אור ברסלב
יד הלוי - מסכת בבא מציעא תני ר' חייא – עניני מודה במקצת

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

תני ר' חייא – עניני מודה במקצת

דף ג'

הקדמה: בתורה (שמות כ"ב) כתוב "אשר יאמר כי הוא זה" ולמדו מזה בשבועות דף ל"ט: ובב"ק דף ק"ו: ק"ז. שמודה במקצת הטענה ישבע. ואומנם פסוק זה נאמר לגבי שומר חינם אך עירוב פרשיות יש כאן (יעו"ש ברש"י ותוס') והוי כאילו כתוב פסוק זה בענין הלואה "באם כסף תלוה את עמי" – דלעיל. בתוס' בדף ד'. (ד"ה הצד) מבואר שטעם החיוב לפי שההודאה של הנתבע מסייעת לתובע ומריעה את כפירת הנתבע בשאר, וכעי"ז ברמב"ן בשבועות דף מ"ב: (ד"ה והא דאמר) שבמודה במקצת יש רגליים לדבר יעו"ש.

אמר הרב שפשוט שמדובר במלוה בעל פה (דאל"כ השטר יוכיח), וא"כ נימא שפרע לו. ובריטב"א תרץ שיודעים בודאי שלא כגון שלא זזו ממנו. או בתוך זמנו למ"ד א"א פורע בתוך זמנו. וכך מדויק גם בגמ' "מעידים שיש לו" לא שהלוה לו. אך הרשב"א חלק שאם מעידים שלא פרע א"כ הו"ל שיעבוד קרקע ועין נשבעין על הקרקעות, ולכן כתב (כפירוש הג' שהובא בריטב"א) שטען שלא לוה והעדים מעידים שכן וקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וכן פירש הר"ן. אך מעיר השיטמ"ק בשם מורו דלפי"ז הפירוש דחוק דהול"ל והעדים מעידים שהלוהו ותירץ שנקט כן לגלות לנו מה טען הלה ומיירי שטען לא לויתי וע"י כן הוי כאילו מעידים העדים שיש לו. ולפי דבריו מיושב הלשון "שיש לו" שמדויק כהריטב"א. ויעו"ע בסמ"ע וש"ך סימן פ"ז ס"ה. אך לפי"ז יוצא שאין עדות ממש. ואיך סייעתא ממתני' דאנן סהדי. ויעוין ברשב"א. ובלאו הכי צ"ע שבמשנה השבועה זה תקנ"ח (ויעוין שיטמ"ק שתירץ).

רש"י ד"ה מאי: "מהיכי תיתי לן למידק דתיסק אדעתין..." בתוס' רא"ש כתוב וז"ל דהו"ל למימר שהעדאת עדים גדולה מהודאת פיו מק"ו דהאי לישנא דנקט משמע שיש סברא וטעם לחייב שבועה בהודאת פיו (טפי) מבהעדאת עדים אי לאו ק"ו. וכעי"ז בתוס' ר' פרץ וזו כוונת רש"י.

גמ': "דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע''ח והאי בכוליה בעי דנכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו".

כמה ביאורים נאמרו בביאור השאלה התוס' וכמה מהראשונים פירשו שנאמינו במיגו שיכל לכפור בכל. אך רש"י כתב ולא חשבו כמשיב אבידה לפוטרו שלא כפר בכולו, ובפשטות כוונתו דלא כתוס' אלא זהו פטור חדש של משיב אבידה דקי"ל גיטין מ"ח: שפטור משבועה וכן משמע ברמב"ן והר"ן ועוד (הובאו בשיטמ"ק) שהקשו על רש"י שבמשנה שם מבואר שהפטור של משיב אבידה מדרבנן הוא וכמש"כ רש"י גופיה לקמן דף ד': (ד"ה אינו) ובשבועות דף ל"ח: (ד"ה שהוא) כתובות דף י"ח. (ד"ה ורבי) ועוד. ויעוין בשיטמ"ק (בד"ה ומ"ה נר"ו) כמה ישובים לתרץ דברי רש"י. אך המעיין בריטב"א (מובא בשיטמ"ק), וכן בר"ן בשבועות דף מ"ה מבואר להדיא שפירשו דברי רש"י מטעם מיגו. וע"כ צ"ל דמיגו בעלמא אין לו שייכות לדין משיב אבידה אך כאן שמרויח ע"י מיגו זה יותר ממה שטען, זה נחשב משיב אבידה, ובכמה מקומות מצינו בגמ' לשון זה כשמרויח יותר [לקמן דף ד': ח'. שבועות דף ל"ח: מ"ב. ועוד] ומטעם זה מיגו כי האי מהני אפי' לפטור משבועה. ויעוין בר"ן רא"ש ור"י מיגש דס"ל שלא אמרינן זה ממו"ב שלא נפטר ע"י המיגו. והרא"ש שם דוחה דהא אמרינן חזקה א"א מעיז פניו. ואין מיגו (יעוין ברא"ש סימן ג'). ונמצא לפי"ז שדברי רש"י ותוס' חברו יחדיו.

ובשיטמ"ק הובאו עוד פירושים בשאלת הגמ' או שהקושיה על תרוויהו מוב"מ וכו"ה ממ"נ. או שניהם יפטרו או שניהם יתחייבו או השאלה על כופר הכל שיתחייב כמודה במקצת אך פירוש זה דחוהו שם.. וברש"י בב"ק דף ק"ז. משמע שהשאלה על כופר הכל. וצ"ע.

כעת נבאר את יסוד ומקור ענין מיגו, ואם שייך כשלא מעיז לטעון הטענה ההיא, ואם נפטר משבועה במיגו:

הנה יסוד מיגו הוא ענין בירור וראיה דמה לו לשקר דאם בעי לשקר היה טוען טענה שעדיפה או עכ"פ טענה אחרת שודאי נאמן בה (ומ"מ זה אינו ראיה גמורה שיתכן שלא טען לפי שסבור שנאמן גם במה שטען וא"כ כיון שלפי"ז אין לו מיגו. הדר הו"ל מיגו שהיה טוען... וכידוע טענה זו בשם העילוי ממייציט). אך בריטב"א כאן וכ"ה בתוס' רי"ד בגיטין דף ס"ד. (נמצא על הדף בגמ') כתבו דהא מיגו דאורייתא הוא כדילפינן בכתובות פ"ב וסברא נמי הוא, וכוונתו לדין הפה שאסר הפה שהתיר שם דף כ"ב. ומבואר שגדר מיגו אינו מטעם בירור וראיה דמה שייך "הפה שאסר" לזה. אלא זהו דין שאותה זכות טענה שיש לך בטענה ההיא שיכלת לטעון ולהיות נאמן, חשיב כאילו כבר טענת ונאמן מכח הטענה ההיא. ומקרו נאמנות זו מדין התורה "הפה שאסר" שיכלה לשתוק ולכן אף שאמרה אשת איש הייתי נאמנת להמשיך ולהסביר דבריה שנתגרשה באותו כח שיכלה לשתוק (והוי כאילו שתקה).

והנה התוס' אצלנו כתבו מפני מה אמרה תורה פי' יהא נאמן במיגו או נילף מהכא דלא נימא מיגו בעלמא ולכאורה מוכח שלמד שמיגו זהו בירור וראיה. ולכך קאמר שנילף מהכא שלא סומכים על בירור כזה. אך אם מיגו ענינו כח הטענה א"כ איך נלמד מפרשת מודה במקצת שאין מיגו, הלא יסוד מיגו (לצד הזה) נלמד מדין ''הפה שאסר'' הנאמר בפרשת כי תצא ''את בתי נתתי לאיש הזה'' וסברא נמי הוא. אך יש לדחות שהפה שאסר אלים טפי דהוי מגו דאי בעי שתיק. משא"כ שאר מגו בעלמא זהו שתובעים אותו, אלא דאמרינן שהיה לו לטעון אחרת ומה לו לשקר, ויכולנו ללמוד ממודה במקצת דל"א מגו כזה.

ואמר הרב שבצעירותו כשלמד מסכת כתובות (דף י"ב:) הוכיח מדברי השיטמ"ק על המשנה שר' יהושע אומר עד שתביא ראיה לדבריה וכוונתו לאפוקי שלא נאמינה במגו כיון דמגו להוציא הוא, דמשמע שעצם דין מגו ראיה הוא, ובזה מבארים מחלוקת הראשונים אם מגו להוציא אמרינן שזה תלוי בחקירה ביסוד ושורש דין מגו.

בענין מגו דהעזה באופן שאדם לא מעיז לטעון הטענה השניה (או כי חבירו מכיר בשקרו, או שבוש מחבירו שעשה לו טובה, וכדו') בגמ' אצלנו מוכח שאין כאן מגו ולכן מודה במקצת חייב שבועה, אך יעוין בתוס' בב"ק דף ק"ז. בסופו שהוכיח בשתי ראיות שבממון מועיל מיגו אף כשיש העזה, וע"כ הביאור כמש"כ התוס' שם, והר"ן במס' שבועות דף מ"ה כתב שבממון מועיל מיגו דהעזה, ובסוגייתנו שמבואר שלא משום שמדובר כדי לפטור משבועה, וביארו האחרונים דבריו שא"א לפטור שבועה שחייבתו תורה משום מיגו גרוע ורק בממון (שקשה להוציא ממון) גם במיגו חלש מהני.

בענין מיגו לאפטורי משבועה:

והנה כידוע נחלקו הראשונים אם ע"י מיגו אפשר ליפטר משבועה שדעת הר"י מיגש ז"ל שלא, והרא"ש בתחילת פרק כל הנשבעין (סימן ג') הקשה ע"ז כיון דמיגו דאורייתא מה לי ממון מה לי שבועה... ולכן חלק עליו ומה שכל שומר לא נפטר בנאנסו מיגו שלקוחין בידי משום דהוי העזה, ומקשה הקהלות יעקב כאן סימן ג' ד"ה והנה דבתוס' בב"ק הנ"ל מבואר דמהני מיגו דהעזה בממון, וא"כ ממ"נ מה נעשה עם טענת הרא"ש, ותירץ הקהלות יעקב (ד"ה והנה) שבכל מיגו יש שני דברים: א. הוכחה על הגברא שטוען אמת. ב. נעשה עי"ז מוחזק בממון. וכשהמיגו חלש (דהעזה) אז רק נעשה מוחזק אך בלי ראיה ולענין זה סובר הרא"ש שמועיל רק להחזיקן ובשיטת הר"י מיגש לכאורה צ"ע מהגמ' כאן דמבואר שמיגו פוטר רק משום שאין אדם מעיז פניו, וכך הקשה הרא"ש בשבועות ויש ליישב זאת בכמה אופנים ושורש הדברים האריך ראש הישיבה של הרב שיכול להיות שאינו יודע שיש טענה חזקה יותר לנטען כך לכן אין פה מיגו.

יישוב לשיטת הר"י מיגש (שמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן) מסוגייתנו:

הבאנו שיטת הר"י מיגש שהביא הרא"ש פ"ז ממסכת שבועות סימן ג' שכתב דלא אמרינן מיגו לפטור משבועה, והוכיח כן משבועת השומרים שיש לנפקד מיגו דלא היו דברים מעולם (ואף שהגמ' בשבועות דף מ"ה: שאלה שבועת שומרים היכי משכח"ל ותירצה דאפקיד ליה בשטר. שאין מיגו. אנן קי"ל שאפי' מתי שהפקיד בלא שטר נשבע וכ"כ הרא"ש שם סימן א' ומשום שהמיגו חלש דהוי העזה לומר להד"ם, וכ"כ הר"ן שם על הרי"ף ד"ה ירושלמי שהגמ' דחיה בעלמא אמרה אבל פשוט שלעולם נשבעים ושכ"כ המחברים), וכן מודה במקצת ועד אחד שאף שיש בהם מיגו חייבתם התורה לישבע.

ובמה שכתב 'מודה במקצת' כוונתו למש"כ בסוגייתנו שצריך לישבע ולא נאמן במיגו של כופר הכל ומכאן הוכיח דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. והרא"ש שם דוחה שהלא כתוב בסוגייתנו שאין בכלל מיגו במודה במקצת דחזקה אין אדם מעיז ולא היה כופר הכל (ועוד הקשה שם בעיקר דברי הר"י מיגש דכיון שמיגו דאורייתא ולענין ממון אמרינן מיגו א"כ גם לשבועה שהלא... יעו"ש).

וליישב דברי הר"י מיגש מסוגייתנו יש לומר בכמה אופנים:

א. שאלת הגמ' זה על עיקר דין התורה מפני מה אמרה תורה שהמודה במקצת ישבע ולא הסתמכה על מיגו (אף אם נסבור בעלמא שאדם שהתחייב שבועה לא מועיל המיגו לפטרו משבועה כיון שלא מתקיים דין התורה). אבל זה דוחק שי"ל שהמיגו גורם שאין צורך בשבועה ולמה לא יפטור. וצ"ע.

ב. הר"י מיגש יסבור ששאלת הגמ' אינה מחמת מיגו כי לזה לא יעזור מה שתירצה אין אדם מעיז שכבר כתבו תוס' בב"ק דף ק"ז. להוכיח מב"ב דף ל"ו. (בעובדא דעיזי דאכלו חושלא) ומכתובות דף ט"ו: (שדה של אביך בידי) שמיגו דהעזה אמרינן וגם כאן ס"ל שגם כשמודה במקצת יש אינה העזה ואכתי יש מיגו. אלא שאלת הגמ' כפירוש רש"י מדין משיב אבידה שכיון שהודה מעצמו אין לחייבו שבועה. וע"ז תירצה שא"א מעיז ולכן לא נחשב כמשיב אבידה, ואומנם העיר הבה"ח יוסף יאסו נ"י דהלא ראיית הר"י מיגש שבמודה במקצת ל"א מיגו דמשמע שלמד בסוגייתנו מטעם מיגו ותירץ הבה"ח אלעזר בודקי נ"י דבאמת הסוגיא קאתי מדין משיב אבידה, אלא דמ"מ קשה שעדיין היה לפוטרו מדין מיגו, וזהו שהוכיח הר"י מיגש דל"א לפטור משבועה. ושורש ביאור זה ואחריו נאמרו בשיעור כללי של ראש הישיבה של הרב, אך בקהלות יעקב על מסכת בבא בתרא סימן כד' שהרחיב בביאור שיטת הר"י מיגש וביאר גם באופן הנ"ל אך בתוספת ביאור וזה תוכן דבריו (בקצרה) הר"י מיגש סובר שמיגו דהעזה כיון ש היה לו כח לטעון אמרינן וכמש"כ תוס' בב"ק ומה שחילקו הפוסקים שלשבועה לא מועיל מיגו ורק בממון שלא מוציאים ממון מהמוחזק מהני לא ניח"ל לר"י מיגש לחלק כך וקושית רבה היתה מדין משיב אבידה, ולא מדין מיגו. דהמיגו אין כאן בירור האמת ושהאדם צדיק במעשיו אלא אומדנא בלבד שלא משקר בטענתו עכשיו וזה לא יכול לפטור משבועה אך שאלה הגמ' מדין משיב אבידה שבזה שהודה במקצת למרות שקל בעיניו גם לכפור בכל (להו"א) וזהו מכח יראת שמים ומשיב אבידה ומה ענין להשביעו לברר צידקותו וע"ז תירצה שלא קל בעיניו... ולפי"ז מובן חילוקו ממון לשבועה.

ג. ברמב"ן בשבועות דף מ"ב: כתב ששאלת הגמ' על כופר הכל למה אמרה תורה שבמודה במקצת נשבע ולא אמרה כן בכופר הכל, וכ"ש הוא ותירצה שדווקא יש רגלים לדבר (ויעוין בשיטמ"ק בסוגייתנו שהביא פירוש כזה) ול"ק כלום לר"י מיגש.

ד. בשיעורי הגרש"ר מבאר שכאן בסוגייתנו באו מכח פה שאסר ולא מדין מיגו רגיל (דבעלמא לברורי הוא).

עוד בענין מיגו לאפטורי משבועה, ובשיטת הר"י מיגש יעוין בספר התומים בכללי מיגו אות קי"ג ובהגהות וחידושים כאן מר"ל מיזליש, ובספר אבי עזרי פי"ג מה"ל מלוה הל"ג, ופי"ד מהל' טו"נ ובספר יד דוד של הגר"י דהאן סימן ח' שג"כ האריך בפלוגתא דמיגו לאפטורי משבועה ותלה זאת בחקירה המפורסמת (יובא לקמן) שהביא הקה"י סימן ג' בכח עד המחייב שבועה ושלא נשבע משלם אם תחילת חיובו ממון אלא דהקילו על הנתבע ליפטר בשבועה ושכ"כ רעק"א ב"ק דף מ"ו. או דחיובו רק שבועה והקילו לתובע.

בעצם דברי ר' חייא מכל הסוגיא מוכח שלר' חייא השבועה מדאורייתא וכמודה במקצת, וא"כ מה הגמ' הוכיחה ממתניתין שזו תקנת חכמים, ולעיל מובא שבשיטמ"ק עמד בזה וכתב דלר' חייא לית לר' יוחנן שמתניתין תק"ח, ומ"מ המשנה אף לסומכוס וכתירוץ א' דסומכוס דאיירי בשמא ושמא, והעיר הבה"ח אורן רסקאי נ"י שהלא הבאנו בגמ' שם את דברי השיטמ"ק וכ"ה ברש"ש שהגמ' כבר בתחילה ידעה שהשבועה דרבנן שהלא זה שבועת הנוטלים וכל הנשבעין בתורה נשבעים ונפטרים (כמבואר בשבועות ריש פרק כל הנשבעין, ויעו"ש עוד מה שהוכיח מדברי הרמב"ם). וענה הרב שיתכן שנחלקו בעצם הדבר אם בשנים אוחזין חשיב שבועת הנוטלים או הנפטרים ודבר זה תלוי בחקירה בגדר שנים אוחזין אם כ"א מוחזק בחציה או בכולה, וברשב"א כאן כתב דחשיב שבועת הנוטלים וע"כ הקשה איך מדמה הגמ' דברי ר' חייא למתניתין, אך הרשב"א סותר את עצמו ממה שפירש לעיל בגמ' וליחזי זוזי ממאן נקט יעו"ש. ובחידושי ר' ראובן תירץ בדוחק בסוגייתנו לפי ר"ח חשיב כמוחזק כ"א בכולה ולעיל אליבא דר"י בחציה.

אופנים נוספים של מודה במקצת יעוין ברעק"א ד"ה (ותנא תונא) שלכאורה במשנה זה אומר חציה וזה כולה הו"ל מודה במקצת וכיון שנשבע רק על הרבע ועל הרבע השני לא נשבע מגיע ממילא לתובע לקבל ושוב יהיה הדין שרק על מה שנשבע חל "השניים אוחזין" ויחלוקו בו, והיה מהראוי שישבע על כל החצי שלו ויחלוקו את החצי. וכתב שלשיטת הרמב"ם והיא בשו"ע רס"ז ס"י שלא חלה שבועה על מה שלא יתנו לו מובן, אך לחולקים צע"ג (מה שלא הקשה דשבועת מתניתין תק"ח היא אולי י"ל עפ"י מש"כ לעיל).

ועוד נידון אם הנתבע כופר הכל ויש שטר על חצי לטובת התובע אם חשיב מודה במקצת כיון שכל התביעה היתה בשטר והוי ממון שאין יכול לכפור ולא חשיב הודאה וחשוב יותר 'מהילך' בגמ' לקמן שנחלקו אם חייב או שזה נחשב כהעד את עדים דר' חייא. ונחלקו בזה הרמב"ן והרמב"ם פ"ד מהלכות טוען ונטען הל"ד.

דף ג':

גמ': "והאי בכוליה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי אימא לא קמ''ל ק''ו".

יעוין פירוש רש"י, ומקור דברי רש"י מהגמ' לקמן דף ה': גבי מודה במקצת דנימא מיגו דחשיד ותירצה התם אישתמוטי קמשתמיט כ"כ הרמב"ן הריטב"א אך יעוין בתוס' מה שהקשו, וליישב שיטת רש"י כתבו הראשונים דאביי סובר בדף ו' דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וכדיפרש"י שם, ועכ"פ רבה ודאי י"ל שסבר כך ואביי תלמידו ס"ל כמותו. וכל הראיות שהביאה הגמ' שם דלא אמרינן אביי סבר דבכולם י"ל שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. אך התוס' לא קיבלו את זה שי"ל שאביי שם לא חלק אלא בא לתרץ השאלה ונימא מיגו דחשיד אממונא וכו' ועי"ז בא אביי ואומר שאפי' אם בעלמא נקטינן שחשיד אממונא חשיד אשבועתא הכא דשבועה זו תק"ח כדי שלא לבטלה תלינן בספק מלוה ישנה כי ראו צורך בתקנה זו, אבל בעצם הדבר לא חלק אביי, וכמש"כ בתוס' רא"ש לקמן (בשיטמ"ק בד"ה וז"ל תוספי תוספות הרא"ש) ב' דרכים בדעת אביי, ועוד י"ל כמש"כ הפנ"י שאף שקי"ל כאביי דבתראה הוא אך מטעמו גופיה מבואר דלא חשיד אשבועתא דחיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו וזה שייך בכל עניני שבועות ורבה לא סובר כמותו שהלא שאל מפני מה אמרה תורה... ובין לרש"י בין לתוס' (בביאור שאלה זו) תמוה שלאביי איה"נ נאמן ולא חושדים בו ברשע אלא שצריך שבועה דחיישינן למלוה ישנה שיש לו, ומ"מ רש"י סבר דרבה דיבר על דין תורה ומה שאמר אביי זהו דין דרבנן לחשוש, ולכן לא קשה על כל הפוסקים שפסקו כרבה וגם פסקו כאביי. יעו"ש.

קמ"ל ק"ו ותמהו הראשונים (רמב"ן רשב"א ור"ן ועוד) והאחרונים (פנ"י ועוד) מה הק"ו משמיע לי הרי אם חושדים אותו א"א למסור לו שבועה ומה מהני ק"ו וא"ת שקמ"ל שלא אומרים מיגו דחשיד... אז גם בלי הק"ו. וגם הק"ו רק אומר שצריך שבועה ולא טעם הדבר (והתוס' ביארו במקצת שכתבו קמ"ל דלא הוי גזלן בהכי דהכופר במלוה כשר לעדות) ועוד שהק"ו בא להחמיר ולשיטתם יוצא שהק"ו בא להקל יעו"ש מה שתירצו. ובספר נחלת משה פירש הגמ' שבמודה במקצת שיש קצת העזה והרבה חשש אישתמוטי דוקא שם נשבע, משא"כ בכופר הכל שיש הרבה העזה וחשש אישתמוטי קטן (כמש"כ תוס' לעיל) נימא שלא נשבע שאם אמת הוא א"צ שבועה, אם משקר לא יעזור לי, וכל סיבת השבועה זה בגלל המועט שיש אישתמוטי קמ"ל ק"ו מפיו, וע"א שאף ששם זה כופר הכל כדהכא נשבע.

תוס' ד"ה בכוליה בעי דלודיה: מש"כ תוס'... דהא מסיק לקמן דחשיד... אף ששם מצינו שאביי לכאורה חלק י"ל כמש"כ לעיל (ויתכן מחלוקת יסודית בהבנת דברי אביי בין רש"י לתוס').

"ואין לומר דהיינו מדרבנן שראו שהיתה שבועה חמורה עליהם" וצ"ע וכי אכשור דרי, אכן יעוין בתוס' כתובות דף י"ח: שפירש הוקל בעינהם איסור גזל. ופירוש דבריו שבאמת אין כאן אלא ירידת הדורות שכיון שהוקל הגזל (וכבר אחז"ל רובן בגזל, וגזל... נפשו ש"א מחמדתן) אך איסור שבועה נשאר בחומרו וממילא מאן דחשיד אממון לא חשוד על השבועה. ואומנם בתוס' כאן משמע שהשבועה הוחמרה צ"ל שהגזל הוקל אך השבועה עדיין חמורה, אך בשו"ת בית הלוי ח"ג סימן ל"ז ה' שעמד בזה שכתבו המסובב בלי הסיבה וביאר שהסיבה לבד אינה מספקת שאם גזל הוקל בעינהם א"כ גם לתובע הוקל ולמה נחמיר בזה יותר מזה אך כיון ששבועה חמורה ממילא יש סיבה לתת לו לישבע, יעו"ש.

מה שהוכיחו משבועה שלא שלחתי בה יד ולא משבועת שומרין יעוין במהר"ם שיף, ויישוב לרש"י יעוין בפנ"י.

מש"כ תוס' דבשבועה דרבנן לא אומרים מתוך שא"י לישבע משלם מקורו מדף ה'. ההוא רעיא כמש"כ לקמן דף צ"ז. בתוס' בסוה"ע, וכן בכתובות דף י"ח: ובטעם הדבר י"ל: א. שבועה דאורייתא י"ל שעיקרה חיוב ממון אלא שיכול ליפטר בשבועה וכמש"כ רעק"א ב"ק דף מ"ו, ויעוין בקהלות יעקב כאן סימן ד' שהאריך בזה, ולפי"ז י"ל שבשבועה דרבנן ודאי שאין חיוב ממון אלא שחכמים תיקנו לישבע. ב. מתוך שא"י לישבע זה תקנת חכמים ותקנתא לתקנתא לא עבדינן כמש"כ בגמ' בדף ה': וכן הביא הקצוה"ח בסימן צ"ב בשם מוהר"ש הלוי (והעיר הבה"ח יוסף יאסו נ"י דנימא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ותירץ הרב עפ"י התוס' בסוכה דף כ"ט: שלא אומרים כך אלא רק בעיקר הדבר) ג. הקצוה"ח לומד ש'מתוך' זה דאורייתא אך בדרבנן הוא יכול לישבע (בשמא וחשוד).

וליישב שיטת רש"י י"ל כיון שכל ראיית תוס' ממהוא רעיא דלקמן דף ה'. וכמש"כ לעיל. י"ל בזה טעם אחר למה לא לומר שם מתוך, וכמש"כ שם תוס' בד"ה שכנגדו, וכ"כ רעק"א שלתירוץ השני בתוס' ליכא הוכרעה.

הביאור בשאלת הגמ' לשיטת התוס' יעוין גם בתוס' כתובות דף י"ח: ביתר שאת וביאורו כך: לאחר שתירצה הגמ' שאין מיגו כי הוא לא מעיז מקשה הרי ראינו במודה במקצת שכן מעיז וממילא י"ל שיעיז גם לכפור הכל, וממילא שוב יש לו מיגו, ותירצה דאישתמוטי, וזה בעיקר במודה במקצת ולא בכופר הכל כמבואר בהמשך דבריו.

תוס' ד"ה אבל העדאת עדים: מש"כ בסו"ד שדרך הגמ' למיפרך פירכא על ק"ו ולא מסברא. וצריך ביאור הטעם ואמר הרב שנ"ל עפ"י מה ששמע "כד הוינא טליא" בישיבה קטנה בשם הגר"ח מבריסק שהוכיח מריש קידושין שיסוד הלימוד במידת ק"ו אינו מטעם סברא דפעמים שאין בזה שום סברא ודרשינן ק"ו. והוסיף שהגר"י דהאן שליט"א אמר דמוכח כן בסוכה דף ל"ו: גבי סוכה אם של כל דבר או שצריך לעשותה מד' מינים שבלולב בלבד שר"י סובר שרק מד' מינים ולומד מק"ו. ושם אין סברה כלל בזה, ועיין. וכעי"ז בגמ' ביבמות (ובזה אתי שפיר מה שהוכיחו הפנ"י ועוד מהש"ס שדבר הלמד מסברא דינו כדאורייתא ולא מייתו מק"ו שזה מי"ג מידות שהתורה נדרשה ודאורייתא הוא) ומסתבר שכשהסברא הפוכה לא דנים ק"ו דחשיב כמו פירכא.

גמ': "ומאי ק''ו ומה פיו שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה ופיו אין מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מאי ממון קנס ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה".

צריך ביאור בלשון ומאי (ותופת וי"ו) דמשמע כהמשך המשא ומתן מקודם ולכאורה זו שאלה בפ"ע ואכן בספר בגדי כהונה כתב שלאחר שביארנו שמודה במקצת לא חשיב משיב אבידה א"כ מהו הק"ו.

ומה פיו שאין מחייבו ממון פירוש רש"י ולקמיה מפרש לה נראה שהוקשה לו מה הס"ד בזה וכי לא ידע פירכת הגמ' מדין הודאת בע"ד וע"כ כתב שלקמיה מפרשת הגמ' כונת המילה "ממון" ויעוין בשיטמ"ק ד"ה מאי ממון.

כונת הגמ' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי שאפי' שעדים מכחישים אותו וכמבואר בגמ' לקמן מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה, וכמבואר שם להדיא ברש"י וכמבואר בשבועות דף מ"א: כל האומר לא לויתי... ויעו"ע שם בריטב"א (החדשים) בשיטמ"ק שאפי' חזר בו והודה שנזכר שכדברי העדים הוא לא נאמן לחזור בו מהודאתו. ויעו"ע בתוספתא במסכתין פ"א והובא ברי"ף (בסוגייתא וליחזי זוזי) שהודאת בע"ד הוא כשטענו לו אבל כשהודה מעצמו הפה שאסר. ויעוין ברמ"א בסימן ע"ט ס"א שכתב הודאת בע"ד יותר מק' עדים וצ"ע מקורו אך יעוין בט"ז שם שלזה נתכון שנאמר יותר מעדים...

יש לדון בטעם נאמנות אדם על עצמו:

כידוע קרוב פסול לעדות ובפשטות הטעם דגזיה"כ הוא ולא משום חשש משקר וכמש"כ בגמ' בב"ב דף קנ"ט. דאפי' משה ואהרון לא יכולים להעיד לחותנם דגזירת מלך הוא (אא"כ נדחק שהכוונה שכיון שרובא דעלמא חיישינן לשקר מחמת קורבתם א"כ אף במשה ואהרן גזירת מלך שלא נאמנים) וא"כ קשה מה הטעם שהודאת בע"ד כק' עדים הרי האדם קרוב אצל עצמו וכמו שלא נאמן להעיד על עצמו שאכל חלב וכמבואר ביבמות דף כ"ה: אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע וא"כ צ"ע מאי שנא. ומחמת זה הקצות החושן סימן ל"ד סק"ד הביא דברי המהר"י בן לב שהכריח מזה שבאמת לא נאמן ומה חשייב זה מטעם שמחייב עצמו חיוב חדש כנדר שנודר ומחייב עצמו ובתורת מתנה נותן לחבירו. אך תמה עליו תמיהות רבות ואעתיק חלקן (שהביא מסוגייתנו) הגמ' שואלת מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה תאמר... ואם נאמר דחיובו חדש כמתנה מה שייך בזה הכחשה והזמה הרי מתנה יכול כ"א לתת. ויעו"ע מה שהביא מהנימוק"י וכן הקשה מכל מודה במקצת שחייב שבועה שאם זה חיוב חדש וכמתנה למה שישבע הרי מה שנותן מתנה אין כאן "מודה" כלל אלא רוצה לחייב ולתת מעצמו, ומזה הכריח שזה שנאמן ע"ע אינו בתור מתנה אלא גזירת הכתוב שהאמינה תורה וכבר רש"י בקידושין דף ס"ה: כתב דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו, יעו"ש. ובאמת שעצם דברי המהריב"ל מאוד צ"ב הן ממה שהחשיבוהו כמאה עדים ואם באמת אינו נאמן אלא שיש כאן חיוב חדש מה צריך שיחשוב כמאה עדים ואם בשביל לתת לזה תוקף שלא יוכל לחזור בו וכמבואר בראשונים שבהודאת בע"ד לא יכול לחזור בו (יעוין ריטב"א ונימוק"י) זה גופא למה, הלא "נתן לחבירו מעות ולא משך את הפירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע"... (לקמן ריש פרק הזהב דף מ"ד.) וכן מה צריך לדון בסוגייתנו מהו כוחו של פיו. הלא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. וע"כ ליבי אומר שגם המהריב"ל התכון שרק ביחס לטענת התובע חשיב הודאה והוי הכל ביחס לענין ההלוואה (ומטעם זה תמה בקהלות יעקב סימן ו' אות ג' על קושית הקצוה"ח מכופר הכל שאמר לחבירו שאעפ"כ אני מתחייב מעכשיו חמישים שלא נשבע, וה"ה מודה במקצת, דלא דמי ששם זה חיוב חדש וציין שהקצוה"ח הולך לשיטתו בסימן פז' יעו"ש. ויעו"ע באורך בדברות יעקב עמ"ס כתובות סימן י"ט).

מה שרש"י לא הביא בסוגיא את מקור הדין כמו שהביא בקידושין דף ס"ה: מכי הוא זה יעוין קצוה"ח סימן רמ"א א' שביאר שבכל מקומות לא הזכיר רש"י המקור ורק' בקידושין ששם מדובר שיתקיים המעשה עפ"י בע"ד.

גמ': "מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן הא לא קשיא רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה דאמר עדים מחייבין אותו קרבן מק''ו דתנן אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים אמר רבי מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטר".

בגמ' לא פירשה הטעם אך רש"י הביא מ"או הודע איליו" ולא שיודיעוהו אחרים. ומקור דרשה זו ביבמות דף פ"ז: אך בגמ' שם מבואר שאם אינו מכחיש אז חייב. והנה בגמ' אח"כ אמרו חכמים שכשהוא אומר אל אכלתי נאמן דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי. ולמה רש"י קודם לא הביא טעם זה. ויעוין במהר"י אבוהב הובא בשיטמ"ק שכיון שהגמ' לא אמרה תאמר בעדים שאין מחייבים קרבן כדתנן (חכמים דס"ל שפטור)... משמע שיש שתי טעמים לזה ולזה נתחכם רש"י ואמר טעם זה. יעו"ש.

וצריך עיון איך יודעים אם היה שוגג או מזיד ואם נאמר שאכל ולא ידע והם אמרו לו הרי צריך "או הודע איליו" (אך זה יש לישב דלא מכחישן) וגם הרי כל עדותם זה בגללו ולא עפ"י עדותן שידעו מעצמן שלא ידע ואיך אפשר לומר עדים דמחייבי קרבן ותירץ בשיטמ"ק בשם מורו דהיה מחזר למצוא ההיתר ושאל איזה המותר ומיד אכל החלב ואכלה דודאי שוגג הוא.

מאיזה כלל נפטר בזה שיכול לומר מזיד הייתי ברש"י משמע דמטעם מיגו אך הקשו הראשונים עליו דמיגו במקום עדים וכן דלאו מיגו שאין אדם משים עצמו רשע ולא ניח"ל לומר כן. ולכן חלקו שכוונת הגמ' דמתרצינן (מפרשים) דיבורו ובזה י"ל שנחלקו ר"מ וחכמים שאין מחויבים לפרש דבריו או לשואלו אם לא פירש מעצמו, כ"כ הרא"ש, ויעוין בשו"ע (יור"ד סימן א' סי"א) בש"ך וט"ז שאם מסביר דבריו נאמן אף במיגו במקום עדים, ויעו"ש בפת"ש שהביא מהתבואות שור ביותר מזה.

אך ברשב"א כאן משמע דבעלמא אין כזו אפשרות לפרש דבריו ולהאמינו נגד עדים וכאן דווקא משום דבל"ה כתיב "או הודע איליו" ולא שיודיעוהו אחרים שזה הלכה מיוחדת בדיני קרבנות שהוא זה שמחייב את עצמו ומה שהוזקקו למיגו משום דבל"ה הו"א כיון שהעדים מכחישים אותו "הודע איליו" קרינן ביה שעליהם יש לנו לסמוך כיון שהם עדים ובלי מיגו אין להאמנים כלל. יעו"ש.

והנה כבר כתבנו שמרש"י משמע שכוונתו למיגו (במש"כ מהלי לשקר דאם כוונתו למתרץ דיבוריה מה עינינו לשקר) וצ"ע מקושית תוס' דהוי במקום עדים ובראשונים הוסיפו לשאול וכ"ה בתוס' בכריתות דף י"ב. דלא הוי מיגו שלא ישים עצמו רשע (מה שתוס' כאן לא שאלו זאת אולי דאזלי לשיטתייהו בב"ק דף ק"ז. דאמרינן מיגו דהעזה כיון שיש לו באמת כח לטעון ולעשות כן אף אם לא יעשה) ואומנם כבר בגמ' בכריתות כתוב להדיא או דלמא מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי.... דמשמע דמטעם מיגו הוא אך יעוין שם בתוס' שהעירו מזה לשיטתם ופירשו שמיגו שיכל לומר... הלכך מעתה מפרשים דיבורו ואף רש"י שאם פירש כך את הגמ' וכנראה הפשט שמכיון שיש מיגו. לכן מתרצינן דיבוריה. אף נגד העדים, וכ"כ באבי עזרי פ"ז מגזילה הלכה ח' ובחידושי העילוי ממיצ'יט יעו"ש. וכן משמע ברשב"א כאן.

ועוד יש ליישב דעת רש"י שכיון שלא העידו להדיא שהיה שוגג (שגם רש"י שאמר אכלת חלב – שוגג, אין פירושו שמעידים להדיא ע"ז, אלא אומרים רק שאכל חלב וע"כ כוונתם שזה בשוגג שהלא רצו לחייבו קרבן, וכבר הבאנו לעיל איך יודעים שהוא שוגג) לא גמרו עדותן ומהני מיגו נגד זה. כ"כ בערוך לנר בכריתות דף י"ב, ויעוין בדברות משה סימן ד' ענף ב'.

תוס' ד"ה מה לפיו: מבואר שעדים נאמנים לחייב קרבן כשלא מכחישן, לכו"ע וכל המחלוקת של ר"מ ורבנן הוא במכחישן (ללישנא דאדם נאמן ע"ע) אך בלא מכחישו אף כשטוען איני יודע משמע מתוס' שמחייבים אותו קרבן. וזה דלא כהרשב"א והמהרש"א ביבמות דף פ"ז: דמבואר שרק לר"מ מחייבין אותו אבל לחכמים צריך שתיקה כהודאה שלו כדי לחייבו ובאיני יודע פטור (משיעורי הגר"ש אות נו') וכן מה שהוסיפו תוס' שגם בעד אחד כשלא מכחיש חייב דמשמע דבלא יודע פטור, יעוין בתוס' במס' קידושין דף נ"א שמבואר שרק שמודה לעד חייב ובל"ה כיון ש ע"א הוא לא יכול לחייבו (משיעורי הגר"ש אות נ"ו).

תוכן העניינים

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה