אור ברסלב
יד הלוי - מסכת בבא מציעא סוגית שניים אדוקין בשטר

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

סוגית שניים אדוקין בשטר

דף ז'

הנה כשמוצאים שטר שאינו קרוע מסתברא דשל המלוה הוא אלא שאבד ממנו, והמלוה לא חייב לומר 'ומצאתיו' אלא שלי הוא ותפס הלוה ממני וכמש"כ תוס' ו'. (ד"ה אגרת) שנאמן לומר תקפה ממני, והגמ' שנקטה 'ומצאתיו' יעוין באילת שחר שביאר שהוא כדי שהשטר שנפל לא תהיה בו ריעותא שלא יוכל לומר 'שטרך בידי מאי בעי' לכן טוען המלוה 'ומצאתיו' היינו אני בעצמי ואין ריעותא.

הנה קיום שטרות הוא או שהעדים מעידים על חתימת ידם או עדים אחרים יכירו חתימתם (רש"י גיטין ב'.) או שמשווים חתימות שטר זה לחתימתם בשטר אחר. וכאן פירש רש"י שיקיימוהו חותמיו לומר כת"י הוא וכ"כ בשיטמ"ק שמשמע בגמ' שעדיף שהם עצמם יקיימהו.

קיום השטר מועיל שעי"ז אין הלוה יכול לטעון פרוע במיגו דמזויף שהרי קיימו השטר וא"א לטעון מזויף וכמבואר כ"ז בהמשך הגמ' וברש"י ד"ה כולי עלמא.

[וצריך עיון למה הוזכר רבי קודם שהיה בנו ותלמידו של אביו רשב"ג, ואכן יעוין בתוס' ד': ד"ה אין נשבעין (השני – בסופו) שמזה הוכיח שאין לחוש מה שמוזכר קודם ושמצאנו כהנה רבות (ובטעם הדבר ביאר הרב שזה כדי שלא יראה כסותר דברי רבו קודם מזכירים דבריו) ויש להוכיח מכאן שתי הלכות והן:

א. ברמ"א (יור"ד סימן רמ"ב ס"ג) כתוב שתלמיד יכול לחלוק על רבו כשיש לו ראיות והמקור מהתרומת הדשן שהוכיח מסוגייתנו.

ב. במהר"ץ חיות כאן שאף שאסור לבן לסתור שמועת אביו היינו דוקא לפניו אבל שלא לפניו מותר וכ"ה בסוגייתנו שרבי ורשב"ג נחלקו].

המושג של קיום שטרות מדרבנן הוא שאפילו אם הלוה טוען מזויף מבואר בגיטין דף ג'. ובכתובות דף י"ט, שמדאורייתא א"צ קיום כדר"ל דאמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ורבנן אלו שהצריכו קיום (ובטעם הדבר כתב בתוס' הרא"ש בסוגייתינו (בע"ב ד"ה אלא דמי) כיון שנתקלקלו הדורות לכן חכמים הצריכו קיום).

ונחלקו בגמ' כאן כשהלוה מודה שכתבו שלך הוא אם נאמן במיגו דמזויף ויצטרכו לקיימו או לא. והנידון בזה אם רבנן ביטלו את "הנחקרה עדותן" של הדאורייתא או שלא ביטלו רק אמרו שצריך לקיים, וכן משמע לשון הגמ' האי שטרא חספא בעלמא (דהיינו אחרי שהצריכו קיום) מאן קמשוי ליה שטרא לוה הא קאמר דפריע. כלומר שבלי הקיום או הודאת הלוה אין ערך לשטר, אך יעוין בש"ך בחו"מ סימן מ"ו סק"ט שדן באריכות גדולה באופנים שיהיה הקיום מדאורייתא והביא מהראשונים ודן באריכות מסוגיות הש"ס (כשהנתבע טוען מזויף כשעדים עצמם טוענים לא חתמנו).

במה שהגמ' מעמידה שנחלקו במודה... יעוין בנחלת דוד (ד"ה מודה) שהעיר שלפי"ז למה נחלקו בשנים אדוקין בשטר הרי זה סתם נידון בשטר דעלמא ותירץ דלרבותא דרשב"ג שאף שאיתרע והלוה אדוק א"צ לקיימו. ויעו"ע רש"י כתובות דף י"ט. ד"ה אין ותוס' ד"ה מודה.

דף ז':

גמ': " אמר רבי אלעזר מחלוקת בששניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף ור' יוחנן אמר לעולם חולקין ואפילו אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף וכו'".

ברש"י ותוס' מבואר שהמילה מחלוקת פירושה חלוקה (ומצאנו כבר משמעות כזו בב"ק דף קי"ט. והובא בתוס' בראש הפרק מחלוקת נסורת נגר ובעל הבית שהכונה לחלוקת הנסורת ביניהם יעו"ש). וברשב"א וכן במיוחס לריטב"א הביאו עוד מב"ב דף ק"ו: רב אמר בטלה מחלוקת שפירושו חלוקה. והדברים אמורים על היחלוקו שאמר רשב"א שמשמע שחולקים בשוה, זהו דוקא ששניהם אדוקין... והנה בטור (סימן ס"ה ס"טו) מבואר שלמד את הגמ' גם על שיטת רבי במקרה שמקוים שמודה רבי שאז יחלוקו כמבואר בדברי רבא אמר ר"נ (בע"א) ושכל היחלוקו דסוגיין עליהם מדבר ר' אלעזר, וכתב הב"י שמבואר בדבריו שלמד שלא כרש"י. וכתב התורת חיים הכרח לדברי הטור שאם מדובר רק בלא מקוים וכדברי רש"י, א"כ איך הגמ' לקמן אומרת "שטרא דאית ביה זמן" גבי ממשעבדי הלא א"א לגבות ממשעבדי על סמך הודאת בע"ד, שהודאת בעל דין במקום שחב לאחרים לא מועיל כמבואר בקידושין דף ס"ה יעו"ש. ולדעתו מדובר רק במקוים והגמ' לא דיברה כלל בלא מקוים. ויעו"ע מהר"ם שיף 'אי הכי מאי למימרא' פירוש: כיון שלא אוחזים בתורף רק בצדדים הוי כתפיס בכרכשתא שעל זה לא נאמר שיטול עד שידו מגעת כיון שאין כאן תפיסה בגופו ועיקרו של השטר. ...וכי לצור עפ"י צלוחיתו הוא צריך – נחלקו הראשונים אם השאלה על המלוה או על הלווה או על שניהם, שבתוס' מבואר (פעמיים) שטופס בלי תורף ותורף בלי טופס לא שוה כלל וכ"ה ברש"ש, אך ברמב"ן מבואר שתורף לבד אפשר לגבות בו אך בטופס א"א רק מבני חרי, ויעו"ש שהאריך הרבה בפירושים על מי שאלת הגמ' ומה אוחז בידו הטופס או התורף.

אך בעצם דברי הגמ' העיר הבה"ח אברהם מולה נ"י, מה ההו"א של הגמ' לחשוב שמדובר שקורעים ממש את השטר והלא מפסידים מזה, וגם בכל הגמ' לעיל שהביאה את רשב"ג שיחלוקו מבואר שזה הדמים (שהלא רבי שחלק ואמר שיקיים בחותמיו וכי יטרח לקיים אם גם כך לא יגבו בשטר זה אלא רק יחלקו את הנייר – תוספת של הר"ר יהודה מנחם שליט"א) וענה הרב דלעיל שאני דלשון יחלוקו ענינו על גביית החוב שיגבה חצי והיינו שחולקים לדמי, אך העיר על זה מהמשך הגמ' שהגמ' אומרת ויחלוקו נמי דאמרן לדמי שמשמע שרק עתה מחדשת ומוסיפה הגמ' שגם היחלוקו דאמרן לדמי, אך קודם לא חדשנו כן והראייה שהגמ' לא שאלה לעיל וכי לצור, ולכן כתב הרמב"ן פשט בגמ' למה לו לר' אלעזר למיטרח כולי האי מתי חולקין בשווה ומתי לא הלא פשיטא שהחלוקות רק לנייר בעלמא ומה לנו להקפיד בחלוקות וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך, ותירצה הגמ' שהחלוקה לדמי, כדמפרש ומקפידים בחלוקה כמה דמי יהיה לכל אחד יעו"ש. ויעו"ע בר"ן בקצרה שהביא מהרמב"ן לבאר למה מוכיח מהמשנה יותר מהברייתא שלפנינו, אך בתוס' ד"ה ויחלוקו נמי לדמי שכתב ואין חולקים את החוב כמו שכתוב בשטר... מבואר דלא כהרמב"ן ע"פ מה שכתב המהר"ם בביאורו שמה שאמרה הגמ' ויחלוקו נמי לדמי לא באה לחדש שלא חותכים השטר לשניים שזה פשיטא אלא שלא נאמר שיחלוקו כל הסך הכתוב בשטר אלא כמה שוה לימכר. כך צידד הרב לומר בזה.

הבה"ח גיא לוי ואברהם מולה נ"י העירו למה מי שתופס בטופס חשוב כתופס שטר שאין בו זמן, הלא אנן ידעינן שמחובר היה עם התורף והזמן הולך על שניהם הלא השטר אינו כטלית שגופה ממון שמה שתופס זה עצמו מזכה לו? ואמר הרב בשם מהר"ר יהודה מנחם לבאר עפימ"ש החזו"א (ליקוטים חו"מ סימן ה' סק"ז) במה שהקשה על הגמ' בע"א שניים אדוקין בשטר דלרבי יתקיים בחותמיו וגבי כוליה, ושאלה ולית ליה מתני' שניים אוחזין בטלית, ולכאורה מה הענין זל"ז בטלית גופה ממון והספק של מי היא. משא"כ השטר אין גופו ממון אלא ראיה בלבד. והשאלה אם בשנים אדוקין יש טענת שטרך בידי מאי בעי או לא (כלפי החוב). ותירץ (וכ"כ הגר"ש שקופ) שעצם החזקת השטר זהו כמוחזקות בממון ואין כאן רק ראיה, ובשנים אדוקין היינו שהממון ביד שניהם ולפי"ז רצה הנ"ל ליישב שגם כשתופס בטופס אומנם יש כאן ראיה עפ"י אותו זמן הכתוב בתורף אבל לא מוחזקות בממון עצמו כי הרי השני אדוק בו. וכך מוכח בגמ' שכ"א לוקח חלק למרות שזה אותו חוב.

תוס' ד"ה דאית ביה זמן כמה שוה: בישוב קושייתו על רש"י, יש ראשונים שפירשו שרש"י עצמו לא נתכוין לשיטה אחרונה ממש אלא לחלק בטופס שקודם שיטה אחרונה. אך בפנ"י יישב עפ"י הריטב"א שתירץ את הקושיא השניה כיון שכל מה שצריך עדים בשטר דבל"ה אינו ראיה בלי עדים, משא"כ כאן אנן ידעינן שהתורף הוא שייך לעדים שנמצאים בטופס וחשיב שטר עם עדים, ולפי"ז יישב הפנ"י גם את קושייתו הא' של תוס' והא אין למדים... כיון שדוקא היכא דחיישינן שזייף אין ללמוד, משא"כ כאן שכתב הכל בתורף אנן סהדי שהכל אמת, ומכ"ש לפי מש"כ הבית יוסף חו"מ סימן מ"ד, שדוקא תנאי חדש או שסובר השיטה שמלמעלה אין לומדים יעו"ש ביתר ביאור.

באו"ד "...כך השטר פסול בלא טופס כמו בלא תורף" – מבואר שכל חלק בשטר צריך ליכתב לעיכובא (חוץ מהזמן, כמבואר בהמשך התוס' ושלא כהירושלמי) וכן מבואר בתוס' הבא (וכן ברש"ש בביאור הגמ' וכי לצור...), אך ברמב"ן מובא כמה דרכים ויתכן שדוקא טופס בלי תורף פסול אבל תורף לבד יכול המלוה לגבות בו וזהו ששאלה הגמ' על הלוה "וכי לצור..." הרי המלוה יוכל לגבות בתורף שבידו ואפי' בטופס.

בטופס יכול לגבות עכ"פ מבני חרי (וכ"ז לגירסאות שבגמ' טופס למה לי אך יש גירסאות אחרות יעו"ש) וגם ברש"י הרי מבואר שטופס בלי תורף מהני (וכמבואר בתוס' הרא"ש שציין ולמד בדבריו).

[בעצם הדבר מה נחשב טופס ומה תורף, ומה נכתב בכל אחד, יעוין ברמב"ן הנ"ל שיטות נוספות לרש"י].

באו"ד – ובירושלמי איכא א"ר אלעזר...: יעוין בחכמת מנוח שביאר שלירושלמי בלי זמן פסול ובלי עדים כשר שעדי מסירה כרתי כר"א, ולהבבלי בלי זמן כשר ובלי עדים פסול, ולכן כ"א הזכיר פסול אחר.

תוס' ד"ה ויחלוקו: יעוין במהר"ם. ובעצם מש"כ התוס' שאין חולקים את החוב אלא כמו ששווה למכור בספר האורים (להגר"י איפשיץ) סימן ס"ה סקנ"ח ביאר הטעם כי זה כשנים אחרים שתופסים.

באו"ד ...דאי לת"ה גבי טלית... בחזו"א ב"ב סימן ז' סק"ח כתב שאף שבשטר בחצי חוב אין הפסד בו מ"מ שזה גופא דן תוס' האם בטלית הם שותפים בה ולשון יחלוקו כוונתו לזה או שממש חולקים וכן בשטר שותפים לעניין מכירתו.

באו"ד ...ולא גרסינן ולא דפסקינן לשטרא... – במהדורא בתרא הקשה שידחו גירסא זו דא"כ תיקשי וכי לצור... ותירץ או שאינה פירכה חזקה דלפעמים אמרינן שכן, לצור ולצור, או שכוונת הגמ' היתה רק למה דנים ונפק"מ בפסיקת השטר ממש הלא אין כ"ז רק נפק"מ בלצור עפ"י צלוחיתו (וכהרמב"ן לעיל).

דף ח'

גמ': "דחזיא לקטנים והא דאמר רבא אם היתה טלית מוזהבת חולקין ה''נ דפלגי לה הא אפסדוה הא לא קשיא דחזיא לבני מלכים והא דתנן היו שנים רוכבין על גבי בהמה וכו' הכי נמי דפלגי לה הא אפסדוה בשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה הא אפסדוה".

דחזיא לקטנים – והכוונה לבנים קטנים כמו שפירוש רש"י בד"ה דחזיא לבני מלכים, היינו שבא לאפוקי שלא נפרש אנשים קטנים – בקומתן שטלית קנה ראויה להם, שא"כ מה שאלה הגמ' אח"כ מטלית מוזהבת הלא אף היא ראויה להם.

תוס' ד"ה דחזיא לקטנים: ול"ג דחזיא לתרוויהו... – נראה כוונתו שמעמידים אוקימתא שראויה לשניהם אף שיחלקוה.

בשלמא טהורה חזיא לבשר – ועיין בחזו"א בב"ב סימן ז' סק"ח שכתב שמדובר רק בבהמה העומדת לאכילה שאם עומדת למלאכה אינה מיועדת לכך (ויעו"ש שאפי' אם לא יבוא לידי הפסד), ובגמ' מתיבתא הביאו דבריו וציינו שבתרומת הדשן סי' של"ו מבואר להדיא שבכל בהמה מדובר.

אלא טמאה הא אפסדוה – ואף שראוי לכלב מ"מ הפסד הוא והראוי לאדם אין להשליכו לכלבים. והעיר הבה"ח מנשה טגייה נ"י הלא אפשר למוכרה לגוי. ונ"ל שמ"מ הפסד הוא, עצם זה שאינה ראויה אלא לגוי שעי"ז פוחת ערכה, וכדאמרינן בעלמא, דמי תרומה בזול.

תוכן העניינים

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה