סוגית יאוש שלא מדעת
דף כ"א:
גמ': "איתמר יאוש שלא מדעת אביי אומר לא הוי יאוש ורבא אומר הוי יאוש בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואף על גב דמשעיניה דמיאש לסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה וכו'".
פירשו רש"י והריטב"א את דברי הגמ' שמצאו מיד קודם שידעו הבעלים מאבידה ואילו ידעו היו מתייאשים. ומבואר בגמ' שכשיש סימן סתמו לא עומד ליאוש ובאיסורא אתא לידיה. ואף אם לבסוף שמענו שהתייאש לא מועיל למפרע, וכמש"כ תוס' דאקראי בעלמא הוא (ואין לך בו אלא חידושו שרק אז התחיל להתייאש). אך נחלקו אביי ורבא בדבר שאין בו סימן, שלרבא כיון שסתמו עומד ליאוש א"צ שיתייאש עכשיו בפועל.
ויעוין בריטב"א שמבאר שלרבא אף אם לא נתייאש בסוף כלל מועיל כיון שסתמו עומד ליאוש שהרי אין בו סימן והוי כזוטו של ים שאבוד ממנו ומכל אדם, ולכן נחשב שלא בא לידו באיסור, משא"כ אביי סבר שעכשיו אינו יודע שנפל ממנו ואף אם בפועל יתייאש אח"כ לא מועיל, כיון שבשעת נטילה לא זכה בו והרי ידו כיד בעלים וכנפקד שלהם ולא יצא מרשותם, ולפי"ז זהו דוקא כשהמוצא נטל על מנת להשיב לבעלים, אבל אם נטל על מנת לגוזלה וליתנה לעצמו, יאוש שלבסוף יקנה כיון שלא נעשה שומר בתחילה כיון שנטל על מנת לגוזלה, ואף לאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כאן מודה. וכ"כ הרמב"ן בספרו מלחמות ה' דף כ"ו: (דף י"ד: בדפי הרי"ף בגמרות הרגילות) להדיא, שבגזילה לא קונה ביאוש לעולם שיאוש לא מועיל בגזילה שבאיסור באה לידו, משא"כ באבידה דיאוש מועיל כשנוטלה על מנת לגוזלה הרי היא כמונחת על הקרקע ולא נעשה שומר לבעלים, וכשהבעלים יתייאשו ממילא הוי נטילתו לאחר יאוש שמותר ליטול אפילו לכתחילה (והעיר הבה"ח אברהם מולה נ"י כיון שאביי מדבר בדבר שאין בו סימן מה שייך בזה נטל על מנת לגוזלה הרי בדין היא שלו כיון שאין בה סימן, ונראה כמש"כ הריטב"א שלאביי אם יביאו הבעלים עדים חייב ליתן להם אף שנתייאש לבסוף וכעי"ז כתוב במאירי דף כ"א. בד"ה והמשנה הראשונה של אביי יהא מונח עד שיבוא אליהו, ועוד), אכן בתוס' ב"ק דף ס"ו (ד"ה הכא נמי) מבואר שמה שהיאוש לא מועיל ונחשב שבאיסור בא לידו זהו משום שמשעה שנטלה נתחייב בהשבה וזה לא פוקע אף אם מתחילה נתכוין לגזילה. ובזה חילק בין הגמ' אצלנו שמבואר שאפילו באבידה יש חסרון של האיסור בא לידו בגזילה איבעיא לגמ' שם, וע"כ דמנה שיאוש לא קני כשבאיסור בא לידו אפילו באבידה כי נתחייב כבר, אבל איה"נ לענין דמי החפץ קנה וצריך לשלם ובגזילה שאין חיוב השבה בתחילה רק את הדמים הסתפקה הגמ' אולי יקנה. וביאר הקצוה"ח סימן שנ"ג סק"ב שדין הוא בקנין יאוש עצמו שלא קונה לגמרי, והיאוש קונה רק את גוף החפץ ולא את דמיו יעו"ש.
ויעוין בקהלות יעקב סימן כ"ב (כ"ה) שהאריך בביאור מחלוקת תוס' ורמב"ן שהלכו לפי שיטתם בסוגיא בדף כ"ו: שהתוס' כתבו שם שבאבידה שנטלה על מנת לגוזלה והחזיר לאחר יאוש מקיים מצות השבת אבידה ואין זה מתנה בעלמא יעו"ש.
והרמב"ן יתרץ על שאלת תוס' שם כמש"כ שלא נעשה שומר כשנטלה לגוזלה וכ"כ רע"א כאן.
ונמצנא למדים שיש מחלוקת בדבר שיש בו סימן או באין בו סימן לאביי למה לא נחשב יאוש.
וכן מצינו מחלוקת אם מדובר בנטל המוצא על מנת להשיב או על מנת לזכות בזה לעצמו.
וצריך להבין למה המשנה בין לאביי ובין לרבא לא נקטה בקיצור כל דבר שאין בו סימן הרי אלו שלו (בלי לפרט דוגמאות) וכבר הבאנו לעיל את השיטה מקובצת בשם הריטב"א, אך הרשב"א במשנה תירץ שלאביי שאמר שלא הוי יאוש נקט פירוט במשנה להשמיע שאפילו הכי הרי אלו של מוצאו מיד ומשום שחשיבי או יקירי מידע ידע, ולרבא אשמועינן אדרבה מזה שמנינו אותם או מתוך משמעות דחדא מינייהו מזה נלמד שיאוש שלא מדעת הוי יאוש, יעו"ש וברמב"ן.
מהו יסוד מחלוקת אביי ורבא?
השיטה מקובצת הביא בשם הראב"ד שחלקו בדין ברירה (דין ברירה פירושו אם אומרים שמה שנעשה אח"כ הוברר שמתחילה לכך היה עומד, ונחלקו בזה התנאים בש"ס – ויעוין בגיטין דף כ"ה. ועוד) אלא שיש למבין להפליג מענין ברירה יעו"ש. אך לא פירש הבדל שיש בינהם. המהר"צ חיות ביאר הבדל שענין ברירה היינו שעומד להתברר בסוף ואמרינן שמתחילה עומד כך משא"כ כאן לאביי אף אם נתייאש הבעלים בסוף לא מועיל כיון שלא יצא מרשותו. וכן לרבא אף שצווח שלא נתייאש ובכל זאת זכה המוצא כיון שעשה על פי דרך רוב בני אדם יעו"ש עוד מש"כ. ובתוספת נופך כתב הגר"י דהאן שליט"א (בעין יעקב סימן ב') שכל ענין ברירה היינו אחר שנתברר משא"כ כאן לרבא הוי יאוש אף כשלא נתברר אח"כ (כדברי הריטב"א שהובא לעיל שאף אם לא נתייאש בסוף כלל ס"ל לרבא הוי יאוש וכל שכן למהרצ"ח שאפילו שצווח שלא נתייאש), ולכן לא שייך ענין ברירה לסוגייתנו והרי לא הוזכר כלל מענינו ומשיטת התנאים בזה. ועוד הקשה הלא קי"ל כאביי ובענין ברירה מחלקים בין דאורייתא שאין ברירה לדרבנן ומטעם ספק. ועוד קושיות וטענות.
והביא כאן עוד מספר דעות שמבארות את מחלוקת אביי ורבא ואלו הן: א. דפליגי אם יאוש הוי כהפקר או רק סילוק וממילא מספיק שמתייאש בלבו ואין צריך בפועל.
ב. דפליגי אם יאוש בטעות כמו כאן שאילו יודע שלבסוף ימצא ע"י איש הגון לא היה מתייאש הוי יאוש.
ג. דפליגי אם מה שמתייאש בעל כרחו ולבסוף לא מתרצה רצון גמור אם הוי יאוש (יעוין בתוס' דף כ"ב. בסוף).
ד. דפליגי אם לסמוך על הרוב שמתייאש או כיון שתלוי בדעת בני אדם אולי יתאמץ לחפש או להביא עדים.
ה. דפליגי אם נעשה שומר וידו כיד הבעלים ושומר אבידה כשומר שכר או כש"ח.
ו. דפליגי אם בדבר שאין בו סימן יש חיוב השבה ונעשה שומר או שאין בו חיוב השבה.
ז. דפליגי אם בספק יאוש וזה דבר שאין בו סימן עדיף שיטול או לא.
ח. דפליגי לשיטתם אם אמרינן איגלאי מילתא למפרע (ענין ברירה שונה מענין איגלאי מילתא).
אך באמת בלשון סוגייתנו לא משמע לתלות מחלוקתם בהנ"ל וגם בדוגמאות שהגמ' רצתה להקשות מוכח שהנידון במחלוקת שונה ולכן צריך לומר בדרך אחרת פשוטה וברורה וכך למד הרב שליט"א ושבדרך זו צעד וביסס אחיו הגר"י שליט"א, וכן הוא בחידושי הגרנ"ט קהילות יעקב והגרש"ר וכן משמע בריטב"א שכל מחלוקתם אם סגי ביאוש בכח או בפועל.
תוס' ד"ה ת"ש המוצא מעות וכו': וז"ל 'תימה כיון דכבר הקשה ממתני'...' אין כונת התוס' לתמוה למה הגמ' שאלה מברייתא אם כבר הקשתה ממשנה, שבזה יש לומר שהגמ' מקשה על דבריו מכמה מקומות בין ממשנה ובין מברייתא. אלא עיקר קושית התוס' כיון שהקשה ותירץ שבמעות אדם עשוי למשמש... מה שוב הקשתה וכן פירשו ר' פרץ ומהר"ם. ועל מה שתירצו יעוין ברעק"א על הרמב"ם (פט"ו הלא' מגו"א) שביאר שתוס' הלכו כשיטת הרמב"ם שספק יאוש שלא מדעת אף שהלכה כאביי מ"מ זכה (ושלא כהגמ') וממילא במשנה שמדובר בדבר שאין בו סימן לכן הרי אלו שלו, משא"כ בברייתא יש בו סימן יעוין רש"י דף כ"ד, ולכן צריך להכריז. אך בחידושי ר"ע איגר בסוגייתנו תירץ שמהמשנה אין כל כך קושיא למה הרי אלו שלו די"ל שמדובר בעיר מחצה על מחצה גויים ותולין בהם כיון שיש ספק ספיקא שמא ידע ויתייאש ושמא מגוי, אך בברייתא דבתי כנסיות רובן ישראל יעו"ש.
לכאורה לפי דברי ר"י שאמר שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ועל כן קנה המוצא את המעות הוא הדין לשאר דברים שאין בהם סימן ורגילים למשמש בהם כגון עט וכדו' והוי יאוש.
וצריך להבין כיום שאין דרך למשמש בכיס לבדוק המעות ולסופרן האם המוצא מעות חייב להכריז (ובפרט בסכום מועט שאין ירא באבידתו)?
הט"ז בסימן רס"ב ס"ו הביא את דברי הרמב"ם שהביא דוגמא ליאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש שנפל ממנו דינר ולא ידע שנפל אף שהמוצא מעות הרי אלו שלו. שרמב"ם מדובר שהיה לו הרבה דינרים בכיס ונאבד אחד שבכגון זה אין אדם מרגיש מיד עד שימנה המעות. ומבואר שגם במעות יש מציאות שנפלו ממנו ולא הרגיש בנפילתם, ולפי זה יוצא שהמוצא מעות בימנו חייב להכריז. ויעוין בספר מנחת שלום סימן כ"א (ח' – ט') שציין עוד ראיות והוכיח שלא כמו שהביאו בשם החזו"א שדין המוצא מעות ה"א שלו נוהג גם עתה וחכמים קבעוהו בזמנם והוי כהפקר ב"ד שאינו חייב בהשבתם (וכעי"ז כתוב באגרות משה יור"ד חלק ד' סימן כ"ג אות י"ג שהרי אלו שלו ולא מצינו חילוק בין מעט ובין הרבה), ובשו"ע סימן רס"ב ס"ג כתב אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו וכו' הרי הוא של מוצאו... ואם לא צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש. ע"כ. ובאחרונים (כסף הקדשים, נתן פריו) דנו אם דוקא בודאי נודע לו שנפל מותר או גם ע"י ספק. ולעיל הבאנו דברי הרה"מ פי"ד שנקט שספק יאוש נחשב כודאי יאוש והוכיח מהגמ' ('ואמאי הא לא ידע דנפל מיניה') והכסף משנה פט"ו חלק, ויעו"ש, ומ"מ גם אם נאמר שבדיעבד מותר לקחת וכמו שכתב הרמב"ם לגבי ספק הינוח מ"מ לכתחילה אסור ליטול וזה שאלת הגמ' הא לא ידע דנפל מינה. ולכן כתב וסיים המנחת שלום שהעצה הטובה זה ליטלו על מנת לזכות לבעלים בתורת צדקה או לעשות צרכי רבים ובהכי הוי שפיר. ויעוין בדברי הרא"ש ובשיטמ"ק על דברי הגמ' ת"ש עיגולי דבילה... אגב דיקירי מידע ידע בהו... אז דחשיבי משמושי ממשמש בהו. ולמה לא הקשו מהמשך המשנה מחרוזות של דגים חתיכות בשר וגיזי צמר ואמצי פשתן.
ויעוין בקהלות יעקב סימן כ"ו שהוכיח מתירוץ הגמ' כאן שאביי סבר דלא הוי יאוש זהו מטעם שצריך יאוש בפועל שאם נפרש טעמו שחוששים שמא לא נתייאש וסומך שיביא עדים, א"כ מה בכך שיקיר או חשיבי אכתי שמא לא מתייאש. אע"כ דלאביי אף שודאי מתייאש לבסוף מ"מ עכשיו לא ידע שנפל ממנו, ואין כאן יאוש בפועל.
הקשה הקצות החושן (סימן ר' סק"א) אמאי המוצא מעות בביהכנ"ס הרי אלו שלו למה לא תקנה ביהכנ"ס מדין חצר? והביא שרשב"ם ותוס' בב"ב דף ע"ט. שסוברים שאין קנין חצר להקדש שהלימוד של חצר נלמד מהריבוי של "אם המצא תמצא בידו" שמדובר בהדיוט, ואף שלשיטת הרמב"ן שסובר שיש קנין חצר להקדש, וממילא הוא הדין לביהכנ"ס שדומה להקדש י"ל שכאן כיון שבשעת נפילת המעות בביהכנ"ס עדין לא משמש בכיסו ולא התייאש אין החצר קונה כיון שבאיסור בא לידה. ובשו"ת עונג יו"ט (סימן ט"ז) תירץ על פי הגמ' לעיל שבפיקח וחרש שניהם לא קנו וממילא ה"ה כאן שביהכנ"ס שזהו רשות לכולם, לחרש שוטה וקטן, וממילא מיגו דלא הוי שלוחה להם לא הוי שלוחה לבר דעת.
יעוין בתורת חיים שהקשה שאם תאנה עם נפילתה נמאסת א"כ אף בחצירו ממש מפקיר לה ותירץ הרב דאנן סהדי שלא נוח לו שיכנסו לחצירו בשביל זה. וכן כתב הרשב"א והריטב"א [ויעו"ע מש"כ התו"ח והפ"נ בזה ובענין קציעות].