אור ברסלב
יד יוסף חלק א שו"ת אה"ח סימן א › לד

יד יוסף חלק א· רבי יוסף יהודה שטרסברג

שו"ת אה"ח סימן א · לד

לג

בנוסח ע"ת שאומרין ולכל הדרים בעיר הזאת כדי לזכות לכל בני העיר בעירובו לכאורה יש לדייק הא הדין שמי שדר בתוך התחום של העיר יכול לסמוך על עירובו של הגדול א"כ אם אומר לכל הדרים בעיר הזאת הא קיל"ן דחוץ לעבורה של העיר לא נקרא ע"ש העיר לא בלשון הכתוב כדכתיב ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה וגם בלשון ב"א לא נקרא ע"ש העיר כדקיל"ן לענין נדרים הנודר מן העיר מותר לכנוס בתחומה כדאיתא בנדרים דף נ"ו ע"ב ובש"ע יו"ד סימן רי"ז ועוד שאומר הדרי"ם בעיר אף דרשב"א ס"ל לענין נדרים אם אמר קונם מן הדר אפילו דירת עראי משמע כמבואר ברמ"א סי' רי"ז מ"מ הש"ך שם סקל"ז הביא בשם בשם המבי"ט דבזמנינו נראה שאין נקרא בל' ב"א אלא אם דר ששה חדשים עי"ש א"כ מי שאינו דר בעיר וא"ו חדשים לא יצא בעירובו ואף דהג"פ באע"ז סימן קכ"ח אות ט"ו חולק על המבי"ט שם מ"מ אף לדעת הרשב"א מ"מ בעינין עכ"פ ז' ימים כדירת עראי דסוכה. א"כ מי שאינו דר בעיר עדיין זיין ומ"מ לא יצא בעירוב ונ"ל ליישב דבאמת חוץ לעבירה של עיר לא נקרא ע"ש העיר לא בלשון הכתוב ולא בלשון ב"א כמו שהוכחתי וכן לשו דירה לא משמע אא"כ דר לפחות זיין ימים לרשב"א ולמבי"ט ששה חדשים והמערב שאומר הדרים בעיר הזאת קאי על אותן הדרים בתוך עבורה של העיר ודרים מכבר בעיר הזאת רק דאמרינן דכוונתו ודעתו לערב אף על אותו שדרים בתחום ויכולין לבא לעיר וכן על אותן שבאו מקרוב לעיר שיהי' בכלל הדרים בעיר וכוונתו לבד מועיל אלא משום דעיקר התקנה הי' שכל גדול בעיר יזכה לכל בני העיר תקנו לומר בעיר הזאת אבל באמת כוונתו מועיל אף לאותן הדרים בתוך התחום. תדע דהא רש"י פירש הטעם דלהעומדים חוץ לתחום ל"מ משום דאין דעתו של מניח עליהם תיפוק לי' בלח"ה כיון דאומר בשעת הנחה שמערב על בני עירו ואפילו הי' אומר שמערב ג"כ על אותן הדרים שבתוך התחום האיך אפשר לומר שיהיה על אותן הדרים חוץ אע"כ חף אם אומר ולכל הדרים בעיר אם דעתו על הדרים חוץ לעיר מהני ולרש"י מהני אף עלי הדרים חוץ לתחום אם הי' דעתו עליהם אלא דמסתמא אין דעתו אבל בתוך התחום לכ"ע מהני דעתו אף אם אינם בכלל הדרים בעיר והא דתקנו לומר הדרים משום דאם הי' או' לכל בני העיר הזאת סתם אדרבה בני העיר אינו במשמע רק שדר בעיר י"ב חודש ואם יאמר לכל היושבים בעיר הזאת אינו במשמע רק שישב כאן ל' כמבואר בסימן רי"ז סעיף ל"ב ומש"ה תקנו לומר הדרים דלדעת הרשב"א סגי בז' ימים והוא הפחות שבלשונות אך דעתו של המערב אף על אותן שלא דרו עדיין ז"י שיהי' בכלל אותן הדרים מש"ה מהני כמ"ש והא דלא תיקנו שיאמר בפירוש ולכל הדרים בתוך התחום ולכל מי שלא דר עדיין זיין שלא רצו להרבות בדברים וסגי בשדעתו עליהם והא דלא תקנו לומר על כל מי שנמצא בעיר משום דאז הוה משמע דאף מי שסמך ע"ש חבירו מערב עליו ובאמת הסמוך ע"ש חבירו א"צ עירוב ולכך לומר וכל הדרים ומ"מ מהני לכל שהוא בעיר בעת הנחת העירוב ויותר נראה דאף מי שלא היה בעיר בשעת הנחת העירוב והי' חוץ לתחום בשעת הנחת העירוב ובא אח"כ לעיר נמי מהני דמסתמא היה בדעתו על כל מי שהיה בעיר ביו"ט כנ"ל להלכה:

דין מה ששכח שהיום ר"ח והתפלל שחרית ולא אמר בשמ"ע יעלה ויבא והלל וגם לא התפלל תפי' מוסף ונזכר אחר חצות שהגיע כבר זמן מנחה גדולה נראה לי דיתפלל תחלה מנחה ואח"כ יתפלל לתשלומין של שחרית ואח"כ יאמר הלל ואח"כ תפילת מוסף והטעם דיתפלל מנחה תחלה כמ"ש בש"ע סימן רפ"ו סעיף ד' שהביא בש"ע דיעה הראשונה בסתם שיתפלל מנחה תחלה וכיון דמתפלל מנחה צריך להתפלל סמוך לה לתשלומי שחרית ויאמר הלל ויכול לברך לפי מנהגינו שאומרין הלל בברכה אפילו ביחיד ויותר טוב שלא לברך כיון דבמשנה ר"ה איתא ובשעת ההלל הראשין מקרא את ההלל ואף דהטעם הוא משום דזריזין מקדימים למצוה ולא מצינו בשום מקום דאם איחר זמן הזריזות שלא יברך מ"מ בהלל דר"ח לדעת כל הראשונים שלא יברך ביחיד זולת הר"ת דס"ל לברך ואינן נוהגין כר"ת ואיכא למימר דלא נהגו אלא היכי שקורא ביחיד שיש ציבור שקורין עדיין בציבור ומברכין אז אף היחיד מברך אבל אם איחר אחר חצות שעברה זמן תפילת שחרית שתקנו בו חכמים קריאת ההלל גם היחיד לא יברך ואח"כ יתפלל שתפילת המוספין זמנה כל היום ובאם שיתרמי לי' עשרה להתפלל מנחה בציבור יכול הוא להתפלל לפני התיבה ולצאת ידי שחרית בחזרת התפלה בקול רם כמבואר במג"א סימן ק"ח סק"א בשם הרדב"ז וצריך לכוון לתשלומין ולהוציא את שאינו בקי בחזרת התפילה:

בדין הטמנת חמין בעי"כ ראיתי בסידור דרך חיים שמתיר להטמין פלאווין לצורך פאווידיל בע"כ כיון שאינו צורך סעודת הלילה ודברי' צ"ע דהוא כ' הטעם דנוהגין איסור להטמין לצורך מוצאי יו"כ משום דנראה כרעבתונותא ומש"ה מתיר בפאווידיל אבל בטור וכן הביא המג"א בשם רדב"ז דהטעם היא משום שמכין מיו"כ לחול וכ"כ המג"א בסימן ת"ו ס"ק ב' ולפ"ז אסור גם בפאווידיל וכנ"ל להלכה:

שאלה בדבר הפלפול שנודע בשנת תרמ"ח שמזייפין אותו ועושין עגולים בבצק דומה לפילפול ומערבין אותן הפילפין ושמשו מאותן הפליפול בפסח העבר מה הדין של הכלים להשתמש בהו בפסח הבא. ויש שהי' רוצין להתיר הכלים להשתמש בפסח הבא מהטעמים שאבא ולפענ"ד נראה שאסורין הכלים ומטעם שאבאר:

הנה טעם א' שרוצין להתיר הכלים מחמת שהרוב הפילפילין הנמצאין במדינתנו בודאי הם בלתי מזייפין ואף אם נחזיק זאת לתערובות חניות דהוה דאורייתא לכמה פוסקים כמבואר בש"ך סימן ק"י סקי"ד עכ"ז העלה הפמ"ג שני השוקיל בלקח קודם שנולד הספק אין מזניחין אותו ומה גם שנוכל לומר שזה הוה תערבובות חתיכות ודאי כשר לכל הדיעות ולפע"ד ז"א דהלא מבואר בשמ"ג מ"ז ס"ק חית דאף בתערובות חתיכות כל שנודע לאחד אף למי שלא ידע אסור לו וכ"כ שם בש"ד ס"ק ל"ג דבין בתערובות חנויות ובין בתערובות חתיכות אם נודע ל"א אסור אף למי שלא נודע וכ"ש כאן דנודע להבעלים המזייפן דבודאי אסור:

טעם ב' אמרו אולי נעשה מחמץ נוקשה ובטל בס' לדעת המג"א תע"ז ולפענ"ד דגם ע"ז אין לסמוך דהוה כענין ס"ס לאיסורא אולי הוא חמץ גמור ואח"ץ נוקשה דלמה כדעת הט"ז שם ס"ק י"ט דאף חמץ נוקשה איני בטיל בס' ואסור באכילה. וכעיין זה כ' הפמ"ג בא"ח סי' תס"ז ס"ק כ"ה גבי ספק כבוש ע"ש:

הטעם ג' אמרו דאף אם נודע שהפילפלין כלם הם חמץ גמור והשתמשו בהם בודאי בפסח שעבר בכל התבשילין עכ"ז הכלים מותרים מבלי שום חשש מחמת שלענין פסח הבא היה משהו ונוטל"פ מקודם הפסח והביאו ראי' ממקור חיים סימן תמ"ז ס"ק ה' ועיו"ג שם ביו"ד סימן ק"ב ס"ק י"ג דאף כתבשיל שנאסר בפסח במשהו אם עבר והשהה עד אחר הפסח דמותר שוב אף לפסח הבאה ומה"ט הוה חמץ דשיל"מ ע"ש ומזה הביאי ראי' לענין הכלי גם כן דמותרת לפסח הבאה ולפענ"ד אין הדמיון עולה יפה דנהי דגבי מאכל שנאסר במשהו ועבר והשהה עד אחר הפסח דמותר להשהותו אותו עד פסח הבא אם אינו מתקלקל ומותר לאוכלו אחר כך בפסח לדידן דקיל"ן אינו חוזר וניער בלח ולח כיון דכבר עבר הפסח בטל לאחר הפסח ושוב אינו חוזר וניער ודמי ממש לתערובות שנעשה קודם פסח היכי דאיכא ס' דמותר לאוכלו בפסח אבל לענין הכלי יש חילוק בין אם נעשה התערובת קודם פסח דאז אף הכלי מותרת בפסח כיון דהמשהו בטל בהמאכל בס' א"כ לא נאסר הכלי מעולם ומותר לבשת' בה בפסח משא"כ אם התערובות משהו נעשה בפסח דבפסח גופא לא בטל ונאסר הכלי ואימת צריכין לומר דבטל לאחר הפסח ולאחר הפסח שוב הוה בלוע בכלי וקיי"ל ביו"ד סי' צ"ט סעי' ד' דאין הבלוע שבכלי מצרף לבטל האיסור דא"א לעמוד כל שורש הדבר כמה בלעה הקדירה ע"ש בט"ז ס"ק ד' בשם מהרש"ל ואף מב"מ דהוה רק מדרבנן מחמיר שם הט"ז ע"ש וא"כ ה"כ אין הבלוע של היתר שבכלי מבטל המשהו חמץ שנבלע בכלי בפסח ואסור להשתמש בפסח הבא בכלי שנאסרה בפסח העבר מחמת משהו ועיין סי' צ"ב סי' ה' ואיו גבי טיפת חלב שנפלה על הקדירה ובפמ"ג שם מבואר דאין הבלוע שבכלי מבטל הטיפה א"כ אסור לכתחילה בפסח הבא להשתמש בכלי ונהי דאם עבר ונשתמש יש להתיר כיון שהוא משהו ונוטל"פ אף דאנן מחמירין גם במשהו ונול"פ בפסח כמבואר ברמ"א תמ"ז סי' יו"ד מ"מ כאן דאיכא צדדי המבוארים לעיל יש להתיר אבל בודאי לכתחילה אסיר להשתמש בו בפסח וכן מוכח לשון רמ"א סי' תמ"ז סי' א' וז"ל מיהו כלים שנתבשל בהם מותרי' לאחר הפסח וא"צ שבירה או הגעלה משמע דוקא לאחר פסח מותרין אבל לא לפסח הבא:

ע"ז דף ט"ו פסקא ובכ"מ אין מוכרין להם בהמה גסה מ"ט נהי דלרביעה ל"ח מעביד בה מלאכה חיישינן ופריך וניעבד בה כיון דזבנה קנייה. רש"י ד"ה כיון כו' ומשום ל"ע לא תתן מכשול לא קעבר דב"כ לא נצטוו על השביתה כו' אבל על השבת לא נצטוו ב"נ ומה שאסור לישראל לומר לעכו"ם עשה לי כך זהו משום ממצוא חפציך ודבר דבר דבור אסור:

ראיתי קושיא בשם גדול אחד על מה שפירש"י דאיסור אמירה לעכו"ם בשבת משום דכתיב ודבר דבר דבור אסור ע"ש וקשה טובא ע"ז מהא דאמרינן בבא מציעא דף צ' ע"א איבעי להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום ערה ודש בה מי אמרינן אמירה לעכו"ם דוקא באיסורי שבת דאיסור סקילה ע"ש והשתא לדעת רש"י הנ"ל הרי איסור אמירה לנכרי בשבת הוא מטעם ודבר דבר. וזהו שייך רק בשבת עכ"ל ולי קשה עוד עדיפא מזה דרש"י בעצמו בפ' בא הביא המכילתא על פסוק כל מלאכה לא יעשה מדכתיב לא יעשה בצר"י משמע דאף ע"י אחרים והנה הסמ"ג יליף מזה דמלאכת עכו"ם בשבת הוא דאורייתא ונהי דרש"י ס"ל דאסמכתא בעלמא ומלאכת עכו"ם בשבת הוא רק מדרבנן ומטעם דאמרינן יש שליחות לעכו"ם לחומרא וכמ"ש התוס' בפ' א"כ מ"מ לא יליף מודבר דבר וכאן כתב רש"י דילפינן מדכתיב ודבר דבר, ועוד קשה הא בשבת דף ק"ג יליף מהאי קרא ממצוא חפציך ודבר דבר דלדבר מצוה מותר ובאמת קיי"ל דאיסור אמירה לעכו"ם בשבת אף לדבר מצוה אסור ורק בשבות דשבות מותר במקום מצוה אבל באמת הכל ניחא דבשבת דף ק"ג אמרינן דאסור לשכור פועלים בשבת לעשות לו מלאכה אחר השבת משום דכתיב ודבר דבר ע"ש ובזה ליכא לא משום שליחות ולא משום כל מלאכה לא יעשה דהא אינו עושה כלים בשבת וע"ז קאי רש"י כאן בע"ז וקאמר והא דאסור לישראל לומר לעכו"ם עשה לי כך ולא קאמר עשה לי כך בשבת אלא עשה לי כך והיינו לאחר השבת דבזה ליכא שים שליחו ובזה ס"ד דרש"י דאסור משום לפני עור לא תתן מכשול והיינו שמא יעשה העכו"ם המלאכה בשבת כענין שאמרו אין מוכרין בהמה גסה במקום שחשודין על הרביעה לחד מ"ד שם שמא ירביע אותה וה"נ שמא יעשה המלאכה היום בשבת וע"ז תרץ רש"י דהטעם משום ודבר דבר ומותר לדבר מצוה עי' סי' ש"ו אבל אם אומר לעכו"ם לעשות מלאכה בשבת ס"ל לרש"י ג"כ דהטעם הוא משום שליחות ולפ"ז ניחא הך סוגיא דב"מ הנ"ל ודוק ובזה ניחא נמי מה שהקשה התוס' שבת בסי' רמ"ג דאי הטעם משום ודבר דבר אמאי אסור בעושה עכו"ם מלאכה מעצמו לצורך ישראל כגון מילא עכו"ם מים לצורך בהמות ישראל דהא קיל"ן דוקא דיבור אסור הרהור מותר ע"ש ולפמ"ש ניחא דרש"י נמי מודה דמלאכת שבת לאו משום ודבר דבר הוא כנ"ל:

תוכן העניינים

יד יוסף חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה