אור ברסלב
יד יוסף חלק ב השמטה ראע"ז.

יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג

השמטה ראע"ז.

ליקוטים יו"ד.

א

שאלה. בגט שבא לפני ממדינת אמריקע ששלח א' לאשתו, ונכתב שם העיר של מקים הכתיבה נייאיארק דמתקריא נואיארק, מתא דיתבא על כיף ימא, ועל נהר האדסן, ומקודם ג"כ בא גט לפני משם ונכתב שם העיר כך נעוויארק דמתקרי נואיארק, ויש חילוק במבטא, כי אם כותבין עיין אחר הנו"ן אז קורין הנו"ן בסג"ל והווי"ן הם נחים, ולמ"ש בגט הזה הנו"ן נקרא בפת"ח חריף, וגם חסר הווי"ן ומשתנה במבטא שינוי גדול, גם שם המגרש נכתב יהושע בן זאב הלוי המכונה וואלי, בלא אל"ף בסוף, ולפי קריאתינו שם וואליא נרגש הכרת היו"ד והי' צריכין לכתוב באל"ף בסוף כמ"ש הט"ג בשמות נשים גבי שם רחציא ושארציא, גם המגרש הי' נקרא בכאן בפ"כ הושע בלא יו"ד בתחילה, גם נכתב שם האשה פרומטשא בטי"ת ושי"ן, ובגלול שלנו קורין אותה בצד"י פרומציא, עוד יש גימגום בגט שהלמ"ד של תיבת ישראל נכנסת בתוך הנו"ן פשוטה של פטורין שבשטה העליונה, ונראה כה"א, גם עידי ההרשאה הם עידי הגט. והוא מקום עיגון גדול, כי ע"י השתדלות וטרחה מרובה השיג אבי האשה את הגט, והבעל הוא איש רע מעללים וכבר נשא שם ב' נשים ויש חשש שתתעגן חלילה כל ימי'.

תשובה. הנה מנהגינו דאין כותבין בגט רק מקום עמידת העדים והסופר ומקום עמידת האיש והאשה, אם הם במקום הכתיבה והחתימה, ואם שינה מקום עמידת העדים, הנה במשנה איתא הי' במזרח וכ' במערב, במערב וכ' במזרח תצא מזה וכל הדרכים האלו בה, ובגמרא אמר ר"א זו דברי ר"מ, אבל חכ"א הולד כשר, ובזה יש פלוגתא בין הראשונים דעת ר"ח דה"ל בהא כר"מ ואם ניסת עם גט הולד ממזר, והרמ"ה פסק דאם ניסת תצא והולד כשר, ור"ת פסק דלכתחילה לא תינשא ואם ניסת לא תצא עי' טור סי' קכ"ח שהביא שם כל הדיעות, ובש"ע פסק כר"ת דלכתחילה לא תינשא, ואם ניסת ל"ת וזה דוקא אם שינה וכ' מקום אחר, אבל אם כ' אותו המקום וכ' בטעות, הנה דעת הג"פ בסי' קכ"ח ס"ק ג' דגם זה פוסל ע"ש. ולי נראה לצדד להקל ובפרט במקום עיגון כזה, דהנה התוס' גיטין דף פ' ע"א ד"ה ושם עירו כ' דהיכי דא"צ לכתוב כגון מקום לידת האיש אין שינוי פוסל בו וכ' שם דגם מקום עמידת הבעל א"צ לכתוב מדלא מוקי בגמרא המשנה הי' במזרח וכ' במערב כו', דקאי אמקום עמידת הבעל, ולפ"ז גם בשינוי מקום עמידת הבעל והאשה כשר לסברתם, אך מקום עמידת העדים והסופר ע"כ צריכין לכתוב לסברת התוס' מדפוסל בהם שינוי כדמוקי בגמרא המשנה דהי' במזרח כו' דקאי אסופר והיינו עדים ע"ש, וכן מקום דירת הבעל צריכין לכתוב ומש"ה שינה שמו ושם עירו פסול והיינו מקום דירתו, והרא"ש כ' דגם מקום דירת הבעל אם לא כתבו אינו פוסל ואפ"ה פוסל בו שינוי דאיכא חשש משום שהוא ידוע לכל שכל אדם נקרא על שם מקום דירתו, פ' ממקום פ' וכשרואין שינוי המקום יאמרו שאין זה המגרש ממקום פ' אלא אחר גירש, אבל על שם לידתו לא נקרא אדם וליכא חששא ע"ש. גם מקים עמידת הבעל ס"ל להרא"ש דא"צ לכותבו ע"ש, ומשמע מדברי כלם דמקום עמידת העדים צריכין לכתוב ומעכב אפי' בדעבד אם לא כתבו דאל"כ למה פוסל בו שינוי כדאיתא במשנה הי' במזרח כו' ומוקי לה בגמרא אסופר והיינו העדים ולדעת ר"ח הוה הולד ממזר אם ניסת בגט זה, ולדעת הרמ"ה תצא מזה והולד כשר ולר"ת עכ"פ לכתחילה לא תינשא בו. ובשלומא לסברת הרא"ש י"ל דדמיא למקום דירת הבעל והאשה אף דאינו מעכב כתיבתו מ"מ השינוי פוסל מטעם דיאמרו דאין זה המגרש, ה"נ י"ל דמקום עמידת העדים אינו מעכב בדיעבד אם לא כתבו ואפ"ה השינוי פוסל בו שמא יאמרו לעדים עמנו הייתם במקום פ' ויאמרו הגט מזויף, וכ"כ הב"ש דמקום עמידת העדים אינו מעכב להרא"ש, משא"כ להתוס' דלא נחתי לחילוק זה ע"כ ס"ל דמקום עמידת העדים מעכב אפי' בדעבד מדפוסל בהם שינוי, וכן הוא שיטת מהר"י בן לב הובא בג"פ שם ס"ק א', אמנם הרח"ש הביאו הג"פ שם ס"ל דגם לדעת התוס' מקום עמידת העדים אינו מעכב בדעבד, אם לא כתבו והא דשינוי פוסל משום שיכול להזימם ואיכא לעז שיאמרו עידי שקר הם שהרי עמנו הייתם במקום פ' ביום פ' שנכתב הגט, ולהלכה מסיק הג"פ דאם לא כ' מקום עמידת העדים והסופר שהוא כשר וכ"פ הב"ח סי' קכ"ח ועכ"ז אם שינה פסול מטעם שהבאתי דאיכא לעז שיוכל להזימם ולומר עמנו הייתם במקום פ' ביום הכתיבה כמ"ש בשם מהרח"ש, ועכשיו נעיין אם לא שינה וכתב מקום אחר ורק שכ' בטעות שם העיר שנכתב בו הגט כמו בנ"ד מהו הדין, והג"פ הביא ראי' דפסול מדברי הב"י שהביא בשם הר"ש בן הרשב"ץ, גבי שינוי שם עירו דה"ה אם כ' בבילבול כגון תנס במקום תונס דפסול, והנה הרח"ש הביאו הג"פ שם כ' דאין ראי' מזה לאם כ' קושטאנטין במקום קושטאנדינא דפסול דש"ה שהי' נודע שהי' עיר אחרת ששמה תנס והג"פ כ' עליו דחקר אצל אנשי ארצות המערב וליכא עיר ששמה תנס ואפ"ה פסל, ולי נראה דאין משם ראי' לפסול אם כ' בטעות שם העיר מקום עמידת העדים אי ליכא עיר אחרת ששמה כך כשם השינוי ששינה דהב"י בשם הר"ש בן הרשב"ץ מיירי בשינה שם דירת הבעל וכ' תנס והי' לו לכתוב תונס ושם האיש נקרא ע"ש מקים דירתו וכמ"ש הרא"ש שהבאתי לעיל, וא"כ אם שינה וכ' בטעות ובלבל, כגון תנס במקום תונס אכתי לא ידעי אינשי איזה איש המגרש דהעולם לא יחקרו אם יש עיר אחרת או לאו ויאמרו שאין זה המגרש אבל בשינה שם מקום עמידת העדים וכ' בטעות דעיקר חשש ללעז שיזומו העדים לומר עמנו הייתם במקום פ' ואי ליכא עיר אחרת ששמה כשם השינוי אי אתי להזימם ולומר עמנו הייתם במקום פ', כגון שכ' תנסבמקום תונס אם יבואו עדים להזימם לומר והלא עמנו היתם ביום הכתיבה בתונס אי ליכא עיר אחרת ששמה תנס, אי אתי להזימם בודאי הב"ד יחקרו אחר הדבר ויראו דכ' בטעות דהא יתברר להם דליכא עיר אחרת ששמה תנס וא"כ בשינה מקום עמידת עדים וכתבו בטעות ליכא חשש, ובזה יש לדייק לשון המשנה דגבי דירת מקום הבעל נקט שינה שם עירו וגם מקום עמידת הסופר והעדים נקט הי' במזרח, וכ' במערב דגבי מקום דירת הבעל אפי' בשינוי טעות וליכא עיר אחרת ששמה כשם השינוי אפ"ה פסול, משא"כ בשינוי מקום עמידת הסופר והעדים דוקא אם הי' במזרח וכ' במערב דהיינו שכתבו שם עיר אחרת פסול ומטעם שיוכל לבא לידי הזמה אבל אם כ' בטעות ובלבל וליכא עיר אחרת ששמה כך כשר. גם מה שהביא הג"פ שם ראי' מהמרדכי פי' המגרש בשם הריצב"א בגט שבא ממדינת הים וכ' בורזי"ש ואנוקורין בוארייש ע"ש ג"כ אינו ראי' דהתם קאי ג"כ על מקום דירת הבעל. גם מה שהביא ראי' מתשו' הרא"ם גבי שם ליפנטו התם ג"כ י"ל דקאי אמקום דירת הבעל וכ' בשינוי וכ"כ הב"מ, אך שסיים הנה לא באתי להקל להלכה וכ"ש למעשה. גם בספר גט מקושר חולק על הנוב"י מ"ק סי' פ"ז בנידון פולץ או פילטץ גם בס' תורת גיטין חולק על הנוב"י וכ' דכל שאין הכרח לומר שהיא עיר אחרת ויש לפרש שהיא אותה העיר לא פסלינן, וא"כ בנ"ד נמי כיון שא"א לפרש שהיא עיר אחרת כיון דכ' דמתקריא נואיארק ויושבת על כיף ימא ועל נהר האדסן וידוע לכל דאותו העיר נקראת נואיארק ויושבת על כיף ימא ועל נהר האדסן פשיטא דיש להכשיר, וי"ל דגם הנוב"י מודה בזה ובפרט במקום עיגון גדול כזה. וגם שאלתי ואמרו שבצייטונג מווין נכתב שם העיר נייאיארק ע"כ יש להכשיר בזה, גם מ"ש יהושע פשיטא שאין לפקפק אף דנקרא בפ"כ הושע כמבואר בט"ג בש"א אות יו"ד ס"ק כ"א אם לא בחותם עצמו כך מצד קבלה ע"ש. ומ"ש וואלי בלא אל"ף בסוף נראה לי דאף דצריכין לכתוב באלף בסוף היכי דמדגישין הברת היו"ד וכמ"ש הט"ג בש"נ גבי שארציא ורחציא וכ"כ בכמה מקומות עי' אות א' בש"נ סק"ח גבי שם אידיא, וכ"כ כמה אחרונים בתשובותיהם, מ"מ המהרש"ק בשו"ת חידושי אנשי שם סי' קצ"ח כ' להתיר במקום עיגון אפי' בשם האשה וכ"ש בנ"ד דהוה בשם אבי המגורשת בודאי יש להכשיר דהא הג"פ סי' קכ"ח ס"ק ג' כ' בשם מהר"י בן לב שאם ע"י חסרון אות אפשר לקרות כפי שם האמתי, ואפשר לקרות באופן שאינו מסכים לשם האמתי הוי לי' כאלו לא נכתב כלל, ולכן בשם העיר וכן בשם אבי המגורשת שאינם מעכבים כשר, ובשם המגרש והמגורשת שמעכבין פסול ע"ש, והובא ג"כ בשו"ת נ"ש סי' פ"ה, וא"כ בנ"ד דהוה בשם אבי המגורשת ואף בלא אלף בסוף אפשר להדגיש הברת היו"ד אינו פוסל האבי המגורשת, ואל תשיבני ממ"ש הרח"ש הביאו הג"פ שם בשם אבי האשה שלמה וכינויו טראנטו בחול"ם ונכתב שלמה המכונה טראנטה בה"י דיקראו הטי"ת בקמ"ץ דפסול ולא תינשא בו אף דאפשר ג"כ לקרותו בחול"ם אף אם נכתב ה"י בסוף, כמו כי הוא כסותה אהלה, אלמא היכי דאפשר לקרות הכי ואפשר לקרות הכי פוסל אפי' באבי האשה, אבל באמת ל"ק מהא דכאן בחסר האלף בסוף אפשר לקרות הכי והכי ויש קורין בהרגש היו"ד ויש קורין ביו"ד נחה וה"ל כאלו לא נכתב כלל וכשר באבי המגורשת, אבל התם גבי טארנטו אם כ' ה"י בסיף המורה על הקמ"ץ הכל קורין בקמ"ץ, כי הרגילות לכתוב וא"ו במקום חול"ם וה"י במקום קמ"ץ והוה שינוי ממש וגרע מאלו לא נכתב כלל, וכ"כ הג"פ דבזה הכל קורין בקמץ, ואין ראי' מלשון התורה, דלשון התורה לחוד ולשון ב"א כפי הרגילות לכתוב לחוד. ומה שנכתב פרומטשא בטי"ת ושי"ן וכאן קורין אותה פרומציא בצד"י נ"ל ג"כ לצדד להיתר, ובפרט במקום עיגון כזה. הנה הרמ"א בס"ס קכ"ט כ' וז"ל כל כנוי שמשתנה מכח לשון המדינה כגון ליב שיש מדינות שמדברין בלשון קלילא ליב ובמקצת מדינות מדברין ליווא כו' הולכין אחר לשון ב"א שנותנין בו הגט וסיים הרמ"א מ"מ אם שינה כשר, וכ"כ בד"מ אות ד' בשם המרדכי פ' המגרש, בגט שבא ממדינת הגר והי' נקרא שם העיר בודזיי"ש ואנו קורין מורייש, נראה כיון דניכר דמארץ הגר בא הגט ודרך לשונם לדבר בלשון קלילא אין להקפיד ע"ש, ה"נ כיון דמפורסם לכל בני הגליל שלנו שבגליל הסמוך לקראקא קורין פרומטשא בטי"ת ושי"ן ואף אם בא א' משם לכאן ושומע כאן שקורין אותה פרומציא קורא הוא אותה פרומטשא כיון שכך הברת לשונם לא נחשב שינוי. ולכאורה י"ל דע"כ לא היקל הרמ"א בדיעבד אלא דוקא אם כ' כלשון מקום הכתיבה שכן משמעות לשונו שכ' הולכין אחר לשון ב"א שנותנין בו הגט וע"ז סיים ואם שינה כשר, והיינו אם כ' כלשון ב"א של מקום הכתיבה אז כשר אבל אם לא נכתב לא כמקום הנתינה ולא כמקום הכתיבה בזה י"ל דלא מכשיר רמ"א אפי' בדיעבד, והחילוק הוא כך, דהיכי דכ' כמקום הכתיבה דזה הוה רק מתקנת ר"ג הזקן לכתוב כמקום הנתינה משום לעז בזה היקל הרמ"א בדיעבד, דבזה ליכא לעז כיון דנתפרסם דהלשון משתנה ממדינה למדינה אבל אם לא נכתב לא כמקום הכתיבה ולא כמקום הנתינה רק כלשון מקום אחר דבזה הגט בטל מדאורייתא, כמבואר בש"ע סי' קכ"ט ס' י"ג, בזה י"ל דלא היקל הרמ"א בדיעבד, וכן משמע לכאורה מדברי הב"ש ס"ק נ"א שמפרש דברי רמ"א שכ' הולכין אחר לשון ב"א שנותנים בו הגט שבא למעט מקום הכתיבה ומיירי בגט הנשלח ממקום למקום ע"ש, וא"כ יש מקום לחלק כנ"ל. ולפי"ז בנ"ד ידוע שבערי אמעריקא משובשת הלשון כי נאספו שמה מאחב"י אלה מפה ואלה מפה וכ"א מדבר כלשונו שהי' מדבר בארצו, בגליל שלו, וא"כ לא נקרא כמקום הכתיבה ג"כ, וא"כ לכאורה אין להכשיר בנ"ד דלא הוה לא כמקום כתיבה ולא כלשון נתינה, אולם לשון הלבוש כך היא שכותבין כמו שמדברין באותו מקום שכותבין הגט ונותנין אותו לכתחילה עכ"ל, משמע שמפרש דברי הרמ"א שהכתיבה והנתינה הם במקום א' דצריכין לכתחי' לכתוב כלשון מקום הכתיבה והנתינה, ומ"ש הרמ"א שהולכין אחר לשון ב"א שנותנין בו הגט לא אתי לאפוקי מקום הכתיבה, אלא מיירי שהכתיבה והנתינה הם במקום א' דלכתחילה כותבין כלשון מקום הכתיבה והנתינה ובדיעבד כשר אף אם כ' כלשון מדינה אחרת שאינו מקום כתיבה ונתינה והטעם דזה לא מיקרי שינוי כלל כיון דהשם אחד הוא, אלא שמשתנה לפי הברת לשונם וגם נתפרסם בכל מדינה ומדינה שההברה משתנה במדינה האחרת זה לא מקרי שינוי השם כלל ונ"ל דהלבוש למד כן לפרש דברי הרמ"א דמיירי דהכתיבה והנתינה הם במקום א' מדברי הד"מ בס"ג אות למ"ד, וז"ל שם, ואני אומר דמכאן ראי' לעשות כן בכל השינוין שאין כתובין שיש לילך אחר לשון ב"א שמדברין בו במקום כתיבת הגט, כי עיקר שכותבין הכינוין להכיר האיש במקום הנתינה עכ"ל, ואי מיירי בגט הנשלח ממקום למקום, ומקום הנתינה אינו מקום הכתיבה, א"כ הרי סותר מיני' ובי' דמתחלה כ' שיש לילך אחר לשון ב"א שבמקום כתיבה ומסיים כי עיקר כי' להכיר האיש במקום הנתינה אע"כ דהד"מ מיירי היכא שהכתיבה והנתינה הם במקום א', וא"כ הרמ"א נמי מיירי שהכתיבה והנתינה במ"א דלכתחילה כותבין כלשון אותו מקים ובדיעבד כשר אף אם כ' כלשון מקום אחר שאינו מקום כתיבה ונתינה דזה לא מיקרי שינוי כלל. וכ"מ מדברי הכנסת יחזקאל והובא בפ"ת שם שכ' דאם שולחין הגט ממקום למקום כיון דכותבין בהרשאה בכל מקום שתמצאנה כותבין כלשון מקום הכתיבה, וקשה הא גם בזמן הרמ"א הי' כותבין כן בהרשאה בכ"מ שתמצאנה כמבואר בד"מ בס"ג, וא"כ האיך מפרש דברי הרמ"א שכ' שהולכין אחר לשון ב"א שנותנין בו הגט דמשמע שהולכין אחר מקום הנתינה וע"כ דגם הוא מפרש דברי רמ"א דמיירי דהכתיבה והנתינה הם במקום א' כהלבוש, ולא בא למעט מקום הכתיבה אלא שאין הולכין אחר לשון ב"א של מקום אחר שאינו לא מקום כתיבה ולא מקום נתינה, וע"ז סיים מ"מ אם שינה כשר, ועי' פ"ת בקו' השמות בשם ואליק דבפולין כותבין בפ"א ובאשכנז כותבין בואו דאם כ' באשכנז בפ"א והנתינה ג"כ באשכנז דבמקום עיגון כשר, והטעם בכל אלה כיון דהשינוי מפורסם ממדינה למדינה לא מיקרי שינוי. ויותר נראה לי דאף לדברי הב"ש דמפרש דברי הרמ"א דמיירי בגט הנשלח ממקום למקום מידה נמי לדינא דבדיעבד כשר אם שינה וכ' כלשון מדינה אחרת אף אם מקום הכתיבה והנתינה הי' במקום א' וכ' כלשון מדינה אחרת שאינו לא מקום כתיבה ולא מקום נתינה כדמשמע מהד"מ והלבוש, אלא דהב"ש דייק לשון רמ"א שכ' הולכין אחר לשין ב"א במדינה שנותנין בו הגט, וע"י כ' הב"ש דרמ"א בא לאשמועינן דלכתחילה אף ששולחין הגט ממקום למקום דה"א כדעת הכנסת יחזקאל כיון דכ' בהרשאה בכ"מ שתמצאנה יכתוב כמקום לשון הכתיבה קמ"ל דאפ"ה לכתחילה יכתוב כלשון מקום הנתינה, וז"ש הב"ש משמע אפי' אם שולחין הגט למקום אחר כותבין כלשון מקים הנתינה, אבל בהא מודה הב"ש דבדיעבד כשר אף אם הכתיבה והנתינה הם במקו' א' וכ' כלשון מקום אחר שאינו מקום כתיבה ונתינה, דהא דסיים הרמ"א ואם שינה כשר קאי ג"כ אזה, כדכתב בד"מ.

והנה מורה א' בא לחלוק ולפסול הגט אפי' במקום עיגון וכ' דהרמ"א לא מכשיר בדיעבד אלא אם כ' כלשון מקום הכתיבה אבל לא בשינה וכ' כלשון מקום אחר שאינו לא מקום כתיבה ולא מקום נתינה כבנ"ד, והביא ראי' מדברי הנ"ש בביאורו ללשון הגט אות ט"ו כ' בגט שנשלח מרעגשפרג לפראג וכ' שם הנהר דונאיי כדקורין במקום כתיבה ולא דוני כבמ"נ, ע"ז כ' הנ"ש אע"ג דכ' רמ"א ס"ם קכ"ט שבשינוי לשון מדינות הולכין אחר מקום לשון הנתינה, זה אם מתחילה היו יודעין במ"כ שקורין במ"כ דונאי אז הי' צריכין לכתוב כבמ"נ, משא"כ כשלא ידעו וכ' כמו מקום כתיבה בדיעבד אין לחוש עכ"ל הנ"ש, ומזה יצא לדייק דדוקא אם כ' כלשון מקום כתיבה מכשיר הרמ"א, ולפמ"ש לדעת הב"ש אין מכאן הוכחה דבאמת לכתחילה אף בגט הנשלח ממקום למקום צריכין לכתוב כלשון מקום נתינה, אבל בדיעבד כשר אפי' אם הכתיבה והנתינה הי' במקום א' וכתבו כלשון מדינה אחרת. אך דברי הנ"ש צ"ע, כיון דהתם כ' כלשון מקים הכתיבה דונאיי, א"כ למה סיים דמש"ה כשר בדיעבד כיון דבמקום כתיבה לא ידעו שבמקום הנתינה קורין דונאי, הא בלא"ה כשר בדיעבד אפי' אם ידעו במקום כתיבה, וכמו שמסיים רמ"א אם שינה כשר, אפ"ת דרמ"א לא מכשיר אלא א"כ כתבו כלשון מקום כתיבה, הא התם ג"כ כתבו כלשון מקום כתיבה וצ"ע. עוד בא לדייק אותו המורה מדברי העז"נ שכ' גבי הגט שנשלח ממצרים לצפת וכ' בו איזמירלדא בזיי"ן והשיג בתשו' ב"י דהל"ל לכתוב בשי"ן אישמירלדא וע"ז כ' העז"נ דאף דבמקום כתיבה במצרים קורין בזיי"ן שפיר השיג הב"י דה"ל לכתוב בשין כמו שקורין בצפת דהוא מקום נתינה, וכמ"ש הרמ"א בס"ס קכ"ט דהכינוים המשתנים כותבין כלשון מקום נתינה, אלמא דרמ"א מיירי דכתבו כלשון מקום כתיבה. עכ"ד. ולפמ"ש לפרש דברי הב"ש מהא ג"כ אין ראי' לענין דיעבד ודו"ק. וכתבתי הדבר להה"ג ר' יצחק שמעלקיס שליט"א מלבוב, והסכים למסור הגט להאשה הנ"ל:

ב

שאלה. ע"ד המעשה שבא לפנינו ב"ד של שלשה האיך שהאשה פב"פ מרדה על בעלה זה יותר מג' שנים ותעגן אותו ואינה רוצה לא לדור עמו ולא לקבל ג"פ עד שיחזיר לה מעות נדוניא שלה, וגם הראה הבעל לפנינו שני סירובין שאינה רוצה לעמוד עמו לד"ת, וגם אנחנו התרינו בה פעם שלישית שתבא לעמוד עמו לד"ת או בזבל"א, ובאם שלא תבא אזי ניתן לו היתר לישא אשה אחרת על אשתו וגם תפסיד כתובתה ומעות נדוניא שהכניסה לו, והיא השיבה שאינה שומעת להתראה שלנו ג"כ, ובעלה הנ"ל צועק ככרוכיא מה תהי' סופו וכי יתעגן כל ימיו חלילה, ומבקש היתר להתיר לו לישא אשה אחרת:

תשובה. הנה בדין מורדת יש שני אופנים א' אם טענה מאיס עלי ולא תבעה כתיבתה בזה הדין ע"פ דינא דמתיבתא, אם נותנת אמתלא טובה לדברי' שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו חם רוצה ליתן לה ג"פ, וכ"ז באינה תובעת כתיבתה בשעת שאמרה מאיס עלי, אבל בתובעת כתיבתה דינה כמורדת דבעינא לי' ומצערינא, דאחר הכרזות ד' שבתות הפסידה כתובתה וכל מה שהכניסה לו אם לא בתפסה משלה אין מוציאין ממנה, וכן מבואר ברמ"א סי' ע"ז סי' ב'. ועתה נברר האיך הדין אם אינה תובעת מנה ומאתים רק מעות הנדן שהכניסה לו אם דינה ג"כ כמורדת דבעינא לי' או לאו. והנה לפי טעם שכ' הר"ן הובא בב"י דמש"ה בתובעת כתובתה דינה כמורדת דבעינא לי' שמא עיני' נתנה באחר י"ל כך וי"ל כך, והיינו די"ל דוקא היכי דתובעת מנה ומאתים דלית לה פסידא כלל אז חיישינן שמא נתנה עיני' באחר אבל אם תובעת רק מ"ג ולא מנה ומאתים אז תפסיד מנה ומאתים ל"ח שמא נתנה עיני' באחר כמו דל"ח עם אינה תובעת כלום, גם י"ל להיפך כיון דתובעת מ"נ אף דאינה תובעת מנה ומאתים חיישינן שמא נתנה עיני' באחר דהא יהי' לה מנה מהאחר ולא תפסיד כלום ורק היכי שנשאה כשהיא בתולה ויש לה כתיבה של מאתים ועכשיו שתינשא לא יהי' לה כתובה רק של מנה אז י"ל לדעת הר"ן דל"ח שמא עיני' נתנה באחר דהא תפסיד מנה. אך כ"ז לדעת הר"ן וטעמו, אבל לטעם הרא"ש פ' האשה שלום גבי הא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ע"ש שהקשה מפ' הכותב גבי הוציאה גט ואין עמה כתיבתה דאמר רבא דמיגו דיכול לומר לא גרשתי' נאמן לומר גרשתי' ונתתי לה כתיבתה אלמא דהבעל נאמן, ותירץ הרא"ש דהתם מיירי בקטטה דאז אינה נאמנת לומר גרשתני, א"נ מאחר שתובעת כתובתה שמא מחמת חימוד ממון משקרת ואומרת כן ע"ש ולפי טעם זה ודאי אין חילוק בין תובעת כל הכתובה ובין שאינה תובעת רק מ"נ בכל ענין חוששין שמחמת חימוד ממון אומרת מאיס עלי, וכן מוכח מדברי התוס' גיטין דף פ"ד ע"א גבי האומר ה"ז גיטך ע"מ שתנשאי לפ' דאיתא שם בגמרא הכא בדידה קיימא לאיגרושי בתמי', ומקשה התוס' הא בודאי בדידה קיימא לאיגרושי דיכולה לומר מאיס עלי וכופין אותו לגרש ע"ש, וקשה לטעם הר"ן דהחשש היא שמא עיני' נתנה באחר הא התם צריכה להתגרש מזה לקיים תנאו א"כ אף אם טענה מאיס עלי אין כופין לגרש, אלא ע"כ התוס' ס"ל כטעם הרא"ש דטעמא בתובעת כתובתה היא משום דחיישינן שמא מחמת חימוד ממין היא משקרת א"כ בידה לומר מאיס ולא תתבע הכתובה וליכא חימוד ממון ואז נאמנת וכן מוכח מהט"ז ס"ק טית שפי' דמורדת דבעינא לי' היינו דטוענת דאינה רוצה להתגרש עד שיתן לה הכתובה וזה מיקרי בעינא לי' ומצערינא לי' עד שיתן לי הכתובה וא"כ מ"ל אם אינה רוצה להתגרש עד שיתן לה מנה ומאתים או עד שיתן לה הנדוניא, בין כך ובין כך מיקרי מורדת דבעינא לי' ומצערינא לי' והפסידה הכל כתובתה ונדוניא וליתא בהא דינא דמתיבתא אם לא בתפסה אז אין מוציאין מידה וכן מוכח מדברי הרא"ש והטור שהביאו בשם הר"מ דדיינינן דינא דמתיבתא אבל הי' מצוה להחרים אם השיאה שום אדם עיצה כדי להוציא נדונייתא מבעלה עכ"ל, אלמא דהיכי דנתכוונה להוציא הנדן ג"כ ליכא דינא דמתיבתא:

הכלל העולה דינא דמתיבתא ליתא אלא היכי דאינה תובעת שום ממין, וגם נותנת אמתלא וטעם למה מאיס עלי' כמבואר ברמ"א, ואינה תובעת רק שהבעל יגרשנה שאינה יכולה לדור עמו כי מאסתהו מחמת מעשיו הרעים אז דנין דינא דמתיבתא שמחויב ליתן לה הנדוניא, וא"כ בנ"ד שהבעל רודף אחרי' ורוצה לגרשה והיא מסרבת לקבל הגט הרי הדברים מוכיחין להיפך דכוונתה לעגן איתו עד שיחזור לה המעות נדוניא עכ"פ, וכן טענה פ"א לפני ב"ד והוה דינה כמורדת דבעינא לי' ומצערינא ואינו מחויב להחזיר לה כלום אא"כ תפסה, ודינה דמכריזין עלי' ד' שבתות בבהכנ"ס ואח"כ תפסיד הכל, ואם לא תרצה להתגרש מתירין לבעל לישא אשה אחרת בלא גירושין של זו כמבואר ברמ"א דלאחר י"ב חדש מתירין לו לישא אחרת וכאן היא יותר מג' שנים ואין לעגנו יותר ובפרט כי הוא ת"ח וצריך ללמוד בטהרה. ועוד נראה לי טעם דאין כאן דינא דמתיבתא דכיון דצריכה לומר אמתלא מבוררת מפני מה מאיס הוא בעיני' ואנן לא טענינן עבירה א"כ צריכה היא לבא לב"ד ולטעון מאיס עלי ולומר האמתלא ובנ"ד אדרבא מסרבת לבא לב"ד א"כ אין כאן דינא דמתיבתא וא"צ הבעל להחזיר לה מ"נ ומתירין לו לישא אחרת בלא השלשת כתיבה היינו הנדן, דאף אם תבא אח"כ לב"ד ותאמר מאיס עלי סתם ולא תתבע שום דבר וגם תתן אמתלא מבוררת אינה נאמנת דמוכחין הדברים שאחרים למדוה ודבר זה תלוי לפי ראות עיני הב"ד כמו שהביא הרמ"א בשם מהרי"ו, ובפרט בדבר זה דהא לפי דינא דש"ס לכמה פוסקים אף במאיס עלי אבדה נכסי צ"ב, רק הגאונים שלאחר התלמוד תיקנו שתיטול נכסי צ"ב, מה שהכניסה מחמת תקנת בנות ישראל שלא יצאו לתרבות רעה, והרמב"ם חילק וכ' דדיינינן בדיני דש"ס וקיל"ן בספק תקנה דאזלינן לקולא לנתבע, ולכך כ' מהר"ם שיהי' אמתלא מבוררת וניכר לב"ד שאין שום ערמה בדבר אז נותנין לה הנדוניא, ובנ"ד אדרבא איכא הוכחה להיפך בודאי אבדה הנדוניא שלה ודינה כמורדת דבעינא לי' ומצערינא לי' דאבדה הכל, כנ"ל להלכה ולמעשה, ורק שצריכה הכרזה ד' שבתות ואח"כ אבדה כתובתה ונדוניא ומתירין לו לישא אשה אחרת בלא גרושין של זו.

והנה אם האשה היא במקום רחוק ובאופן שא"א להכריז ד"ש מה הוא הדין, דבגמרא וכל הפוסקים משמע שלא אבדה כתובתה בלא הכרזה באיזה אופן יכולין להתירו לישא אשה, הנה בתשו' שו"מ ח"א סי' קי"ד הי' דעת השואל שם דדוקא לענין להפסידה כתובתה בעינן הכרזה והתראה, אבל לענין להתיר חדר"ג ל"ב הכרזה והתראה והוא חולק עליו והנה מדברי עה"ג הביא בפ"ת סי' א' ס"ק כ"א לא משמע כן אלא כדעת השואל דלענין חדר"ג ל"ב התראה ורק לענין כתובה, וגם כ"ש דאף דמחויב ליתן לה הכתובה מ"מ אינו מעכב להתיר לו החדר"ג, וא"כ במקום עיגון גדול כזה שא"א בשום אופן להכריז יש לסמוך על עה"ג ולהתיר לו החדר"ג ע"פ היתר מ"ר:

עוד יש לעיין במורדת דבעינא לי' ומצערנא לי' לאחר יב"ח, דאבדה כתובתה וכל תנאי כתובה, ואם רוצה לקיימה צריך לכתוב לה כתובה אחרת אם היא חזרה בה ורוצה לדור עמו כדמו"י אם הבעל עומד עדיין באיסור חדר"ג ומחויב לדור עמה ולכתוב לה כתובה אחריתא ואין רשאי לגרשה ע"כ וגם אין מתירין לו לישא אשה אחרת או לא. ונראה לי דלאחר יב"ח שוב אין כאן חדר"ג כיון דאבדה כתובתה וכל תנאי כתובה הוה הדין כמו ארוסה, דאיתא במהרי"ק שורש ק"א דר"ג לא גזר בארוסה, וכ' הטעם הובא בבאה"ג ובט"ז שם ס' א' ס"ק ט"ו וז"ל, חדר"ג לא הי' אלא שלא ישא אשה על אשתו הנשואה לו אבל אם לא נשאה מי יכריחנו לכתוב לה כתובה ולהתחייב א"ע בשכו"ע אם לא תמצא חן בעיניו, והביאו בש"ע סי' א' דבר פשוט דלא כייפינן לי' עכ"ל, וא"כ ה"נ במורדת לאחר יב"ח כיון דאבדה כתיבתה ות"כ וצריך לכתוב לה כתובה אחרת לא כייפינן לי' ולא מהני חזרתה דידה. והנה בש"ע סי' א' ס' יו"ד הביא דברי מהרי"ק להלכה דבארוסה ל"ג ר"ג, וגם רמ"א סותם כדברי המחבר, אך הח"צ סי' קכ"ד כ' דגם בארוסה גזר ר"ג, ועיין באה"ע סי' א' ס"ק כ"א הביא פוסקים שפסקו כח"צ, וכמה פוסקים שפסקו כמהרי"ק, וכבר כ' הב"ש דבמקום ספיקא מעמידין על ד"ת. ועוד נראה לי דכאן כ"ע מודי דע"כ לא כ' הח"צ ודעימי' דגם בארוסה גזר, אלא היכי דהיא לא פשעה במידי דהיא רוצה להנשא, ורק שהוא אינו רוצה לכנוס אלא לפטור בזה ס"ל דגזר ר"ג, אבל היכי דהיא פשעה ואינה רוצה לא להנשא ולא לפטור בגט, בזה כ"ע מודי דלא גזר ר"ג, וא"כ ה"ה בשאר מורדת לאחר יב"ח ליכא משום חדר"ג, ובהא יש לישב דברי הרמ"א בסי' ע"ז ס' ב' דהביא שם פלוגתא אם בזה"ז משהינן יב"ח ואח"כ כ' ודוקא בנשואה אבל ארוסה המורדת ואינה רוצה להכנס לו מתירין לו כו' ואח"כ כ' ונ"ל דוקא תוך יב"ח קשה למה הפסיק באמצע הדברים עם ארוסה המורדת, ה"ל לסיים קודם, ודוקא תוך יב"ח כו' ואח"כ להביא דין ארוסה, ועוד דין ארוסה כבר הביא רמ"א בסי' א' ולפי הנ"ל א"ש דהביא דין ארוסה קודם שסיים ודוקא תוך יב"ח כו' לומר לך דאחר יב"ח יש לה דין ארוסה המורדת כי היכי דגבי ארוסה ל"ג ה"נ לאחר יב"ח, ול"מ חזרה דידה להכריח אותו לכתוב לה כתיב' אחרת, כן נ"ל נכון:

ג

שאלה. בבתולה שיצא קלא דל"פ שבחור א' קידש אותה ונגבה העדות לפני ב"ד של שלשה וז"ל הג"ע, במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא הוינא ואתא לקדמנא הבחור כמר משה הירש בן בנימין ואמר לפנינו האיך שבחדש אב דשנת תרכ"ד ביום ג' בשבת פגעה בו הבתולה מלכה בת ר' אפרים שעי' ובקשה ממנו שיקדש אותה מחמת שכבר הסכימו ביניהם מקדמת דנא שיקדש אותה, והלכו שניהם לגינה אחד עד שפגעו בשלשה אנשים, שם הא' מרדכי בן חיים זאב, והב' מנחם מענדל בן יהושע, והשלישי שמו משה בן איציק יואל, וכאשר פגעו בהם אז הושיטה לו אצבעה הנקרא אמה של יד ימינה ושם הוא טבעת על ידה ואמר, הרי את מקודשת לי בטבעת זו, והביא לפנינו ב' עדים מהשלשה שם א' מרדכי הנ"ל, ושם הב' מנחם מענדל הנ"ל, ואחרי שגזרנו עליהם בח"ח שיאמרו האמת, ואחרי האיום כדת הוצאנו לר' מרדכי לחוץ, ונשאר ר' מנחם מענדל והעיד לפנינו בתורת עדות באליו"ע בזה הלשון, אני הלכתי עם ר' מרדכי ור' משה מהקרעטשמי לביתי, וכאשר היינו בהגינה והגענו למקום שהדרך מתעקם שם אז פגענו בהבחור משה הירש והבתולה מלכה, וראיתי שהבתולה אחזה אצבעה למעלה והבחור משה הירש נתן הטבעת באצבעה ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת מו"י, ואח"כ אמר הבחור אתם עדים והלכנו לדרכינו, ושאלנו באיזה חדש ובאיזה יום הי' המעשה והשיב שאינו יודע באיזה חודש בבירור גמור, אך זה יודע בעת שהקאקיריז שבגינה הי' קרוב לבישולם, גם באיזה יום אינו יודע בבירור ורק זאת יודע שהי' אחר חצות היום קרוב לב' שעות אחר חצות או קודם מעט או יותר מעט, והוצאנו את ר' מנחם מענדל לחוץ ובא לפנינו ר' מרדכי הנ"ל והעיד בתורת עדות באליו"ע בזה הלשון, הלכתי עם ר' מענדל ור' משה בהגינה, וכאשר הגענו לפרשת דרכים במקום שהדרך מתעקם שמעתי' שהבחור אומר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל, וראיתי שהטבעת כבר נתון על אצבעה, אך נתינת הטבעת על ידה לא ראיתי ואח"ז אמר הבחור אתם עדים, והתחלתי לצעוק עליו על המעשה שעשה והלכו לדרכם. ושאלנו אותו באיזה חדש ובאיזה יום הי' המעשה, והשיב שא"י בבירור באיזה חדש או בתמוז או באב, וגם באיזה יום א"י בבירור, ורק שהי' אחר חצות היום או ב' או ג' שעות אחר חצות זה תורף הג"ע, והבתולה הנ"ל מכחשת את כל הדבר. ועתה נעיין אם יש חשש בהקידושין:

תשובה. ראשית צריך אני לברר הא דעשינו דרישה וחקירה אע"ג דעידי קידושין אינן צריכין דרישה כמבואר באע"ז סי' מ"ב ברמ"א סי' ד' מ"מ הא הב"ש כ' שם דאם היא מכחשת צריכין דרישה וחקירה וכאן הבתולה מכחשת, ועוד הב"י הביא בסי' מ"ו בשם תשובת הרשב"א בא' שהוציא קול שקידש אשה א' וז"ל אני רואה כי רבו היום אנשים מתפרצים לפיכך מן הראוי לחקור הרבה ולדרוש להוציא הדין לאמתו וראוי לנעול דלת בפני בעלי הוללות וסוכלות וכו' ע"ש, וכ"ש בעתים הללו בעו"ה, מש"ה דרשנו וחקרנו העדים באיזה חדש ובאיזה יום הי' הדבר. ועתה נעיין בגוף הדבר הזה, בנ"ד יצא קדל"פ שהבחור הנ"ל קידש את הבתולה אי חוששין לקלא או לאו, נראה דליכא למיחש להקול כיון דלא הוחזק הקול בב"ד ולא הוה אלא קול הברה בעלמא ע"י העדים הללו שהוציאו הקיל ע"כ צריכין אנחנו לחקור אם יש ממש בעדותן והנה לפ"ד הש"ך בח"מ סי' ל"ג שכ' דבד"מ אף דלכתחילה א"צ דוח"ק מ"מ אם אירע דחקר ודרש אם אמר אפילו א"י עדותן בטילה וכ"ש כאן דצריך דו"ח והן אמרו שא"י באיזה חדש ובאיזה יום עדותן בטילה דה"ל עדות שאינו יכול להזימה, ואף לדעת התומים שם שחולק על הש"ך וס"ל בד"מ אם אמרו א"י עדותן קיימת היינו דוקא בד"מ דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה משא"כ כאן בנ"ד כיון דהיא מכחשת וגם כפי מה שכ' הרשב"א בענין דו"ח י"ל דאף להתומים עדותן בטילה. אך עיין בנוב"י קמא ח' אע"ז סי' נ"ז וסי' נ"ח שכ' דבעידי קידושין לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה, משום דא"י לקיים ועשיתם כאשר זמם, וכמ"ש התוס' במס' מכות ד' א' בתירוץ הב' ע"ש, וא"כ אף שאמרו א"י באיזה יום לא בטל העדות. ועוד בלא"ה הא דכתב הב"ש דאם היא מכחשת דצריך דו"ח, הטעם דהוה כדין מרומה דצריך דו"ח, כמבואר בח"מ סי' ל' וגם הרשב"א הנ"ל אתי עלה מטעם דהוה כדין מרומה ע"ש בב"י לשונו, ובדין מרומה עצמו פסק רמ"א בח"מ סי' ט"ו ס' ג' דאין דינו כדיני נפשות, שאם אמר בא' מן החקירות א"י שיתבטל העדות עי"ז, ע"כ אין לבטל עדות מחמת שאינם יודעין באיזה חדש ובאיזה יום. והנה יש לצדד בזה דהב"י סי' מ"ב הביא בשם הרשב"א פרק הזורק, דאם העדים רואין הקידושין והם אינן רואין את העדים א"צ ממנו גט, לפי שאדם יודע שהמקדש בלא עדים אע"פ ששניהם מודים אינה מקודשת, הלכך כשבעל אותה לא לשם קידושין בעל אלא לשם זנות ע"ש, והביא שם בשם הריב"ש ג"כ אם הכמין עדים בחדר אפל, כיון דהאשה לא ראתה העדים בשעת קידושין אין לחוש להם, ואף אם שמעו מפיה שמקבלת לשם קידושין אינה ראי' שנתרצית בקידושין אלא שאמרה כן משום שסבורה שאין שם עדים ויודעת שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין ויכולה אח"כ לומר לשחוק בו נתכוונתי, וכ"פ בש"ע שם סי' ג' ע"ש. וא"כ בנ"ד כיון שהעדים באו דרך עקלתון במקום שמתעקם הדרך והעדים לא העידו שהבחור והבתולה ראו אותם, ודלמא הבתולה לא ראתה אותם בשעת שנתן הטבעת על אצבעה, ובפרט לדברי העד הב' ר' מרדכי, נראין הדברים שגם הבחור לא ראה אותו בשעת קידושין אלא אח"כ שכבר נתן הטבעת על אצבעה ראה אותו ואז אמר אתם עדים. אך לפמ"ש מהר"ם פדווא, בהא דאין חוששין לקידושין אם לא ראתה העדים דוקא באומרת שכיונה לשחוק בעלמא, אבל במכחשת לגמרי שלא קבלה כלום, והעדים מעידים שקבלה שוב אינה נאמנת לומר לשחוק כוונתי והוי קידושין ורמ"א מביאו להלכה, א"כ בנ"ד ג"כ דהיא מכחשת לגמרי שלא קבלה כלום, והעדים מכחישין אותה בזה שוב אינה נאמנת לומר לשחוק כוונתי וצריכה גט, אך לדעת הח"מ והב"ש דחולקין עליו, וס"ל אף שהם אומרים שכיוונו לשם קידושין, מ"מ אנן סהדי שלא קבלה לשם קידושין כיון שלא ראתה העדים, והב"ש הביא בשם מהרי"ט דאפי' אם נתכוונו לשם קידושין, מ"מ אם לא ראתה העדים אין חשש בהקידושין ע"ש, וא"כ יש להתירה בלא גט, מ"מ קשה להקל מחמת זה, כיון שהבעל אומר בפירוש שפגעו בג' אנשים ופרט אותם בשמם, ואז הושיטה לו אצבעה, ומשמעות לשונו שראו שניהם הג' האנשים והיא אינה אומרת שלא ראתה אותם ורק שמכחשת לגמרי כל המעשה וגם העדים לא אמרו שהיא לא ראתה אותם ויכול להיות אף לדברי העד הב' ר' מרדכי שהוא לא ראה הנתינה הטבעת על אצבעה מ"מ הם ראו אותו מקודם הנתינה ע"כ אין להקל מטעם זה. ולכאורה יש לצדד בזה כיון דהעד הב' ר' מרדכי לא ראה הנתינת הטבעת על אצבעה א"כ ל"מ עדותו כמבואר בתשו' הרשב"א סי' תש"פ והביאו רמ"א להלכה סי' מ"ב סעי' י"ד וא"כ לא הוה רק כמקדש בפני ע"א והיא מכחישו הוה ע"א בהכחשה ולאו כלום הוא, אך כיון דלא הי' לפנינו רק ב' עדים מהשלשה ואולי העד השלישי ראה ג"כ נתינת הטבעת ע"י ע"כ קשה להקל בלא גט והצרכנו לה גט:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה