יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג
חיו"ד · הלכות נדרים.
שאלה. נשאלתי בשו"ב אחד שקמו עליו קצת מאנשי עירו ורצו להעבירו מחזקתו ועמד עמהם לד"ת ויצא הפסק ע"פ ד"ת שלא אבד חזקתו, ועכ"ז ערערו עליו והוכרח ליתן כתב בח"י ובכתב ידי סופר אחר שבכלות שלשה שנים יהא ידיו אסורות מלשחוט ולבדוק בעיר ובהכפרים הסמוכין השייכין לעיר, וקודם שחתם עצמו מסר מודעה לפני עדים איך שמוכרח ליתן להם הכתב מחמת אונס שרוצים להעבירו שלא כדת וטפלי תלו בי', ואחר עבור השלשה שנים הוציא המסירות מודעה בח"י שני עדים וכ' בה והכרנו באונסו, ונפשו בשאילתו אי יש היתר לאיסורו ובלשון הכתב נאמר הריני מקבל עלי באיסור תורה כו' ובאם שאעבור על כל הנ"ל יהי' אזי יאסרו ידי לשחוט ויהי' כל הנשחט ע"י אסיר לי ולאחרים:
והוא חתם עצמו ע"ז הכתב:
תשובה. הנה בדין שבועה או נדר היינו איסור בכתב כבר האריכו האחרונים עי' נוב"י מ"ק סי' ס"ו והח"ס חיו"ד סי' קכ"ז מחמיר בשבועה בכתב ואפילו בכתב ידי סיפר והיא חתם עצמו ע"ש, אך מה שמסר מודעה שחותם עצמו באונס והוכר האונס הנה ביו"ד סי' רל"ב הובא בב"י ור"מ בשם הרשב"א ומהרי"ק דלא מהני מסירת מודעה גבי שבועה, והש"ך שם ס"ק כ"ד מבואר ג"כ בקצרה, אלא דלכאורה טעמא בעי באמת אמאי לא מהני מ"ש מהא דאמרינן בנדרים דף כ"ג הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בר"ה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהא בטל, אלמא דמצי לבטל מה שעתיד לידור ואף דאמרינן התם והוא שלא יהא זכור התנאי בשעת הנדר היינו דוקא בנידר מעצמי, דאי לאו דעקרו לתנאי למה נידר, אבל בנודר לאחר דאיכא טעמא למה נודר אף בזוכר לתנאי מהני כמבואר התם בר"ן גבי הא דמקשה התם כיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמ עלי' ולא אתי בהדי' ע"ש, וא"כ בהא דרשב"א ומהרי"ק דאיכא נמי טעמא למה נשבע אמאי לא מהני המסירות מודעה, וכי גרע ממבטל בינו לבין עצמי. וכן הנוסח כל נדרי שאנו אומרים ביו"כ אומרים על להבא, אבל באמת דברי הרשב"א ומהרי"ק נכונים, דע"כ לא מהני התנאי מקודם אלא בנשבע או נדר מפי עצמי, אבל בנשבע או נדר מפי אחרים ל"מ התנאי דע"ד חבירו הוא נשבע או נדר כמבואר בר"ן התם בשם התוס' ובש"ע סי' רי"א וברשב"א ומהרי"ק מיירי התם בנשבע מפי אחרים ע"ש, הלכך ל"מ המסירות מודעה וא"כ בנ"ד נמי דהוה נודר מפי אחרים ל"מ המסירות מודעה וצריכין אנחנו לאמשיכין נפשין ולומר דהאיסור בטל מטעם האונס כהאי דנדרי אונסין וכמבואר ברשב"א שהביא הד"מ שם אלא דאכתי יש לעיין בזה, אמת דהרמ"א בסי' רל"ב סי' י"ב מבואר דאונס ממון איקרי אונס לגבי שבועה, אך עכ"ז יש לעיין, דהנה הב"ח הקשה מא"ח סי' תרנ"ו דשם איתא דבל"ת יתן כל ממונו ולא יעבור והט"ז והש"ך כוונו לדבר אחד לתרץ דברי הרמ"א, דכאן דאמרינן דע"ד זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה, וא"כ לא עבר כלל על שבועתו, וזה שייך אם נולד אח"כ אונס ממון, אבל אם הי' אונס ממון בשעת שבועה או בשעת הנדר ל"מ אונס ממון לפ"ד, וא"כ ל"מ האונס ממון לעבור על לא יחל, ועי' במ"ל פ"ג מהל' שבועות מ"ש שם לחלק באונס ממין, ולפ"ד נמי בנ"ד ל"מ אונס ממון ע"ש ועוד בנודר להורגין ולמוכסין בעינן שיחשוב בלבו איזה תנאי לבטל מה שמוציא בפיו, ובלא"ה אסיר לידור, וכאן בשעת הנדר לא נתכוון לשום תנאי לבטל הנדר לא מהני אונס ממון לבטל הנדר. אמנם ראיתי בתשו' הריב"ש והובא דבריו ג"כ ביד שאול שכ' להיפך דאם הוה אונס ממון בשעת שבועה מהני דאדם בשבועה פרט לאנוס, אבל אם נולד אח"כ אונס ממין ל"מ ע"ש, אך צ"ע מהא דנודרין להרגין ולמוכסין דצריך שיבטל בלבי, וצ"ל כמ"ש הש"מ בב"ק דף קי"ג הובא ביד שאול דשבועה באונס לאו שבועה, אבל אם מקבל עליו לאסור פירות לעולם אף דהוה באונס מ"מ מחויב לקיים נדרו, ולפ"ז עכ"פ מחייב לקיים נדרו שלא לשחוט אחר ג"ש אף דהוה באונס, אך מחמת שלא נשבע ולא קיבל הנדר בפועל, וגם לא כ' בעצמו הכתב ורק חתם עצמו דדעת כמה אחרונים ל"מ החתימה אף דהח"ס מחמיר, מ"מ יש להקל אם החתימה הי' באונס, וליתר שאת יתיר עצמו האיסור כיון שהוא לדבר מצוה להחיות נפשו ונפש ב"ב כנ"ל: