אור ברסלב
יד הלוי - מסכת בבא מציעא סוגית טביעות עין

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

סוגית טביעות עין

דף ל"ב

לרוב הראשונים ת"ק ורשב"א חולקים אם בטבעתו העין חייב להכריז (יעוין תוס' דף כ"ד. ד"ה ומודה, וכן בתוס' הרא"ש, וברשב"א, וחידושי הר"ן) אך הריטב"א כותב את דיוק התוס' ממילת ו'מודה' אך דחה זאת שבגיטין דף פ"ג מצאנו שמודה זה גם דלא פליגי בזה וכאן שרשב"א אומר דבר שמסתבר ות"ק לא דיבר בענין זה כלל י"ל דלא פליג.

ועוד יש לדון אם ת"ק חולק האם תמיד הא"ש או תמיד חייב להכריז בתוס' ובהגמ"י פי"ד אות ב' מבואר שתמיד חייב להכריז, אך בר' יונתן מלוניל סובר שלת"ק לעולם הרי אלו שלו, אך פסק כרשב"א.

רש"י ד"ה נפק"מ: נראה שקשה לו מנין יודע אם הוא ת"ח שיצרך להכריז בשבילו וע"ז תירץ... אך בתוס' ד"ה ומודה משמע שא"צ דווקא לדעת אלא סגי ברוב, ואם זה ספר קודש עיוני בשיטמ"ק (ד"ה וכן) מבואר שסגי.

אופן החזרת האבידה לת"ח בטביעות עין

רש"י כותב בד"ה נפק"מ כגון שזה התובע צורבא מרבנן הוא. ומשמע שמדובר שהת"ח הוא התובע והמכריז שצריך ליתן לו בט"ע (ונראה שהוקשה לרש"י הגמ' נפק"מ... איזה נפק"מ היא זו הלא המוצא אינו יודע אם האובד ת"ח הוא, ואיך ידע אם להכריז. אכן בכוס הישועות ד"ה ברש"י דייק שא"צ להכריז אם לא יודעים למי שייך). ובמלא הרועים ד"ה נפק"מ הקשה שלדברי רש"י שהת"ח הכריז למה בלא שבעתן עין לא נחזיר לו הלא מוחזק הוא לא משקר. ומטעם זה פירש כתוס' והראשונים דלהלן. אך העיר הבה"ח אורן רסקאי נ"י במשנה שכתוב חייב ולא חייב להכריז ולא משמע פירוש רש"י. והעיר הגר"י דהאן שליט"א איך יתכן שלא ציינוהו הראשונים, ולדעתו רש"י כתוס' אך גם כשמכריז מנין שהוא ת"ח וע"ז קאמר כגון...

התוס' (בסוד"ה ומודה) הרמב"ן והרא"ש כתבו שמדובר בעיר שרובה ת"ח ומצוין שם, אבל כשנמצאת במקום אחר וכ"ש במקומות שת"ח נמנעים מלהימצא בהם לא (ולכן במשנתינו הרי אלו שלו, או שאינם כלים – רמב"ן).

הרמב"ם פי"ד הלי"ב (לפי הבנת הכסף משנה) גם במקום שאין מצוין ת"ח אם בא ת"ח ואמר יש לי טב"ע בכלי שאיבדתי צריך להחזיר לו, דלא מתייאש הת"ח שיודע שיוחזר לו בכה"ג, וכן הביא בחיבורו הב"י סו"ס רס"ב (וזה דלא כהמ"מ ועוד שלמדו ברמב"ם כשיטת הרמב"ן הנ"ל), וצ"ל שהכ"מ ילמד שזה שונה מעיר שרובה גויים, ששם החפץ כעין אבוד, משא"כ כאן תולה תקותו באנשים מהוגנים וכבר כתבו התוס' לעיל דף כ"ג. ד"ה והא שכל שאפשר לתקן להשיב ממון ע"י הכרזה צריך לתקן (יעוין בשיעורי הגר"ש רוזובסקי שכתב כעין זה).

בשיטמ"ק (ד"ה ובשיטה) וכ"ה ברמב"ן בשם הראב"ד כתוב שהכרזה זו רק בבתי כנסיות וביהמ"ד ששם מצוין ת"ח ואם הכריז כדבעי שם כבר אין צריך, וכתב הרמב"ן שלפי"ז י"ל שע"ז קאי מתני' הרי אלו שלו.

הריטב"א לומד שמדובר שראינו שנפל מת"ח או שעברו כאן קבוצת ת"ח ובודאי נפל מהם.

[יעוין בשיטמ"ק ד"ה וכן שכתב שבאופן שחזות החפץ מוכח שמת"ח הוא כגון ספר קודש עיוני וכדו' זה כבר סיבה לתלות שמת"ח הוא ולא מאינשי דעלמא אשר לא ידעו ולא יבינו].

טביעות עין עדיפה על סימנים כן מבואר בסוגיא חולין דף צ"ו. וכן לעיל י"ט. ושם מבואר שאף אם סימנים דרבנן מ"מ נאמנות טב"ע היא מדאורייתא (יעו"ש ברש"י). וכנראה הטעם שסמכו ע"ז כאומדנא ובירור דסתמא דמילתא יכיר חפצו ולא ישקר. ומובא בשם המאירי בחולין שם שבסימנים יכולים לטעות משא"כ בטב"ע. ויתכן כוונתו שאולי רמי מזלו לכוון בדיוק לסימן פלוני בסימן טוב ובמזל טוב. וברשב"א דף כ"ז: ד"ה מאי לאו בשם ר' חננאל שהמקור מ"עד דרוש אחיך אותו" דרשהו אם ת"ח.

הבה"ח גיא לוי נ"י שאל איך הדין בעם הארץ מוחזק ומפורסם ביושרו ואמיתותו אם נאמין לו. וענה הרב שחז"ל קבעו דבריהם ומסתבר שכללו כל מי שלא ת"ח בדין התורה שצריך סימנים ואין להקל לו, ומצא הרב בגמ' תיובתא בילקוט ביאורים (עמ' מ') בשם הרמב"ן והר"ן בגיטין ועוד שכיון שאין דרך ע"ה לדייק לא נאמן, ועוד הובא שם שמשום חמדת הממון חוששים שיטעה בדמיונו ויאמר ששלו.

איך יודעים אם שבעתן העין? ברמב"ם פ"יד הל"יב מבואר שניכר שמשומש טובא, וכן משמע בתוס' וכן משמע ברמב"ן בשיטמ"ק בתירצו ממשניתו (לרבנן, וזה מלמד הרשב"א).

מי אמר שהוא ת"ח? בפשטות צריך לבדוק ולהכירו (כן מובא בשם הרשב"א דף כ"ז: שהביא כן מהר"ח).

גמ': "דאמר רב יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו במסכת ובפוריא".

והאם צריך לידע שהוא נזהר שלא לשנות אלא בתלת מילי? ברמב"ם משמע שסתם ת"ח מחזקינן שלא משקר אא"כ יש עדים שלא נזהר, כך דייקו.

וגדר ת"ח לענין זה הסמ"ע בסי' רסב' סקמ"ו הסתפק. אך בסתימת השו"ע והרמ"א משמע שלענין זה אף בזמנינו נחשב לת"ח. דמכלל נאמנות לא נפיק וכדאמרי' שבת דף קי"ט: אפילו בשעת כישלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה (מהעין יעקב עמ' פד').

"מדבר שקר תרחק" – איסור שקר בתורה על מה נאמר, ומהותו.

לכאורה תימא איך הותר לשקר לצורך מדת ענוה, צניעות וכדו' הלא כתיב "מדבר שקר תרחק", ואומנם יש לתרץ ולומר שאיה"נ אסור לשקר והותר רק לשנות במילייהו, דהיינו לומר לשון וסיגנון דברים שהשומע יבין משמעות אחרת מכוונת המדבר כענין "אנכי עשו בכירך" (בראשית כז' י"ט) יעו"ש רש"י אבן עזרא ואוה"ח, ובזה ניצל מאיסור שקר, וכהנה רבות, וכעי"ז מהבן יהוידע. יעו"ש שבזה ביאר הלשון 'עבידי' ושעל אופן זה אמרו חז"ל שמותר לשנות מפני דרכי שלום, משמע דוקא לשנות ולא לשקר.

אך ברש"י ותוס' משמע להדיא לא כן, אלא שמותר לשקר לגמרי והדרא קושיא לדוכתי.

אשר ע"כ יש לדעת שבאמת מצות התורה "מדבר שקר תרחק" נאמרה בבית דין אל הדיינים, כמבואר במפרשי התורה (רשב"ם, אבן עזרא, ויעו"ע בספורנו) וכ"ה במוני המצוות, ויעו"ע בספר החינוך.

אלא שגם מחוץ לב"ד צריך להתרחק מזה וכמש"כ "למדו לשונם דבר שקר" ויעוין כתובות דף י"ז. וסוכה דף מ"ו: שמשמע להדיא שאין לשקר אף מחוץ לב"ד, והיינו שפשוט הוא שחותמו של ה' אמת וחייבים לידבק בזה וזהו משורש המצוה שנאמר עיקרה בדיינים, ומזה נלמד לעלמא, כי התורה אמרה 'תרחק' היינו אף שלא מעוות ומשקר בדין. ולפי"ז י"ל כיון שכל יסוד השקר להיות ישר ונאמן וזו דרך הטוב. באופן שהדיבור יגרום לגאוה או לשאר דבר מגונה, יש לכוון הדיבור לענין שיהיה נשאר על דרך הטוב והישר ענוה צניעות וכו' (וזכורני כן בשם הפחד יצחק), וזכורני שבאורחות צדיקים כתוב שגם באלו אם יכול להעלים בדרך אחרת מעלי טפי. י"ל דאין זה מדינא או מחשש שקר אלא כדי לא להרגיל עצמו במרמה וכדו' וכתיב "למדו לשונם דבר שקר".

תוכן העניינים

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה