אור ברסלב
יד יוסף חלק ב השמטה לחו"מ.

יד יוסף חלק ב· רבי יוסף יהודה שטרסברג

השמטה לחו"מ.

השמטה ראע"ז.

א

שאלה. ב' שותפים בחצר ורצו לבנות כותל המפסקת בין חלק של כ"א, ושכרו בשותפות קבלן לבנות הכותל באמצע החצר על קרקע של שניהם, ואחר שגמר בנין הכותל נמצא שהקבלן העמיד הכותל על קרקע של אחד בלבד, וטוען עתה אותו שהכותל עומד על קרקע שלו שיסתר חבירו הכותל ויבנה על קרקע של שניהם על הוצאות שלו, והשני רוצה לשלם לו ממה ששוה הקרקע של חצי הכותל, הדין עם מי:

תשובה. בסי' ש"ס הביא רמ"א בשם רי"ו והב"י הביאו בסי' שע"ו גזל קרקע ובנה עלי' בנינים גדולים צריך לסתור הבנינים ולהשיב לו הקרקע, דלא עשו תק"ה גבי קרקע. ויש בזה ג' טעמים, הסמ"ע שם ס"ק ו' כ' כיון דקרקע הוא דבר קבוע ועומד ה"ל לידע דשל הנגזל הוא ולא ה"ל לבנותו, והלבוש הובא בפ"ת כ' הטעם דדוקא במריש עשו תק"ה כדי שלא יעלים הגזלן ולא יעשה תשובה ובקרקע א"א להעלימה לא עשו תק"ה, והט"ז כ' הטעם דקרקע אינה נגזלת ובע"כ יבא אח"כ לידי השבה דמצוים בעלי זרוע ליפול משא"כ בקורות שאפשר שיתרקבו או שישרפו ולא יבא לידי השבה מש"ה עשו תק"ה, והנה אם עשו הכותל ע"י קבלן, והקבלן השיג גבול של א' של"מ בעלים בזה יש פלוגתא, דעת המבי"ט דעשו תק"ה בזה וא"צ לסתור הכותל רק ליתן לו דמי הקרקע כיון דלא עבר על לא תסיג גבול, והמל"מ פ"י מהל' גניבה חולק עליו, ונ"ל לפרש דפליגי בהא דהמבי"ט ס"ל כטעם הסמ"ע דה"ל למידע, ובאם עשה ע"י קבלן ל"ש זה דסמך על הקבלן שימדוד יפה ולא עבר על תסיג ומש"ה עשו תק"ה, וכן לטעם של הט"ז י"ל דע"י קבלן ל"ש דעתידין בעלי זרוע ליפול דהא הבעלים לא הסיגו גבול ואינם בכלל בעלי זרוע ומש"ה עשו תק"ה, והמל"מ ס"ל כטעם הלבוש דקרקע לא יוכל להעלים, ולטעם זה אין חילוק ואפי' ע"י קבלן לא עשו תק"ה. והגם מי אנכי להכניס ראשי בין הרים הגדולים פן ירוצצו גולגלתי, מ"מ הראיות יתנו עידיהן ויצדקו והנה המבי"ט לא הביא ראי' לדבריו, ורק מסברא כ' כיון דלא עבר על לא תהיג עשו תק"ה, וגם המל"מ לא הביא ראי' לדבריו, וכ' בקיצור דלא מסתבר דברי מבי"ט גם רי"ו עצמו שכ' דבקרקע לא עשו תק"ה לא הביא מבטן מי הוציא החילוק בין מריש דעשו תק"ה, ובקרקע לא עשו תק"ה, ומחויב להסתיר הבנינים ולהחזיר לו הקרקע עצמה עד שהצריכו גדולי אחרונים למצוא טעם לחלק ביניהם, ומנ"ל לרי"ו לחלק בין הדבקים דלפי סברא פשוטה אין לחלק בין גזל מריש ובין גזל קרקע דבשניהם עשו תק"ה ומתחילה אביא ראי' מהגמרא לדברי רי"ו, ומשם נבא להכריע בפלוגתת המבי"ט והמל"מ בב"מ ד' ה' ע"א איתא, ולמ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטה קרקע משבועה הא כל קרקע הילך היא (פי' האי דקא מודה בי' הילך היא) א"ל איצטריך קרא היכי דקחפר בה בורות שיחין ומערות א"נ היכי דטענו כלים וקרקעות, והודה בכלים וכפר בקרקעות עכ"ל הגמרא, ומכאן ראי' לדברי רי"ו דבקרקע לא עשו תק"ה, דאל"כ למה לא משני דמיירי דגזל קרקע ובנה עלי' דהנגזל אומר שגזל קרקע גדולה והגזלן הודה במקצת דאינו חייב להחזיר לו רק הדמים וליכא הילך ואפ"ה פטור משבועה שאין כפירת קרקעות מחייב שבועה וא"ל הא זה דאין צריך להחזיר הקרקע עצמה הוא רק מתק"ה שתקנו חכמים משום תק"ה אבל מדאורייתא צריך להחזיר הקרקע בעצמה וא"כ אכתי קשה למ"ד הילך פטור ל"ל קראי ז"א דהא התו' שם ד"ה אמאי אצטריך וכו' הקשו הא ליכא קרא מיותר למעוטי קרקעית אלא ילפינן מכלל ופרט ממעטינן קרקעות וכלל ופרט צריכין למעוטי שטרות ותירצו התוס' דקשי' לי' אמאי איצטריך תנא למעט קרקעות מכלל ופרט כיון דהילך פטור וא"כ אם איתא דבגזל קרקע ובנה עלי' איכא ג"כ תק"ה דא"צ להחזיר רק הדמים ואותה התקנה היתה בימי חכמי המשנה כדאיתא בגיטין ד' וליכא הילך ואיצטריך תנא למילף בכפירת קרקעות אינו חייב שבועה ואמאי לא משני כך אלא ע"כ דבגזל קרקע ובנה ליכא תק"ה דאל"כ אכתי ה"ל לתרץ דאיצטריך קרא למילף מיני' היכי דגזל קרקע ובנה ע"י קבלן דאז אינו חייב להחזיר הקרקע רק הדמים משום תק"ה, אלא ע"כ אפילו בנה ע"י קבלן ליכא תק"ה, וכדברי המל"מ, וא"כ לכאורה צריך המשיג גבול לסתור את כותלו ולהחזיר להניסג את הקרקע שלו, וא"ל דדוקא אם הקבלן הוא של המסיג לבד אז חל ההוצאות של הסתירה והבנין על המסיג, אבל אם הקבלן הוא של שניהם חל הוצאות הסתירה והבנין על שניהם, מידי דהוה אם הניסג בעצמו בנה הכותל והכניס בתוך שלו בטעות, דאין הב' חייב בהוצאות הסתירה והבנין, ה"ה בנ"ד דחל ההוצאות של הסתירה והבנין על שניהם, ז"א דהתם אם הניסג בעצמו בנה והכניס בתוך שלו והמסיג לא עביד כלום, א"כ לא חל עליו שם גזלן ולא נתחייב בהשבה, ולית להניסג שום תביעה עליו, משא"כ כאן כיון דהקבלן הוה ג"כ של המסיג, וקי"ל בסי' קמ"ב סעי' ב' דאם ראובן בנה הכותל והכניסו לגבול שמעון, אע"פ ששמעון סייעו בבנין, לא הוה חזקה, היינו לומר שמחל לו כיון שהי' בטעות, וה"נ הי' בטעות, בודאי חבירו לא מחל לו, וכיון דלא מחל לו, והקבלן הי' שלו ג"כ ונמצא שהסיג גבול ע"י גירי' דילי', אע"פ שהוא לא ידע ולא עבר על לא תסיג, מ"מ לדעת המל"מ חייב לסתור הכותל ולהחזיר לו הקרקע, כיון דקרקע של חבירו הוא תחת ידו, וכ"ז דליכא למימר דמחל אף דהוא לא פשע כלל לדעת המל"מ חייב לסתור בנינו ולהחזיר לו הקרקע. אלא דנ"ל לחלק, דאם בנה בנינים על קרקע של חבירו בלא חפירת יסודות מתחילה, אזי הדין שצריך לסתור הבנינים ולהחזיר לו הקרקע, דבזה לא עשו תק"ה, ואפילו אם בנה ע"י קבלן, וכדעת המל"מ. אבל אם חפר יסודות הקרקע מתחילה, וכן בחפר בור בקרקע של חבירו, הרי דינו מבואר ברמב"ם פ"ט מהל' גזילה, ובש"ע ח"מ סי' שע"א, הגוזל קרקע מחבירו והפסידה כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות, או שקצץ את האילנות, ושחת את המעיינות, והרס הבנין, חייב להעמיד לו בית, או שדה, כשהי' בשעת הגזילה, או ישלם לו דמי מה שהפסיד, והברירה ביד הגזלן. עי' נ"י והה"מ פ"ה מהל' טוען ונטען, ואין להתעקש ולומר דהיינו דוקא דמי ההפסד, אבל מ"מ צריך להחזיר הקרקע עצמה, ז"א כיון דלאו כעין שגזל א"צ להחזיר רק דמים:

ב

ראיתי באור תורה בגליון ד' סי' י"ט, הביא בשם ח"א לתמוה על דברי הט"ז אע"ז סי' קס"ט שכ' גבי קביעת מקים לחליצה, שאינו מועיל לומר נקבע מקום, או ליום מחר או לשני ימים אחריו, משים דאין ברירה כמו בריש פ' כל הגט לענין גט דאמרינן א"ב ותמה אותו החכם דהא קיל"ן בדיני ברירה דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן, עי' ביצה ל"ח, א"כ האיך מדמה קביעות מקים דהוא תקנתא דרבנן לכתיבת גט לשמה דהיא דאורייתא מוכתב לה עכ"ל. ותמה תמה אקרא על הא דכ' דקביעות מקום לחליצה היא תקנתא דרבנן הלא היא מימרא דרבא יבמות דף ק"א ע"ב ויליף לה מקרא ועלתה יבמתו השערה עי' פי' רש"י מדכתיב השערה בה"י משמע המזומן לכך מכבר, אלמא דבעי קביעות מקום מדאורייתא והא דקי"לן דאם חלצה בלא קביעות מקום דהחליצה כשירה כמבואר ברמ"בם וש"ע היינו משום דלא גרע מרקיקה וקריאה דכתובים בפירוש בתורה ואפ"ה אם חלצה ולא קראה ולא רקקה החליצה כשירה משום דכתיב ככה יעשה לאיש מזה ילפינין בגמרא דאינו מעכב אלא חליצת הנעל דהיא עושה בגופו של יבם אבל ד"א אינו מעכב בדעבד, ומש"ה הקביעות מקים ג"כ אינו מעכב אם כבר חלצה בלי קביעות, אבל כ"ז שלא חלץ עדיין אמרינין א"ב דהוה דאורייתא וצריכין לקבוע מקום פ"א, ודברי הט"ז שרירין וקיימין.

ג

מ"ש בהשמטות בסי' א' לאו"ח בענין פ' והי' אם שמוע להביא ראי' לדברי הט"ז מדברי הסמ"ג שהביא המרדכי בהל"ק, אח"ז ראיתי בש"ע של התניא בשו"ת הנספח לש"ע שהביא דברי הסמ"ג ומפרש דקאי רק על מזוזה ע"ש בסי"א.

א

לכבוד ידידי המופלא הותיק המושלם כש"ת מ' דוד סופר סת"ם הכהן נ"י

בדבר אשר ביקש ממני לעיין בדבר הגט הנשלח ע"י שליח להולכה וקודם שמסר השליח הגט ליד האשה, נקרע קצת והקרע עבר ונכנס לתוך ראש הלמד של אבי המגרש (או המגרשת) וע"י הקרע נחלק הואו של הלמ"ד מהכ"ף והתינוק דל"ח ודל"ט יודע לקרות הלמ"ד, מה הוא הדין, למסור הגט לכתחילה ליד האשה. גם אם כבר נמסר הגט ליד האשה, אי צריכה גט אחר או לאו:

תחילה נברר אם שם אבי האיש או האשה נקרא תורף הגט. בגיטין דף כ"א ע"ב פי' רש"י תורף גילוי של שטר מקום האיש והאשה והזמן, וכן איתא במשנה שם דף כ"ו, הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקים האיש והאשה ומקום הזמן, והב"י סי' קכ"ט כ' וז"ל, זה פשוט בגיטין בכמה דוכתי דשמו ושמה הוה מתורף הגט, וכ"כ בס' בה"ג סי' ג' אך שם אביהם לא נתבאר בפירוש אי מיקרי תורף, אך בכל טופסי גיטין ברי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים איתא שצריכין לכתוב פב"פ ופ' בת פ', ע"כ צ"ל דשם אביהם נכלל בשמו ושמה דאיתא במשנה, וכדאיתא בפ' גט פשיט וליחש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת וכן בפ' השולח אחא בר הדיא דמתקרי אייא מארי, אלמא דצריך לכתוב שם אביהן ג"כ, וא"כ כי קאמר במשנה צריך שיניח מקום האיש והאשה נכלל ג"כ שם אביהם, שצריך להניח, דזה ג"כ מקרי תורף הגט וכפי' רש"י גילוי' של שטר דע"י שמו ושם אביו יודעין מי הוא המגרש, וצריכין לכתוב לשמה, וא"ל כיון דאם לא כ' שם אביו ושם אבי' בגט כשר הגט כמבואר בש"ע סי' קכ"ט סעי' ט' אכתי נימא דלא מיקרי תורף, אבל אחר העיון נראה דז"א דנהי אם לא כ' שם אביו בדיעבד כשר, מ"מ אם כ' שם אביו דינו ממש כשמו, ופוסל מה שפוסל בשמו, וראי' דבסי' קכ"ה סעי' ט' כ' גט שנמחק בו אות אי תיבה אם מטופס הגט כשר ועי' ג"פ שם ס"ק פ"ו שפי' דברי המחבר, שהאות או התיבה נכתב על המחק כשר בטופס [ועי' ג"פ סי' קכ"ט ס"ק מ"ג שהביא תשו' הרשב"א] והב"י ס"ס קכ"ה שכ' על גט שכ' יצחק בן אברהם ומלת אברהם הי' על המחק ואינו מקוים, והשיב נראה שהוא פסול דכיון שכ' בן אברהם מכלל שמו הוא והרי הוא כאלו כ' שמו על המחק, ועי' ג"פ סי' קכ"ט ס"ק מ"ג מ"ש בדעת הרשב"א דס"ל דיש ספק אי אף לכתחילה צריך לכתוב שם האב בגט, ואפ"ה אי כ' ס"ל דפוסל על המחק דנקרא תורף, וה"ה לכל מילי דפוסל בתורף פוסל בשם האב. ועוד ראי' דהא המרדכי בפ' כל הגט הביא בשם ראבי"ה דאם לא כ' שם המגרש בגט כשר אי איכא עידי מסירה ע"ש, ואפ"ה מיקרי תורף ופוסל בו כל הפסולין הפוסלין בתורף ה"נ בשם האב נמי פוסל בו כל מה שפוסל בתורף, וזה פשוט, וא"כ פשוט דהגט פסול כמבואר בג"פ סי' קכ"ה ס"ק ק"ב דדייק מתשו' ב"י סי' ה' דאם נחלק אות א' מהתורף דהגט פסול, ואפי' אם מותר לדבק הקרעים ע"י דבק הניח בצ"ע די"ל דדמי לח"ת, דבעינן וכתב ולא ודבק ע"ש ס"ק צ"ה דמשמע דאף אם האות נקרא ע"י תינוק דל"ח ודל"ט מ"מ פסול בתורף, וא"כ אפילו אם כבר ניתן צריך גט אחר:

ב

נדרים דף א' בר"ן ד"ה ושבועות שבועות כו' ומהא שמעינין דלא בעינן הזכרת השם בשבועה דאי לאו הכי תיפוק לי' משום הזכרת השם הוה שבועה ומאי ארי' משום כנוי, והקשה הנדרי זריזין מפ"ק דקידושין גבי עזרתי או צלעתי פריך ה"ד אי דעסוקין באותו ענין בלא"ה ואי דאין עסוקין באותו ענין מנא ידעה מאי קאמר ומשני לעולם בעסוקין באותו ענין רק דה"א דזה גרע דלמא למלאכה קאמר כו', א"כ ה"נ נימא הכי דלעולם בעינין שיזכור השם, ורק אם מזכיר השם לבד אז הוה לשון שבועה, אבל אי מזכיר הכנוי ג"כ ואי לא הוה לשון שבועה, א"כ מגרע גרע מה שאומר לשון כזה דבזה מגלה דעתו שאינו מכוון לשם שבועה המועיל עכ"ל. ולי נראה דל"ד לקידושין דהתם בעינן דעתה ג"כ ובעינין דסמכה דעתה דאמר לה לשם קידושין ועיקר תלוי בסמיכת דעתה שלה והלכך מהני התם אפי' לא אמר לה כלום אם הי' עסוקין באותו ענין דסמכה דעתה דלשם קידושין נתן לה והלכך שפיר אמרינן דלשון עזרתי לא מהני דלא סמכה דעתה דסברה דלמא למלאכה קאמר לה, אע"ג דאם עסוקין באותו ענין ולא אמר כלים מהני מ"מ אם אמר לה בלשון עזרתי זה מגרע גרע דסברה דלמלאכה קאמר לה אבל כאן בשבועה עיקר הדבר בעינן שיכוון דעתו לשם שבועה ורק דבעינין שיוציא ג"כ בשפתיו השבועה, וא"כ שפיר מוכיח הר"ן דלא בעינן שיזכיר השם דאי לא"ה הא כיון שהזכיר השם הוה מוציא שבועה מפיו והוא באמת מכוון לשבועה והוה פי' ולבו שוין, ומה בכך שאומר עוד לשון שהינו מענין שבועה, הא הוא קאמר שכוון לשם שבועה וא"כ למה הצריכו לתקן הני לשונות בלא"ה הוה שבועה אע"פ שאין צריך להזכיר השם, ואי לא תיקנו חז"ל הני לשונות לא הוה מוציא שבועה מפיו, הלכך הצריכו לתקן הני לשונות דלהוי מוציא שבועה מפיו, ואף דהתם בקידושין אפי' אם הוא והיא אומרים שנתכונו לשם קידושין ג"כ לא מהני אי אמר בהני לשונות כמבואר בב"ש סי' כ"ז ס"ק י"א ובזה ל"ש הטעם הנ"ל דלא סמכא דעתה מ"מ בזה איכא טעמא אחרינא כיון דמספקא לן ה"ה דהעדים מסופקים והוה כמקדש בלא עדים ע"ש בב"ש משא"כ כאן ל"ש זה ויש כדמות ראי' מדברי הרמב"ן שהביא הר"ן דנדר שאמר בלשון שבועה או שבועה שאמר בלשון נדר דמהני מטעם כיון דפיו ולבו שוין לאסור בנדר או בשבועה מהני מטעם יד, אלמא אע"ג דשני בדיבורו הנדר והוציא בלשון שבועה או השבועה בלשון נדר מ"מ מהני, ה"נ אי ס"ד דצריך להזכיר השם הא השם עצמו הוא לשון שבועה, ומאי ארי' משום הכנוי אפי' הכנוי לא הוה לשון שבועה מהני, ואע"ג דהתם לא מהני אלא מטעם ידות היינו משום שינה משבועה ללשון נדר וסותר לשון שבועה או להיפך, אבל כאן אפי' אי לא הוה הכינוי לשון שבועה מ"מ אינו סותר לשון שבועה שהזכיר ודאי הוה מהני מטעם עיקר שבועה ובזה י"ל דאף לרשב"א דס"ל גבי שבועה שהוציא בל' נדר דל"מ מ"מ ודאי הוה מהני, אע"כ דאין צריך להזכיר השם.

סוף הספר

תוכן העניינים

יד יוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה