המגביה מציאה לחבירו
הקדמה: כידוע יכול אדם לזכות חפץ לחבירו אף שלא בידיעתו באופן שזכות הוא לו ואנן סהדי דניחא ליה, וזהו דין "זכין לאדם שלא בפניו" (ואם החפץ בבעלותו של המזכה צריך לזכותו ע"י אחר כמבואר במס' ביצה גבי עירוב תבשילין, כיון שלא יכולים הבעלים להפקיע מרשותם אא"כ מפקירים את זה). והנה כאשר אדם תופס ממון מפלוני שהיה חייב לכמה אנשים ונותן לא' מהם. קי"ל בדף י. התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ופירש רש"י דלאו כל כמיניה להיות זוכה לא' ע"ח האחרים מכיון שלא עשאו אותו הנושא שליח (והתוס' שם חלקו דאף בשלוחו לא קנה), ובסוגייתנו דנו אם מגביה מציאה לחבירו חשיב כתופס לבע"ח או דמציאה שאני דמ"מ אין כאן ממש הפסד רק מניעת ריוח (בסוגיא בדף י'. חלקו שם אמוראים ושם מבואר מטעם מיגו דזכי).
במגביה מציאה לחבירו בודאי צריך שיתכוין לו, וכמו שפירוש רש"י וכ"כ הריטב"א. אך מבואר בדבריו שאף אם לא התכוין בפועל אלא מגביה עם חבירו וכיון שלא יכול לקנות בלעדי חבירו חשיב כאילו מתכוין (ואף שבנתיבות המשפט סימן קצ"ז אות ד' הוכיח דלא מספיק אנן סהדי שרוצה לקנות אלא צריך כוונה בפועל ולכן עודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו לא קנה. י"ל שכאן התכוון לקנין מ"מ לעצמו). ויעוין בסמ"ע חו"מ רס"ט ס"א שפסק שאף צריך שיאמר מפורש שמגביה לחבירו וכ"כ הקצות שם ומטעם דבברים שבלב קי"ל דאינן דברים (קידושין דף מ"ט:), אך הש"ך חולק שא"צ לומר וכ"כ הנתיבות שדווקא כשהלב סותר את הפה אזלינן בתר הפה והלב אינו נחשב לעומתו כמש"כ הרשב"א בקידושין.
מהיכן הוכיח הרמב"ם – בריטב"א הנ"ל מבואר מעצם זה שהוא קונה, אך יעוין בפנ"י שביאר את רש"י עפ"י מסקנת הגמ' שלומדים מסיפא דמתניתין בזמן שהם מודים... (ובאמת שרש"י נשמר מלציין מהיכן בדיוק למדנו את זה ורק הזכיר שורש הענין שנים שהגביהו מציאה קנאוה ויחלוקו).
ובאמת שגם במסקנא דגמ' שהמקור לדין המגביה מציאה לחבירו נלמד מסיפא בזמן שהם מודים הלא שם לא מיירי שכיון להדיא להקנות לחבירו אלא שמודים שהגביהו ביחד. אך הכוונה שכיון שמודים ששניהם יחד הגביהו נמצא דחשיב ככיונו כ"א זל"ז וצריך להגיע לדין מגביה מציאה כדי שיקנו. וזהו כהריטב"א (כך העיר הגר"י מנחם שליט"א וצ"ע).
גמ': "אמר רמי בר חמא זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה אלא לאו ש''מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וכו'".
רש"י ד"ה ולא יקנה לא זה ולא זה: וכל הרוצה יחטפנה מידם, וקשה הלא קי"ל בקידושין דף נ"ט. עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע. ומבואר שם בתוס' דאף לא קונה יעו"ש ודו"ק ואיך יכול לחטוף? ובשלמא לשיטת תוס' שם שבחררה של הפקר אין דין זה שפיר, אלא לרש"י שם שגם בהפקר יש דין עני המהפך א"כ קשה. ורצו לומר בשיעור שכאן הוא לא התכוין לזכות לעצמו אלא לחבירו. אך זה אינו שהרי כוונתו לזכות לחבירו כדי שהוא לבסוף בעצמו יזכה ושוב הו"ל עני המהפך בחררה.
והגר"י דהאן שליט"א אמר שרוב ככל הראשונים חולקים וסוברים שגם בעני המהפך אם בא אחר ולקח קנה (וגם בתוס' אינו מוכרח כ"כ) וממילא גם רש"י י"ל דס"ל כן, ואיסור דעני המהפך צדדי הוא.
תיעשה זו כמי שמונחת ע"ג קרקע... – דהיינו אף שהיא הוגבהה על ידו מ"מ כיון שגם השני הצטרף חשיב שלא הוגבהה כולה ממנו. ויעוין רש"י דף ט'. (ד"ה אלא תפוס) והגבהת הפקר לא קניא עד דעקר לכוליה (וכמובן שא"צ לאחוז בכל גוף הטלית כמבואר בדף ז'. האי סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש קרינן ביה...).
במש"כ בגמ' תיעשה זו כמי שמונחת ע"ג קרקע... – ברשב"א ותוס' הרא"ש הביאו בשם הראב"ד שכתב שכ"ז מיירי שהגביהוה באופן דכשיניח האחד תפול לקרקע דאל"ה קנו שניהם מחמת עצמן שכל אחד גם בלי השני הוגבהה על ידו. והקשו ע"ז (הרשב"א) – דא"כ לוקי מתניתין בהכי, וגם שיד חבירו כקרקע דמי לגבי דידיה יעו"ש (התוס' רא"ש), ועוד רבא שאמר בהגבהת פיקח וחרש דהגבהת חרש לא מהניא ומתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש רא"ל לפרושי ולפלוגי שאם הגביהו באופן שאם יניח האחד תיעקר מהקרקע קנו שניהם מחמת עצמן יעו"ש. ובחידושי הגר"ש שקופ זצ"ל על הש"ס (בסוגייתנו סימן ח') כתב לדייק שמשמע שכשהטלית קצרה וא' מגביה לקנין והשני לא מכוין קונה כולה גם לראב"ד. והקשה דמ"מ חבירו סייע להגביה ואין לדמותו לשבת שבשבת מצינו ששנים שעשו מלאכה וא"י כ"א לעשותה לבד חייבין שניהם ותירץ שלהראב"ד צריך רק מעשה של קנין שמצד מעשיו הטלית מוגבהת, אף אם עומד אחר ומעכבה מלינתק מהארץ, אך סיים שזה צע"ג שלא פירשו בזה הפוסקים.
גמ': "אמר רבא לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והכא היינו טעמא מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור ושותפין שגנבו חייבין".
ושותפין שגנבו חייבין – פירש רש"י והא' הוציאה מרשות הבעלים לדעתו ולדעת חבירו – יש לפרש דבריו או שהודיעו שגונב בשבילו, או שידע דניחא ליה בזה מתמול שלשום ובודאי רוצה ומדין 'זכין לאדם שלא בפניו' (במחנה אפרים כתוב דדין 'זכין' לאו בזכות וחיבת הנפש תליא מילתא אלא ברצון האדם וכיון שניח"ל זכין לו, ולכאורה כוונתו לכגון זה, וצ"ע), או י"ל וכן אמר הגר"י דהאן שליט"א דמילת שותפין משמעה שכבר מימים הם שותפין וכל ריוח או הפסד שיגיע לידם שניהם שותפין בו נמצא שכשמגביה יודע ומכוון גם ע"ד חבירו השותף עמו. ולפי"ז ישב את רש"י מקושית התוס' שמה מועיל מיגו דזכי הלא אין שליח לד"ע, והגמ' בב"ק מיירי בטביחה שבזה יש שליח לד"ע. ובחידושי רעק"א דף י': (ד"ה באמת) העמיק את הקושיא הלא זכיה מטעם שליחות היא (כמש"כ הראשונים וכן מבואר בפ' איזהו נשך) וא"כ כיון שאין שליח לד"ע ממילא אין גם זכיה בד"ע ונשאר בצ"ע, ולפי דבריו יצא שאם אדם מזכה לחבירו גניבה, חשיב שחבירו גנב, וייענש ע"ז, דאל"כ לא היה חייב בכפל ודו"ה ד"וגונב מבית האיש" ולא מבית הגנב, כך יצא לרש"י וזהו דוחק. אבל לפני הנ"ל יש לומר שחבירו זוכה בה ממילא. ולכאורה יש לתרץ עוד ולומר עפ"י מה שהקשה במהר"ץ חיות על תוס' שגם לשיטתו ששניהם הגביהו יקשה דנימא כיון שאין שליח לד"ע נעשה כמי שמונח ע"ג קרקע ולא יזכה שום שותף, ותירץ עפ"י הסמ"ע בחו"מ קפ"ב המפורסם שפירש שטעם אשלד"ע מטעם דדברי הרב והתלמיד דברי מי שומעין וכתב שזה סיבה שהמשלח טוען משטה הייתי בו ולא נתכוונתי לשולחו. ולפי"ז כששניהן גנבו שניהם הראו שלא שומעין לדברי הרב ובכה"ג יש שליח (ובאמת שבקצוה"ח סימן שמ"ח אות ג' העיר על תוס' כנ"ל ומטעם זה כתב שגם לתוס' המיגו דזכי מועיל לדין אשלד"ע, והראיה מב"ק שרש"י הביא כוונתו לא מטביחה, אלא מגניבה יליף). וי"ל שרש"י למד כהסמ"ע וכל הסברא שאין שלד"ע זה שאין שליחות מצד המשלח. ובזכיה שאין כאן משלח אלא השליחות נעשית מאיליה אף בזכיה מטעם שליחות מ"מ לא שייך סברת הסמ"ע, ובכה"ג י"ל מיגו זכי. והרעק"א שלא למד כן משום דקשיא ליה על הסמ"ע מראיית הגמ' דאמרינן מיגו דזכי הלא כאן מיירי לתוס' בשניהם הגביהו ולא שייך בזה הסברא דדברי הרב אע"כ דלא כהסמ"ע, אלא הסברא שאין שליח שלא היה לו לשמוע וממילא השליחות בטלה (הפוך מהמהרצ"ח).
גמ': "אלא אימא חרש קנה פקח לא קנה ומאי מגו מגו דשני חרשין בעלמא קנו"
מה שזקוקים להגיע למיגו זכי בב' חרשין יותר מאשר כל שני פקחין שאוחזין, זהו מטעם שאף שהם זוכים מפני דרכי שלום אין זה מעשה קנין ליחשב שלהם ממש. וזה באנו לחדש שמ"מ מה שתיקנו להם יש לדון בזה כגדולים.
רש"י ד"ה ממשנה יתירה (הראשון והשני) – יעוין קצוה"ח רס"ט ב' שציין מחלוקת רש"י כאן (וכן לקמן) עם הריטב"א בשיטמ"ק והתוס' בע"ב אם גם בשניים רוכבין צריך להגיע לדין המגביה מציאה לחבירו קנה דאל"כ הוי כמונחת ע"ג קרקע, או דלמא בא' רוכב וא' מנהיג לא שייך זאת דמ"מ הולכת מחמתו של כל אחד בנפרד כ"א מה שעושה רוכב / מנהיג (ויעוין בגליון הש"ס בע"ב על התוס').
רש"י מזכיר כמה פעמים (בד"ה ולא יקנה, ובד"ה הא קאמר) שאם לא קנה חבירו כל הרוצה יחטפנה מידו, וכוונתו שלא תאמר דמ"מ הוא יקנה לעצמו ולזה קאמר שאין כאן 'מעשה הגבהה' וכל הרוצה יחטפנה ומ"מ זהו רק כשמגביה מלכתחילה לדעת חבירו או לדעתו ולדעת חבירו, אבל כהשגביה בשביל עצמו, וחבירו טוען שהוא קדם והגביה אינו ענין למגביה מציאה לחבירו. ובודאי אחר מן השוק לא יכול לחטוף דמה ענינו לכאן, והם בין שניהם יוכיחו מי אחזה לבדו קודם וזהו עומק דברי רש"י ד"ה הא קאמר.