דהב"י ס"ל ג"כ כרשב"א דבעד בדוק בעינן דוקא הוכחה, כגון עגול, אלא הב"י בא להוסיף על דברי הרשב"א דלא תימא דלטעם הרשב"א דכ' משום הוכחה כשר בעגול א"כ אפי' בהרגישה בודאי נמי תולין כיון דאיכא הוכחה, אמרינן דטעה וסברא דהרגישה ולעולם הרגשת עד היא. וע"ז כ' הב"י דדוקא היכי דלא הרגישה אז תלינן פחות מכו"ע במאכולת ויותר מכו"ע תלינן בנתעסקה במיני דמים סמוך לעד אבל בהרגישה לא דדוקא בכתמים דרבנן תלינן ולא בדאורייתא כדאמר ר"ע לתלמידי' ואם הרגישה הוה דאורייתא לא תלינן אבל כ"ז בעגול דאיכא הוכחה אבל היכי דליכא הוכחה כגון במשוך לא תלינן בעד הבדוק אפי' בלא הרגישה והא דכתב הט"ז בס"ק כ"ג דלדעת הב"י היכי דאיכא למתלי' אף במשוך תלינן כיון דלא הרגישה ע"ש אלמא דס"ל דלדעת הב"י לא בעינן הוכחה עי' ס"ט סי' קפ"ג שהניח באמת דברי הט"ז בצ"ע מטעם זה דרשב"א ס"ל דבעינן הוכחה דוקא והיינו עגול דוקא וכי פליג הב"י על הרשב"א. וכן יש להוכיח מהא דבדקה עצמה בעד בדוק וטחתה בירכה דאף לדיעה ראשונה בסי' ל"ה אינה טהורה רק בעגול ולא במשוך כמבואת בב"י וש"ע סי' ל"ה, ואמאי לא חילק דאם טחתה דרך קנוח דטהורה אפי' במשוך, אע"כ דהיכי דבדקה בעד הבדוק בעינן הוכחה דוקא והיינו עגול דוקא וה"ה כתונת הבדוק לה קודם לבישה דמיקרי בדוק אין תולין בבדיקה רק בעגול לא במשוך, וצ"ע על הס"ט שבסי' קפ"ג הניח דברי הט"ז ס"ק כ"ג בצ"ע מדברי הרשב"א דבעינן דוקא הוכחה ובסי' ק"צ ס"ק ס"א מיקל בכתונת אפי' במשוך וכדברי שלמה סי' ל"ו שהבאתי לעיל ראוי לפסוק שטמיאה במשוך וא"ל מ"ש מעד שא"ב דבעינן כו"ע הא פחות מכו"ע אפי' במשוך טהורה, וכ"פ הראב"ד בס' בע"נ מהרמב"ן בהל' נדה שלו וכן משמע מדברי הש"ע סי' ל"ו דשאני עד שא"ב דקיל"ן כר"ח דאין מטמא רק משום כתם ובכתם פחות מכו"ע לא גזרו אפי' במשוך כמבואר ברשב"א והרא"ש משא"כ חלוק נקרא עד בדוק כפי מה דקיל"ן כרשב"א כמבואר סי' ל"ח בעינן דוקא הוכחה ובמשוך טמא ובזה מיושב קושיות הס"ט ס"ק ס"ב מה שהקשה לשיטת הראב"ד ע"ש. ועי' בש"ע של התניא דכ' דאף בעד שא"ב בע"נ יחמיר לעצמו במשוך לחוש לדעת הרמב"ם ובעה"מ שחולק על הראב"ד ומטמא אפי' פחות מכו"ע וכ"ש בכתונת יש להחמיר ועי' לקמן בתשובה סי' נ"ט: