אור ברסלב

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

דף כ"ז

אבידת מעות או שטרות שיש בהם סימן

גמ': "אמר ריש לקיש משום רבי ינאי לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר".

יעוין בשיטמ"ק ד"ה לא שנו הטעם שבצרורין כן חייב להכריז.

ובתוס' ד"ה בלוקח שכתבו שאם מצא קודם שעירבו חייב להכריז, משמע שאין חיסרון יאוש של"מ בחצר. ויעוין בקרני ראם כו. אות א'. ובבית אהרן וברעק"א דף כ"א: שתלה זאת במחלוקת התוס' והרמב"ן בחיסרון דאיסורא את"ל.

כגון שדשן ע"י עבדו ושפחתו... – יעוין רמב"ן. וריטב"א שביארו דבר זה.

משנה: "אף השמלה היתה בכלל כל אלו ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים חייב להכריז".

בתוס' מבואר שדבר אחד הוא כשם ששמלה יש לה סימנים ועי"כ יש לה תובעים שמביאים סימנים, ואפילו למ"ד סימנים דרבנן מ"מ עי"ז יכירו העדים (ומה שהגמ' נקטה רק למ"ד סימנים דרבנן שסימנים כדי נסבה – יעוין בתוס' ולפי"ד אתי שפיר).

אך מרש"י משמע דתרי מילי נינהו שמשמלה לומדים שצריך סימנים, ושיש בעלים שתובעים אותה. לאפוקי מהפקר, ובתוס' רא"ש הקשה שיתכן ששמלה אומנם נעשית בידי אדם אבל אח"כ הפקירה, ובתוס' בב"ק דף ס"ו. הביא את הרש"י כאן והקשה עליו שזה פשיטא שדבר שבעליו הפקירו אותו שא"צ להחזירו וכעי"ז ברמב"ן כאן. ולכן חלקו עליו, וכנ"ל.

ומה שרש"י כאן פירש למעוטי מידי דידעינן ביה דמייאש, דמשמע שמשמלה לומדים יאוש, ובב"ק דף ס"ו. כתב שלומדים מזוטו של ים "אשר תאבד ממנו", כמו שהביאו התוס' כאן מירושלמי, וכ"ה בריטב"א, יעוין באחרונים (שיעורי הגרש"ר זצוק"ל וכ"ר בעין יעקב) שכאן לימדנו שאין בזה חיוב השבה דלאו דומיה דשמלה, אך בב"ק הנידון בסוגיא אם יאוש קונה להיות שלו, והמקור שקונה זה מזוטו של ים, וכן מבואר ברמב"ם פי"א הל"י שבזוטו של ים זה מטעם יאוש, והתורה התירתו, ואומנם אם יצווח שלא מתייאש אמרינן בכה"ג שבטלה דעתו אצל כל אדם, אך התוס' חלקו ולמדו שזה מטעם הפקר.

גמ': "שור דאפילו לגיזת זנבו ושה לגיזותיו ולכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו וכ''ש שה לגיזותיו אלא אמר רבא חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא ואימא לגללים הוא דאתא גללים אפקורי מפקר להו".

יעוין רש"י ותוס' וברא"ש סימן י"ב שחייב להתעסק בשבח האבידה לגוז הזנב כשיגיע זמנו ליגזז כדי שיחזור ויגדל. וכ"ש גיזת הצאן, ויעוין בריטב"א החדשים וכ"ה בחידושי הר"ן והנימוק"י בשמו שאף שאין בו ש"פ כיון דעיקר האבידה יש בה ש"פ, ויוצא נפק"מ לדינא שאם האבידה היא יותר מש"פ אך יש בה פרט הנפסד כשלעצמו ואין בו ש"פ.

בפשטות דברי הגמ' "גללים אפקורי מפקר להו" זהו הפקר ממילא מכח דלא חשובים. ואומנם ראוים הם לזבל בהם את השדה אך לא מקפיד למי שבא ונוטל אותם וטורח בהם, ולאו דווקא למי שהחזיר את שורו, אלא כל אחד שטרח באסיפתן ומנע ממנו ליטלן ולאוספם, וזה הפקר דממילא. וכעי"ז מובא במחנה אפרים הל' זכיה והפקר סימן א' (הובא באוצר האחרונים) שיש כאן אנן סהדי ואומדנא, דאל"כ הלא בהפקר צריך שלשה לכל הפחות מדרבנן. וכן בזה מובן הלא דברים שבלב אינן דברים (קידושין דף מ"ט:) ועכצ"ל כמש"כ התוס' שם שבליבו ובלב כל אדם הוי דבשב"ל דברים.

אך יעוין ברש"ש כאן שהקשה הלא בהפקר צריך שיופקר לכולם כדלקמן דף ל': ותירץ שכוונת רש"י רק למחילה ומתנה ולא הפקר ממש, אך הביא עוד ביאור כמש"כ שכיון שמפקיר למי שיטרח נחשב הפקר לכל.

אבידה פחות מש"פ האם זוכה בה להיות שלו או רק אין בה חיוב השבה? ברמב"ם פי"א הלי"ב כתב אינו חייב לטפל בה ולהחזירה. ומבואר שאינה שלו. וכך מדויק בלשון הטור סימן רנ"ט ס"ב יעו"ש. ויעו"ע רס"ב סעיפים א' – ב' אך ובאבן האזל על הרמב"ם שם הל' י' – י"ב שציטט מהטור שכתב להדיא 'הרי אלו שלו' דמשמע לא כן (לא נמצא טור כזה, אלא שבסימן רס"ב יש בתוך הדברים מילים כאלו, וצ"ע) ותלה שם מחלוקת יסודית בין הרמב"ם לתוס' בכל פרטי הדינים שנתמעטו בתוך פרשת אבידה אם זה מיעוט רק מחיוב השבה והטיפול באבידה וכך סובר הרמב"ם כסדר (הן לענין אבידה מדעת, פחות מש"פ, אבידת גוי, ואפי' זוטו של ים אלא ששם התורה התירה).

משא"כ הטור ס"ל שזהו היתר גמור להיות שלו. ויסוד מחלוקתם התבאר בשיעור בדברי חידושי הגרנ"ט שחקר במצוות השבת אבידה מה היה אילולי התורה האם הויא שלו וקמ"ל שצריך להשיב וכשיש מיעוט ממילא חוזרים לתחילת הדין שהויא שלו, או שהתורה חידשה רק שצריך לטפל ולטרוח בה וכשיש מיעוט ממילא נשאר שא"צ לטפל אבל אינה שלו.

ולפי"ז האריך בשיעורי ר' שמואל סימן מ"ח והביא קושית האחרונים על הגמ' שדרש רבנאי "ומצאתיה" דאתאי לידיה משמע וממעטינן אבידת גוי, ותיפו"ל למ"ד גזל עכו"ם שרי כ"ש אבידה. וגם הפנ"י מקשה שהגמ' שאלה ואידך הא דרבנאי מנ"ל. וקשה אולי ס"ל כמ"ד גזל עכו"ם שרי. ויישב דקמ"ל הפסוק שגזל עכו"ם הוי שלו אף שנתגייר שא"צ להחזיר לו. אך העיר שזה רק לרמב"ם הנ"ל אך לטור א"כ הויא מיד שלו כיון שנתמעט מלהחזיר לו, א"כ מהיכ"ת שאם נתגייר יצטרך ליתן את מה שכבר שלו. ותירץ שגם לטור מה דממעטינן הא דהויא שלו המקור שמש"כ הגר"ש שקופ בשערי יושר ח"א דחשיב אבודה ממנו ומכל אדם, וכ"ז רק מקור שממעט מה שנתמעט מפרשת אבידה שנכלל באבודה... משא"כ אי גזל עכו"ם שרי זה מיעוט חיצוני (וגם למ"ד אסור זה לא מלא תגזול אלא מואכלת את כל העמים"...) א"כ מהיכ"ת שזה היה שלו ויזכה לכן יש ליישב ישוב הנ"ל גם לטור, ויעו"ש עוד באורך.

המחנה אפרים (גזילה סימן א') נוקט ומכריע כמשמעות הרמב"ם הנ"ל שפחות מש"פ זהו רק פטור מהשבה ולא דהויא שלו, והקשה על עצמו מלעיל דף כ"ו: גבי ראה סלע שנפלה מג' בני אדם ואין שווה פרוטה דהויא שלו – כך משמע. ותירץ שמדובר שהבעלים יתייאשו (ואין זה יאוש שלא מדעת כיון שבא לידו בהיתר דהיה פחות מש"פ (בין לתוס' ב"ק דף ס"ו ובין לרמב"ן) ולא היתה שלו כיון שאין יאוש וכשנתייאש זכה להיות שלו). ובשיעורי ר' שמואל סימן מ"ו בהג"ה העיר שהתוס' שם ד"ה לא אמרן כתב שהם לא מתייאשים ותולים שחבירם לוקח את זה כדי לצערם יעו"ש. וכ"ז יכון רק לדברי רש"י שם.

בפנ"י הקשה דלמא הא דרבי רחמנא שה היינו לשבח גיזה שהשביח אחר שנתייאשו הבעלים, דסד"א דנהי דלגוף האבידה לא מהני יאוש כשבאיסורא את"ל. משא"כ לענין שבח בהיתירא את"ל. ולכן קמ"ל הפסוק שאפי' שה לגיזותיו יחזיר, אך יעוין ברעק"א בראש הפרק (דף כ"א:) שדבר זה תלוי בתוס' וברמב"ן בחיסרון הא דבאיסורא א"ל אם משום שכבר נתחייב בהשבה (וזה לא חל על השבח דאח"כ), משא"כ לסברא דנעשה שומר אבידה.

תוס' ד"ה בעידי אוכף: יעוין במהרש"א ובפנ"י שביארו מה הוקשה כאן לתוס' (ויעו"ע בתוס' בע"ב ד"ה ת"ש חמור ובחכמת מנוח שם).

תוס' ד"ה פרט לשאין בו ש"פ: יעוין ברשב"א – ובמש"כ לעיל, ובאוצר האחרונים מה שהובא מחידושי הרי"ם.

גמ': "ולמאן דאמר ומצאתה הא בעינן אשר תאבד וליכא אלא פרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו מאן דאמר אשר תאבד איכא ומאן דאמר ומצאתה בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה".

יעוין רעק"א שהקשה דמרא דשמעתין רבא הוא דס"ל שיאוש של"מ הוי יאוש, והכא בשעה שהוזל חל יאוש ואף דלא ידע דנין דאילו הוה ידע מיאש, וביותר קשה למאי דאמרינן מעיקרא אלא פרוטה שהוקרה, א"כ כיון שנאבד ממנו בשעת הזול הוי יאוש מדעת. וסיים שאפשר לדחוק שמדובר בדברים שאינם חשובים ויש לחוש שלא נודע לבעלים עד שהוקר. אך לרב"א מ"מ קשה. וצ"ע. ויעוין בשיעורי ר' שמואל סימן מ"ט מה שהאריך בדבריו.

יעוין בשיטמ"ק שביאר שת"ק סבר שמספיק בזמן אבידה ומ"מ כיון שכתוב ומצאתה דריש שצריך גם בזמן המציאה. אך ר"י סבר כיון שכתוב ומצאתה וי"ו החיבור שצריך שלימות רצופה מזמן האבידה עד זמן המציאה. ולהלכה הב"י רס"ב כתב שהדבר ידוע דהלכה כת"ק (רי"ף שבת דף מ"ח. עיי"ש). והובא שם מש"כ הרמב"ם בפי"ג הל"א שאם היתה ש"פ בשעת מציאה והוזלה חייב להכריז והעיר הרב המגיד שם שבגמ' כאן לא משמע כן, והרמב"ם למד שאם לאחר המציאה הוזלה חייב, וצ"ע.

תוכן העניינים

יד הלוי - מסכת בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה