יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
חיו"ד · לח
שאלה. בדין מי ששלח לחבירו בשר ובשלו ואח"כ נפל לו ספק אם נמלחה או לאו גם אם נפל לו הספק קידם הבישול מהו הדין אם צריך למולחו:
תשובה. הפמ"ג סי' ס"ט מ"ז ס"ק כ"ד הביא בשם הבל"י והפ"מ להחמיר והפ"מ הביא ראי' מסי' שט"ז סי' ו' דאיתא שם הלוקח בהמה מישראל ה"ז בחזקת שבכרה עד שיודיעו המוכר שלא ביכרה ורמ"א הביא שם י"א דהוה ספק בכור אלמא דלא סמכינן אזה מדלא הודיעו ש"מ שכבר בכרה ה"נ יש לאסור והפמ"ג כ' ע"ז ואין להתיר מטעם ספק דרבנן ולקולא דהוה ספק במקום חזקה וע"כ לא התיר הט"ז במעשה דידי' אלא משום דרוב פעמים מולחין תחילה וכאן ל"ש זה, וכ' עוד כיון דרמ"א בסי' שט"ז לא הכריע כי"א הוה ספק פלוגתא ובספק פלוגתא ל"ש אוקמי' אחזקה, וסיים ואינו אומר לא איסור ולא היתר עכ"ל. ולי נראה ראי' מפורשת מדברי התוס' פסחים דף ע"ב ד"ה לאו משום דחזקתו בדוק כו' ע"ש שכתבו דגבי טבל סמכינן אחזקת חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן וא"צ לשואלו כיון ששולח לו לאכול מסתמא תיקנו שלא יבא לידי מכשול אלמא אע"ג דטבל הוא א"ד וגם איכא חזקת איסור אפ"ה סמכינן אחזקת חבר מדלא הודיעו מסתמא תיקנו וה"נ גבי מליחה שהכל חברים אצל מליחה, אמרינן מדלא הודיעו מסתמא מלחו שלא יבא ע"י מכשול ואפילו אם השולח הוא בעיר א"צ לשואלו, וא"ל דהתוס' מיירי התם דוקא בשולח לע"ה דבסי' של"א סי' קי"ז פסק דאפי' לחבר אסיר לשלוח מטבל ודאי עד שיעשר, וה"נ אסיר לשלוח בשר בלא מליחה אפי' ע"י הודעה שמא ישכח מלהודיע ומש"ה מותר לאוכלו. ומה שהביאו ראי' מסי' שט"ז נ"ל דאין משם ראי' דהתם איכא למימר דמש"ה לא הודיעו דסבר דלשחיטה זבן כמ"ש הדרישה שם או כמ"ש הט"ז שם ס"ק י"א דאיכא למימר הסברא להיפך דאם איתא שבכרה אישתבחו הוה משתבח כדאיתא בגמרא ומש"ה הוה ספק בכור אבל בכאן בודאי י"ל דאם איתא דלא מלחו אידיע הוה מידעי לי' שלא יבא לידי מכשול כמ"ש, ואף דלכאורה לדברי הט"ז ה"נ י"ל דאם איתא דמלחו אישתבחו הוה משתבח דנותן בעין יפה נותן אך באמת דברי הדרישה והט"ז תמוהין מה שהקשו מאותו ואת בני דאיתא סי' ט"ז דאם לא הודיעו דמותר לשוחטו הא בגמרא בכורות דף כ"א הקשה זה ותירץ התם במוכר תליא הכא בלוקח תליא מילתא ע"ש פי' רש"י ותוס' וכן העיר בזה הת"ש בסי' ט"ז ס"ק י"ב וכ' שמצא העתק מכ"י הט"ז שכ' וז"ל אח"כ ראיתי דבגמרא פריך קושיא זו וא"כ לכאורה לפי תירוץ הגמרא הכא בלוקח תליא ה"נ במקבל תליא מילתא לשאול וא"כ לשמואל דהי"א פסקו כוותי' ה"נ הוה ספק ואסיר לאוכלו, אך נראה דהכא לכ"ע מיתר לאוכלו וכמ"ש התוס' גבי טבל דלכאורה יש לדייק בדברי הגמרא דאיתא שם לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל מהא דאו"ב דאם לא הודיעו דמותר לשוחטו קשה הא שמואל טעמא קאמר משום דסבר לשחיטה זבנה, וכן הקשה בבכ"ש ע"ש וצ"ל דזו הסברא ל"מ אלא דלא נימא דהוה ודאי בכור כסברת רב דאם איתא דבכרה אישתבחו הוה משתבח ע"ז קאמר שמואל דלא הוה ודאי בכור די"ל דסבר דלשחיטה זבין וליכא שבח במה דילדה כבר, אבל האי סברא דר"י דס"ל הוה חולין מדלא קאמר לי' המוכר לאפרושי מאיסורא ש"מ שכבר ילדה בזה ל"מ סברת שמואל דסבר דלשחיטה זבנה דאף מספק איסור צריך לאפרושי כמו שאיתא פ"ג דדמאי דאין מוכרין דמאי לע"ה דאף ברוב ע"ה מעשרין ומש"ה הוצרך לתרץ הכא על הלוקח לשאול וה"פ כיון דמוטל על הלוקח לשאול ומדלא שאל הלוקח סבר המוכר דודאי לשחיטה זבנה, וזה שאמר שמואל סבר לשחיטה זבנה והיינו מדלא שאל הלוקח, וכעין זה איתא בהגהת יד שאול וזה שייך דוקא גבי בכור דסבר המוכר מדלא שאל בודאי לשחיטה זבנה ומש"ה לא הודיעו משא"כ הכא בבשר שלא נמלח דליכא סברא לפוטרו ממליחה אפי' אם נתן מידו לידו ולא שאל המקבל מוטל על הנותן להודיעו שלא יבא לידי מכשול דלמא אכיל בלא מליחה וכ"ש אם שולח לביתו דודאי מלחי תחלה כמו דאסיר לשלוח ודאי טבל אפי' ע"י הודעה כנ"ל וכ"ש בלא הודעה ובודאי מלחו אך לכתחילה אם נפל לו הספק קודם בישול יש לכתחילה למולחו לבדו בלא בשר עמו. ולכאורה יש לעיין למה באותו ואת בנו וגבי בכור מותר למכור ע"י הודעה וגבי טבל ודאי אסור למכור אפי' ע"י הודעה וכמבואר בסי' של"א והוא מירושלמי. ונראה דגבי טבל דאית לי' תקנה לתקן הטבל אסור אפי' ע"י הודעה דלמא ישכח מלהודיע לי, משא"כ באו"ב ובכור דלית לי' תקנה מיתר ע"י הודעה כנ"ל: