אור ברסלב
יד הלוי - מסכת בבא מציעא עד המסייע אם פוטר משבועה

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

עד המסייע אם פוטר משבועה

פרק שנים אוחזין

שיטת ר"ת כאן (בתוס' ד"ה וליחזי) ובקידושין דף ע"ג: (ד"ה בד"א) שאותו המוכר מסייעו יפטר משבועה כיון שמסייעו מדין עד אחד וממילא השני צריך לישבע כנגדו שבועה דאורייתא. וכן פירש בעל המאור. הרא"ש (סימן ג') הביא את המהר"ם מרוטנבורק שהביא ראיה לדברי ר"ת מהגמ' במס' שבועות (דף מ'.) שדרשו שם מהפסוק "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" שדווקא לכל עון וחטאת לא יקום עד אחד אבל לשבועה קם, משמע שלשבועה עד אחד לא יתמעט בין לפטור ובין לחייב. וקל וחומר שגם לפטור בשבועה עד אחד לא יתמעט והוא שאם עד מסייע לשאינו מוחזק זוקק את המוחזק לישבע כשעד מסייע למוחזק כל שכן שיפטרנו מהשבועה (אומנם בסוגייתנו מדובר בשבועה דרבנן שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף שזהו תקנת חכמים, אומנם יש ללמוד מדברי ר"ת שגם בדאורייתא כן הוא וכן דייק בביאור הגר"א (סימן פ"ז אות כ"ב) מהמשך דברי הרא"ש 'ויש מקשין' וכו' השוכר פרה שלדעתו זה גם בדאורייתא ושלא כשו"ת הרשב"א אלף קס"א והמגיד משנה (פ"כ מהל' מכירה ובבעל המאור) והר"ן ועוד שרק מדרבנן, ויעוין בפילפולא חריפתא (אות כ'), ואח"כ הביא הרא"ש ויש מקשין הבל מלקמן דף ל"ו. ששומר שמסר לשומר יש מאן דאמר שחייב אפילו באופן שהשומר השני מעולה יותר (שומר שכר) כיון שפשע במה שמסרו לו שאם יארע אונס או גניבה לא יוכלו להוכיח ע"י שבועה, שהראשון לא היתה אצלו והשני לא נאמן לבעלים בשבועתו ואם יש מושג של עד המסייע פוטר בשבועה שיסייע השומר השני לראשון ויפטרנו משבועה וממילא יהיה פטור אף שלא נשבע, כך הקשה הרמב"ן [ובפילפולא חריפתא על הרא"ש אות ס' הביא שיש מקשים על זה (וכן הובא בחידושי ר"ע איגר לקמן דף ל"ה. ועוד) שאין לך נוגע בעדות גדול מזה שאם לא יעיד השני שנאנסה יתחייב לשלם בעצמו, ותירץ שמדובר גם בשומר שכר שמסר לשומר חינם שגם אם היה אומר שנגנבה ממנו היה פטור ויש עדים שלא פשע (רעק"א) ובפילפולא חריפתא כותב שבעיניו זה דוחק לומר כן, ולבסוף הכריע שבאמת הרא"ש יכל לשאול כן אלא שהעדיף להקשות שמעיקרא אין קושיא שבקושיא זו אינו חייב שבועה בכלל אלא חיוב ממון יעו"ש. ובקהלות יעקב (סימן ב') תירץ באופן אחר עפ"י שיטת המרדכי בקידושין שיכול השומר הראשון למחול לשני ושוב אין כאן נוגע בעדות], והרא"ש דוחה שכאן כיון שהראשון לא יכול לישבע ממילא נתחייב ממון ואין עד אחד קם לממון.

ויש לבאר מה יסוד מחלוקתם של היש מקשים (הרמב"ן) והרא"ש, וצריך לומר שהרמב"ן סבר כיון שהתורה פטרה את השומר אלא שצריך לישבע כדי לאמת שכך היה המעשה ואם לא משלם שיתכן שפשע בה, אך שורש החיוב הוא רק שבועה וממילא עד אחד קם לשבועה, אך הרא"ש סבר שהבעלים תובעים את ממונם בחזרה אלא שאם ישבע יפטר אך כשאינו יכול לישבע חוזר החיוב המקורי להשיב את הפיקדון (ממון) ואין עד אחד קם לממון (ויעוין בקהלות יעקב סימן ד' שחקר כעין זה בכל חיוב עד אחד וכשאינו יכול לישבע שמשלם אם שורש החיוב זה ממון או שבועה וציין שחקירה זו מפורסמת בעולם הישיבות ויעו"ש מה שהאריך בזה). וכל זה גם נפקא מינה למודה במקצת שחייב שבועה מדאורייתא שאם עד אחד מסייעו לדעת הרא"ש יפטר משבועה, וכן מובא בשולחן ערוך (סימן ע"ה ס"ב וסימן פ"ז ס"ו) שיש אומרים שפטור ויש אומרים שלא, וכתב הרמ"א שהוא הדין שכתיבת יד התובע מסיעת לנתבע ליפטר בשבועה לשיטת הרא"ש. כן כתב המהרי"ק סימן קצ"ד יעו"ש. וכן נפקא מינה בכל זה לענין גילגול שבועה (פירוש: אדם נשבע על דבר מה ומזה מכריחים אותו לישבע גם על דבר אחר) אם כשלא נשבע יכולים לגלגל עליו שבועה אחרת. ויעוין בש"ך (סימן פ"ז סקט"ז) שלמד מהרא"ש שכשהנתבע לא יכול לישבע ונתחייב ממון מדין מתוך אין עד מסייע פוטרו שנחשב שקם לממון. והקצות החושן (שם בסק"ט) חולק עליו ומפרש אחרת את הרא"ש. ומוסיף הש"ך הנ"ל שמדברי הרא"ש יוצא הלכה למעשה שאם אדם הוא בספק אם חייב או לא אם יבוא עד ויטען שבאמת לא חייב לא יועיל לו כיון שבשעה שהסתפק נחשב חייב.

גמ': "לימא מתני' דלא כבן ננס דאי בן ננס האמר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אפילו תימא בן ננס התם ודאי איכא שבועת שוא הכא איכא למימר דליכא שבועת שוא אימור דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה".

הפורת יוסף אומר שנראה שהיה קשה לגמ' שבדרך כלל מעמידים את המשנה סתם כרבנן וא"כ מה אכפת לנו שמשנתינו לא כבן ננס ולא כסומכוס, ועל כן פירש שבכל אלו סתם (יוצא שפסק) רבי כמותם ומשמע שסבר כך וא"כ קשה למשנתינו וכן קשה מר' יוסי לכן אמרה הגמ' שמשנתינו וכו'.

תוס' ד"ה לימא מתני' דלא כבן ננס: אומר שהגמ' ידעה שהמשנה יכולה להסתדר לפי שיטת בן ננס שאפשר ששניהם ביחד הגביהו, אבל מכל מקום הקשתה שלפי בן ננס היה הדין שיחלוקו ללא שבועה כיון שעדין יכול להיות שבועת שוא אך לבסוף מתרצת הגמ' שהמקרה במשנתינו שונה ששם ודאי יש שבועת שוא. יעוין במהדורא בתרא למהרש"א ובמהר"ם שיף הטעם שהיה נראה לתוס' דחוק דלא ידע סברא זו (דאימר תרוויהו בהדדי אגבהוה) [ואמר הרב שלא מובן ראייתם מלקמן דף ג'. ששם הגמ' הבינה כן אחר הגמ' אצלנו שתירצה אלא שהיתה הו"א זה דלאחר דאמרינן שהשבועה תקח כדר' יוחנן א"כ לא מהני סברא זו כמש"כ בשיטמ"ק שם].

גמ': "לימא מתני' דלא כסומכוס דאי כסומכוס האמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה ואלא מאי רבנן הא אמרי המע"ה האי מאי אא"ב רבנן התם דלא תפסי תרוייהו אמרו רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה הכא דתרוייהו תפסי [פליגי] לה בשבועה".

רש"י ד"ה כסומכוס: אומר שדברי סומכוס הם במס' בבא קמא (דף מ"ו.) גבי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה (השאלה שם האם העובר מת מסיבת הנגיחה ועל כן ישלם בעל השור או לא). וצריך להבין למה רש"י אומר שדברי סומכוס הם בגמ' בבא קמא הרי דברי סומכוס נמצאים גם במסכתינו בדף ק'. בענין מחליף פרה וחמור א"כ למה לא אמר שדברי סומכוס מופיעים במסכתינו ולא במס' ב"ק? ואמר הרב שנראה לתרץ ע"פ דברי פורת יוסף הנ"ל ששם סתם (יוצא שפסק) כסומכוס וצריך לומר שבמחליף פרה בחמור הביא דבריו אבל לא סתם דבריו) ולכן הביא את הגמ' בב"ק שמקור זה אי אפשר לפרוך אבל בגמ' במסכתינו שזה אוקימתא כן אפשר לפרוך.

רש"י ד"ה עליו הראיה: אומר שעליו להביא ראיה בעדים ואם אין לו עדים לא מקבל דבר וכאן אע"פ שאין עדים חולקים [שבועה]. משמע מדברי רש"י שרק עדים נחשבים 'ראיה'. וכבר כתב הרמב"ם שאומנם גם עדים יתכן שמשקרים ומערימים, אך גזירת הכתוב שלאחר דרישה וחקירה נאמנים (ומש"כ רש"י 'בשבועה' יש מהראשונים שלא גרסו כן כיון שהשאלה היא על עצם החלוקה).

גמ': "אפילו תימא סומכוס כי אמר סומכוס שמא ושמא אבל ברי וברי לא אמר ולרבה בר רב הונא דאמר אמר סומכוס אפילו ברי וברי מאי איכא למימר אפי' תימא סומכוס כי אמר סומכוס היכא דאיכא דררא דממונא אבל היכא דילכא דררא דממונא לא".

שיטת רש"י: רש"י בד"ה דררא דממונא מבאר שפירוש המושג דררא דממונא הוא חסרון ממון, ולפי דבריו מובן היטב המשך הגמ' שאמרה ק"ו שמה שיש דררא דממונא [חסרון ממון] שזהו סיבה להשביעם ואעפ"כ אמר סומכוס חולקין ללא שבועה כאן שאין דררא דממונא [חסרון ממון] לא כל שכן, וכן כתוב בשיטה מקובצת בשם הריטב"א, אך קשה לפי דבריו המשך הגמ' 'ואיכא למימר כוליה דמר' שפירש רש"י ועוד על כרחך או כוליה... שמבואר לשיטתו שזו שאלה אחרת, וכן דייק השיטה מקובצת בשם מהר"י כץ, שלשון 'ואיכא' משמע שזה שאלה נוספת, ובאמת ברשב"א נראה שגרס 'דאיכא למימר' ומבאר שדברי הגמ' הם חיזוק לשאלה הראשונה שזה חסרון ממון דע"כ זה רק של אחד, אך לפי רש"י שזו שאלה נוספת מה תוספת היא זו הלא עיקר השאלה שיש חסרון ודאי למי שזה שלו, ואכן יעוין בריטב"א שפירש שהשאלה הראשונה היא שכיון שיש חסרון שלא נשביעו והשאלה השניה שאף חלוקה לא נעשה כיון שהחלוקה לא יכולה להיות אמת.

שיטת תוס': תוס' ד"ה היכא דאיכא דררא דממונא מבארם שפירוש המושג דררא דממונא הוא שב"ד רואים את המקרה בלי טענות התובעים ועדיין נשארים בספק, והדין הוא שיחלוקו ולפי זה מובן למה יש כאן שתי שאלות א. הרי בלי טענות התובעים יש ספק. ב. החלוקה לא יכולה להיות אמת כן כתוב במהר"י כץ הנ"ל. אך צריך להבין שאם הפירוש דררא דממונא הוא שבלי טענותם יש ספק לב"ד זהו סיבה יותר גדולה שיחלוקו בלי שבועה א"כ מה הק"ו? וכתב המהר"ם שבאמת לפי תוס' הגירסה היא 'דאיכא דררא דממונא' בלבד בלי המילה 'למר' ולפירושו השאלה הוא מה שם שאפילו יש דררא דממונא אך מכל מקום היה צריך לישבע כיון שיש לומר שכולה שייכת לאחד ואע"פ כן אמר סומכוס בלי שבועה... ונמצא שעיקר השאלה מתחילה בואיכא למימר... וכל זה ביאור הסוגיא ע"פ שיטת רש"י ותוס'.

אך הקשו הראשונים (ביניהם רמב"ן רשב"א ר"ן וריטב"א) שלשיטת רש"י איך חילקה הגמ' בב"ב דף ל"ד. שבארבא אין דררא דממונא הרי יש חיסרון ממון, הרשב"א מיישב שיש לומר שמילת דררא דממונא מתחלק לשני ענינים ששם פירוש המושג דררא דממונא הוא עיקר ממון דהיינו שבמחליף פרה בחמור יש למוכר חזקה גמורה וכן ללוקח שקנה ואין בזה מחלוקת ולכן שלו הוא תובע משא"כ בארבא כל אחד מכחיש שלא היתה של חבירו מעולם (יעוין ברמב"ן וברשב"א בשם ר"ח ור"ש ז"ל) משא"כ כאן שפירוש דררא דממונא זה חסרון ממון (והוסיף הרב שאפשר לומר שרש"י מפרש שבסוגיא שם הפירוש דררא דממונא זה שבלי טענותיהם יש ספק לב"ד (כתוס'), ויש לנו הרבה כאלה מושגים שיש להם שני פירושים בתלמוד כעין זה, וזה ישוב לדברי רש"י. אך התוס' למדו ששתי הסוגיות משמען בלי הטענות יש ספק לב"ד ורש"י לא למד כן, כמו שהקשו התוס' ששם הגמ' לא מקשה ולאו ק"ו הוא, ולא ניחא לרש"י בתירוץ התוס' של ענין שבועה לא מועיל סברת דררא דממונא (ויעו"ש עוד, וכנראה גם י"ל שרש"י לשיטתו שנקט שחשיד אממונא חשיד אשבעותא ודלא כתוס' בדף ב: ו- ג:).

תוכן העניינים

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה