אור ברסלב

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

דף כ"א

הקדמה לאלו מציעות

משנה: "אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין מעות מפוזרות כריכות ברשות הרבים ועגולי דבילה בכרות של נחתום מחרוזת של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו דברי רבי מאיר וכו'".

הריטב"א מבאר את דברי המשנה מזה שאמרה בלשון "אלו מציאות שלו" ולא בלשון "אלו מציאות שאינו חייב להכריז" אשמועינן שאפילו שהביא הנידון עדים שאכן נפל ממנו אין נותנים לו כיון שדבר שאין בו סימן האיש מסתמא מתיאש ממנו לכן נעשה הפקר.

אומר הריטב"א שהיה על המשנה לומר אלו מציאות שלו כל דבר שאין בו סימן שהרי כל דבר שאין בו סימן מותר לקחתו א"כ למה המשנה כאן פריטה להשמיע לנו חידוש בכל דבר ודבר אלו הן:

א. בפירות ומעות אשמועינן לשיטת אביי כיון שהם חשובים או יקרים יש יאוש מדעת ואליבא דרבא באה להשמיע דיאוש שלא מדעת שמיה יאוש. ותמה הבה"ח גיא לוי איך נשמע מדברי המשנה יאוש שלא מדעת הרי הגמ' בעמ' ב' אומרת שאדם ממשמש בכיסו כל שעה ושעה א"כ זה יאוש מדעת. ותירץ הרב שלשיטת רבא אין זה נקרא יאוש מדעת כיון שעד שימשמש אינו יודע מזה והוסיף הרב שזו המחלוקת בין אביי ורבא האם יאוש מדעת זה ודאי יודע או כיון שקרוב מאוד לדעת נקרא יאוש מדעת.

ב. בכריכות ברה"ר אשמועינן שמקום אינו נחשב סימן כיון דמנשתפו.

ג. בעגולי דבילה אשמועינן דאע"ג דבדבילה מכריז, בעגול שייך לו שאין זה סימן.

ד. בככרכות של נחתום אשמועינן דאע"ג שיש בו סימן אין זה נחשב סימן כיון שיש הרבה כמותו.

ה. בחתיכות של בשר אע"ג שאמר מקום הימצאם ושמם של החתיכות אין זה סימן ששייך לו.

ו. בגיזי צמר אשמועינן ש'אין קשירתן וכריכתן סימן

ז. בפשתן אע"ג שאמר אניצין הן, אין זה סימן.

ח. בלשונות קמ"ל שצבע לא הוי סימן.

רש"י ד"ה מצא פירות מפוזרין: כתב נתייאשו הבעלים מהן כדאמר בגמ'.. (כונתו לגמ' אפקורי מפקר להו – כצ"ל).

ביסוד דין יאוש שמועיל באבידה (כמבואר בפרקנו וב"ק דף ס"ו.) נחלקו בזה רש"י ותוס' דבב"ק דף ס"ו. רש"י כתב שזה נלמד מהברייתא בדף כ"ב: בפירקנו גבי אבידה ששטפה נהר דדרשינן "אשר תאבד ממנו" יצא מי שאבודה ממנו ומכל אדם. והתוס' חולקים שהמקור מדף כ"ז. אף השמלה היתה בכלל. אף כל שיש לו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז. ולא כפירוש רש"י שם ששמלה אינה של הפקר שנעשה בידי אדם ולאפוקי מה שחשיב כהפקר.

וצריך ביאור מה יענה רש"י? וכתב המרומי שדה שרש"י יענה שבשמלה אי אפשר ללמוד אלא רק שאין צריך להכריז אבל מנ"ל שזה שלו ולכן נקט רש"י שהמקור מזוטו של ים בדף כ"ב. יעו"ש. אך עדין אינו מיושב מה שהקשו תוס' שאין צריך פסוק להפקר. יישב התפארת ישראל על המשנה דשמלה אות מ"א שכוונת רש"י ששמלה נעשית ע"י אדם ותובע אותה לאפוקי כשהניח בעליה אותה במקום שאין משתמר שאינו תובע אותה שזה אבידה מדעת ואין צריך להכריז, יעו"ש (וזה כדוגמת מכנשתא דבי דרי שבסוגייתנו דאבידה מדעת היא), ויעו"ע בחכמת מנוח (בהגהות וחידושים) על המשנה שם. ומה התוס' יענו על ראיית רש"י מזוטו של ים? צריך לומר שהתוס' מחשיבים זאת כממון הפקר כיון שאין לו שום יכולת לממש את בעלותו וזכותו בחפץ זה ואין צריך להגיע לזה שבגלל שהוא יתייאש אין צריך להכריז.

האם לאחר יאוש חשיב כהפקר ואינה שלו או רק הוי היתר זכיה? הנה בנדרים דף מ"ג. נחלקו רק רבי יוסי ורבנן אם הפקר הוי שלו עד דאתי לרשות זוכה כמתנה או לא וקי"ל כרבנן שמיד אינה שלו וכשחוזר ורוצה בחזרה לזכות צריך לעשות קנין להכניסה לרשותו מחדש, אך יל"ע לענין יאוש דהנה ברש"י כאן כתב נתייאשו... והפקר הן. ומשמע דיאוש והפקר שוים הם לכל דבר בפשטות וכמו שהגמ' אמרה אפקורי מפקר להו שמזה למד רש"י שנתייאשו הבעלים וזהו ההיתר, וכן כתב רש"י בגיטין דף ל"ח. ד"ה יאוש הוי הפקר וכ"כ שם בדף ל"ט: ד"ה נתייאשתי לשון הפקר הוא. אך כידוע התוס' בב"ק דף ס"ו. ד"ה באיסורא הוכיחו דיאוש אינו כהפקר גמור דאל"כ גם ביאוש בגזילה היה צריך לקנות שהפקר הוא ואף שבאיסורא אתא לידיה יעו"ש.

והדבר צריך ביאור מה השוני בין יאוש להפקר שבשניהם יש היתר זכיה לכל החפץ ובא ליטול ומאי נפק"מ, והאיר עיננו בזה נתיבות המשפט (סימן רס"ב סק"ג) שביאוש לא מועיל עד שבא לרשות הזוכה ואם קודם שבא לרשות זוכה חזר בו מהיאוש אין צריך לחזור ולזכות בחפץ רק כיון שראהו תיכף זכה בו ואי אפשר שום אדם לזכות בו. והחילוק שיש בין הפקר ליאוש שהפקר הוא מדעת ולכן הוי הפקר גם שלא הגיע ליד זוכה ויעו"ש שהאריך בזה. וכ"כ בקצוה"ח סימן ת"ו סק"ב בסופו (והוכיח כן מב"ק דף ס"ו. גבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח שאומר לו הרי אלו שלו ואם זה ממש איך יכול לומר אע"כ שלא יצא לגמרי מרשותו) ויעוין בשערי יושר שער ה' פי"ב (ד"ה ונלענ"ד) שהביא דבריו וביאר שענין יאוש זה התרצות וניחותא שבדבר שהבעלים חושבים שאבוד מהם ולא יוחזר מתרצים ואין חוסין עליו וממילא כל אחד יכול לזכות בזה משא"כ בהפקר צריך מחשבה בפועל כמחשבת תרומה להחיל הפקע ולחלות נתינה לעלמא. אך החזון איש (חו"מ – ב"ק סי' יח' אות א') ביאר את כוונת התוס' בשוני בין יאוש להפקר שביאוש זה הפקעה בעל כרחו נגד רצונו וכעין הפקר של שטפה נהר בדף כ"ב. משא"כ בהפקר צריך שידע ויעשה מרצונו הטוב לקחת דבר שיש לו עדין שליטה עליו ומרצונו הטוב נותנו מקדישו מפקירו ובממון שהוא שליט עליו אז שייך כן אבל לא שייך יאוש בממון כזה וזו הבעיה בגזלן שנתייאשו בעליו.

פירות מפוזרין – בשיטמ"ק ד"ה מצא וכן לקמן דף כ"ה. ד"ה וז"ל גליון כתב שמדובר בפירות קטנים כתבואה וקטניות שבפירות רגילים מרגיש בנפילתן וכן נוקט הסמ"ע רס"ב סקט"ו שסתם פירות זהו תבואה וקטניות, וזה ביאר בחיבורו הדרישה על הטור את הרמב"ם (והשו"ע) שפסקו שפירות מפוזרין אם זה דרך נפילה הרי אלו שלו, והקשה הטור הלא הגמ' העמידה במכנשתא דבי דרי ויעו"ש בב"י. וכתב הדרישה שטעמו של הרמב"ם שכיון שהם קטנים וגם מחוסרין טחינה לישה וכו' אז מתייאש מהם והרי אלו שלו. ומכל מקום הטור והתוס' והרא"ש חלקו על פסק הרמב"ם והעמידו הגמ' למ"ד יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

המשנה אמרה "כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו" וצריך לבאר מה נקרא רה"י. רש"י בדף כ"ב: ד"ה ברה"י כתב: שדה זרועה שאין רוב בני אדם הולכים בה אבל מיעוט כן. אך בשיטה מקובצת דף כ"ב: ד"ה ברה"י כתב כגון חורבה... משמע שכלל לא נמצאים. ויעוין במהרש"א על תוס' ד"ה מצא כריכות (בסופו) לגבי ספק הינוח לא יטול שזה רק במוצנע כאחורי הגפה ובשבילין... והביא שהרא"ש כתב שרה"י נקרא משתמר קצת וגם בזה לא יטול.

בכל משנתינו צריך סימן ואין צריך סימן ניכר למרות שרש"י כתב בד"ה מעות שאין להם סימן ניכר וזה טעם כל משנתינו, כוונתו שטעם משנתינו שמדובר באין סימן ומייאש אבל דווקא במטבע צריך ניכר. והטעם כתב בספר שושנים לדוד (מובא ברזא דשבתי) דסימן לא מועיל במטבע שלהוצאה ניתנה (רק ניכר). ויעוין בפורת יוסף על תוס' ד"ה וכמה שכתב לפרש למה כתב רש"י דוקא במעות ומה הוקשה לו.

במשנה לא גרסו ר"מ דא"כ קי"ל כר"י (נגד ר"מ) עירובין דף מ"ו: ואנן קי"ל כת"ק וודאי פליגי כמבואר בגמ' כ"ג. ולענין רשב"א אם חולק על ת"ק יעוין תוס' דף כ"ד. ד"ה ומודה. ובלחם משנה על הרמב"ם.

תוס' ד"ה כריכות ברה"ר (בא"ד): וי"ל דה"מ כשמצא במקום מוצנע ומשתמר דלא יטול ואם יש בו סימן נוטל ומכריז – יעוין במהרש"א שאומר שלפי תוס' יצא שברה"י שחייב להכריז מדובר רק בכה"ג שמוצנע ולא יועיל ברה"י סתם (שלפי רש"י הוא שדה זרועה ועוברים בה מיעוט ב"א, ולפי שיטה מקובצת רה"י הינו כחורבות ומקומות נטושים שאין דרך בני אדם ללכת בהם כלל – והובא לעיל) אך ברא"ש מבואר שכל רה"י אכן משתמר קצת ולכן לא יטול.

והנה ר"ע איגר הקשה על תוס' (בסופו) שהקשו מסברא שבכריכות אם זה דרך נפילה אז מתיאש מספק וא"כ ברה"י אמאי צריך להכריז. והקשה ר"ע איגר שהיה לתוס' להקשות מהכרח שלא יתכן שבספק מתייאש דממ"נ אם נחשב יאוש גם ברה"י ואם לא נחשב יאוש שגם ברה"ר. וגם על תירוץ התוס' יעו"ש מה שהקשה ובסו"ד (בד"ה ואולי) רצה לחלוק על המהרש"א הנ"ל ושתוס' ס"ל גם כהרא"ש דאל"כ שתוס' יתרצו שמש"כ ברה"י חייב להכריז מדובר בדרך הינוח ולעולם אין יאוש בזה, אע"כ דס"ל כהרא"ש שכל רה"י משתמר קצת ואסור לקחת אפילו בספק הינוח וממילא אי אפשר להעמיד משנתינו הא דברה"י בדרך הינוח.

גמרא: "מצא פירות מפוזרין וכמה א"ר יצחק קב בארבע אמות היכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא א"ר עוקבא בר חמא במנשתא דבי דרי עסקינן".

בטור בסימן ר"ס ס"ז מבואר שכוונת הגמ' ארבע אמות דהיינו ד' על ד' ויעו"ש בדרישה וכן בסמ"ע (אות כ"ח) שלשני התירוצים בתוס' כן הוא ולא נחלקו אלא בב' על ב' או ב' על ד' יעו"ש. וביותר מקב בד' אמות כותב הטור והובא ברמ"א ס"ז שדינו כפחות מד' אמות שלא נחשב יאוש. ויעוין בסמ"ע (אות כט') שדייק גם מהשו"ע אלא שהשו"ע לא כתב כן להדיא אלא בלשון הגמ'.

רש"י ד"ה קב: מבאר שרק בארבע אמות נחשב פיזור אבל בג' אמות לא נחשב פיזור. ברמב"ם (פט"ו מהל' גזילה הלי"ב) כתב שפחות מד' אמות לא יגע שמא הניחום הבעלים מדעת. ומשמע שספק הוא ומספק דנים כלא נתייאש. וכן דייק בספר הערות להגרי"ש אלישיב זצוק"ל על ב"מ ונראה שגם רש"י יכול לסבור כן ולא כתב אלא שלא נחשב פיזור.

'ואי דרך הינוח אפי' בציר מהכי' – אף שי"ל שמקום לא נחשב סימן שסימן העשוי להדרס לא הוי סימן. וכתב המהר"ם שיף שמדברי ר' יצחק שאמר קב בד' אמות מוכח שסבר שמקום נחשב סימן יעו"ש.

יעוין ברש"י שפירש 'מכנשתא דבי דרי' בשעת אסיפת הגרנות ובהגהות אשרי כתב ומדברי הרב ברוך מארץ יון ור"י אלפס והרמב"ם משמע שאפילו בשעת אסיפת גרנות אם מצא שלא במקום הגורן אפילו יותר מקב בד' אמות והם דרך נפילה הרי אלו שלו יעו"ש. וכן בטור ובשו"ע 'במקום הגרנות' וכתב הסמ"ע דס"ל שתלוי הדבר במקום מציאתן שאפילו נמצאו אח"כ תולין שלא רצו הבעלים לטרוח באסיפתן ודלא כיש דעות שתלו הדין בנמצאו בזמן הדישה יעו"ש.

ובעצם קושית הגמ' הקשו הראשונים (התוס' הרשב"א ועוד) שנתרץ ונעמיד בדרך נפילה ואפילו טובא ובכל שטח נקרא שהפירות הם מפוזרין והרי אלו שלו, וא"צ להעמיד במכנשתא דבי דרי. ותירצו דס"ל כאביי שיאוש מדעת לא הוי יאוש ולכן בגמ' בע"ב שהקשתה על אביי תירצה שמדובר במכנשתא דבי דרי כמש"כ בגמ' כאן, ויעוין ברשב"א שהקשה לפי"ז למה הגמ' מקשה על ר' יצחק הלא גם היא ס"ל דהלכתא כאביי (ודוחק לומר שהמקשן סבר כרבא ונקטינן בגמ' כדבר לכו"ע), ותירץ שר"י רצה להשמיענו שאפילו באבידה מדעת גם שייך בזה יאוש והרי אלו שלו ואין הכי נמי אי בדרך נפילה אפילו טובא. ויעו"ש עוד תירוץ.

הרמב"ם העמיד את משנתינו בפירות מפוזרים בדרך נפילה שאז הרי אלו שלו ולא כתב שמדובר במקום הגרנות וכן כתב השו"ע סימן רס"ב ס"ז. וטעמם שכיון שזה דברי מאכל וחשובים על האובד למשמש בהם וידע מיד בנפילתם, והטור חלק שסתם פירותהם תבואה וחסרי טחינה ולישה ואפיה. וגם לא מרגיש בנפילתן (סמ"ע) ויעו"ע בסימן ר"ס ס"ז.

מה שהגמ' האריכה בספיקות ולא קיצרה שיש לדון אם תלוי בטירחא או בחשיבות יעון בשיטה מקובצת מש"כ באריכות בשם הגיליון. ויעו"ע בד"ה בציר בשם שיטה וברשב"א כתב בכמה דרכים יעו"ש.

תוס' ד"ה חצי קב בב' אמות: (בתירוצו) יעוין בדברי נחלת דוד שביאר את תירוץ התוס' שאין דרך בני אדם ללקט לחצאין ולכך כשרואה קב בד' אמות לא מלקט כלל שיש הרבה טירחא, משא"כ בחצי קב. אך יעוין בחכמת מנוח שביאר באופן אחר את תירוץ התוס' שלא ידע איך מפוזרים אם בכמה מקומות או שרובם במקום אחד, ולפי תירוץ זה הכל תלוי בטירחא. ובשיטה מקובצת סוד"ה בציר מבואר שגם רש"י סבר כן כתירוץ הראשון שבתוס' ותירוץ שני סובר שספק הגמ' רק על שנים על שנים, ואף שזה בעצם לא חצי מקב בד' אמות אלא רבע וכמו שכתב הריטב"א י"ל שסבר ששתים על שתים ולא מרובה טירחתו כמו קב בד' אמות שמרובה אז טירחתו יותר ממה שמרויח. וכמה מהראשונים כתבו כמו התירוץ הראשון, וכן נקט הטור ויעוין בדרישה, והנה יעוין בדרישה ובחיבורו הסמ"ע של ב' תירוצים קב בד' אמות הינו ד' על ד' ומטעם טירחא, אך חלק רק לענין שתיים על ארבע, ונפק"מ על מה היתה האיביעא בגמ' דסליק בתיקו יעו"ש. ובנחלת דוד כתב שהרמב"ם שכתב (וכמו שציין בהגהות הגר"א בשמו) קב שומשמין תמרי ורימוני מהו דהיינו שהפירות מג' מינים יעו"ש הוא הולך לשיטת התירוץ קמא בתוס' שתלוי הדבר בטירחא.

תיקו – הרא"ש (סו"ס א') פסק כיון שהגמ' לא פשטה את הספק אלא נשארה בתיקו ולכן זה ספק דאוריתא וספק דאוריתא לחומרא וחייב להכריז. וכן פסק בספיקות הגמ' לקמן דף כ"ה. שספק איסור ("לא תוכל להתעלם" ומצות השב תשיבם) לחומרא. אך הרמב"ם בהל' גזילה ואבידה פט"ו הלי"ב חלק על הרא"ש וכתב כל אלו ספק לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז. ואותה מחלוקת יש בדברי הגמ' לקמן דף כ"ה: ספק הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר שפירשו התוס' והראשונים שלא יחזיר למקום שנטל שנעשה שומר וחייב בשמירה, אבל הרמב"ם בהל' א' פסק ואם נטל זכה בו.

מהו שורש המחלוקת בין הרמב"ם לשאר הראשונים? כתב הגר"א בביאורו סימן רס"ב סקכ"ב ששורש המחלוקת הוא שהרמב"ם הולך לשיטתו בתקפו כהן שאין מוציאין מידו, וזאת משום שספק הוא והולכים אחר מי שמוחזק, ולטעם שהולכים אחר המוחזק בספק חלק הרא"ש כרוב הראשונים ולשיטתו תקפו כהן מוציאין מידו. אך הקשה האבן האזל על הרמב"ם שם בהל"א וכן בשיעורי ר' שמואל הלא כידוע שיטת הרמב"ם בתקפו כהן הקשו עליו מדברי הש"ס, ובתשובות הרשב"א סימן שי"א הסביר דעתו שדווקא בספק בכור שאין מרא קמא אין מוצאין מידו, משא"כ בספק פדיון פטר חמור שתקפו כהן, מכל מקום יודה הרמב"ם שמוצאין (והאריך השב שמעתתא בביאור הרמב"ם ודבריו מובאים בפרק א') וכאן הרי יש מרא קמא ועפ"כ פסק שזכה בו. וכתב הגרש"ר זצוק"ל שכיון שיאוש לא יוצא מהבעלים עד שבא לידי זוכה נמצא שלא היה פסק דין של המרא קמא רק לאחר שתפס המוצא ואז כיון שמסופקים בבעלותו לא חשיב מוציא ממ"ק יעו"ש באורך. ובהערות להגר"ש אלישיב זצ"ל ביאר דעת הרמב"ם משום דהוי ספק ספיקא שבפחות מקב כתב הרמב"ם שחוששים שמא הניחום שם ולפי"ז כשיש ספק גם של הגמ' הוי ס"ס (אך כנראה למד דהוי משם טעם אחד והדברים ארוכים.)

תוכן העניינים

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה