פרק שנים אוחזין
משנה: "שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו".
וצריך להבין למה המשנה אמרה ששנים אוחזין בטלית שיחלוקו, והרי אמרו בגמ' (דף כ"ז:) בגדים יש בהם סימנים וצריך להשיבם, א"כ למה במשנתינו אמרנו שיחלוקו, והרי טלית זה סוג של בגד שדיברה הגמ' שצריך להחזיר? אומר שערי יושר שעל כן כתב הרא"ש שמשנתינו דיברה במקרה שהמציאה שייכת למוצאה, כגון עיר שרובה כותים, שכונתו לומר כיון שמדובר בעיר שרובה כותים תולים שהמציאה שנמצאה היא שייכת לכותי, ולכן מותר לקחת את המציאה שאבידת עכו"ם מותרת, והקשה מדבריו על שיטת הב"ח (יו"ד סימן קמ"ו) שביאר שאבידת עכו"ם מותרת, הפירוש שמותרת בשימוש ולא שייכת לו ממש, וכן גבי גזל עכו"ם שמותרת רק בשימוש, שמשמע מלשון המשנה "ויחלוקו" ששייכת האבדה להם ממש. ובחידושי רבי שמואל מבאר פשט אחר ברא"ש, שמדובר באבדת ישראל וכיון שמדובר בעיר שרובה כותים לכן מתיאש היהודי שבודאי נלקחה האבדה ע"י כותי, והראיה מהגמ' (דף כד.) שאמרה שעיר שרובה כנענים מותר לקחת את האבדה מפני שמתייאשים הבעלים, וכמו שכתב התוס' שם ד"ה כי, ומזה דוחה את קושית השערי יושר שבאמת שייכת האבידה ליהודי אבל מטעם יאוש ולא מטעם ספק אבידת עכו"ם. אך אומר הרב שמתוס' בכתובות (דף ט"ו.) מוכח שלא כדבריו. יעו"ש. והקשה הבה"ח אורן רסקאי נ"י, שאם אבידת יהודי שייכת למוצא לא כל שכן אבידת עכו"ם שתהיה שייכת למוצא? ותירץ הרב שבאמת נראה לומר שגם הב"ח מסכים שאבידת עכו"ם שייכת למוצא אך כל זה מדובר דוקא בעיר שרובה גויים שאז מתיאש הגוי ואומר שבודאי נלקחה אבדתו ע"י גוי וכל מה שאמר הב"ח שאבדת עכו"ם מותרת רק בשימוש, זה דוקא בעיר שרובה יהודים שבזה לא מתיאש שיודע שהיהודים יחזירו לו את אבדתו (והוסיף הרב שליט"א, שתירוץ זה מבואר אפילו לפי ביאורו של השערי יושר על הרא"ש). המאירי הוסיף עוד פשט למשנה ומזה מתורצת שאלתנו שמדובר במציאה שנמצאת במקום הפקר (שהמציאה לא חייבת להיות שייכת לאדם מסוים אלא אפילו הפקר).
רש"י ד"ה שנים אוחזין בטלית: מבאר שדוקא ששניהם אוחזין בטלית וכל אחד מוחזק בה לא פחות מחבירו, שאילו היתה ביד אחד בלבד הרי זה שייך לו ואם רוצה ליטלה ממנו עליו להביא ראיה בעדים שהמציאה שלו ואינו נאמן ליטול המציאה בשבועה. שואל הפני יהושע מה חידש בזה רש"י שאמר שאם המציאה נמצאת ביד חברו עליו להביא ראיה, שהרי זה כלל ידוע בש"ס שהרוצה ליטול מחבירו דבר עליו להביא ראיה ששייכת לו? ותירץ כיון ששניהם אומרים שהם הגביהו אלא שכל אחד טוען שהגביה קודם, וכיון שיש חזקה שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו צד לומר שייכת לו, ובזה שהודה השני שמעיקרא גם התעסק בה היינו אומרים שיחלקו בה, בא רש"י והשמיע לנו שלא חולקים וכדי שהשני יקבל את הטלית עליו להביא ראיה.
רש"י אמר "דוקא אוחזין" וצריך להבין האם לפי דבריו אם לא היו אוחזין יהא אותו הדין שחולקים את הטלית שבתחילת דבריו כתב 'דוקא אוחזין' משמע שאם לא היו אוחזין לא היו חולקים ובסוף דבריו כתב 'שאילו היתה היד אחד לבדו' משמע שאם לא נמצאת ביד אף אחד נחשב ששניהם שווים כשנים אוחזין ויחלוקו, ואכן יש לומר ב' פשטים ברש"י והם: א. לרש"י אין צריך אוחזין בשביל לעשות חלוקה, ומה שכתב דווקא אוחזין אין זה סיבת החלוקה אלא תנאי שדוקא ששניהם שוים בה ואין לזה כח יותר מחבירו כמו בשניים אוחזין הדין הוא שיחלוקו אבל אם היתה ביד אחד לבדו לא חולקים. וזהו רש"י לשיטתו בסוף העמוד שהקובע הוא אם יש ודאי רמאי או אין ודאי רמאי ואין צריך אוחזין. וזהו כשיטת ריב"א בתוס' ב"ב דף לד: (והביאוהו כאן הראשונים) וכך למד ברש"י המרומי שדה להנצי"ב, ויעו"ע בצל"ח מהדורה שניה, ובנחלת דוד. ב. לרש"י חייב 'אוחזין' וזהו הסיבה לחלוקה וכן משמע מדבריו דוקא 'אוחזין' ולא כתב דוקא 'שנים אוחזין' ומש"כ לאפוקי מאחד לבדו צריך לומר שבא לחדש מה שכתב הפנ"י דלעיל והוא הדין שבלא אוחזין כלל לא חולקים וכן הובא בשיטה מקובצת בשם הרדב"ז.
תוס' ד"ה ויחלוקו: תמהו מה שונה הסוגיא במשנתינו מסוגיא דארבא (הסוגיא שם מדברת על ויכוח בין שני אנשים על ספינה מי קנה) שאמרו בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף לד: ושם) שכל שאלים גבר (פירוש: שכל מי שחזק יותר וגבר על חבירו הספינה שייכת לו), וי"ל ששניים אוחזין הדין הוא שונה שנחשב כאילו כל אחד יש לו בה בודאות חצי מהטלית הדין בזה שמה שתפס שייכת לו, וקשה שהרי במנה שלישי (הסוגיא שם מדברת בשני אנשים שהפקידו אצל אחד מעות ואחד מהם הפקיד מנה והשני הפקיד מאתיים, וכל אחד מהם טוען שהוא זה שהפקיד מאתיים שתנא קמא סובר שכל אחד יקבל מנה והמנה השלישי יהיה מונח עד שיבוא אליהו, ולפי ר' יוסי כל המעות יהיו מונחות עד שיבוא אליהו) דימתה הגמ' לטלית שאותו הנפקד שתופס את הפקדונות בחזקת שניהם הוא תופס ונחשב כאילו הם בעצמם מוחזקים בו, ושם הגמ' אמרה שיהא מונח עד שיבוא אליהו, וכאן נאמר ויחלוקו, א"כ מה השוני? ותירצו כיון שביניהם חייב להיות רק אחד שהמנה שייך לו ואין החלוקה יכולה להיות אמת, לכן יהא מונח עד שיבוא אליהו, אבל כאן כיון שיכול להיות שלשניהם יש חלק בטלית לכן נאמר במשנה ויחלוקו שהחלוקה כאן יכולה להיות אמת, והוא הדין בסוגית שנים אדוקים בשטר (הסוגיא שם מדברת באחד שהלוה כסף לחבירו ובא וטען שלא פרע הלוה את ההלואה והלוה טוען שכן פרע את ההלואה ומה שהשטר נמצא אצלו זה משום שנפל לי השטר ובאת ולקחתו) שדימתה הגמ' לקמן (דף ז'.) למשנתינו משום ששניהם אוחזים בשטר והחלוקה יכולה להיות אמת שיתכן שהלוה פרע חצי מהלואה, ובמנה שלישי כיון שאין דרך שיקנה המפקיד את המאתיים למפקיד המנה חצי משווי הפקדה אחרי שההפקדה מונחת ביד הנפקד, לכן נאמר שיהא מונח עד שיבוא אליהו. ובסוגיא דארבא אע"ג שאפשר שתהיה שייכת לשניהם כיון שאין מוחזקים בה הדין הוא שכל דאלים גבר, ולדעת סומכוס אע"ג שאינם מוחזקים בה ואין החלוקה יכולה להיות אמת הדין הוא שיחלוקו כיון שיש דררא דממונא פירוש: שב"ד רואים את המקרה בלי טענות התובעים ועדין נשארים בספק הדין הוא שיחלוקו.
נמצאנו למדים שלשיטת תוס' כדי שיחלוקו צריך שני תנאים והם: א. ששניהם היו אוחזין. ב. שהחלוקה יכולה להיות אמת ולא תלוי בכלל דאיכא ודאי רמאי וליכא ודאי רמאי, פירוש: שאפילו שבאמת אחד מהם ודאי רמאי כיוון שיש אפשרות שהחלוקה תהיה אמת הדין הוא שיחלוקו (ולכן בסוגיא דאני ארגתיה הדין הוא שיחלוקו לשיטת תוס' דף ב: ד"ה אי). וכן ביאר הרא"ש שצריך שני תנאים הללו כדי שיחלוקו ולא תלוי בכלל דאיכא ודאי רמאי וליכא ודאי רמאי. וכתב המהר"ם שיף שמקורם מהגמ' דף ג. שדנה מהו התנאי שבמשנה ומזה שלא הזכירה את הכלל של דאיכא ודאי רמאי וליכא ודאי רמאי בדעת רבנן אלא רק בדעת רבי יוסי, משמע שלדעת רבנן אין את הכלל דאיכא ודאי רמאי וכו' שאם לדעת רבנן יש כלל זה היתה הגמ' מזכירה זאת, וכן ראיה מסוגית שניים אדוקים ששם ודאי אחד מהם רמאי והיה צריך להיות מונח עד שיבוא אליהו, ועדיין הגמ' אמרה יחלוקו, ומשתי הסוגיות הללו יש ראיה לשיטת התוס' שאין הכלל דאיכא ודאי רמאי וכו' תנאי ליחלוקו אלא רק שני התנאים שאמרנו לעיל. ועל כן אם חסר תנאי של אוחזין הדין הוא שכל שאלים גבר, ואם חסר התנאי שחלוקה יכולה להיות אמת הדין הוא שיהא מונח עד שיבוא אליהו. אך ישנן עוד שתי שיטות לתנאי החלוקה החולקים על התוס' והן:
א. שיטת ריב"א בתוס' בב"ב (דף ל"ד:) וכן הובא בראשונים במשנתינו בשמו, ששניים אוחזין זו הסיבה לחלוקה, אבל כאן במשנתינו אין צריך שיהיו שניים אוחזין (אבל בודאי שאחד אוחז לא חולקים) כיון שבמשנתנו אין בודאי רמאי לכן יחלוקו גם אם לא אוחזין, שצריך אוחזין רק איפה שיש ודאי רמאי שאז אם אוחזין עוזר שיחלוקו מטעם שאותו ב"ד עדים שמה שתפס שלו הוא (וצריך להבין איך יבאר ריב"א את ראיותיו של התוס' והרא"ש שהרי הם סותרים את שיטתו? ויעוין בנחלת דוד ובספר אורים ותומים שישבו את ריב"א מראיית התוס' והרא"ש הנ"ל שבשנים אדוקין כיון שהלוה הוא היחידי שמוחזק לכן לא אומרים שיהא מונח שאין מוציאים מעות מספק (וזה כעין המוציא מחברו עליו להביא ראיה) ואין אומרים גם שיהא מונח השטר כיון שכלל זה אומרים דוקא שהרמאי ודאי מפסיד, אבל כאן אם יפסקו שיהא מונח השטר אם הלוה הרמאי נמצא שמרויח שנחשב כאילו פסקו לו שפטור על כן לא אומרים שיהא מונח). אך המהר"ם שיף למד בריב"א שהתנאי של אוחזין מתי שיש ודאי רמאי לא מועיל שיהיה הדין שיחלוקו, ולכן במנה שלישי פסקו שיהא מונח, אך במשנתינו הטעם שחולקים רק משום שאין שם ודאי רמאי, והנחלת דוד מביא דבריו וחולק ומבאר את דברי ריב"א כמו שביארנו לעיל, ויסוד מחלוקתם בדעת ריב"א האם במנה שלישי נחשב כאוחזין או שלא נחשב כאוחזין אלא נחשב כעין אוחזין מפני שנמצא ביד המפקיד.
ב. הנימוקי יוסף כותב כעין פשרה ביניהם שבלא אוחזין אז לעולם הדין הוא שכל דאלים גבר (ראייתו מגמ' בבא בתרא דף לד: סוגיא דארבא וכשיטת תוס', אך גם כשאוחזין ויש ודאי רמאי הדין הוא שיהא מונח (כמו מנה שלישי) והיכן שאין ודאי רמאי הדין הוא שיחלוקו (כמו שנים אוחזין), וכתב הנחלת דוד הנ"ל בפשטות הסוגיא נראה מאוד כנימוק"י. ודברי רש"י סתומים, שלשיטתו בסוגיא דאני ארגתיה הדין שיהא מונח, ובודאי לא כמו שיטת התוס', אך יש לדון אם סבר כשיטת ריב"א או כנימוקי יוסף, ובטור משמע שהביא בשם רש"י והרמב"ן כשיטת הנימוקי יוסף יעו"ש.
כמה נקודות בדברי התוס' הנ"ל:
א. יש שדיקדקו מתוס' וכן הובא בתוס' רא"ש, שהשאלה למה כאן שונה מארבא כלומר שגם כאן יהא הדין כל דאלים גבר, ואומר הרב שלא מוכרח לדייק כך אך ברמב"ן יש קצת לדקדק כך.
ב. דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בודאי' וכו', וצריך לדעת שאין זה הכרעה ודאית שיש לכל אחד בה, שא"כ קשה ממה שכתוב בהמשך במנה שלישי שנחשב ששניהם אוחזין אלא שהחלוקה לא יכולה להיות אמת, שהדין שיהא מונח, והרי מכל מקום הם אוחזין וב"ד עדים שזה שלהם א"כ למה לא חולקים אלא רואים שאוחזין זה לא ודאי שיש לכל אחד בה אלא הנהגה לומר שיש לכל אחד בה ונחשב בדין כודאי.
ג. כל דאלים גבר – יעוין ברא"ש שדן איך עובד דין כל דאלים גבר אם ע"י ראיות או בכח הזרוע, וסמכו חכמים שמי ששייך לו באמת קרוב יותר להביא ראיות ועוד שמי שהדין עמו מוסר את נפשו כדי לקבל את חפצו וכו', וכשלא אוחזין אין ראוי לפסוק להם חלוקה ואין ב"ד מחויבים למחות כשלא יודעים של מי הוא, אך כשאוחזין חייבים הם למחות שלא יגזול האחד את חבירו.
ד. יש מחלוקת בראשונים האם הדין של כל דאלים גבר זה פסק של ב"ד בדבר או שב"ד נמנעים מלפסוק ונותנים להם רשות לפסוק ע"י כל דאלים קבר, ומהרא"ש משמע כדעה השניה.
ה. מבואר בתוס' שכדי לעשות חלוקה צריך אוחזין וחלוקה יכולה להיות אמת, ועל כן ממשיך תוס' ולסומכוס שהגמ' בהמשך דימתה למשנתינו לכאורה הרי חסר את התנאים ועדין חולקים (כך חשב הרב לבאר) אך בספר לחם אבירים כתוב שהקשה לתוס' שסומכוס חולק לגמרי ואיך יהיו כ"כ חולקים.
ו. יעוין במהרש"א שהקשה שלפי רש"י דררא דממונא פירושו שיש חיסרון כיס, יהיה קשה משנים אדוקין בשטר שאף שיש חסרון כיס חולקים (ונב"ע).
משנה: 'זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים ואומר חצי שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלושה חלקים וזה נוטל רביע'.
תוס' ד"ה וזה נוטל רביע: אומרים וא"ת שיהיה נאמן לקבל את כל חציו במיגו (פירוש המושג מיגו מתוך שיכל לטעון טענה אחרת והיינו מאמינים לו גם עכשיו אנו נאמין לו) שאמרנו בגמ' (דף ח'.) שמיגו היה צריך לפטור משבועה אם לא היינו חוששים לרמאים, רואים שהטוען במיגו מקבל את כל מה שטען, א"כ למה כאן לא מקבל את כל טענתו. ומפרש ריב"א מיגו להוציא לא אמרינן שבחציו השני מוחזק זה כמו זה, פירוש: שמיגו לא יכול להוציא מהשני ממון שבחציו השני מוחזק בו זה כמו זה. וקשה והרי בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף ל"ב: שם הגמ' מביאה מעשה באותו אדם שאמר לחבירו תן לי את מאה הזוזים שיש לי עליך בחוב. והנה שטר החוב, אמר לו הנתבע שטר מזוייף!) הרכין התובע ולחש לרבה אכן, שטר מזוייף הוא אולם היה לי שטר כשר אלא שהוא אבד, והאמין רבה להוציא במיגו שאילו רצה יכל לומר שטר כשר הוא א"כ איך ריב"ם אומר שלא אומרים מיגו להוציא? התירוץ הוא ששם הטעם הוא משום שאפילו אם הוא שתק ולא היה מודה שהשטר מזויף היה נאמן כי החתימה היתה ניכרת לעומדים שם, ולכן מזה שלא היה לו סיבה להודות מאמינים לו מה שאין כן כאן. ורב יוסף אמר שאפילו שיש לו מיגו לא מוציאים ממון כיון שהטענה הראשונה שטען על השטר היתה שקר ואין לומר מיגו אלא היכן שטענתו הראשונה אמת שיכל לטעון אחרת ולכן אין מיגו אפילו בלהחזיק בקרקע. וא"ת שאין ספק מוציא מידי ודאי ולכן האומר כולה שלי שיש לו בה בודאי חלק יקבל את הכל והאומר חציה שלי לא יקבל בכלל שספק אם יש לו בה, כמו הדין בפרק החולץ (יבמות דף לח.) שיבם שייבם את היבמה חודשיים אחר מות אחיו וילדה לו בן לאחר שבעה חודשים, ובזה יש ספק אם הולד הוא בן הנפטר, שלפני שנפטר היא התעברה ממנו או שהוא בן היבם ולימים נפטר הסבא וטען הנכד הנ"ל שהוא בן הנפטר ועל כן מגיע לו חלק של אביו הנפטר מהירושה של סבו, והיבם טען שהוא בנו ולכן לא מגיע לו כלל, ופסקו כיון שהוא ספק והיבם ודאי אין ספק מוציא מידי ודאי, וי"ל ששם היבם שהוא בנו של הסבא ודאי יורשו ולא יוציא הספק מספק ממנו, אבל כאן אין סברא שמה שודאי שלו יועיל לו לחלק השני שספק שלו.
וצריך לדעת שאין כונת התוס' שנאמינו במיגו ולא יצטרך לישבע כלל, שזה פשוט שצריך הן מצד שהשבועה תקנת חכמים כדי שלא יהיה כל אחד ואחד משקר כדי לקבל חלק מחבירו שבזה לא מועיל מיגו, והן מצד שמיגו אולי אין לו כח לפטור משבועה. וכבר נחלקו בזה הראשונים בכמה מקומות, יעוין ברא"ש ור"ן שבועות דף מ"ו ועוד. אלא כונתו שיקח את חציו בשבועה (בלי לחלוק עם חבירו) כיון שיש לו מיגו שיכל לומר כולה שלי, ולכן העמידו התוס' את שאלתם על דברי המשנה 'וזה נוטל רביע' ללמדך שכל השאלה על החלוקה ולא על השבועה, וכן משמע ברמב"ן ובמהר"ם.
והנה דין מיגו נמצא בהרבה מקומות בתלמוד (והאריכו האחרונים בביאורו האם זה משום בירור וראיה שאומר אמת שיכל לשקר, או שזה גזרת הכתוב שכח הטענה שהיתה לו בטענה ההיא נמצאת גם עכשיו, ושורש הדברים נלמד מהדין 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', כלומר אותו פה שמדבריו החמרנו גם ממנו נקל. וכן משמע בריטב"א לקמן דף ג'. גבי מודה במקצת ובתוס' רי"ד בגיטין (דף ס"ד.), ויעוין בקובץ שיעורים וחידושי הגרנ"ט ועוד רבים ואכמ"ל). וצריך להבין למה התוס' הוזקקו להוכיח את שאלתם מלקמן דף ח'. שהרי דין זה מפורש בתלמוד? ונראה שהיה קשה לתוס' מנין לומדים שיש מיגו שמצריך שבועה כמו כאן (שגם בטענה השניה שיטען אותה כולה שלי יצטרך לישבע), וע"ז הוכיחו שמיגו כזה נאמר בגמ' בדף ח. ואף ששם לא כתוב מפורש מיגו אך הבינו התוס' שזו כונת הגמ' שם שנחשב כמשיב אבידה ויפטר ע"י מיגו, וכמו שפירש רש"י שם שמדובר במיגו, וכן היה קשה לרמב"ן לרשב"א ולרא"ש שלכך הוזקקו לראיה, אך הם לא הביאו את ראית התוס' אלא ראיה מגמ' בב"ב (דף ע'.) ואמר הרב שהטעם שלא הביאו את ראית התוס' מדף ח. נראה משום שלא מוכרח שם שמטעם מיגו, ועוד יש לומר שהטעם שהביא תוס' ראיה שאולי נאמר שאין כאן מיגו שלא יעיז לשקר לחבירו ולומר כולה שלי ורק אני הגבהתי, שחבירו מכיר בשקרו, ולכן הביאו תוס' ראיה שיש כזה מושג של מיגו, וכן כתב השיטה מקובצת בשם גיליון, ובאמת שהנימוקי יוסף תירץ כך על שאלת תוס'.
שאל הבה"ח נתנאל עדני נ"י, למה מאמינים לאדם הטוען במיגו, אולי הוא מתוחכם וטען טענה באופן שכזה כדי לקבל חלק בלי בעיות? ואמר הרב ששאלה זו שאל העילוי ממיצ'ט ותירץ שבאמת מיגו אין זו ראיה חד משמעית אלא כעין ראיה שדבריו דברי אמת.
ומפרש ריב"א שמיגו להוציא לא אומרים שבחצי השני מוחזק זה כמו זה, ומבואר בתוס' שגדר שניים אוחזין שכל אחד נקרא מוחזק בכל ולכן זה נחשב שמוציא ממון מחבירו, ויש בזה נפקא מינה להלכה, וזה מובא בקובץ שיעורים ח"ב סימן ט' אות ו' – ח'.
ובנימוקי יוסף תירץ ג' תירוצים אחרים על שאלת תוס' והם:
ב. שאין אומרים מיגו אלא בדבר עצמו שתובע לקבל או כופר בו, אבל בדבר אחר לא, ואפילו שהיו שני הדברים שקולים לפי שאפשר שבדבר אחד הוא מעיז ובדבר אחר אע"פ שהוא שקול אינו יכול להעיז.
ג. שאם היה נוטל חציה היה יותר נוח לו לומר חציה מאשר כולה שלי שבשניהם היה מקבל חציה ועדיף לו לטעון חציה שלי ויקבל מה שאמר מאשר לטעון כולה ולקבל חציה.
וצריך להבין למה לא תירץ כריב"ם? ויתכן לומר שסבר שהמקרה שלנו אין נחשב מיגו להוציא, כיון שבשנים אוחזין נחשב כל אחד מוחזק בחציה לכן אינו מוציא מהשני דבר, או יש לומר שסבר שמיגו להוציא כן אומרים כשיטת הרמב"ן כאן, אף שכתב כאן 'שאפשר' שלא אומרים מיגו להוציא, בפרק חזקת הבתים בסוגיא דגחין ולחיש בדף לב: חזר בעצמו וכתב מפורש כן אומרים מיגו להוציא, ויעוין בתוס' בכתובות (דף ט': סוף ד"ה לא) שמשמע שהסתפקו בדבר, וכן בתוס' לקמן בסוף פרק המקבל דף קט"ז. ד"ה והא: שרואים שהסתפקו בדבר זה, וכן יעוין בתוס' בסוגיא הנ"ל בב"ב דף ל"ב: שנראה שלמדו מדבריהם שבזה נחלקו רבה ור' יוסף, ויעו"ע בקצות החושן (סימן פב' סק"ט) שהביא בשם הרשב"א שאומרים מיגו להוציא וכן פסק הרמ"א (סימן פב' ס"ב) יעו"ש. ויסוד מחלוקתם אפשר לתלות בחקירת האחרונים הנ"ל במושג מיגו האם מטעם בירור או כח הטענה, שאם זה מטעם בירור אינו כל כך חזק ולא ניתן להוציא, אך אם זה כח טענה נחשב כאילו טען את הטענה החזקה וכן יהיה אפשרות להוציא. וצ"ע.
ושאלו תלמידי המהר"ם למה הוזקקו תוס' לפרש דברי ר' יוסף אחרי מה שתירצו שהרי אין זה קשור לתירוץ (וכי אנו עוסקים בלימוד כל הסוגיא בב"ב)? ותירץ להם שהיה קשה לתוס' הרי המיגו המדובר הוא מיגו שיכול להוציא ממון כי הוא מיגו כל כך חזק אז למה ר' יוסף לא מוציא שם ממון ועל זה תירץ שלשיטתו אין זה מיגו.
מה התכוונו תוס' לומר "ולכן אינו מיגו אפילו להחזיק כגון בעובדא קמייתא"? כונתם לעובדא שהיה מחזיק בקרקע ולא היה לו שטר ולא האמינו רב יוסף להחזיק בה במיגו ולהשאיר בבעלותו, אך יעו"ש בתוס' שביארו שלא האמין משום שמיגו להוציא הוא שנחשב שמוציא מחמת חזקת האדון הראשון והביא כך בשם ריב"ם, וצריך להבין שהרי תוס' כאן תירצו בשם ריב"ם תירוץ אחר על הגמ', וצריך לומר שהתוס' כאן רק תירצו בשם ריב"ם אך המשך דבריהם מגמ' בב"ב אינם המשך דיברי ריב"ם אלא ר"י המובא בתוס' בב"ב.
אומר המהר"ם הטעם ששאלו התוס' את השאלה אין ספק מוציא מידי ודאי ולכן האומר כולה שלי יקבל הכל והאומר חציה שלי לא יקבל בכלל בסוף דבריהם, משום שאין פתח לשאול בתחילת דבריהם כיון שהיינו אומרים שיש לו מיגו שאם רצה יכל לומר כולה שלי ולקבל את חציה ולכן שאלו זאת בסוף דבריהם אחר שהוכיחו שלא אומרים מיגו להוציא שאז ניתן לשאול את השאלה והרי אין ספק מוציא מידי ודאי וכו'.
התוס' תירצו שהחצי שודאי שלו אין סברא שיועיל לו לחצי השני וצריך להבין מה הטעם שהרי יש לו אחיזה ודאית בטלית כיון שחבירו מודה לו בחצי השני. בתוס' רא"ש ביאר שהאומר כולה שלי אין זו טענה ודאית בטלית (כמו יורש שמעצם מהותו חשוב יורשו של האב וכבר זיכוהו משמים על כך והיבם נחשב ודאי יורש), אלא ע"י הודאת חבירו, וכיון שרק ע"י טענתו א"כ לא יכול לדחות את כוחו ולא עדיף ממנו (ומסתבר לומר שכונתו כעין שמצינו בדין 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' שאותו פה סומכים עליו להקל כיון שממנו באנו להחמיר) וכן תירץ בהגהות מרדכי, אך בתוס' משמע אחרת שאף אם הודאי הוא מעצמו בלי הודאתו מכל מקום אין זה עושהו לודאי בכל, וזה צריך עיון. ובנחלת דוד כתב שבספק יבם 'הספק' עצמו לא יכול לטעון ודאי כי מסופק הוא וזה ספק בעצם הדבר מה שאין כן כאן ששנים אוחזין שהספק רק לב"ד אך האדם טוען שהוא ודאי בדבר וזה קצת קרוב לתרוץ הנ"ל יעו"ש, אך עדין צ"ע מה הפשט בתוס', ובחידושי הגר"ח השלם (סימן רע"ז) ביאר שביבם הוא יורש ודאי בכל הנכסים אלא שצריך לחלוק עם אחיו מה שאין כן כאן ששמא אין לו חלק בכלל, והביא שהריטב"א חולק על תוס' ומבאר שכאן שהספק תופס, כי ודאי יש לו חלק בזה ואי אפשר לפוטרו בלי כלום.
הגמ' במס' יבמות אמרה שלא מביאים חלק מהירושה לספק כיון שאין ספק מוציא מידי ודאי, ושאל הבה"ח נתנאל עדני נ"י למה לא מקבל הספק חלק מהירושה שהרי רוב הלידות מתרחשות בחודש התשיעי ומעובדה זו יש אפשרות יותר שהספק בא מהנפטר מאשר מהיבם ועל כן נלך אחר הרוב ויקבל הספק את החלק שהיה מגיע לנפטר? ואמר הרב שקושיה זו הקשתה הגמ' יבמות (דף ל"ז.) ותירצה כיון שלא הוכר עוברה עד החודש השלישי סימן שלא בא ממנו ובזה אין רוב. יעויי"ש
גמרא: "למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ליתני חדא וכו' אי תנא אני מצאתה הוא אמינא מאי מצאתיה ראיתיה".
פירש רש"י ד"ה ראיתיה וז"ל: 'קודם שהגבהת אותה', יעוין במהרש"א שהגיה 'שהגבהתי אותה' שאין ראיה מלשון 'שהגבהת' שקנה אותה קודם בראייה שיתכן שראה וקנה אותה קודם שהשני ראה ולכן הגיה 'שהגבהתי' שנשמע מהלשון ששניהם הגביהו ביחד ורק הוא ראה לפניו המציאה. אך המהר"ם שיף דחה דבריו שאם נכתוב ראיתי קודם שראית משמע שלענין ששניהם הגביהו שניהם מודים, וא"כ מנין לגמ' שבראיה קונה אולי בגלל ההגבהה, ואמר הרב ששמע מראש ישיבתו הקטנה הג"ר יצחק זלזניק זצ"ל שהעיר אך אמר שמההגבהה הם חולקים שהרי מחמת ההגבהה הם נשבעים ולא חולקים, ועוד שהרי כיונו לקנות רק בראייה ולא בהגבהה ואף שרוצים בכך לא מועיל כיון שלא כיוונו כך בהתחלה, כמו בעודר בנכסי הגר.
יעוין בשיעורי ר' שמואל שאמר לשיטת הראשונים שאמרו שכבר בראיה חייב להשיב ולא רק כשמגביה, וצריך עיון איך יבארו את הגמ', ועוד כשמגביה לכאורה יתחייב אף מי שאין בו מצות השבה כזקן ואינה לפי כבודו שכשמגביה חייב להשיב.
גמ': "והא אמר רבנאי ומצאתה דאתאי לידיה משמע".
רש"י ד"ה והאמר רבנאי: אמר שדברי רבנאי הם במס' בבא קמא בפרק הגוזל ומאכיל. שאל השיטה מקובצת למה אמר שדברי רבנאי הם במס' בב"ק יכל לומר שנמצא במסכתינו לקמן בדף כ"ז. ויעוין שם.
גמ': "אע"ג דלא אתאי לידיה בראיה בעלמא קני תנא כולה שלי דבראיה לא קני' וכו'".
תוס' ד"ה בראיה בעלמא קנה: אומרים אע"ג שכתוב במשנה (לקמן דף ט:) 'ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי' שלא קנה בראיה אלא ע"י הגבהה וכן גבי ראה את המציאה ונפל עליה (דף י.) שכתוב גם שלא קנה ע"י ראיה, לא ניתן ללמוד שלא קונים ע"י ראיה כיון שאמר תנה לי או נפל עליה גילה דעתו שלא נוח לו לקנות עד שתגיע המציאה לידו ולכן לא קנה בראיה.
הרמב"ן חולק על תוס' ואומר ש'תנה לי' אין פירושו שתקנה לי אלא תתן לי והטעם שלא ניתן ללמוד מכאן שראיה לא קונה כיון שזה תנא אחר החולק על התנא שבמשנתינו.
תוס' ד"ה דבראיה בעלמא לא קני: מקשים והרי אמרנו בפרק הבית והעלייה (לקמן דף קיח. ושם) 'הבטה בהפקר קני' רואים שראיה קונה? ומתרצים מדובר שעשה מעשה חלש כגון שגדר גדר קטן. והקשה הנחלת דוד שהגמ' שם לא הזכירה בכלל שעשה מעשה ומנין כך לתוס'? וכתב שברש"י שם מבואר שהבטה בהפקר קונה ע"י הבטה מסוג ששומר על החפץ ע"י טירחה וכיון שחפץ הפקר הבטה זו מעילה לקנות את החפץ, וזהו דיקדוק הלשון בראיה 'בעלמא' לא קני וכך מיושב לשיטת רש"י. אך הנחלת משה הקשה שגדר קטן הוא קנין מעולה (חזקה הוא בנעל גדר ופרץ בב"ב דף מ"ב.), א"כ איך אמר תוס' שזה קנין חלש? ותירץ שדוקא כאן בטלית שהוא מטלטלים שאינם נקנים בחזקה ולכן במתנה כשעושה חזקה לא קונה, ואמרו תוס' שגם למאן דאמר קונה צריך גדר קטן שנשמר על ידו. ושואל הדברות משה למה תוס' אמרו שעשה מעשה חלש אולי עשה מעשה חזק? ותירץ שלא עשה מעשה חזק כיון שמדובר שם בשנת השמיטה שאז לא ניתן לעשות מעשה חזק (מה שדנו כאן על ראיה אם תיקנה במציאה אף שמשניות וגמרות ערוכות שצריך מעשה קנין אך כאן שזה הפקר ולא מוציאים מרשות אחרת לכן יש לומר שאין צריך מעשה וכך ראה הרב בריטב"א וכיון לדבריו).
וצריך להבין למה המשנה היתה צריכה לרמוז לנו שלא קונים בראיה שהרי בכל התלמוד כתוב שצריך לעשות קנין? התירוץ בזה כיון שמדובר כאן בחפץ הפקר היינו חושבים שהדין הוא שונה שבכל התלמוד מדובר בקנין של העברת בעלות ולא קנין של הפקר, לכן באה המשנה ורמזה לנו שגם בקנין שכזה ראיה לא קונה.
גמ': "ומי מצית אמרת חדא קתני והא זה וזה קתני זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וכו' אמר רב פפא ואיתימא רב שימי בר אשי ואמרי לה כדי רישא במציאה וסיפא במקח וממכר".
תוס' ד"ה והא זה וזה קתני: אומרים שיש מקומות שנוקטים בזה הלשון ומקשים על כך שנשמע כשני מקרים, ויש מקומות שגם נוקטים בזה הלשון ולא מקשים. שואל השיטה המקובצת אם יש מקומות שהמשנה מביאה בזה הלשון א"כ למה הגמ' שאלה כאן בלשון 'ומי מצית אמרת' (וכי אתה יכול לומר כך) שהרי יש אפשרות לישנות בזה הלשון? ויעויי"ש.
רש"י ד"ה במקח וממכר: אומר וז"ל 'קניתיה מיד פלוני'. כלומר שניהם דנים על החפץ שקנו מיד פלוני למי הוא נתרצה. וממשיך ואומר ודוקא במקח וממכר אבל בזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה לא חולקים (מדובר בויכוח בין שני אנשים על בגד מי ארגו ואומר רש"י שודאי במקרה זה לא חולקים) כיון שבמקרה זה ודאי אחד מהם רמאי לכן תהא מונחת עד שיבוא אליהו. עכ"ד. רש"י אמר 'קניתיה מיד פלוני' ולכאורה צריך ביאור למה לא העמידו שאומר לחבירו קניתיה ממך והוא אומר לא דיחלוקו כיון שאוחזין כלומר שטוען שקנה את החפץ מחבירו והוא טוען שלא שהדין הוא שיחלוקו כיון ששניהם אוחזים? אך יש לומר פשוט כיון שיש במקרה ודאי רמאי הדין הוא שלא חולקים ועוד שלדבריו יש חזקת מרא קמא לשני.
וצריך להבין כמה דברים ברש"י והם. א. למה נקט שרק במקח וממכר אמרנו שיחלוקו בשבועה ולא הזכיר שגם במציאה אמרנו כך. ב. מה הוזקק להדגיש מקח וממכר וללמדנו דין דאני ארגתיה כבר כאן ולא במקרה בגמ', ג. למה באני ארגתיה יש ודאי רמאי אולי כל אחד ארג חצי בגד. ד. רמאי ולא רמאי זהו חילוק שכבר אמרה הגמ' בדף ג'. לשיטת ר' יוסי, וכיוון שזה החילוק של רמאי ולא רמאי, נאמר רק לשיטת ר' יוסי לרבנן לכאורה אין דין זה, א"כ למה הזכיר חילוק זה באני ארגתיה שהרי הגמ' פסקה שהמשנה לשיטת רבנן ולא לשיטת ר' יוסי. יעוין בשיטה המקובצת בשם מורו וגליון הש"ס מש"כ בזה, ותוכן הדברים בקצרה: שהיה קשה לו שנעמיד הכל במציאה רישא בטוען מצאתיה וסיפא בטוען ארגתיה וצריכי חדא משום חלוקה וחדא משום שבועה (ובגליון כתב וכ"ה במהר"ם שיף שנכתוב רק אני ארגתיה שיחלוקו ונלמד במכש"כ מציאה ומקח וממכר שליכא ודאי רמאי ויש מורי היתרא שיחלוקו בשבועה) ומזה הכריח רש"י שבאני ארגתיה יהא מונח ולא נאמינו בשבועה. וזה הולך כשיטת ר' יוסי לקמן. ולכן המשנה לא כתבה אני ארגתיה כדי שתתישב גם אליבא דר"י יעו"ש ובמהר"ם שיף.
רש"י ד"ה אבל מקח וממכר: אומר 'ואע"ג שזה גם הוא נתן המעות' וכו' הוא מדבר למסקנה ובד"ה דמי קא יהיבנא דמים אני רוצה ליתן משמע שמדבר להוה אמינא ויעוין בשיטה מקובצת שאמר זאת.
גמ': "ואי תנא מקח וממכר הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי ואמר חבראי דמי קא יהיב ואנא דמי קא יהיבנא השתא דצריכא לדידי אשקליה אנא וחבראי ליזיל לטרח ליזבן אבל מציאה דליכא למימר הכי אימא לא צריכא".
וצריך להבין מה התכונה הגמ' לומר במילים 'אימא לא'? הר"ן מבאר שהתכונה לומר שלשני המקרים יש הוראת היתר. ולפי זה אין שבועה רק כשיש הוראת היתר, אך זה לא משמע בגמ' לקמן יעוין בר"ן (בשיטה מקובצת).
גמ': "מקח וממכר ולחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרוייהו מחד מדעתיה ומחד בע"כ ולא ידענא מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה".
אבל מציאה דליכא למימר הכי אימא לא קמ"ל, יש לדון מה הקמ"ל ובר"ן כתב שקמ"ל שבשניהם שייך הוראת היתר ולפי"ז אין שבועה רק שיש הוראה אך זה לא משמע בגמ' לקמן יעוין בר"ן (בשיטמ"ק).
וצריך להבין פרש"י שתלוי ברמאי מה יענה על שנים אדוקין שהדין הוא שיחלוקו אע"פ שיש ודאי רמאי? כתוב בגליון הש"ס כאן שבאמת הסוגיא של שנים אדוקין בשטר היא לא אליבא דר' יוסי ולכן לא קשה על רש"י כי כל מה שאמר רש"י שתלוי אם רמאי או לא רמאי זה רק לשיטת ר' יוסי. וניתן עוד לתרץ על פי דברי הנחלת דוד שאמרנו לעיל שכאן הדין שיחלוקו שאין אומרים יהיה מונח אלא במקום שהרמאי ודאי מפסיד ושם בשנים אדוקין בשטר אין הרמאי ודאי מפסיד אם הדין היה שיהא מונח השטר אלא אדרבא מרויח שנחשב כאילו פסקו לו שפטור ולכן שם אע"פ שיש ודאי רמאי הדין הוא שונה.
יעוין בראשונים לקמן דף ג'. שחלקו אם התירוץ של הגמ' לרבנן שמשמעו שתלוי בחלוקה יכולה להיות אמת (וכמו שהוכיח בתוס' הרא"ש על תוס' ד"ה ויחלוקו) אם חולק על התירוץ הקודם.
דף ב':
גמ': "וצריכא דאי תנא מציאה הוה אמינא מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי ואמר חבראי לאו מידי חסר בה איזל אתפיס ואתפליג בהדיה אלב מקח וממכר דליכא למימר הכי אימא לא".
תוס' ד"ה אי תנא מציאה: אומרים משום שמורה היתר לעצמו שאומר שחברי לא נחסר ממנו דבר ולכך תופס כדי לקבל חלק מחפצו של חבירו אע"ג שיודע שחבירו מצאה וחייבו רבנן שבועה עליו כדי שיפרוש אבל במקח וממכר שאין לומר כך שאם יודע שחבירו קנאה לא היה תופס כדי לקבל חלק מחפצו ואילו תפס בחפץ סבור ששלו הוא ונתרצה לו המוכר כמו שמסיק לקמן 'דנקיט זוזי מתרוייהו' ולכן היינו אומרים שלא ישבע משום שבשבועה לא יפרוש שהרי סבור שדובר אמת, קמ"ל אפילו הכי ישבע והיכן שודאי אינו סבור לומר אמת כגון שכל אחד טוען שהוא ארג את הבגד שאחד מהם משקר במזיד או כגון בשנים אדוקין בשטר לקמן (דף ז'.) ששם פשוט שיחלוקו בשבועה שע"י שמחייבים אותו שבועה ודאי יפרוש שכל מה שחשוד הוא על ממון אבל הוא לא חשוד בשבועה לשוא.
יוצא מדברי התוס' שבמקח וממכר לא יועיל שבועה אך לא משמע כך בגמ' שבמקח וממכר לא יועיל שבועה אלא משמע מהגמ' שלא צריך שבועה וכך מפורש בנחלת דוד שאומר שכך נראה שמפרש רש"י שלא צריך שבועה.
סיכום השיטות בביאור שאלת הגמ' 'וליחזי זוזי ממאן נקט':
בגמ' במס' קידושין דף ע"ג: מובא ברייתא שאומרת שנאמן בעל המקח להעיד לזה מכרתי ולזה לא, ואמרה שם הברייתא במה דברים אמורים שמקחו בידו אבל שאין מקחו בידו אינו נאמן ושאלה שם הגמ' 'וליחזי זוזי ממאן נקט' כלומר נשאל את המוכר ממי קיבל דמים עבור המקח ותירצה שמדובר שלקח משניהם דמים. ויעו"ש ברש"י שאמר הטעם החילוק בין קיבל מאחד או בין שקיבל משניהם הוא שכיון שקיבל דמים מאחד נזהר לזכור כדי שלא יעבור 'במי שפרע' מה שאין כן כשקיבל משנים כיון שלא מוטל עליו לזכור, א"כ לא זוכר ולא נאמן.
שיטת רש"י: רש"י מבאר ששאלת הגמ' 'וליחזי זוזי ממאן נקט' מדברת במקרה שאין מקחו בידו והשאלה אע"פ שאינו נאמן לומר למי מכר שבאין מקחו בידו נאמינו ממי קיבל המעות וממי שקיבל מעות נפסוק שלו מכר שמסתבר לומר שממי שקיבל המעות לו נתרצה למכור. והראשנים הקשו על פירוש רש"י שכיון שהסתלק מהמקח הרי הוא כשאר אדם (וכן הוא בתוספתא) ולמה נאמינו, ומחמת זה חלקו על רש"י. אומנם התוס' ד"ה וליחזי כתבו שבחינם פירש כן (פירוש: שנאמן אפילו שאין מקחו בידו וכו') ואולי כונת התוס' גם לזה ודוחק. וצ"ע. אך בדעת רש"י צריך להבין מה הטעם שנאמינו, ופירש הר"ן שם שטעמו של רש"י משום שרוב הפעמים אי אפשר לברר ע"י עדים שלא מצוי שמזמינים עדים במכירת מטלטלין ולכן האמינו לו כמו שהאמינו לחיה (מילדת) ולדיין בגמ' שם, וכן כתב הנחלת דוד בסוגייתנו, א"כ נשאל אותו ממי קיבל דמים והוא זוכר שצריך ליתן לו המקח שלא יעבור 'במי שפרע' ותירצה הגמ' שמדובר שלקח משניהם ולא ידוע לנו למי נתרצה והוא לא נאמן כיון שמקחו לא בידו ולא מוטל עליו לזכור. ויוצא לפי זה שכל הנידון בגמ' מתי להאמינו ועל זה מתבאר החילוק שבמקחו בידו לעולם נאמן ובאין מקחו בידו רק שלקח מאחד נאמן (ושאל הנחלת דוד שלפי זה לכאורה קשה לשון הגמ' שהיה עליה לומר נשאל את המוכר וממלא אומר את כל פרטי המכירה כולל מי נתן לו דמים ותירץ שכיון שכל נאמנותו היא רק ע"י המעות נמצא שהכל תלוי בזה ולכן הגמ' שאלה כך), הרי"ף גרס בגמ' 'ולא ידע' והקשה הרי גם שלקח משניהם וידע למי נתרצה לא נאמן שאין מקחו בידו ומחמת זה דחק להעמיד שמה שכתוב 'שנים אוחזין' זה הולך על מציאה אבל במקח וממכר מדובר שהמקח ביד המוכר ומשמע מדבריו שלמד כרש"י בביאור שאלת הגמ' 'וליחזי זוזי ממאן נקט' שזה שאלה על שאין מקחו בידו וכן דייק הרא"ש בסימן ב' יעו"ש.
והראשונים (תוס' בסוגייתנו ובקידושין וכן ברא"ש בחידושים ובתוס' רא"ש בשם ר"ח ר' פרץ ועוד) חלקו על רש"י שאם אין מקחו בידו לעולם לא נאמן, ושאלת הגמ' שם על מקחו בידו שנאמן. ובזה יש כמה פירושים רבינו חננאל בקידושין כתב שנאמנותו מכח מיגו שיכול היה ליתנו לאיזה שירצה ועל זה שאלה הגמ' 'וליחזי זוזי ממאן נקט' שנשאל למוכר ממי קיבל מעות ואנו עדים שנתרצה לו (שמסתבר לומר שממי שקיבל מעות לו נתרצה) וממילא לא נאמן במיגו שיכל ליתנו למי שירצה משום שאנו עדים. ושאל הבה"ח יוסף יאסו נ"י, איך נאמנותו מכח מיגו הרי כל מי שטוען במיגו מאמינים לו מזה שלא טוען טענה שיכול להרויח ממנה יותר וכאן המוכר אין לו מה להרויח שטוען במיגו? ותירץ הבה"ח אברהם מולה נ"י שהתוס' בקידושין אמר שיכל לומר שלא מכר לאיש. אך הרא"ש חולק על דברי הר"ח שפירוש זה לא יתכן לפרשו בבבא מציעא שכאן מדובר שאין מקחו בידו שאז בכל האופנים לא נאמן (לאותו פירוש) ולכן פירש שהשאלה 'וליחזי זוזי' וכו' פירושה שנשאל אותם מי נתן המעות למוכר שבזה לא ישקר. וכך הוא גם פירוש ר"י בתוס' כאן, וכתב בנחלת דוד (ד"ה ושיטת ר"י) שלפי ר"י יוצא שקושית הגמ' בקידושין בין מקחו בידו ובין שאין מקחו בידו שתמיד נלך אחר המעות כיון שזה ידוע לנו מהלוקחים, שאם במקחו בידו הולכים אחר המעות קל וחומר באין מקחו בידו שנאמנותו של המוכר הלכה שנלך אחר המעות, ותירוץ הגמ' שם שבאמת הלוקחים יש מחלוקת ביניהם מי שילם ולא ניתן לנו לברר מנתינת המעות אלא ע"י המוכר ואינו נאמן וגורסים ולא ידע.
שיטת ר"ת: ר"ת סובר שנאמנות המוכר מטעם מיגו ובשאין מקחו בידו לא נאמן כלל אך מכל מקום הגמ' כאן שואלת שאף שאין מקחו בידו נאמינו כעד אחד המסייע לאותו שאוחז לפוטרו משבועה ולחייב השני שבועה דאוריתא (כלומר במקחו בידו מטעם מיגו ובאין מקחו בידו מטעם עד המסייע) ולשיטתו הלוקחים חולקים בעיקר המעות ולשיטתו אפשר לגרוס ולא ידע ויעו"ע בנחלת דוד באריכות דברים בשיטת ר"ת ור"י ומכל מקום אלו הן עיקרי הדברים.