דף ל"ב
משנה: "מצאה ברפת אין חייב בה ברה''ר חייב בה ואם היתה בבית הקברות לא יטמא לה אם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר לא ישמע לו פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב".
יעוין ברש"י ד"ה אני ה' אע"פ שאמרתי לך... ובגמ' פסחים דף ס"ה: (וכ"ה ברש"י יבמות דף ה':) רואים דמאני ה' קדרשינן.
ויעוין בתוס' ישנים ביבמות דף ה': שהקשה מנין שאני ה' לשמור השבת אולי אני ה' לכבד אביו ואימו וכ"ת אקושי לחומרא ולקולא לחומרא מקשנין (יבמות דף ח') חומרא דאתי לידי קולא היא... יעו"ש.
(כבר העירו המפרשים שפסק הלכה כדברי עצמו). יעוין ברא"ש סימן ג' שכתב שבכריכות ברה"י דרך הינוח יטול ויכריז ולא יניחם שם שמא ימצאם נכרי או חש"ו, ולא דמי לספק הינוח כיון שכאן אינו שמור כלל יעו"ש, ובפלפולא חריפתא שם אות ז' וכ"ה במהרש"א תיקנו בדברי הרא"ש שכל שאלתו על רה"ר שהרי אלו שלו שע"ז הקשה ותירץ שנוטל והא"ש. וברעק"א האריך בביאור הדברים שכוונתו שאינו משתמר לגמרי וכשנטל התחייב בהשבה ולא יחזיתו למקומו אפי' מיד. שכיון שיש סימן של מקום יביא האובד סימן – כתבתי דבריו בתימצוט מרובה.
דף כ"ג:
גמ': "ומחרוזות של דגים: אמאי להוי קשר סימן בקטרא דציידא דכולי עלמא הכי מקטרי ולהוי מנין סימן במנינא דשוין".
מחרוזת של דגים - מה שפשוט לגמ' כאן שקשר חשיב סימן ולעיל דף כ': משמע שדנה בזה יעוין בריטב"א שתירץ שכאן ס"ל דמחרוזות דגים זהו קשר מסוים ומשונה. אך הביא עוד תירוץ שהגמ' כאן זה גופא רצתה כאן שנדייק גם מכאן דלא הוי סימן. ויעו"ע בתוס' הרא"ש.
תוס' ד"ה מחרוזות: יעוין במהר"ם שביאר שכיון שחזינן דאין הלכה כרב. חזינן דהקילו א"כ רב גופיה לא החמיר כ"כ לעומתינו וס"ל דבעלמא אומנם מחרוזת אינה סימן. אך בבשר שנתעלם מן העין הקילו.
וכן הביאר הגרי"ש אלישיב בספר ההערות. והוסיף והעיר על תוס' דלא קי"ל כרב הלא בגמ' בהמשך ראינו שרבה בר רב הונא מחתיך לה אתלתא קרנתא ופירשו רש"י ותוס' דקאי בדיני בשר שנתעלם מן העין. ותירץ שדוקא בבשר הנמצא בשוק שרי, אך אם ביד נכרי חיישינן לזיופי שהחליפו (עד כדי כך שתוס' שואלים שגם בתלתא קרנתא לא יספיק שצריך חותם בתוך חותם).
תוס' ד"ה מדמשקל: יעוין בנימוק"י ועוד ראשונים מש"כ לתרץ עוד. ובגירסאות שונות בספק הגמ'.
גמ': "הכא במאי עסקינן בדאיכא סימנא בפסקא כי הא דרבה בר רב הונא מחתיך ליה אתלתא קרנתא דיקא נמי דקתני דומיא דדג נשוך וכו'".
תוס' ד"ה אתלתא: בתירוצו, וכעי"ז בתוס' הרא"ש, בתוספת ביאור, שבישראל החשוד גרע מגוי ועביד להטעות לפי שיודע שסומכים עליו. והעיר הבה"ח אברהם מולה נ"י הלא רש"י בע"ז (שם) כתב שמדובר בעכו"ם וא"כ ליכא לתירוץ התוס'. והוא קמותיב וקמפרק די"ל כמש"כ הרא"ש שתלתא קרנתא הוי סימן טוב כב' חותמות.
גמ': "א"ר זירא אמר רב מתניתין ברשום מכלל דברייתא בפתוח אי בפתוח אבידה מדעת היא אמר רב הושעיא במציף אביי אמר אפילו תימא אידי ואידי ברשום ולא קשיא כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו האוצרות".
רש"י ד"ה ברשום. ותוס' ד"ה ברשום וד"ה אביי: ברש"י מבואר שיש עושים רישום (ואין חילוק בצורת הרישום) ויש משאירים פתח. וקשה ע"ז הלא הרבה נמצאים רשומים, ועוד גם הפתוחים סימן לעומת הרשומים. ועוד גם לאביי לאחר שנפתחו האוצרות למה לא הוי סימן, אדרבה כיון שרובם פתחו את החביות והוא סתם ורשם הוי סימן מעליא ומטעם זה חלקו התוס' שכולם עושים רישום אך שונה זה מזה כ"כ בחכמת מנוח (והוספנו בשיעור שיתכן שהתוס' המתינו לדברי אביי כדי להקשות כנ"ל ורק אח"כ כתבו ופירוש רש"י אינו נראה, אך במהר"ם כתב שב' הדיבורי תוס' דיבור אחד ותוס' הקשה לעצמו מה בכך שנפתחו, הלא כל אחד רשימתו משונה וע"ז הוסיף את דברי אביי שאפילו רושם לא נחשב לסימן אחרי שנפתחו האוצרות, והטעם שבעה"ב א' מוכר להרבה חנונים וכולם רושמים בענין אחד, ולפי"ז אין ראיה, כן העירו הבה"ח אברהם מולה ומנשה טגייה נ"י).
והנה הרש"ש כתב בדעת רש"י שגם הוא למד שיש היכר ברשימה המיוחדת שלו (ודוחק, וצ"ע מהתוס'). ויעו"ע במהר"ם שיף, והובאו בדרכי דוד, ויעו"ש שלמד פשט אחר ברש"י שגם אותם נושאים החביות פתוחות אין הכוונה פתוח לגמרי אלא כמציף שמכסה החבית בלי הרשימה ויש אנשים שעושים כן ויש סוגרים ברשימה.
גמ': "אמר רב מרי מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן דאמרינן ליה כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום אתרמי נמי לחברך האי מקום ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא וכו'".
כופרא בי מעצרתא – הראשונים הקשו למה לא תיקני חצירו לבעל הגת, ותירצו דמיירי בחצר שאינה משתמרת. ויעוין במאירי שהביא לתרץ עוד שבכה"ג שגם אם היה עומד שם לא היה רואה לא קונה לו חצירו. ועוד י"ל שבעל החצר הוא המוצא. ועוד י"ל דחצירו דומיא בידו וכיון שבאה לפני יאוש הוי באיסורא אתא לידיה ולא קנתה חצירו לאחר שנתייאש, וכעי"ז תירצו הרמב"ן הרשב"א והר"ן לקמן דף כ"ו: דתנן מצא בחנות הרי אלו שלו והקשו שיקנה בעל החנות מדין חצר ותירצו דקודם יאוש אתא לידיה ולאביי לא מהני מה שאח"כ יתייאש, ולרבא י"ל דמיירי באינה משתמרת. אך עיי"ש בתוס' דף כ"ו. ד"ה דשתיך שמשמע לכאורה לא כך, ויעו"ע במהרש"ל ומהרש"א שם. ובספר עין יעקב סימן כ"ט האריך בזה ובשיטת הרמב"ם, וסיכום הדבר שיש מחלוקת ראשונים ואחרונים בזה ולרוב הראשונים לא קונה חצירו. ומזה יצא לברר דינו של השוכח חפץ בבית חבירו ונתייאש ממנו ואח"כ מצאו בעה"ב אם הרי אלו שלו או אינו יכול לקנותו שבא לידו קודם יאוש. יעו"ש.
(ויעו"ע בסוף דברי המאירי שאף דס"ל דחצר דינו כידו. מ"מ אם לחצר הגיע באיסור ואח"כ נתייאש ונטלו בידו. נמצא דאתא לידו עצמו לאחר יאוש ושרי. אך הפוך שאם בידו הגיע באיסור ונפל ובא לחצר לאחר יאוש מ"מ אסור לזכות בזה דחצרו המשך של ידו היא ולא תפקיע את חיוב ההשבה או את ה'שומר אבידה' שנעשה ע"י באיסורא את"ל. יעו"ש.)
גמ': "ר"ש בן אלעזר אומר וכו': מאי אנפוריא א"ר יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין היכי דמי אי אית בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי אי דלית בהו סימן כי שבעתן העין מאי הוי לעולם דלית בהו סימן נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא".