אור ברסלב
יד יוסף חלק ב חיו"ד › הלכות מקואות.

יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג

חיו"ד · הלכות מקואות.

עז

אתחיל בעזרת האל למוושעות.

א) איתא בת"כ אלו נאמר ומקוה מים יהי' טהור יכול אפילו מילא בכתף ועשה מקוה לכתחילה יהי' טהור ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה ב"ש, אי מה מעין מטהר בכ"ש אף מקוה מטהר בכ"ש, ת"ל אך מעין מעין מטהר בכ"ש ומקוה במ"ס, אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין, ת"ל אך מעין מעין מטהר בזוחלין ומקוה באישבורין עכ"ל. והנה הא דבעינן במקוה מ"ס לטבילת אדם היא מדאורייתא לכ"ע, עי' בריב"ש סי' רצ"ד וילפינן מדכתיב פ' מצורע בב"ק ורחץ במים את כל בשרו ודרשו חז"ל בחגיגה דף י"א במים במי מקוה פרש"י מדכתיב במים הבית בפתח משמע מים המיוחדין לאפוקי שאובין, את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן אמה על אמה ברום ג"א ישיערו חכמים מי מקוה מ"ס אבל לטבילת כלים טמאים סגי מדאורייתא ברביעית כדאיתא פ"ק דפסחים רביעית חזי להטביל בי מחטין וצינורות, אך מדרבנן בעינן מ"ס אף לכלים כדאמרינן בנזיר בפ"ג מינין דף ל"ח דבטליהו לרביעית דכלים, וכ"ז במקוה של מי גשמים אבל במעין איכא פלוגתא אי בעינן מ"ס לאדם, דרמב"ם וראב"ד ס"ל דלא בעינן מ"ס במעין אף לאדם. והטעם כ' הראב"ד בס' בע"נ דגבי זב דבעינן מים חיים כתיב ורחץ בשרו במים ולא כתוב כל משמע דלא בעינן השיעור שיהי' כל גופו עולה בהן דהיינו מ"ס דהוא שיעור של אדם בינוני, אלא אם הוא ננס ויכול לטבול בב"א בפחות ממ"ס די בזה, ואף מדרבנן ס"ל דלא בעינן מ"ס במעיין, וראייתו מהמשנה דקתני למעלה מהן מקוה שיש בו ארבעים סאה שבו טובלין ומטבילין למעלה מהן מעין שמימיו מועטין ורבי עליהן מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורין ולמעין לטהר בכ"ש, ואטובלין ומטבילין דרישא קאי וטובלין היינו אדם, אלמא במעין אף לאדם סגי בכ"ש ובלבד שיתכסה כל גופו בב"א והא מיירי מדרבנן מדקתני רישא למעלה מהן מקוה שיש בו מ"ס שבו טובלין ומטבילין היינו כלים וכלים סגי מדאורייתא ברביעית אלמא מיירי מתניתין לאחר שבטלוהו לרביעית דמקוה ואפ"ה קתני בסיפא ולמעין לטהר בכ"ש וארישא קאי אלמא אף מדרבנן לא בעינן במעין מ"ם, אך הר"י כ' דאף במעין בעינן לאדם מ"ס והביא ראי' מחגיגה דף כ"ב דאיתא שם דהא ארעא חילחולי מחלחל ואפ"ה בעינן מ"ס וזה ל"ש אלא במעין שגידי המעין מתחברים תחת הקרקע ואפ"ה קאמר דבעינן מ"ס והיינו מדרבנן כדמוכח ברא"ש בהלכות מקוואות שכ' וז"ל, ונראין דברי ר"י כי אין להשיב על ראייתו וגם מסתבר הואיל ושיערו חכמים מי מקוה מ"ם אע"א ברום ג"א לא פליג לשער בכל אחד לפי גופו עכ"ל, משמע דהוה דרבנן משום לא פלוג ועוד כיון דעיקר ראייתו מהא דחגיגה דקאמר דבעינן מ"ס ומהתם לא מוכח דבעינן מדאורייתא ודלמא רק מדרבנן ומתניתין דלעיל דקתני שוה למעין לטהר בכ"ש לא קאי רק אמטבילין דרישא והיינו כלים, וכן הת"כ הנ"ל קאי ג"כ אכלים דוקא דמעיין מטהר בכ"ש ואע"ג דבטלוהו לרביעית דמקוה רביעית דמעיין לא בטלוהו ומותר לטבול כלים במעין כ"ש ובלבד שיתכסה בו גוף הכלי בב"א אבל לאדם בעינן מ"ס. ואין להקשות לשיטות הרמב"ם והראב"ד דס"ל במעיין סגי לאדם בכ"ש ואף לשיטת הר"י הא מוכח מדברי הרא"ש דהוה רק מדרבנן א"כ איך מוכיח אביי ביומא ל"א דמעיין עיטם הי' גבוה מקרקע עזרה כ"ג אמות משום דשער המים הי' גבוה כ' אמות ובראשי הי' המקוה של כה"ג ושיערו אע"א ברום ג"א ע"ש, וקשה הא התם הוה מעין ובמעין לא בעינן מ"ס מדאורייתא אליבא דכ"ע אפי' לר"י ולרמב"ם וראב"ד אפי' מדרבנן לא בעינן מ"ס וא"כ לא בעינן אע"א ברום ג"א, אך זה לק"מ דהא זה כ"ע מודים דבעינן שיהי' כל גופו עולה בהן בב"א ובאדם בינוני הא שיערו חכמים שאין כל גופו עולה בב"א בציר ממ"ס שהוא אע"א ברום ג"א, ומסתמא עשאו המקוה של כה"ג שיהי' ראוי לאדם בינוני ועי' בב"ה. גם אין להקשות דלמא היתה רחבה יותר מן אע"א ואז א"צ גובה רום ג"א דכבר תירצו שם התוס' דמשים חולשא דכה"ג מסתמא תיקנו המקוה באופן שבמעט הרכנת ראשו יהי' יכול לטבול ואם היתה רחבה ונמוך יהי' צריך להרכין גופו הרבה. הכלל העולה דהמקוה בעינן מ"ס לאדם מדאורייתא ולכלים טמאים בעינן רביעית מדאורייתא, ומדרבנן בעינן מ"ס, ובמעין לכלים לכ"ע סגי ברביעית ובלבד שיתכסה כל גוף הנטבל אף מדרבנן, ולאדם איכא פלוגתא אי סגי במעין כ"ש ואנן קיל"ן דאף במעיין בעינן מ"ם לאדם מדרבנן כנ"ל ומעין המושך ואין במקום א' מ"ס אם כשתצרף כל המים מתחילה ועד סוף יש בו מ"ס טובלין בכ"מ שגוף הנטבל מתכסה בו בב"א ש"ך ס"ק ב' בשם הב"י והיינו דוקא בקרקע ישרה אבל אם המקום משופע ביותר אינו חיבור דקטפרס אינו חיבור כ"כ הב"י ס"ם והד"מ מביאו אות ו' אך במשופע קצת לא מיקרי קטפרס עי' ב"י. והא דאמרינן דלכלים סגי במעיין לכ"ע כ"ש היינו דוקא בכלים טמאים אבל כלים הנקחין מן העכו"ם צריכין מ"ס בין במקוה בין במעין דילפינן מכלי מדין, והתם כתוב אך במי נדה יתחטא ודרשו חז"ל מים שהנדה טובלת בהן ועי' ביו"ד סי' ק"כ וראיתי בתפארת ישראל ריש פ"ב דמקוואות שכ' דבאדם ננס לא בעינן מ"ס מדאורייתא רק שיהי' כל גופו מתכסה בב"א ואפי' במקוה של מ"ג ודבריו צ"ע עי' בריב"ש סי' הנ"ל דלאדם אין חילוק בין ננס ובין גדול בעינן מ"ם מדאורייתא, במקוה של מ"ג:

ב) בדין שאובין יש פלוגתא דר"י הביאו התוס' בפ"ק דפסחים והרא"ש בהל' מקואות ס"ל דמקוה שכלו שאוב הוה רק מדרבנן דגזרי שמא יטבול בכלים ובכלים אסור לטבול מדאורייתא דבור דומיא דמעיין בעינן שיהי' בקרקע, והא דאיתא בת"כ יכול אפי' מילא מים על כתיפו כו' מה מעין ב"ש אף מקוה ב"ש אסמכתא בעלמא היא, ואיני פסיל רק מדרבנן ומטעם הנ"ל. והא דדרשינן בחגיגה במים במי מקוה ס"ל לר"י דלא כרש"י שבא למעט שאובין אלא שבא למעט זוחלין כמ"ש התוס' שם, והביא הר"י ראיות לדבריו, וכ"ד הרמב"ם פ"ד דמקוואות דכלי שאוב הוה מדרבנן, ומדברי רש"י ב"ק דף ס"ז משמע דכלו שאוב הוה דאורייתא וכ"ד ר"ת והרשב"ם פ' המוכר את הבית והרשב"א ותשובה לרמב"ן דכלו שאוב הוה דאורייתא, ודעת הראב"ד דאם מילא בכתף ונעשה מקוה ע"י אדם פסול מדאורייתא אבל אם נתמלא מעצמו ע"י כלים הוה מדרבנן דכלים לא כתוב באורייתא אלא דומיא דמעיין בעינן דאתי ממילא ולא ע"י אדם מש"ה אינו פסיל רק מדרבנן ע"י בבע"נ, ולפ"ד יש חומרא דאם נתמלא ע"י אדם אפי' מילא בחפניו או ברגליו נמי פסיל מדאורייתא בכלו ובג"ל פסול מדרבנן, והר"ש פ"ג דמקוואות כ' דאם נתמלאה ע"י כלים שמקבלין טומאה הוה מדאורייתא אבל אם נתמלאה ע"י כלי גללים או כלי אדמה אינו אלא דרבנן והטעם דבעינן הויתן על ידי טהרה. והנה לר"י דס"ל דכלו שאוב הוה מדרבנן צ"ל דדרשה דת"כ מה מעין ב"ש אף מקוה ב"ש הוה אסמכתא דלר"י ליכא שום אופן בכלו שאובין יהי' פסיל מדאורייתא, משא"כ לר"ת ודעמי' הוה דרשה גמורה דכלו שאוב מדאורייתא, וכן לדעת הראב"ד הוה דרשה גמורה דאם מילא בכתף דנעשה ע"י אדם פסול מדאורייתא וכן לדעת הר"ש איכא לאוקמי' שמילא בכלים שמקבלין טומאה ופסיל מדאורייתא והוה דרשה גמורה ואנן קיל"ן דכלו שאוב הוה דאורייתא כמ"ש הטור והביאו רמ"א בסי' ג' וספיקא להחמיר אא"כ הי' הרוב מן הכשרים אזלינן בספק לקולא ואין חילוק בין נתמלא ע"י אדם בין נתמלאה מעצמו ע"י כלים ובין כלים שמקבלין טימאה או כלי גללים מ"מ בכלו הוה דאורייתא. ודע עוד שר"ת בספר הישר הובא ברא"ש הל' מקוואות וב"ק פ"ז ובר"ן פ"ב שביעית ס"ל דג"ל שאובין מתחלה הוה הלל"מ אבל בסיף לא הוה רק מדרבנן והביא ראי' מהא דתנן פ"ב דמקוואות דר"א אומר רביעית מים בתחילה פוסל את המקוה ושלשה לוגין על פני המים ומדמחמיר בתחילה מבסוף ש"מ דפוסלין מדאורייתא ואף דרבנן פליגי אר"א צ"ל לר"ת דע"כ לא פליגי רבנן אלא דבעינן ג"ל מתחילה ג"כ אבל בהא דס"ל לר"א דבתחילה הוה דאורייתא ל"פ כדי שלא נשוי פלוגתא רחוקה. ומהו נקרא בתחילה במהרי"ק שורש ל"ו מבואר דאם לא הי' חלא ג"ל או פחות מיקרי בתחילה, אבל אם הי' מעט יותר מג"ל מים כשרים לא פסלו אלא מדרבנן וספיקא לקולא ובהג"א ב"ב בסוגיא דצינור כ' דקודם שיש רוב מים כשרים נקרא בתחילה ופוסלין ג"ל מ"ש מדאורייתא אך כ' מהרי"ק דיתר הפוסקים אף דס"ל דכל שאוב מדאורייתא, מ"מ הא לא ס"ל דג"ל מתחילה יפסלו מדאורייתא. ור"ת הוא יחיד בזה, ונ"ל הטעם דס"ל ליתר הפוסקים דפלוגתת ר"א ורבנן תליא הא בהא דר"א ס"ל דג"ל מתחילה הוה דאורייתא מש"ה גזר לפסול בתחילה ברביעית אבל רבנן ס"ל דג"ל מתחילה נמי לא הוה רק דרבנן מש"ה לא חילקו בין בתחילה ובין בסיף. וא"כ אנן דקי"לן כרבנן אף בתחילה אינו פוסל רק מדרבנן, ומש"ה לא חילקו הפוסקים בזה וכ"ז במקוה של מ"ש אבל מקוה של מי פירות לכ"ע הוה מדאורייתא פסול עי' מרדכי מס' שביעית, אך מדברי הטור שכ' וז"ל אבל לאחר שיהי' רובא בהכשר משם ואילך אין שאובה פוסלת אלא מדרבנן כו' משמע לכאורה שכ"ז שלא הי' רובא בהכשר אף ג"ל פוסלין מדאורי' כדעת ר"ת, וכהג"א הנ"ל, אבל ז"א דלא קאי אג"ל אלא ה"ק דאם הי' רוב כשרין לא פסל מדאורייתא אפי' אם כל השאר הם שאובין אבל ג"ל אפי' מתחילה אינו רק מדרבנן ועי' לקמן סי' כ' מ"ש שם:

ג) לענין טבילה בנהר במקום שאין מקוה איתא בגמרא שבת דף ס"ה נדרים דף מ' בכורות דף נ"ה תניא למה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין, מסיע לי' לשמואל דאמר נהרא מכיפי' מיברוך ופליגא אדרב דאמר מיטרא במערבא סהדא רבא פרת אבוה דשמואל עבד להו לבנתי' מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי מקואות ביומי ניסן סבר לה כרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבא פרת ופליגא דידי' אדידי' דאמר שמואל אין המים מטהר בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי עכ"ל הגמרא. והנה הפלוגתא שבין רב ושמואל לרב חוששין שמא ירבו הנוטפין היינו מי גשמים על הזוחלין היינו מי הנהר דבאין ממעיין ומטהר בזוחלין וכאשר רבו הנוטפין על הזוחלין שוב אינו מטהר בזוחלין רק באשבורין ומש"ה עביד אבוה דשמואל מקואות לבנתי' כל ימי השנה ול"ד נקט ביומי ניסן דכל ימית הגשמים חוששין לרביית נוטפין מחמת הגשם שיורד ובימות הקיץ חוששין לרבו נוטפין מחמת הפשרת שלגים ורק ביומי תשרי שאז כלה זמן הפשרת שלגים ועדיין אין הגשם יורד ואין חשש לרבו הנוטפין ואז הי' טובלת בנהר ועביד מעצי בנהר או מחמת הטיט עביד מפצי תחת רגליהם או לצניעות, אבל לשמואל דס"ל נהרא מכיפי' מיבריך מותר לטבול בנהר בכל השנה אפי' אי חזינן דנתרבה הנהר עשר ידות ממה שהי' מקדם מחמת הגשמים ל"ח לרבו הנוטפין על הזוחלין שעיקר רוביין ממקורן שאין לך טפת יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתי טפחיים וגם ביומי ניסן וכל ימי הקיץ דחיישינן להפשרת שלגים מ"מ האויר אז לח גם מקור הנהר מקבל שפע מלחלוחית האויר ומוציאין מים בשפע א"כ לעולם הזוחלין רבו על הנוטפין ומטהר בזוחלין ומיתר לטבול בו כל השנה. ולכאורה קשה הא דקאמר ופליגא אדרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבא פרת הא גם לשמואל דאמר נהרא מכיפי' מיבריך הוא ג"כ מחמת הגשמים שיורדין מלמעלה ומטעם שאין לך טפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחים א"כ גם לשמואל שפיר סהדא רבא פרת שירדו גשמים במערבא, ובשלמא לפי' הר"ן בנדרים שפי' דהא דאמר רב מיטרא במערבא כו' דאתי לאשמועינן דאסיר לטבול בפרת בעת שיגדל א"ש דפליג עליו שמואל דלשמואל לעולם מותר לטבול בו דרבו הזוחלין על הנוטפין, אבל לפי' הרא"ש שם בנדרים דחבריהם שבבל רואים ושמחים על שירד מטר בא"י קשה מנ"ל דרב פליג על שמואל וכנ"ל, ונ"ל דזה כוונת הרא"ש שכ' בדברי שמואל הלכך לא יגדל הנהר ממי גשמים שיורדין במקום אחר וכוונתו דלשמואל דס"ל נהרא מכיפי' מיבריך א"א להנהר להתגדל אף אם ישפוך כל מימות שבעולם לתוכו אם לא דמכיפי' מיבריך כעין שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא ולומר מכיפי' מיבריך ל"ש אלא במקום שהגשמים יורדין אבל אם הכא לא ירדו גשמים לא אפשר לי' להתגדל כלל ומש"ה קאמר דשמואל פליג על רב ור"ת פוסק כשמואל דנהרא מכיפי' מיבריך משום דמסייע לי' ברייתא הלכך מותר לטבול בנהרות בכ"ז אף בעת שגדול הנהר ממי הגשמים עשר ידות, ודוקא בנהרות שאינן מכזבין לעולם אבל בנהרות המכזבין פ"א בשבוע אסור לטבול בהן דחיישינן שמא נתהוי ממי גשמים והפשרות שלגים עי' מ"ש שם הר"ן ומרדכי בזה והר"י פוסק כרב וכאבוה דשמואל הלכך אין לטבול בנהר אא"כ אנו רואין שלא נתרבה יותר משיעורו הנהוג ביומי תשרי אבל אי נתרבה יותר מכפי הנהוג אין לטבול בו דחיישינן לרבוי נוטפין על הזוחלין ואינו מטהר אלא באשבורין וכן דעת הרי"ף והרמב"ם עי' ב"י וכן דעת הרא"ש והטור ודעת הר"ם מרוטנבערג דאף לשמואל עצמו להלכה למעשה ס"ל דאין פרת מטהר אלא ביומי תשרי, והנה לדעת הפוסקים כרב ואבוה דשמואל ויש עוד פלוגתא דהר"ן כ' בנדרים אף ברבו הנוטפין על הזוחלין דאין מטהר בזוחלין היינו דוקא במקומות שלא הי' זחילתו מקודם לכן, אבל במקום שהיתה זחילתו מקודם לכן אף ברבו נוטפין על הזוחלין מטהר בזוחלין והביא ראי' ממשנה פ"ה דמקוואות מעין שהי' מושך כנדל וריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהי' ועוד הרבה להביא ראיות לדבר וכשרבו הזוחלין על הנוטפין מטהר בזוחלין אף במקום שנתרחב ונתרבה וזה אסהדותא דר"א בר"צ שהעיד על הזוחלין שרבי על הנוטפין שכשרים ומטהרים בזוחלין והיינו דקמל"ן דאפי' במקום שנתרחב דאי באותו המקום שהי' מהלך מתחילה מאי אסהדותא פשיטא וכי תיסק אדעתין ששנים ושלשה טיפין יפסלו את הנהר, ולפ"ז לר"ת דפסק כשמואל דנהרא מכיפי מיבריך והזוחלין רבו תמיד על הנוטפין מותר לטבול בנהר אפי' במקום שנתרחב ולא הי' מהלך בתחילתו, וכן דעת הראב"ד והרמב"ן הובאו בב"י אך מהרי"ק ס"ל וכן דעת הר"ש דאם רבו הנוטפין על הזוחלין אין מטהר בזוחלין אפי' במקום שהי' מהלך מתחילתו, וברבו הזוחלין על הנוטפין אין מטהר אלא במקום שהי' מהלך מתחילתו והב"י פסק כר"ן דאם רבו הזוחלין על הנוטפין מטהר בכ"מ אפי' במקום שלא הי' מהלך מתחילתו, וכ"פ הרמ"א סי' ב' ע"ש, ומ"מ ברבו הנוטפין על הזוחלין משמע דס"ל לש"ע דאף במקום שהי' מהלך מתחילתו אינו מטהר בזוחלין וצריך להקיף מפץ שיקוו המים ע"ש, והש"ך ס"ק י"א פסק כמהרי"ק דאף ברבו הזוחלין על הנוטפין אינו מטהר בזוחלין אלא במקום שהי' מתחילתו, וא"כ אף לר"ת דפסק כשמואל דנהרא מכיפי' מיבריך ותמיד רבו הזוחלין על הנוטפין אסור לטבול אלא במקום שהי' מהלך מתחילתו ולהלכה פסק רמ"א במקום שיש מקוה אין לטבול בנהרות אבל במקום שאין מקוה מותר לטבול בנהר אפי' בשעת הגשמים והפשרת שלגים דפסק כר"ת דפסק כשמואל דנהרא מכיפי' מיבריך ותמיד רבו זוחלין על הנוטפין, וגם כ' רמ"א דמותר לטבול בכ"מ אף במקום שנתרחב ורק דבעינן שיהי' שאינו פוסק לגמרי לפעמים, ומ"מ יש ליזהר לבע"נ לחוש לדעת מהרי"ק ופסק הש"ך כוותי' דאפי' ברבו הזוחלין מ"מ אינו מטהר בזוחלין, רק במקום שהי' מהלך מתחילתו, על כן תטבול באמצע הנהר במקום שהי' מהלך מתחילתו וכן יש לבע"נ להחמיר בעת שהנהר נתגדל מאוד ממי גשמים להמתין ב' או ג"י שיחזור הנהר לדרכו מאחר שאנו רואין שלפי שעה נתגדל ונתרבה הנהר כ"כ מירידת הגשמים, ולחוש לדברי רי"ו דס"ל אף לר"ת אין לטבול בשעה שנתגדל לפי שעה וגם במקום שיש מקוה יש להחמיר שלא לטבול בנהר אף אם הנהר קטן מאוד ושלא בעת הגשמים והפשרת שלגים ולחוש לדברי הרמב"ם פ"ט דמקוואות הל' י"ג דמשמע דמפרש מאי דקאמר ומפצי ביומא תשרי שהקיף מפץ ועשה אשבורין אלמא אף ביומי תשרי דליכא חשש גשמים והפשרת שלגים מ"מ חייש הרמב"ם לרבו נוטפין ועי' בכ"מ שם א"כ במקום שיש מקוה יש לחוש לדברי הרמב"ם ושלא לטבול בשום זמן בנהר, ואף דהש"ך מיקל בזה עי' ס"ק ט"ו, מ"מ יש לבע"נ להחמיר לעצמו. ומה נקרא מקום שאין מקוה כגון עיר שאין בה מקוה ובעיר הסמוך לעיר הזאת יש מקוה אי צריכה ליסע להעיר הסמוכה שיש בה מקוה ולא לטבול בנהר או לאו, ונ"ל דתלוי בזה אם אינה צריכה לדחות זמן הטבילה ויכולה לטבול בליל ז' לספירת נקיים ותבא לביתה בלילה בלא פחד וחששים אז אסורה לטבול בנהר וצריכה ליסע למקום הסמוך לטבול במקוה, אבל אם העיר שיש בה מקוה רחוקה כ"כ שאינה יכולה לטבול בזמנה או שיש בדרך פחדים וחששים ליסע בלילה ועי"ז תצרך לדחות זמן טבילתה זה נקרא במקום שאין מקוה ומותרת לטבול בנהר על האופנים שכתבתי לעיל. ויש ליזהר קודם פסח שהנהרות גדולים מהפשרת שלגים שלא לטבול הכלים החדשים שקונים על פסח מן עכו"ם שלא לטבול בנהר במקום שיש מקוה כשירה, והב"י דף ק"פ ע"א הביא בשם מהרי"ק שורש קט"ו על דבר הנהר המתהוה מחמת ירידת גשמים ואומרים היהודים שחרדלית של גשמים יורדים להנהר עד כי נתמלא על כל גדותיו ומאותן המים הצפון על שפת הנהר הראשון מתהוה השני דיש לאוסרו משום מ"ע ע"ש, וכ' הב"י ודבר פשוט דלדעת ר"ת דשרי לטבול בנהרות תמיד הוצרך לכתוב כן דאסור משום מ"ע ע"ש, וקשה הא אף לדעת ר"ת אסור לטבול בנהר לדעת מהרי"ק אלא במקום שהי' מהלך בתחילה כמו שהבאתי לעיל דס"ל למהרי"ק אף ברבו זוחלין על הנוטפין אין מטהר בזוחלין אלא במקום שהי' מהלך מתחילה, וא"כ כיון שנתהוה רק בשעת גשמים כנ"ל הוה במקום שלא הי' מהלך מתחילתו, ומדינא אסור לטבול בו ואמאי אינו אוסר רק משום מ"ע, וצריך לעיין בזה כי תשובת מהרי"ק אינו ת"י לעיין בו:

ד) פסול זוחלין הביא הב"י בשם מהרי"ק דלכ"ע פסול מדאורייתא במקוה וילפינן מהא דת"כ דדרשינן אך מעין מעין מטהר בזוחלין ואין מקוה מטהר בזוחלין רק באשבורין ואף לר"י דמכשיר בכלו שאוב מדאורייתא וס"ל דהת"כ דדרש מה מעין בי"ש אף מקוה בי"ש הוה אסמכתא מ"מ לענין זוחלין הוה דאורייתא ודרשה גמורה היא, והטעם נ"ל דבחגיגה דף י"א הביא ברייתא דדרש ורחץ במים במי מקוה ופי' רש"י מדכתיב הבי"ת בפת"ח משמע מים המיוחדין לאפוקי שאובין, ולהר"י דס"ל דכלו שאוב הוה דרבנן א"א לדרוש דאתי לאפוקי שאובין אלא צ"ל כמ"ש התוס' שם דהא דקאמר במי מקוה אתי לאפוקי זוחלין אלמא דפסול זוחלין הוה דאורייתא, והב"י הביא בשם המרדכי דפסיל זוחלין הוה דרבנן, והד"מ חולק עליו דזוחלין במקוה של מי גשמים לכ"ע הוה דאורייתא אלא לענין לטבול בנהרות שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין זה הוה דרבנן להמרדכי, וכן בש"ע סי' ג' בהג"ה דזוחלין הוה מדאורייתא ועי' במי השילוח שכ' דאם נמשכין מים ממקום אחר למקוה ושם נחים אע"פ שעדיין נמשכין והולכין להמקוה לא מיקרי זחילה וטובלין במקוה כשיש שם מ"ס באשבורין אך בכה"ג שנדפס בגיליון הש"ע בתחילת סימן ר"א נראה דלא ס"ל הכי ויש להחמיר בחשש זוחלין דהוא דאורייתא ולקמן אבאר מה נקרא זחילה וגם עיין לעיל בתשובה סי' ס"ו ועי' בדברי חיים בהל' מקוואות אות ה':

[א] בש"ע סי' ר"א ס"א וצריך שיהי' החריץ שבו המים גדול יותר משיעור זה כדי כשתכנס הטובלת ויפחת המים ישארו שם מ"ס, עי' בפ"ת שהביא בשם דרכי נועם דאף אם יש אלף סאין במקוה צריך שיהי' החריץ גדול כ"כ כשתכנס הטובלת לא ישפכו מן המים לחוץ מטעם שלא יהי' זוחלין וכ' המחבר שכ' החשש משים שלא יפחות ממ"ס אזיל לשיטתו דפסק לקמן סי' נו"ן דאם נפרץ א' מכותלי המקוה והמים יוצאין על שפתו לחוץ אם נשאר במקוה מ"ס ליכא משום זוחלין הלכך דוקא במקוה של מ"ס איכא חשש שלא יפחות ממ"ס אבל לדעת רמ"א שמחמיר אף בנשאר מ"ס במקוה שלא תהי' זוחל למעלה ה"נ יש להחמיר וחכם א' חלק עליו דדוקא אם יצאו המים מעצמו שנפרץ הכותל בזה מחמיר רמ"א אבל אם המים יוצאין ע"י אדם הטובל כ"ע מודים אם נשאר מ"ס דכשר כמבואר בש"ך ס"ק למ"ד והוא ז"ל חזר להעמיד דבריו דהש"ך אינו מכשיר אלא אם לאחר שיצא הטובל יחזרו המים למקוה אז לא הוה זוחלין, אבל אם לא יחזרו המים למקוה הוה זוחלין ע"ש ולי נראה כדברי החכם החולק דע"כ לא כ' הש"ך בס"ק ל' דבעינן שלאחר שיצא הטובל יחזרו למקומן אלא בהך דג' מקוואות שבכל א' כ' סאה ובב' הכשרים ליכא אלא מ"ם, ואפ"ה תנן במשנה אם הי' השאוב מן הצד שהטובל בהן טהור, וקשה הא הוה זוחלין ובהא כ"ע מודים דהוה זוחלין, וכמ"ש המחבר כאן בסי' א', ובזה כ' הש"ך דבעינן שיחזרו למקומן למקוה אבל היכי דאיכא יותר ממ"ס בהמקוה ואין זוחל מעצמו רק ע"י האדם הטובל בזה לא בעינן שיחזרו למקומן למקוה, וכ"כ הש"ך להדיא לקמן ס"ק ק"כ ע"ש, וא"כ צדקו דברי החכם החולק:

[ב] שם ואם הוא רחב יותר ואינו גבוה כ"כ כשר אם יכולה להתכסות כל גופה בהן בב"א. והיינו דוקא אם המים עולין ממעל לטיבורה של הטובלת זרת היינו י"ב גידלין או לפחות עשרה גידלין אבל אם אין המים גבוהין כ"כ לכתחילה אם יש מקוה אחרת אין לטבול במקוה זו, אבל אם אין מקוה אחרת טובלין בה ורק שתשכב בהמקוה על פני' כמו דף ובלא"ה אפי' בדיעבד לא עלתה לה הטבילה עי' ל"ש בחידושי דינים סי' פ"ט:

[ג] סי' ד' רמ"א מקוה שהיתה חסירה לפנינו כו' אם היתה כבר רובא בהכשר כו' אזלינן לקולא. ולכאורה לדעת הט"ז סק"ה וש"ך סק"י דמחמירין במקוה של עכו"ם אפי' ביש תמיד במקוה כ"א סאין ה"ה יש להחמיר הכא. וא"כ אמאי לא הגיה כאן כלום אבל באמת ז"א דע"כ לא מחמירין אלא באם המקוה היא של עכו"ם ומקבל שכירות דיש לו הנאה ממנה ויש לחוש שמא מלא אותה להנאתו כדי לקבל שכר, וגם לפי הטעם שהחליף המים כדי לרחוץ עצמו במים נקיים ל"ש אלא במקוה שלו דדרכו לרחוץ בה, אבל הכא מיירי במקוה שאינו תחת רשות עכו"ם ולא ידענו מי מילא אותה עכו"ם או ישראל, אם יש כ"א סאה הוה רק ספק מ"ש למקוה דכשר כמבואר לקמן:

[ד] בש"ע סי' ד' מקוה שהוא של עכו"ם כו' אא"כ יש כ"א סאין, עי' ט"ז וש"ך בשם הב"ח דהיינו דוקא בנעול במפתח ואינו יכול למלאותה אלא דרך המשכה, אז מהני אם יש כ"א סאין דשאובה שהמשיכוהו כשר אם יש רוב מים כשרים, אבל בלא"ה אפילו במידי דרבנן לא מהימן, וכ"ש היכי דיש לו הנאה ואפילו במקוה שלימה חיישינן שמא זילפוה כדי להוריקה מן המי' המלוכלכי' ומלאוה מים נקיים כדי לרחוץ בהם, ולפי"ז צ"ע מה שנוהגין שהגוי המשרת בבית המרחץ לן בלילה בהמרחץ בלא שומר ישראל ונועל הדלת הא איכא חשש שמא זילף מים המלוכלכים ומילא בכלים מים נקיים כדי לרחוץ, ואפי' באינם נועלים מבואר בתוספתא שהביא הב"י כאן נמצאת אומר בימים טהורים ובלילות טמאות ע"ש וכ"ש שיש הנאה ג"כ לגוי המשרת שנוטל מכל אשה הטובלת שכר בעד עשיית החמין לחפיפה והוה דינו כמקוה של עכו"ם דא"נ דחיישינן שמא זילף מים הסרוחין דירא שמא יפסיד שכרו שלא יטבלו בה הנשים וממלא מים נקיים, ולטעם הא' אפילו גוים אחרים שאינם משרתים במרחץ ואינם נהנים כלל יש לחוש, וצ"ע שהעולם נוהגין להקל בזה:

[ה] סי' ה' כל הימים יש להם דין מעיין לטהר בזחילה הלכך גל שנתלש ובו מ"ם ונפל על האדם או על הכלים עלתה להם טבילה. עי' ט"ז ס"ק ואו שהקשה לדעת הרמב"ם וראב"ד דס"ל דמעין מטהר בכ"ש אף לאדם, ובלבד שיהי' בו לכסות כל גופו בב"א, וא"כ אמאי צריכין שיהי' בגל מ"ס, דבשלומא לדעת הר"י דס"ל דלאדם אף במעין בעינן מ"ס ל"ק דהא במשנה נקט כלים נמי דקתני ונפל על האדם או על הכלים, ובכלים לא בעי מ"ס די"ל דנקט מ"ס משום אדם אבל לרמב"ם וראב"ד קשה, ועי' מה שתירץ שם, והש"ך תירץ כיון שהגל נתלש ואינו מחובר לים מש"ה בעינן מ"ס אף לכלים, וא"ל א"כ אמאי מטהר בזוחלין מ"ש מהא דתנן פ"ה מ"א העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה דאין מטהרין רק באשבורין ובשלומא לדעת הטור שכ' וז"ל מעין שהמשיכו לבריכה שהן נקוין ועומדים יש לה כל דין מעין ואם הפסיק ראש הקילוח חזר להיות דין מקוה שאין מטהרת אלא במ"ס ובאשבורין, וכן משמע מדברי הר"ש שם במשנה שמפרש שהבריכה הי' מלא מ"ג, וכ' ב"י שמדבריהם משמע דאם היתה בריכה ריקנית אף אם הפסיקו עדיין דין מעין, עליהן, ומש"ה כאן בגל שנתלש מהים מטהר בזוחלין אבל לדעת הראב"ד בס' בע"נ הביאו בד"ח הל' מקואות אות ל"ט דמיירי בכריכה ריקנית ואפ"ה אם הפסיקו דינו כמקוה קשה אמאי מטהר הגל אפי' בזוחלין, אך כבר תירץ מהרי"ק, שורש קט"ו הביאו הש"ך ס"ק ל' דדוקא היכי שכבר נחו המים בבריכה וכבר נעשו אשבורין אז אם הפסיקו דינו כמקוה משא"כ בגל שנתלש, דעדיין לא נחו מיא באשבורין אלא עדיין חיים וזוחלין מכח נביעת המים אע"פ שהופסק מן המעיין מ"מ שם מעיין עליהם מצד עצמן כיון דעדיין חיים וזוחלין הם ולא פקע חיותן מנייהו עכ"ל. ומש"ה מטהר בזוחלין אך לפ"ז הדרי קושיא לדוכתי' אמאי בעינן מ"ס אף לכלים השתא לענין זוחלין שהוא דאורייתא אף בכלים אפ"ה אמרינן שכיון שלא נחו עדיין יש להם דין מעיין ומטהר בזוחלין כ"ש לענין כ"ש דמדאורייתא סגי אפי' במקוה ברביעית רק מדרבנן בעינן מ"ס דבטלינהו רבנן רביעית דמקוה אבל רביעית דמעיין לא בטלו ובלבד שיהיו לכסות כל גוף הכלי בב"א ואמאי בעינן מ"ס גבי גל לענין כלים ע"כ נראה עיקר כהב"ח שהביא הש"ך לקמן ס"ק קכ"ג דס"ל דהים לא חשיב כמעיין אלא לענין זוחלין לבד אבל לענין למטהר בכ"ש לא, ומש"ה בעינן מ"ס אף לכלים מדרבנן אחר דבטלו רביעית דמקוה בכלים אבל במעין גמור אף בנפסק מטהר בכ"ש ובזוחלין וכסברת מהרי"ק לעיל, ומה שהקשה שם הש"ך על הב"ח מהא דכ' הרא"ש גבי מחט שהיא נתונה ע"ג מעלות המערה הי' מוליך ומביא במים כיון שעבר עלי' הגל טהורה ובלבד שלא יתלוש הגל דאז לא הי' מטהר אם אין בו מ"ס ע"כ לשון הרא"ש וא"כ ע"כ צ"ל דבמעיין איירי דאי במקוה אפי' יש מ"ס מאי הוה כיון דהוה זוחלין כשנתלש. ומנה הוכיח הש"ך דאפי' במעיין גמור אם נתלש נהי דמטהר בזוחלין מ"מ בעינין מ"ם, ולפענ"ד דאין משם ראי' דלעולם י"ל כב"ח דבמעיין שנתלש כי היכי דמטהר בזוחלין ה"נ מטהר בכ"ש, והרא"ש מיירי במקוה והא דלא כ' הרא"ש דאי נתלש הוה זוחלין, די"ל כמ"ש הט"ז שם ס"ק ע"ד דמיירי דשם על גבי המעלה נעשו אשבורין, ולכך הוכרח הרא"ש לומר מטעם מ"ס דליכא ומיירי במקוה אבל במעיין אף שנפסק מטהר בזוחלין ובכ"ש וממילא ל"ק קושיא השני' שהקשה שם הש"ך על הב"ח דס"ל דמשנה דמחט היתה נתונה ע"ג מעלות המערה מיירי במקוה והקשה ע"ז הש"ך מהא דכ' הרא"ש דממשנה גל שנתלש נשמע דהל' כר"י דכל הימים מטהרין בזוחלין ולדברי הב"ח דמוקי דברי הרא"ש שכ' גבי מחט שנתן ע"ג מעלות המערה דמיירי שלא נתלש הגל, דאז לא הי' מטהר אם אין בו מ"ס דמיירי במקוה ואפ"ה מטהרין בזוחלין דהא הכא הוה זוחלין א"כ היכי מוכח מהך משנה דהלכה כר"י וע"ש, ולפמ"ש לק"מ דמיירי דע"ג מערה נעשו אושבורין וליכא משום זוחלין אלא משום דליכא מ"ס ודוק כי קצרתי והעולה מזה בגל שנתלש מן הים לכ"ע בעינן מ"ס אלא דמטהר בזוחלין כדאיתא במשנה, ובמעיין גמור שנתלש ממנו והופסק לדעת הש"ך בעינן מ"ס אלא דמטהר בזוחלין הב"ח מטהר בזוחלין ובכ"ש וכ"ז קודם שנחו המים בבריכה אבל אם כבר נחו לענין זוחלין דינו כמקוה ואיני מטהר בזוחלין כמ"ש המהרי"ק:

[ו] בש"ע סי' ו' צריך שלא יהי' מ"ס של המקוה בכלי כו' שאין טובלין בכלים ואין חילוק בזה בין מקוה למעיין, כ"כ הטור ומוסכם מכל הפוסקים דטבילה בכלים הוא מדאורייתא פסול דדרשינן בת"כ אי בור יכול אפי' בור ספינה יהי' טהור ת"ל מעין מה מעיין עיקרו בקרקע אף בור עיקרו בקרקע ואפילו לדעת הפוסקים דכלו שאוב מדרבנן מ"מ לטבול בתוך הכלי הוא מדאורייתא דהא הר"י דס"ל דכלו שאוב מדרבנן כ' דמש"ה גזרו על שאובין שלא יבא לטבול בכלים וטבילה בכלים הוא מדאורייתא, דבעינן דומיא דמעיין אלמא לכ"ע הוה דאורייתא:

[ז] בש"ע סי' ז' הלוקח כלי גדול ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשהו מקוה הר"ז כשר כו'. הנה דעת הרמב"ם דבעינן נקב המטהרו מלקבל טומאה וא"כ בכ"ח די כמוציא זית כ"כ הב"י והט"ז והש"ך, אך צ"ע דהא ברמב"ם איתא כגון חביות גדול ועריבה גדולה וברמב"ם פי"ט הל' ג' איתא דבחביות שיעורה כמוציא אגוזים ע"ש, וגם בעינן לקובעו בארץ דרך בנין או לפקוק הנקב בסיד וצרורות דהוה בנין שוב מותר לטבול בתוכו דבטל מתורת כלי, ובכלי עץ דשיעורו לבטלו מתורת כלי הוא כמוציא רימון, דעת הב"י דאף לרמב"ם סגי כששפ"ה דדוקא בכ"ח דשיעור כמוציא זית הוא בציר מכשפ"ה בעינן בשיעור המטהרן, אבל בכ"ע דשיעור המטהרן הוא יותר מכשפ"ה סגי בכשפ"ה וראי' ממשנה פ"ו דשידה תיבה שבים אין מטבילין בהן אא"כ היו נקובין כשפ"ה וסתם שידה ותיבה הן של עץ ואפ"ה סגי בנקב כשפ"ה שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקוואות והרמב"ם הביא משנה זו בפ"ו, והטור ס"ל דאף בכ"ח בעינן כשפ"ה לענין לטבול בתוכה, אבל אי איכא כשפ"ה מהני אפי' לטבול בתוכה ואפי' בכ"ע, וזה דעת הי"א שהביא הרמ"א ועי' ב"י שהאריך בדעת הטור מנ"ל הא, אך האחרונים חלקו על הב"י מ"ש לדעת הרמב"ם דאף בכלי עץ סגי בשפ"ה, והביא ראי' מהא דשידה ותיבה שבים שהביא הרמב"ם וכ' דאין מזה ראי' דהתם לא בעינן לבטלו מתורת כלי כיון דהים מקיפו כמ"ש הרא"ש בהל' מקואות וגם בפי' המשנה דאף אם הנקב למעלה מן שוליו ויכול לקבל מים מן הנקב ולמטה אם מחובר לים בנקב כשפ"ה כשיעור עירוב מקואות הוה כטובל בים, וכ"כ הד"מ באות טית ובאות מ"א בשם רי"ו דבעינן כמוציא רימון, וא"כ לדעת הרמב"ם יש להחמיר בכ"ע דבעינן נקב המטהרו והיינו כמוציא רימון, ושיעור מוציא רימון הרב התניא בתיקון מקוה שלו כ' דהוא שיעור טפח, אך בספר גידולי טהרה כ' דהוא כשיעור ראשו של תינוק קטן, וכן יש להחמיר כי הוא ספק דאורייתא כמ"ש באות הקודם, דהא דאין טובלין בכלים הוא דאורייתא, והנה בתיקון מקוה של התניא כ' לעשות תחלה הנקב בקצה השוליים ואח"כ יחבר השוליים אל הדפנות, ועי' בתשו' בית שלמה סי' פ"ג שכ' טעם לדבריו, עוד כ' בג"ט דבעינן דהנקב יהי' בשיעור מוציא רימון במקום א' אבל שני נקבים אין מצטרפין לשיעור זה, ועי' בדרישה שכ' שיש דיעות חלוקות אם קבעו התיבה בארץ ואח"כ עשה הנקב אי מהני, אך בבאר יעקב כ' לכתחילה בודאי יש לעשות הנקב קודם שקיבעו בארץ אך בדיעבד אם קבעו בארץ קידם שעשה הנקב אי ליכא טרחה והפסד להוציאו יש להוציא ולעשות הנקב ולחזור ולקבעו בארץ, אבל אי איכא טרחה או הפסד להוציאו מותר לעשות הנקב במחובר, ועי' בח"ס סי' קצ"ח שהביא בשם המרכבת המשנה דמותר לעשות הנקב אחר שחברו בארץ, והובא ג"כ בפ"ת ס"ק יו"ד. ולענין אם מותר לסתום הנקב אחר שקבעו בארץ בברזא של עץ לפי דעת הש"ך ס"ק כ"א דקבעו ואח"כ חקקו מיתר לטבול בתוכו, עי' נוב"י מ"ת חיו"ד סי' קמ"ב דמחמיר אף לדעת הש"ך וכ' עוד דאם הי' דעתו לסותמו לא נתבטל שם כלי מן התיבה אפי' קודם שתיקן הברזא ע"ש שהאריך בזה וגם חילק שם דל"מ קבעו ולסוף חקקו לענין טבילת נדה דהוה דאורייתא ואפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה ואפי' בעלת כתם אינה טובלת בה לכתחילה, ובדיעבד עלתה לה טבילה, ועי' ג"ט שכ' דאם ליקח ברזא ארוכה ושוקע בתוך הנקב עד שבוקעת ועוברת בארץ בעומק זה לא נקרא סתימה אלא דרך בנין ומותר. ולענין אם מותר לסתום הנקב בסיד וגפסית לדעת הרמב"ם לא הוה סתימה אפי' אם סתמו בסיד וגפסית ביחד אי קבעו בארץ ל"מ דאינו פוסל המקוה אלא אפי' לטבול בתוכה מותר וכ"ש אי סתמו בסיד לבד או בגפסית לבד וקיבעו בארץ מותר לטבול בתוכו, אבל אי לא קבעו בארץ אף אי לא סתם הנקב כלל ל"מ דאין טובלין בתוכו אלא אפי' פוסל את המקוה משום שאובין, ודעת הרא"ש והר"ב דאם ניקב כשיעור שפ"ה שוב לא בעינן קבעו בארץ ומותר לטבול בתוכו, עוד ס"ל דאם סתמו בסיד וגפסית יחד הוה סתימה מעליא ול"מ קיבעו בארץ ופוסל את המקוה, וכ"ש שאין טובלין בתוכו, ואם סתמו בסיד לבד או בגפסית לבד אינו מבואר ברא"ש והר"ש אי הוה סתימה, אך ברשב"א בסיף שער המים מבואר דבאחד לבד לא הוה סתימה, ולהלכה פסק בש"ע בסי' ז' לענין לטבול בתוכו דבעינן נקב המטהרו כנ"ל, וגם בעינן שיקבענה בארץ אבל לענין לפסול המקוה פסק לקמן סי' מ"ם דלא בעינן קבעו בארץ, גם לא בעינן נקב המטהרו וסגי בנקב כ"ש בשיליו, ואם סתמו בסיד ובגפת יחד הוה סתימה מעליא, ופוסל המקוה אפי' אי קבעו בארץ כדעת הרא"ש והר"ש, ואי סתמו בסיד לבד או בגפסית לבד כיון דברא"ש ור"ש אינו מבואר אי חשוב סתימה או לאו אז אי קבעו בארץ כיון דלדעת הרמב"ם בודאי אינו פוסל ולדעת הרא"ש והר"ש אינו מבואר אי הוה סתימה מש"ה אינו פוסל המקוה וגם טובלין בתוכה, ואם לא קבעו בארץ אז כיון דלדעת הרמב"ם עדיין פוסל המקוה וכ"ש שאין טובלין בתוכה ודעת הרא"ש ור"ש אינו מבואר פסק כאן בסי' ז' דפוסל וזה שכ' בסי' ז' ואם סתמו בסיד או בגפסית עדיין פוסל את המקוה עד שיקבענה בארץ, כ"ז מבואר בנוב"י מ"ת סי' קמ"ב. ולסתום הנקב בחתיכה לבינה חוכך בתשובת ב"א סי' כ"ג להחמיר דעינים רואות דסתימה גמורה היא ע"ש, גם לכתחילה יראה שהתיבה תעמיד ביושר ולא תהי' נמוך בצד א' וגבוה בצד א' שאז אם הנקב בצד הגביה יכולה לקבל מים בצד הנמוך וצריך לעשות הנקב בצד הנמוך עי' בתשו' בית שלמה סי' מ"ח אבל בדיעבד אינו מעכב עי' ב"י גבי צינור שאין לו ד' שפות, שהביא ב"י בשם סמ"ג אפי' אם הניחה בדרך שנשארו מים בתוכו כיין שאין לו ד' לבזבזין איני פוסל ע"ש:

[ח] בש"ע סי' ח' מעיין שמקלח תוך כלי, עי' בב"י שהאריך בזה ועי' ב"ח, ולהלכה קיל"ן דאם כל מי המעיין נכנס לתוך הכלי דאין טובלין בתוך הכלי אף אם יש מ"ס בין המעיין להכלי, והטעם כ' הר"ש כיון דהכלי קבוע אין טובלין לא בתוכה ולא במים שיוצאין ממנה גזירה שמא יטבול בלא חיבור למעיין הלכך המים שבתוך הכלי אף שמחובר למעיין שיש בו מ"ס אין טובלין בתוכו, ולפ"ד אם הכלי תלוש ומחובר למעיין שיש בו מ"ס טובלין בתוכו, וראי' מהא דשידה ותיבה שבים אם ניקב כשפ"ה טובלין בתוכו כדאיתא בפ"ו דמקואות והרא"ש כ' בפי' המשנה דאפי' בכלי תלוש אם עומדת בשפת הים או הנהר אין טובלין בו, וגם המים שיוצאין ממנו פסולין, והטעם אף שמחובר לנהר בנקב כשפ"ה מ"מ אין טובלין בו משום גזירה דלמא אתי להטביל בלא חיבור כשפ"ה, ול"ד לשידה ותיבה שבים, דהתם המים מקיפין משא"כ כאן, וגם המים שיוצאין ממנו פסולין משום שהכלי מפסיק בין המעיין ובין המים היוצאין ממנו, ולפ"ד ל"מ עירב מקוואות אם הכלי שלם אפי' בכלי תלוש, אא"כ המים מקיפין אותו, כהא דשידה תיבה שבים, אף שלגבי שאובין שבבור מהני עירוב מקואות לטהר השאובין, כדאיתא בפ"ג גבי בור שבחצר שנפלו לתוכו ג"ל מ"ש ע"ש מ"מ בכלי גזרינן כנ"ל, ואם המעיין מקלח על שפת הכלי ולתוכו היינו אצל שפתו מבחוץ ונמצא שאותו מעט מים שמבחוץ שלא בא לתוך הכלי דין מעיין עליו ואז אף שרוב מים יוצאין מתוך הכלי שדין שאובין יש עליהם מ"מ נטהרין ע"י מעט מים שהם ממעיין ומטהרין אפי' בזוחלין ואף דמעיין שמימיו מועטין ורבו עליו מ"ש דינו כמקוה לטהר באישבורין כמבואר בפ"ק דמקואות וגם לא עדיף מנהרות שרבו עליהם נוטפין שאינו מטהרין אלא באשבורין ואפי' לר"ת דמתיר לטבול בנהרות אפי' ריבוי הגשמים הוא רק מטעם דס"ל דמכיפי' מיבריך והוה רבו הזוחלין על הנוטפין אבל בלא"ה חין מטהר אלא באשבורין, וכ"פ בסי' י"ב מ"מ כאן בנ"ד מטהר אף בזוחלין כמ"ש הש"ך בס"ק ל"ג מטעם כיון דהמים שבכלי הן ג"כ מהמעיין וגם עתה המעיין מקלח לתוכן והן מחוברין למעיין ואין נפסלין אלא משום גזירה לטבול בתוך הכלי כנ"ל, ומש"ה גם המים היוצאים נפסלו כיון דהכלי מפסיק בין המעיין ובין המים היוצאין וכמ"ש הרא"ש, אבל אי הוה מיתר לטבול בתוך הכלי בודאי הוה המים היוצאין דן מעיין עליהן מכיון דהא דאין טובלין בתוך הכלי הוה רק מטעם גזירה, מש"ה אם נתערב המים היוצאין במי המעיין שחוץ לכלי היה דין מעיין עליהם לטהר בזוחלין, ולפ"ז אף לדידן דמחמירין לכתחילה דאף במעיין פוסל ג"ל מ"ש כמ"ש הרמ"א בסי' מ' מ"מ כאן יש להקל מהטעם שכתבתי כיון דלא נפסל אלא משום גזירה, וכ"כ בס' ג"ט, ובלחם ושמלה ודלא כתשו' ב"א. שיב ראיתי לרא"ש בהל' מקואות שכ' דה"ט אם מקלח על שפת הכלי ולתוכו דחוצה לה מיתר לטבול בו אפי' אם המים שבתוכו מרובין משום דכל המים היוצאין מן השוקת מחוברין למעיין ע"י אותו המעט מים הנופלין על שפת השוקת ונטהרין, ולפ"ז ל"ק אמאי מטהר בזוחלין היוצאין לחוץ אף שהם הרוב ע"י מעט מים שמקלח על שפתו דלת המעט מים מטהרין אלא דע"י המעט מים נחשבין מחוברין למעיין עצמו, והמעיין מטהר במים היוצאין, ונגד המעיין ליכא רוב שמ"ש כאן, אפי' אם המים שבתוכן מרובין היינו שהן מרובין מן המעט מים שיוצא על שפתו, אבל לא נגד המעיין ולק"מ קושיות הש"ך ס"ק ל"ג ע"ש:

[ט] בש"ע סי' י' מעיין שהמשיכו לבריכת מים כו' ז"ל המשנה פ"ה דמקוואות העבירו ע"ג בריכה והפסוקי הרי היא כמקוה חזר והמשיכו פסיל לזבין ולמצורעין ולקדש מהן מי חטאת עד שידעו שיצאו הראשונים וז"ל הטור מעיין שהמשיכו לבריכת מים שהן נקוין ועומדין יש לה כל דין מעיין ואם הפסיק ראש הקילוח חזר להיות לה דין מקוה שאינו מטהרת אלא במ"ס ובאשבורין ואם חזר והמשיך קילוח המעיין לתוכה חזרה לדין מעיין עכ"ל וכ' הב"י דלשון הטור משמע שהיתה הבריכה מליאה מ"ג בזה כ' דאם הפסיקו דיש לה דין מקוה אבל אם היתה הבריכה ריקנית ונתמלא מן המעיין י"ל אף אם הפסיקו יש לו דין מעיין וכן הוכיח מהר"ש דמפרש המשנה בבריכה מליאה מ"ג דז"ל הר"ש והפסיקו שאין מי הבריכה מחוברין למעיין משמע שהי' בבריכה מים וכ"כ בש"ע מעיין שהמשיכו לבריכת מים שהן נקוין ועומדין כו' משמע ג"כ דוקא אם הבריכה מליאה מ"ג אז דינו אם הפסיקו הוה לה דין מקוה אבל בבריכה ריקנית דאף בהפסיקו דינו כמעיין אך לפ"ז קשה מ"ש מתחילה דהי' עלי' דין מעיין אף לענין זבין ומצורעין ולא אח"כ כשחזר והמשיך עליו המעיין כמו שהקשה הפרישה, ועוד קשה דמשמע מסיפא דמתניתין דקתני פסיל לזבין כו' משמע הא לשאר דברים הוה עלי' דין מעיין לטהר אף בזוחלין, ומדלא חילקו בזה משמע אף שמי הבריכה מרובין מן המעיין מ"מ מטהר בזוחלין מ"ש מטבילה בנהרות דאם רבו הנוטפין על הזוחלין דאינו מטהר בזוחלין לדעת הר"י, ואף לר"ת דמתיר לטבול בנהרות בכ"ז היינו משום דס"ל דנהרא מכיפי' מיבריך ותמיד רבו הזוחלין על הנוטפין, אבל כאן דאם רבו המי בריכה על המעיין כ"ע מודה דאינו מטהר בזוחלין כדאיתא פ"ק דמקואות למעלה מהן מעיין שרבו עליהן מ"ש שוו למקוה לטהר באשבורין ולמעיין לטהר בכ"ש וכן הקשה הפרישה, ואף שדחק לתרץ שם ע"ש, מ"מ מסיים בעצמו שזה דוחק אף לפי תירוצו של הפרישה עדיין קשה מסימן י"א דכ' הרמ"א דאינו מטהר רק באשבורין, וכן הקשה המעדני יו"ט בהל' נדה דקשה מסי' י"א ע"ש והש"ך בס"ק ל"ב כ' לתרץ דמיירי כאן ברבו מי המעיין על מי הבריכה ומש"ה מטהר אף בזוחלין וכמ"ש בס"ק כ"ט מ"מ עדיין קשה דהא לשין המשנה מעיין שהמשיכו לבריכת המים משמע שלא הי' מהלך מתחילתו לכאן אלא ע"י המשכתו וא"כ לפי מה שפסק הש"ך לעיל ס"ק י"א כמהרי"ק דאפי' ברבו הזוחלין על הנוטפין אינו מטהר בזוחלין אלא במקום שהי' מהלך מתחילתו והוא כשיטת הר"ש במשנה מעיין שהוא משיך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהי', ופי' הר"ש לאו בריבה עלי' מ"ג דא"כ אפי' במקום שהי' מהלך מתחילה אינו מטהר בזוחלין כדאיתא בפ"ק אלא ריבה היינו שעשה בריכות לכל המקומות ונתמלא כ"א מים אינו מטהר בזוחלין אלא במקום שהי' מהלך בתחילתו וכן מפרש התוספתא מעיין שמימיו מועטין וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורין דאינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהי' מהלך מתחילתו וא"כ אפי' אם רבו המעיין על מ"ג של הבריכה אמאי מטהר בזוחלין כיון שלא הי' מהלך מתחילה להבריכה אלא ע"י המשכתו. והר"ש בעצמו נזהר בזה וכ' וז"ל והפסיקו הרי הוא כמקוה ואיני מטהר בכ"ש עד שיהי' שם ארבעים סאה משמע הא לא הפסיקו לא הוה כמעיין אלא לענין כ"ש דלא בעי מ"ם אבל לענין זוחלין אפי' בלא הפסיקו אינו מטהר אבל הש"ך שפסק כר"ש וכאן פסק דמטהר בזוחלין קשה, ע"כ נ"ל כמ"ש הפרישה דמיירי בבריכה ריקנית הוא דאמרינן דאם המעיין מחובר לבריכה דמטהר בזוחלין אבל אם הי' מ"ג בבריכה, אף אם הוא מחובר לבריכה איני מטהר בזוחלין אם רבו המי הבריכה על המעיין, ולדעת הר"ש אף בבריכה ריקנית אינה מטהר בזוחלין וכן הראב"ד בס' בע"נ פי' המשנה דמיירי בבריכה ריקנית דוקא הביאו ב"י ומש"ה ניחא דקודם שהפסיקו מטהר אף לזבין ולמצורעין אך אחר שהפסיקו שנעשה דינו כמקוה אז אף שהמשיכו מ"מ פסול לזבין ולמצורעין עד שידע שיצאו מים הראשונים אבל לשאר דברים אף לטהר בזוחלין דינו כמעיין כיון דמתחילה לא הי' כאן מ"ג רק מי המעיין, ומה שקשה לפ"ז אם כן אמאי בהפסיקו דינו כמקוה מ"ש מגל שנתלש מן הים שמטהר אף בזוחלין כבר הקשה זה המהרי"ק, ועי' ש"ך ס"ק למ"ד מ"ש בזה. ולהרמב"ם פ"ט מהל' מקואות יש לו שיטה אחרת במשנה זו, דהוא מפרש מ"ש מהפסיקו היינו לומר שמי המעיין הי' יורדין לבריכה ולא הי' יוצאין לחוץ ולפיכך הרי הוא כמקוה כיון דאין מי המעיין נמשכין ויוצאין ממנה אע"פ שעדיין מי המעיין יורדין לתוכה אינם מעלים את המים שבתוך הבריכה מדין מקוה, ואף דשם ברמב"ם פ"ט דמקואות מבואר דמיירי דהבריכה היתה מליאה מ"ג מ"מ בפי' המשנה לרמב"ם משמע דבבריכה ריקנית מיירי ואפ"ה כיון שאין נמשכין חוץ לבריכה דין מקוה עליו, והב"י הניח בצ"ע בבריכה ריקנית מה הוא דעת הרמב"ם ורק שהביא בשם מהרי"ק דמפרש דעת הרמב"ם דדוקא בבריכה מליאה מ"ג הוה הדין כן ועי' ד"מ אות י"ג אך הב"י בעצמו הניח בצ"ע, ולפ"ז לכאורה הרמב"ם חילק על תשו' לרמב"ן הובא בב"י ובש"ך ס"ק מ' דמעיין כ"ש אע"פ שהוא עומד אינו נפסל בשאובין ולרמב"ם לפ"ד הב"י מעיין עומד אינו דינו כמעיין ואע"ג דבמהרי"ק נמי איתא כן דדינו כמעיין מ"מ המהרי"ק לשיטתו אזיל דמפרש דעת הרמב"ם דוקא בבריכה מליאה מ"ג כמ"ש הב"י בשמו משא"כ להב"י דהניח בצ"ע בבריכה ריקנית א"כ לכאורה פליג על תשו' להרמב"ן וא"כ יש להחמיר אף במקוה של מעיין לנקות אותה בכלים נקיבים ובפרט כי בלא"ה יש מחמירין אף במעיין דפוסל שאובין לאדם כמבואר בסי' מ' ודוחק לחלק דוקא במעיין שהמשיכו לבריכה והפסיקו דאינה יוצאה לחוץ זה דיני כמקוה להרמב"ם משא"כ במקוה שנובעת מעצמה דיני כמעיין אף אם אינה יוצאה לחוץ, זה דוחק לחלק:

[י] סי' ט"ו מקוה שיש בו מ"ס ומעיין כ"ש יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה, ועי' בב"י שכ' דאפי' ליכא במעיין כדי לכסות כל גופו אם לא ע"י מ"ש מ"מ מיתר לרבות מ"ש עד כדי שיכול לטבול בו לרמב"ם וראב"ד לא בעינן מ"ס רק שיהי' בו כדי לכסות כל גופו בב"א, ולר"י בעינן מ"ס ומ"מ אינו מטהר רק באשבורין כמבואר בפ"ק דמקואות וברמב"ם פ"ט הל' י"א ועי' לעיל סי' ב' ובפ"ה דמקואות תנן מעיין שהי' מישך כנדל וריבה והמשיכו הרי הוא כמו שהי', עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורין ולמעיין לטהר בכ"ש ומדברי הרמב"ם בפי' המשנה ובפ"ט מהל' מקואות הל' ט"ז משמע דאם הי' תחילה מעיין המושך אף אם ע"י השאובין נמשך יותר למקום שלא הי' מישך תחילה מ"מ מטהר בזוחלין, והא דפ"ק דאיתא שם למעלה מהן מעיין שרבו עליו מ"ש שוה למקוה לטהר באשבורין מיירי במעיין עומד והמשיכו וכן משמע מדברי הרא"ש בפי' המשנה אך הר"ן בנדרים כ' לחלק דבמקום שהי' מהלך מתחילה מטהר בכ"ש וה"ה בזוחלין ומקום שנתרחב ע"י המ"ש אינו מטהר בזוחלין וה"ה שאינו מטהר בכ"ש ובעינן מ"ס והביא ראי' מתוספתא דקתני מים שמימיו מועטין וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורין ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהי' מהלך מתחילתו, וכן איתא בתוספתא מעיין שהי' משוך כנדל וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורין ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהי' מהלך מתחילתו ופי' וריבה עליו היינו שריבה עליו מ"ש, אבל הר"ש פי' דמ"ש וריבה עליו היינו שעשה בריכה לפניו ונתמלא מים בזה אמרינן מטהר באשבורי' ואינו מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהי' מהלך מתחילתו, והיינו אפי' ברבו הזוחלין על הנוטפין אפ"ה אינו מטהר בזוחלין אלא במקום שהי' מהלך מתחילתו לא במקום שהמשיכו והרחיבו אבל ברבו הנוטפין על הזוחלין אפי' במקום שהי' מהלך מתחילתו אינו מטהר בזוחלין. נמצא שיש ג' מחלוקת דלדעת הרמב"ם והרא"ש אפי' ברבו הנוטפין על הזוחלין מטהר בזוחלין אפי' במקום שלא הי' מהלך מתחילתו, ולדעת הר"ן ברבו הנוטפין על הזוחלין יש חילוק במקום שהי' מהלך מתחילתו מטהר בכ"ש וה"ה בזוחלין ובמקום שלא הי' מהלך מתחילתו אינו מטהר בזוחלין וה"ה שאינו מטהר בכ"ש, וברבו הזוחלין על הנוטפין מטהר בזוחלין אף במקום שלא הי' מהלך מתחילתו והיינו עדותו של ר"א בר"צ בפ"ה דמקואות משנה ח' על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים דבא לאשמעינן אפי' במקום שלא הי' מהלך מתחילתו מטהר בזוחלין ודעת הר"ש דאפי' ברבו הזוחלין על הנוטפין אינו מטהר בזוחלין אלא במקום שהי' מהלך מתחילתו ואם המשיכו למקום אחר אינו מטהר בזוחלין ועדותו של ר"א ב"צ בא לאשמועינן דאף שלא הי' במעיין כדי לכסות כל גופו אלא ע"י הנוטפין מ"מ מטהר בזוחלין וברבו הנוטפין על הזוחלין אינו מטהר רק באשבורין אפי' במקום שהי' מהלך מתחילתו. ולדברי הרמב"ם והרא"ש הנ"ל צ"ל דאין הלכה כתוספתא דקתני מעיין שהי' מימיו מועטין כו' ואין מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהי' מהלך מתחילתו וכן התוספתא השני' מעיין שהי' מושך כנדל כו' שהביא הר"ן מהם ראי' לחלק בין המקום שהי' מהלך תחילה ובין המקום שהרחיבו, אלא הלכה כמשנה דמחלק בין מעיין עומד ובין מעיין משוך כנ"ל. עוד כ' הר"ן דלדעת הרמב"ם בעינן דיקא ריבה לתוך גומות המעיין אבל ריבה במקום משך המעיין נפסל אפי' לטהר באשבורין אם ריבה מ"ש אבל הב"י כאן כ' דלדעת הרמב"ם ע"ש אין חילוק בין ריבה בגומת המעיין או במקום משך המעיין אך קשה לדעת הב"י דהא כ' הרמב"ם בפ"ט מהל' מקואות הל' י"ג דאם רבו הנוטפין על הזוחלין וכן אם רבו מ"ג על הנהר דאין מטהר רק באשבורין ע"ש, ולדברי הב"י סותר א"ע הרמב"ם מיני' ובי' דבהל' י"א שם פוסק דבמעיין מושך שרבו עליו מ"ש הרי הן כמעיין לכל דבר ומשמע דמטהר בזוחלין אפי' במקום שלא הי' מהלך מתחילתו וכאן בהל' י"ג פסק דאפי' ברבו נוטפין או מ"ג על מי הנהר דאינו מטהר רק באשבורין והנהר הוא מעיין מושך, ולדברי הר"ן ניחא דבהל' י"א מיירי שריבה בגומות המעיין אבל להב"י קשה, וכן לכאורה קשה לשיטת הרא"ש דהוא ג"כ ס"ל כרמב"ם כנ"ל וברא"ש ליכא משמעות דבעינן דוקא ריבה בגומות המעיין ואפ"ה ס"ל דמטהר אפי' בזוחלין ואפי' שלא הי' מהלך בתחילתו אם הי' מעיין מושך ת"כ קשה מאבוה דשמואל דעביד מקוואות לבנתי' ביומי ניסן מחשש שמא רבי נוטפין על הזוחלין ומה בכך הא לשיטתו מטהר באמת בזוחלין, אך כבר הקשה זה הראב"ד בס' בע"נ ועי' ט"ז סק"ג מ"ש בזה. ואם הלך המים שהשליך במעיין למקוה חסר שלא הי' בו כלום עי' ש"ך ס"ק מ"א שכ' שיש להחמיר שאין לטבול באותו המקוה ועי' נוב"י מ"ת סי' קמ"א ועי' דברי שלמה סי' ס"ג דכ' דטעם האוסרין דס"ל כשיטת הר"ן הנ"ל וא"כ במקום שלא הי' מהלך מתחילתו אינו מטהר בכ"ש ואינו דינו כמעיין לטהר השאובין:

[יא] שם באותו סי' ל"ש שאבן בכלי ל"ש סוחט כסותו כו' במשנה פ"ג משנה ג' הסוחט כסותו ומטיל ממקומות הרבה ר"ע מכשיר וחכמים פוסלין והל' כחכמים והרמב"ן בתשו' הקשה מ"ש מכלי דקיל"ן דאם ניקב בשוליו אפי' כמלא מחט איני פוסל המקוה ומ"ש סוחט כסותו דפוסל הא אין לך כלי נקיב יותר מזה, ותירץ בשם הראב"ד כיון שבא ע"י אדם למקוה שלא בהמשכה אין חילוק בין כלי מנוקב או שאינו מנוקב בין בחפניו ובין ברגליו פוסל המקוה כשאובין, והב"ר פי' דברי תשו' להרמב"ן הנ"ל דוקא אם האדם סוחט בידיו ומכוון להפילו למקוה אז פוסל אבל אם נפל ממילא למקוה אינו פוסל אפי' בבא ע"י אדם, אבל הט"ז והש"ך חולקין ע"ז וס"ל שכל שבא ע"י אדם ואפי' נפלה ממילא למקוה שלא במתכוון ואפי' זילפו בידיהם ורגליהם שלא בכונה פוסל בג"ל, ומה ששנינו בתוספתא לגיון העובר ממקום למקום וזילפו בידיהם ורגליהם ג"ל למקוה כשר היינו דוקא ברגלי הבהמה אבל ברגלי אדם אפי' שלא בכוונה פוסל בג"ל כיון שבא ע"י אדם, והא דמהני לנקות המקוה אם ניקב הכלי בשוליו, אע"ג דבא למקוה מכח אדם כתב הש"ך בס"ק מ"ו דכיון דאדם מכון לדלות המים מהמקוה מש"ה אינו פוסל דודאי לא ניחא לי' שיפלו המים מהכלי למקוה והט"ז ס"ק מ"ז תירץ כיון דהמים נשפכין תמיד מהכלי להמקוה הוה כאלו לא נפסקו מן המקוה ולא הוה שאובין ע"ש שהאריך בזה, אך מדברי הרמב"ן בתשו' משמע דלא ס"ל כתירוצים הללו ע"כ אם אפשר לנקות המקוה לגמרי שלא ישאר אפי' מעט מים בודאי טוב לנקות לגמרי ואם א"א לנקות לגמרי יראה לשפוך חלב או דם לשנות המראה, ואז אפי' נפל ג"ל מהכלי שדולה בו ליכא חשש, כמבואר סי' כ"ט ברמ"א ועי' שירי טהרה סי' ל"ד שכ' דהכי נוהגין לשנות המראה ושוב אין חשש בזה, ועוד דאיכא קולא של הסמ"ק וכ"כ התוס' בתמורה דף י"ב ע"ב כיון דנופל מעט מעט מן הכלי למקוה הוה כמו ד' כלים דאין מצטרפין ועי' בסמוך מה שאכתוב בזה:

[יב] עוד באותו סי' דוקא מ"ג כלים אבל מ"ד כלים אין מצטרפין ובד"א מג' כלים מצטרפין כשהתחיל השני קודם שפסק הראשון אבל אם לא התחיל הב' עד שפסק הראשון אינן מצטרפין וכ' הראב"ד הובא בב"י דוקא מב' או ג' כלים אינן מצטרפין אבל מכלי אחד מצטרף, והנה בסמ"ק הביאו הב"י לקמן גבי ניקיון המקוה כ' וז"ל כל צירוף ג"ל דוקא מג' כלים אבל מד' אין מצטרפין ולפי"ז א"צ ליקוב השוליים ששואבין בהן המקוה כדי לנקותו שמה שנופל מן הכלי אינו עולה בכ"פ כ"א מעט והוה כמו מד' או ה' כלים דאין מצטרפין וכ"כ התוס' בתמורה דף י"ב ע"ב ע"ש ולכאורה פליג על הראב"ד דס"ל נחלק בין ב' או ג' כלים ובין כלי אחד דבכלי אחד מצטרף אפי' בפסק הראשון קידם שהתחיל הב' ונראה דל"פ אראב"ד דראב"ד מיירי ששופך מהכלי לוג שלם אלא שמפסיק בנתים בזה כ' דבכלי אחד מצטרף דראב"ד לשיטתי' דבעינן שישפוך מכל כלי לוג עי' בב"י אבל אם שופך בכ"פ רק מעט פחות מלוג אפילו בכלי אחד אינו מצטרף, ולפי"ז לפי מה דמחמירין אנן דלא בעינן לוג מכל כלי עי' ל"ח בהל' נדה של הרח"ש וכ"כ בלחם ושמלה א"כ בכלי אחד אפי' במפסיק ושופך מעט מעט בכ"פ יש להחמיר ולנקוב הכלי שמנקין בו המקוה וכן סיים הסמ"ק עצמו דטוב להחמיר ולנקוב הכלי שמנקין בו. ועי' אות הקודם מ"ש בזה. שוב ראיתי שז"א די"ל דלראב"ד אם שופך מכלי אחד אף אם שופך בכ"פ פחות מלוג ג"כ מצטרף וה"מ מאותן המים עצמו שהי' מתחילה באותו הכלי אבל אם שואב בכלי בכ"פ מים אחרים ומריק הראשונים הוה דינו כמו ד' כלים או יותר ומזה מיירי הסמ"ק שבשעה שמנקין המקוה מריק בכ"פ הראשונים ושואב בכ"פ מים אחרים הוה כמו ד' כלים או יותר ואפי' לדידן מותר מ"מ הסמ"ק עצמו סיים ומ"מ טוב לנקוב הדליים ככונס משקה, וגם ליזהר שלא יסתום הנקב עם עפר או רקק אף דלא הוה סתמה מ"מ לדעת הט"ז ס"ק מ"ז שיב ל"מ הנקב כיון שבא ע"י אדם ע"ש:

[יג] סי' י"ט ב' מקוואות שאין בשום אחת מהן מ"ס ונפל לזו לוג ומחצה כו' משמע מלשון הא בשניהם יש מ"ס ובכה"ג דוקא כשר דכי נתערבו ואיכא ג"ל מ"ש איכא נמי מ"ם ותו לא פסלו להו מ"ש וכ"כ בפי' המשניות הגר"א מווילנא זלה"ה אבל לשון המשנה פ"ג ר' יוסי אומר שני מקוואות שאין בהם מ"ס כו' משמע שגם בשניהם אין בהם מ"ם ואפ"ה כשר מפני שלא נקרא עליהם שם פסול, וראיתי בלחם ושמלה שהקשה עדיין ל"ל טעמא משום שלא נקרא עליהם שם פסול הלא אפי' נתקרבו המקוואות מקודם ואח"כ נפלו שני פעמים לוג ומחצה אינם מצטרפין כ"א כשנפלו השניים קודם שנפסקו הראשונים וכיון שהי' נפסקים וחלוקים כשנפלו השאובין פשיטא שאין מצטרפין ולי נראה דלק"מ די"ל דמיירי דנפלו מכלי אחד לוג ומחצה לכאן ולוג ומחצה לכאן או במתכוון לרבות דבכה"ג מצטרפין אפי' בנפסקו הראשונים קודם שנפלו השניים מ"מ כאן כיון שלא נקרא שם פסול עליהם אינו פוסל:

[יד] עוד שם אבל מקוה שאין בה מ"ס ונפל ג"ל מ"ש ואח"כ נחלק לשנים וריבה מים כשרים הרי אלו פסולים וז"ל הרמב"ם שכל המקוה כלו שנפסל כמים שאובין הוא חשוב וכאלו כל מימיו נשאבו בכלי עכ"ל מזה מוכח דמקוה שאין בה מ"ם ונפסלה במ"ש ונפל אח"כ מאותן המים למקוה אחרת פוסלה בג"ל ואין חושבין לפי המדומע ועיין בר"ן סוף פ' כ"ה שהביא כן בשם הרמב"ן וגם הוא מסכים לזה גבי מקוה ע"ש ורק שמחלק בין מקוה לשאר איסורין ע"ש ועי' בתשב"ץ ח"א סי' ש"נ כ' גם כן כן ע"ש ודלא כגידולי טהרה שמיקל בזה ועי' לחם ושמלה שכ' ג"כ להחמיר ואע"פ שבכלל דברי דבריו, מ"מ כתבתי לי למזכרת אך לענין זה אם המשיך אח"כ למקוה כשר אם הי' רוב מים כשרים כדלקמן סי' ס"ד אף אם כלו שאיב שהמשיכהו פסול מ"מ בזה כשר ע"ש:

[טו] סי' כ"א מקוה שנפלה לתוכו מ"ש כו' עי' ט"ז ס"ק ל"ב דגם הכא משערין לפי חשבון המים הנכנסין והמים שהי' בבור כמו בסי' כ' ואף דהכא ג"כ נפסל רק ע"י מ"ש מ"מ כיון שלא הי' רק כ' סאה מים כשרים הוה כאלו כלו שאוב והדין הזה הוא מהרמב"ם ואף דהרמב"ם ס"ל דכלי שאוב מדרבנן מ"מ הוה כאלו כלו שאוב ובכלו שאוב בעינן לפי חשבון ומיירי שלא היה רק כ' סאה מים כשרים והשאר הי' כלו שאוב:

[טז] סי' כ"ב אם הדיח בו סלי זתים וענבים כו' ונראה דאם שרה בה סימנין ונימוחו בתוכה פוסל כיון דנתערב בה גוף הצבע המשנה מראי' וכן כ' בספר האשכול ח"א סי' כ"ה ועיין ש"ך ס"ק ס"ד וכן מוכח בשבת ד' קמ"ד ע"ב דלר"פ ורבא ס"ל דל"ד משקה אלא כל מילי דאין עושין מהם מקוה פוסל משום שינוי מראה ועי' בתשו' לקמן סי' ס"ה:

[יז] סי' כ"ז מקוה שנשתנו מראה מימי' מחמת עצמי ה"ז כשר ואם נשתנו מחמת ששופך לתוכה מים חמין דלכאורה י"ל כיון דאין עושין מהם מקוה לכתחילה דכלה שאוב הוה דאורייתא לרוב הפוסקים וכן הלכה כמבואר ברמ"א סי' ג' וא"כ שאובין הוה דבר שאין עושין מהן מקוה ופוסל משום שינוי מראה:

[יח] סי' כ"ח אין שינוי מראה פוסל אלא במ"ג כו' עי' מ"ש בתשובה בחיו"ד סי' ס"ה:

[יט] סי' למ"ד אין שאיבה כו' והטיט שהיא עב קצת כו' ונראה דאפי' אם הפרה שוחה ושותה מ"מ אם עב קצת אינו פוסל בג"ל דהא במשנה איתא דאלו מעלין ולא פוסלין וחשב טיט הנרוק ובזבחים פ"ב איתא דאין טיט הנרוק מצטרף למ"ם אא"כ הפרה שוחה ושותה וכ"פ הרמב"ם בהל' מקוואות פ"ח א"כ ע"כ מתניתין דקתני אלו מעלין והיינו שמצטרפין מיירי שהפרה שוחה ושותה ואפ"ה אינן פוסלין:

[כ] סי' מ"ד ברמ"א אבל אם המשיך תחלה מ"ש ואח"כ הביא עליהם עוד מים כשרים לא מהני עכ"ל וכ' הש"ך אפי' אם המשיך אח"כ למקוה ל"מ כיון שלא הי' מתחלה רוב מים כשרים והוא מדברי הב"י שדייק מדברי הרמב"ם דכ' אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיע למקוה דמשמע דלא מהני המשכה רק אם נתערבו קודם שיגיע למקוה ובתחלה כ' דאף אם הי' במקוה כ' סאה ומשהו והמשיך כ' סאה חסר משהו מ"ש למקוה כשר משמע דלא בעינן תערובות חוץ למקוה וע"ז תירץ דלא אתי אלא לאפוקי היכי דלא נפלו רוב מים כשרים למקוה ברישא דאז נפסלו בג"ל מ"ש אף בנפלו דרך המשכה עכ"ל וע"ז כ' הש"ך דחמור זה דל"מ אפי' ממשיך אח"כ למקוה אחרת, ומזה אני תמה שראיתי בלחם ושמלה בס"ק ע"ג שהביא בשם ג"ט שנסתפק אי בעינן דוקא רוב מקוה כשר היינו כ' סאין ומשהו או סגי ברוב נגד השאובין כגון אם נתערבו יוד סאין מ"ש עם ט"ו סאין מ"ג ונמשכו למקוה ואח"כ ניתוספו מ"ג אם הוא כשר מ"ש, הלא דין זה מבואר כאן בש"ך דאפי' אם באו המ"ש למקוה ע"י המשכה כ"ז שלא היה במקוה רוב מקוה מים כשרים היינו כ' סאה ומשהו ל"מ המשכה, וכן מה שמסתפק התם בשמלה אם לא הי' רוב מקוה כשר אם נפסל בג"ל ע"י המשכה ונדחק להביא ראיות ע"ז, הלא זה מבואר בב"י כנ"ל. עוד הביא שם בשם ג"ט שכ' וזה פשיט הא דסגי הכא ברוב מקוה דוקא שהכשרים הם כ"א סאה והשאובים י"ט אבל אם התערובות הם חמשים סאה בעינן כ"ו מים כשרים והשאובים כ"ד סאין וז"פ דלא כ"כ אלא אם נתערבו בחצר או בעוקא ונמשכין למקוה אבל אם הי' במקוה כ"א סאין וממשיך מ"ש למקוה מבואר בפירוש ברמב"ם דאפי' השלימו לאלף סאין כשירה, אך אפי' בנתערבו בחצר נמי משמע מדברי הב"י הנ"ל דדי ברוב מקוה כשר היינו כ"א סאין, אף אם השאובין היו יותר, דאל"כ מאי הקשה דברי הרמב"ם אהדדי כנ"ל, הא איכא חילוק דברישא כשהי' במקוה כ"א סאין מים כשר אפי' השלימו לאלף סאין מותר, וכאן בנתערבו בחצר בעינן רוב מים כשרים דוקא, ועוד דאין זה מן הסברא כלל דלדעת ר"ש אין המשכה מועלת רק בנתערבו בחצר, וא"כ אפי' לדעת הרמב"ם והרא"ש דמקילין דלא בעינן נתערבו בחצר עכ"פ לא חמיר נתערבו בחצר מן לא נתערבו והאיך יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ע"כ לפ"ד פשיטא דמהני רוב מקוה היינו כ' סאין ומשהו מים כשרין אפי' אם השאובין הם יותר:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה